Farewell Through Halacha and Torah

וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֞ה יִהְיֶ֣ה ׀ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ {פ}

Jonathan said to David, “Go in peace! For we two have sworn to each other in the name of GOD: ‘May GOD be [witness] between you and me, and between your offspring and mine, forever!’”

וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּייְּמוּ דִּבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִים. וְכֵן תְּנָא מָרִי בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרֵהוּ.

Similarly, a person should neither take leave of another from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should take leave of another from involvement in a matter of halakha. As we found in the books of the Bible dealing with the early prophets, that they would conclude their talks with words of praise and consolation. And so Mari, the grandson of Rav Huna, son of Rabbi Yirmeya bar Abba, taught in a baraita: One should only take leave of another from involvement in a matter of halakha, so that, consequently, he will remember him; whenever he recalls the one from whom he took leave, he will think well of him because of the new halakha that he taught him (Eliyahu Zuta).

מַתְנִי׳ רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ: מָה מָקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ? אָמַר לָהֶם: בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי. וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל חֶלְקִי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבָר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי, וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר, וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא. וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאֶשְׂמַח בָּהֶם״. בִּיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים, וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת״.

MISHNA: In addition to the halakhot relating to the fixed prayers, the Gemara relates: Rabbi Neḥunya ben Hakana would recite a brief prayer upon his entrance into the study hall and upon his exit. They said to him: The study hall is not a dangerous place that would warrant a prayer when entering and exiting, so what room is there for this prayer? He said to them: Upon my entrance, I pray that no mishap will transpire caused by me in the study hall. And upon my exit, I give thanks for my portion. GEMARA: The Sages taught in a baraita the complete formula of Rabbi Neḥunya ben Hakana’s prayer: Upon his entrance, what does he say? May it be Your will, Lord my God, that no mishap in determining the halakha transpires caused by me, and that I not fail in any matter of halakha, and that my colleagues, who together with me engage in clarifying the halakha, will rejoice in me. He specified: And that I will neither declare pure that which is impure, nor declare impure that which is pure and that my colleagues will not fail in any matter of halakha, and that I will rejoice in them. Upon his exit, what did he say? I give thanks before You, Lord my God, that You have placed my lot among those who sit in the study hall, and that you have not given me my portion among those who sit idly on street corners. I rise early, and they rise early. I rise early to pursue matters of Torah, and they rise early to pursue frivolous matters. I toil and they toil. I toil and receive a reward, and they toil and do not receive a reward. I run and they run. I run to the life of the World-to-Come and they run to the pit of destruction.

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַסְמַיי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים תָּנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אִיפְּטוּר מִינֵּיהּ בְּאוּרְתָּא. לְצַפְרָא הֲדוּר וְקָא מִפַּטְרִי מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: וְלָאו אִיפַּטְרִיתוּ מִינַּי בְּאוּרְתָּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ תַּלְמִיד שֶׁנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ״, וּכְתִיב: ״וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם״! אֶלָּא, מִכָּאן לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת.

The Gemara relates that Rabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, studied the portion dealing with oaths in the study hall of Rabbi Shimon ben Yoḥai. After completing their studies, the disciples took leave of their master in the evening, but did not yet leave the city. In the morning they went back and took leave of him a second time. He said to them: Did you not already take leave of me yesterday in the evening? They said to him: You have taught us, our teacher, that a disciple who takes leave of his teacher and then stays overnight in the same city must take leave of him an additional time, as it is stated at the conclusion of the dedication of the Temple: “On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king” (I Kings 8:66), and elsewhere it is written: “And on the twenty-third day of the seventh month he sent the people away” (II Chronicles 7:10). The eighth day in the verse is referring to the Eighth Day of Assembly, the twenty-second of the month of Tishrei, yet it says that he sent the people away on the next day, the twenty-third of the month. Rather, it can be derived from here that a disciple who takes leave of his teacher and then stays overnight in the same city must take leave of him an additional time, just as the Jewish people took leave of Solomon an additional time on the day after the Festival, on the twenty-third of Tishrei.

רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּשַׁכֵּן בְּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת. וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה. וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן, וְתַקְּנֵנוּ בְּחָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה״. רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּצִיץ בְּבׇשְׁתֵּנוּ, וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ, וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ, וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזֶּךָ, וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ, וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךְ״. רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא נֶחֱטָא וְלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ״. רַבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אוּמָּנוּתֵנוּ, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָּה, חַיִּים שֶׁל עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה״. רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנוּ מֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, וּמִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר רָע, מֵחָבֵר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית בֵּין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית״.

The Gemara describes how after Rabbi Elazar concluded his prayer, he said the following additional prayer: May it be Your will, Lord our God, to cause to dwell in our lot love and brotherhood, peace and friendship. And may You make our borders rich in disciples and cause us to ultimately succeed, that we will have a good end and hope. And may You set our portion in the Garden of Eden, and may You establish for us a good companion and a good inclination in Your world. And may we rise early and find the aspiration of our hearts to fear Your name, and may the satisfaction of our souls come before You, i.e., may You hear our prayers that we may have spiritual contentment in this world for the best. Similarly, the Gemara recounts that after Rabbi Yoḥanan concluded his prayer, he said the following additional prayer: May it be Your will, Lord our God, that You look upon our shame and behold our plight, that You clothe Yourself in Your mercy, and cover Yourself with Your might, that You wrap Yourself in Your loving-kindness, and gird Yourself with Your grace, and may Your attributes of goodness and humility come before You. Similarly, after Rabbi Zeira concluded his prayers he said the following additional prayer: May it be Your will, Lord our God, that we not sin or shame ourselves, and that we not disgrace ourselves before our forefathers, in the sense that our actions should not disgrace the actions of our forefathers. After Rabbi Ḥiyya prayed he said the following: May it be Your will, Lord our God, that Your Torah should be our vocation, and may our heart not become faint nor our eyes dim. After his prayer, Rav said the following: May it be Your will, Lord our God, that You grant us long life, a life of peace, a life of goodness, a life of blessing, a life of sustenance, a life of freedom of movement from place to place, where we are not tied to one place, a life of dread of sin, a life without shame and disgrace, a life of wealth and honor, a life in which we have love of Torah and reverence for Heaven, a life in which You fulfill all the desires of our heart for good. After his prayer, Rabbi Yehuda HaNasi said the following: May it be Your will, Lord our God, and God of our forefathers, that You save us from the arrogant and from arrogance in general, from a bad man, from a bad mishap, from an evil instinct, from a bad companion, from a bad neighbor, from the destructive Satan, from a harsh trial and from a harsh opponent, whether he is a member of the covenant, a Jew, or whether he is not a member of the covenant.

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

Yose ben Yoezer (a man) of Zeredah and Yose ben Yohanan (a man) of Jerusalem received [the oral tradition] from them [i.e. Shimon the Righteous and Antigonus]. Yose ben Yoezer used to say: let thy house be a house of meeting for the Sages and sit in the very dust of their feet, and drink in their words with thirst.

לִישַׁתֵּף אִינָשׁ נַפְשֵׁיהּ בַּהֲדֵי צִבּוּרָא. הֵיכִי נֵימָא? — ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ וְכוּ׳. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי, כִּי הֲווֹ בָּעוּ לְמִיפַּק לְאוֹרְחָא, הֲווֹ מְקַדְּמִי וּמְצַלִּי, וְכִי הֲוָה מָטֵי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע קָרוּ.

בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דָּבָר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר: ״כָּךְ אָמַר אַבָּא״, אֶלָּא: ״כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי, הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ״. וְהָנֵי מִילֵּי תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אוֹמֵר: ״זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״.

How does he honor him in his death? If he says a matter he heard from his father’s mouth, he should not say: So said Father. Rather, he should say: So said Father, my teacher, may I be an atonement for his resting soul. And this halakha applies within twelve months of his death. From this time onward he says: May his memory be for a blessing, for the life of the World-to-Come.

בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs.

היוצא לדרך יתפלל יהר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו' וצריך לאומרה בלשון רבים ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה ואם היה רוכב א"צ לירד: הנכנס לבית המדרש יתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו' וביציאתו יאמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו':

One who leaves to travel should pray: "May it be your will Lord our God and the God of our ancestors, that you lead us to peace, etc." And one must say it in plural language, and if it is possible, one should refrain from going while one says it. And if one was riding, one need not dismount. One who enters the study hall prays "May it be your will, Lord, our God and the God of our ancestors, that I not falter in any legal matter, etc." And upon one's departure, one says "I give thanks before You, Lord my God, that placed my portion among those who sit in the the study hall, etc."

הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו'". וּכְשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ").

בְּבֵאוּר מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה כָּפוּל הוּא, דְּהַיְנוּ: תְּחִלָּתוֹ עֲבוֹדָה וְסוֹפוֹ גְּמוּל, תְּחִלָּתוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת וְסוֹפוֹ מַתָּנָה. וְהַיְנוּ: שֶׁתְּחִלָּתוֹ הוּא מָה שֶׁהָאָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְסוֹפוֹ מָה שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יומא לט א): אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. הַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִבְדָּל וְנֶעֱתָק מִן הַחָמְרִיּוּת לְגַמְרֵי וּמִתְדַּבֵּק תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּאלֹהָיו, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַהֲרֹן (מלאכי ב:ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְאוֹמֵר (ד"ה ב' לו:טז): וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וְגוֹ', וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הִתְעַסְּקוֹ בַּמַּעֲשִׂים הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּכְרָחִים לוֹ מִפְּאַת גּוּפוֹ הִנֵּה לֹא תָּזוּז נַפְשׁוֹ מִדְּבֵקוּתָהּ הָעֶלְיוֹן, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סג:ט): דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ.

The matter of holiness is dual. Its beginning is service [of G-d] while its end is reward; its beginning is exertion while its end is a [divine] gift. That is, its beginning is that which a man sanctifies himself, while its end is his being sanctified. This is what our sages, of blessed memory, said: "if a man sanctifies himself a little, he becomes much sanctified. If he sanctifies himself below, he becomes sanctified from above" (Yomah 39a). The exertion is that which a man completely detaches and removes himself from the physical, and clings always, at all periods and times to his G-d. In this manner, the prophets were called "angels", as said of Aharon: "For a priest's lips shall guard knowledge, and Torah shall be sought from his mouth; for he is an angel of the L-rd of Hosts" (Malachi 2:7), and it is said: "but they mocked the angels (prophets) of G-d" (Divrei Hayamim II 36:16). Even when he is engaged in physical actions required for his bodily side, his soul will not budge from its clinging on high. This is as written: "my soul clings after You; Your right hand supports me"(Tehilim 63:9).

(יז) לשלום - הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכשנפטר מן המת יאמר בשלום ולא לשלום. והטעם ע' סוף ברכות בע"י בהכותב ובמהרש"א: (כ) בלשון רבים - ודוקא בתפילה הקבועה לרבים אבל כשאדם רוצה לבקש איזה בקשה בעד עצמו אין צריך להתפלל בלשון רבים. ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין בהלכה דילמא אתי לאיטרודי. [תענית דף יו"ד] וכתב המ"א ואפשר דביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים שרי אפילו עיון. עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך. ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך במקום קרוב ובמקום דשכיח פת כי כמה פעמים שיקרה מקרות ר"ל בדרך ונכון לכל י"ש בעת יציאתו לדרך שיקח עמו הטלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם. ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא:

וגדול כחו של מרע"ה שהנחיל התורה לכל הדורות כמ"ש מורשה קהלת יעקב. רק להנחיל כח חכמתו לבנ"י.

שפעת שלום וברכה לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם נ"י עה"י כקש"ת מוהר"ר יעקב נ"י לאנדא האב"ד דק"ק נאשעלסק א דבר מה שרצה כ"ת לחלק בין שאילת שלום לברכת שלום דשאילת שלום שאסרו למי שאינו שרוי בשלום היינו דוקא לשואלו אם הוא בשלום ולדידי אין הפי' שאילת שלום כמו שחשב כת"ר. רק ששואל מהשי"ת שיהי' חבירו בשלום.

והנה הספרדים נהגו לומר בשבת "שבת שלום" ומקיימין בכך התקנה, אכן האשכנזים אומרים שבתא טבא ("גוט שאבעס"), ויש לומר שהטעם כמבואר בזוה"ק