Mitzvotמצוות

Teaching Torah to Children and Grandchildren

Sources explore the biblical and rabbinic obligation to transmit Torah knowledge across generations, including to grandchildren. The sources establish this duty through biblical verses, Talmudic interpretation, and halakhic codification, emphasizing the enduring responsibility to ensure Torah continuity.

וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ

14 sources · 13 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The ultimate source of the obligation is the pasuk in Devarim 4:9–10, which commands explicitly: "make them known to your children and to your children's children" — grounding the duty to teach grandchildren directly in the Torah's own words.

The Gemara in Kiddushin 30a resolves an apparent tension between two pesukim — one mentioning only sons, the other adding grandchildren — by teaching in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi that one who teaches his grandson Torah is credited by Scripture as though he received it anew from Har Sinai, reading the proximity of "ולבני בניך" to "יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחרב" as the proof.

The Rambam (Mishneh Torah, Torah Study 1:2) codifies this as a full legal obligation — just as one is obligated to teach his son, so too he is obligated to teach his grandson — and establishes a priority order: one's son takes precedence over one's grandson, who in turn takes precedence over the son of a colleague.

The Arukh HaShulchan (Yoreh De'ah 245:8–9) and the Tur (Yoreh De'ah 245) both affirm the same ruling, with the Tur further extending the point: not only grandson but every Torah scholar bears a mitzvah to teach students, since students too are called sons.

Source 1 · Tanach
Verified

Deuteronomy 4:9-10

דברים ד׳:ט׳-י׳

Deuteronomy 4:9-10

Moses commands Israel to guard their souls and make the experience of Sinai known to their children and grandchildren. The passage explicitly extends transmission of Torah memory and teaching across generations.

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃ י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כׇּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן׃

But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children: The day you stood before the ETERNAL your God at Horeb, when GOD said to me, “Gather the people to Me that I may let them hear My words, in order that they may learn to revere Me as long as they live on earth, and may so teach their children.”

Source 2 · Tanach
Verified

Psalms 78:5-6

תהילים ע״ח:ה׳-ו׳

Psalms 78:5-6

The psalm describes Jacob teaching Torah to his children so that a later generation, including children yet unborn, will know and transmit it. It is a central biblical model for multi-generational Torah teaching.

וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת ׀ בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת־אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם׃ לְמַ֤עַן יֵדְע֨וּ ׀ דּ֣וֹר אַ֭חֲרוֹן בָּנִ֣ים יִוָּלֵ֑דוּ יָ֝קֻ֗מוּ וִיסַפְּר֥וּ לִבְנֵיהֶֽם׃

[God] established a decree in Jacob, ordained a teaching in Israel, charging our ancestors to make them known to their children, that a future generation might know— children yet to be born— and in turn tell their children

Source 3 · Chazal
Verified

Kiddushin 30a:5

קידושין ל׳ א — ד"ה וַאֲבִי אָבִיו מִי מִיחַיַּיב

Kiddushin 30a:5

The passage discusses the obligation to teach Torah to one's children and descendants, explaining that one who teaches their son Torah is credited as if they taught not only that son but all future generations, equivalent to receiving the Torah at Mount Sinai.

וַאֲבִי אָבִיו מִי מִיחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנֵי בְנֵיכֶם. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, לוֹמַר לָךְ: שֶׁכׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ, עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת! אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב״.

Source 4 · Chazal
Verified

Sifrei Devarim 46

ספרי דברים מ״ו

Sifrei Devarim 46

The midrash expounds 'and you shall make them known to your children and your children's children' as a directive for transmitting the Torah and the Sinai tradition to succeeding generations.

כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר, אָבִיו מְדַבֵּר עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵין מְדַבֵּר עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וְאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ קוֹבְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.

Source 5 · Chazal
Verified

Pesachim 112a

פסחים קי״ב א — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן

Pesachim 112a:9

Rabbi Akiva instructs his students on various matters, including that when teaching one's son Torah, one should teach him from a corrected text.

תָּנוּ רַבָּנַן, שִׁבְעָה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בְּגוֹבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה, וְאַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. אָמַר לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנִי תּוֹרָה, אָמַר: אֵינִי מְלַמְּדֶךָ. אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מְלַמְּדֵנִי אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַי אַבָּא וּמוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ: בְּנִי, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינַק פָּרָה רוֹצֶה לְהָנִיק. אָמַר לוֹ: וּמִי בְּסַכָּנָה? וַהֲלֹא עֵגֶל בְּסַכָּנָה. אָמַר לוֹ: אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵיחָנֵק — הִיתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל. וּכְשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ — לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מוּגָּהּ. מַאי הִיא? אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב מְשַׁרְשְׁיָא: בְּחַדְתָּא, שַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָל — עָל.

The Gemara cites the full source of Rabbi’s Akiva statement with regard to Shabbat preparations. The Sages taught: Rabbi Akiva commanded Rabbi Yehoshua, his son, about seven matters: My son, do not sit at the high point of a city, where many people pass, and study there, as the passersby will interrupt you. And do not live in a city whose leaders are Torah scholars, as they are too busy studying to govern properly. The Gemara continues to cite similar advice dispensed by Rabbi Akiva. Rabbi Akiva commanded Rabbi Shimon ben Yoḥai to do five matters when Rabbi Akiva was imprisoned. Beforehand, Rabbi Shimon said to him: Rabbi, teach me Torah. Rabbi Akiva said to him: I will not teach you, as it is dangerous to do so at the present time. Rabbi Shimon said to him in jest: If you will not teach me, I will tell Yoḥai my father, and he will turn you over to the government. In other words, I have no means of persuading you; you are already in prison. Rabbi Akiva said: My son, know that more than the calf wishes to suck, the cow wants to suckle, but I am afraid of the danger. Rabbi Shimon said to him: And who is in danger? Isn’t the calf in danger, as you are in jail and I am the one at risk? Rabbi Akiva said to him: If so, I will tell you a few matters. First of all, if you wish to strangle yourself, hang yourself on a tall tree. This proverb means that if one wants others to accept what he has to say, he should attribute his statement to a great man. And when you teach your son, teach him from a corrected text. The Gemara asks: What is the meaning of that statement? Rava said, and some say Rav Mesharshiya said: Rabbi Akiva was referring to learning a new topic, for once a mistake enters one’s mind, it has entered there and is difficult to put right.

Source 6 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Torah Study 1:2

Mishneh Torah, Torah Study 1:2

Rambam codifies that just as a person must teach his son, he must teach his grandson, based on the verse 'and you shall make them known to your children and your children's children.' This is the clearest halakhic formulation of the specific grandparental obligation.

כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ:

Source 7 · Rishonim
Verified

Tur, Yoreh De'ah 245

טור, יורה דעה רמ״ה

Tur, Yoreh De'ah 245

The Tur presents the laws of Torah study and teaching, including the obligation to teach one's son and grandson. It serves as an important bridge from Rambam's codification to later practical halakhic rulings.

הלכות תלמוד תורה מצות עשה על כל אחד מישראל שילמד לבנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם וכל המלמד לבנו תורה כאילו קבלה מהר סיני ואינו חייב ללמד לבתו דדרשינן לבניכם ולא לבנותיכם ואשה אינה חייבת ללמד לבנה לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו. הוא היה צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם אם שניהם שוין הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו בנו קודמו ואע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצווה עליו ללמד לבנו כך הוא מצווה ללמוד לעצמו כשם שמצווה ללמד לבנו כך מצווה ללמד לבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו לבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו אבל אינו חייב ללמד לבן חבירו אלא בחנם ומאימתי מתחיל ללמד לבנו משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט מהפסוקים עד שיהיה כבן ו' או כבן ז' ואז מוליכו אצל מלמד תינוקות היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר נותן לו שכר וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד וכתב הרמ"ה ה"מ דלא איפשר ליה דדחיקא ליה שעתא אבל אם איפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר וכל עיר שאין בה מלמד מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן מכניסין התינוקות להתלמד כבן ששה וכבן שבעה וכל אחד כפי כחו ובפחות מכאן אין מכניסין אותו ואפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים אולי יבין והמלמד יכה אותם להטיל עליהם אימה ולא יכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי לפיכך לא יכה אותם לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה ויושב ומלמדן כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים ובסוף היום ואין מבטלין התינוקות אפי' לבנין ב"ה אין קורין לתינוקות בתחלה בשבת מה שלא למדו משום טורח שבת אבל מה שקראו כבר פ"א שונים אותו להן בשבת כ"ה תינוקות צריכין למלמד א' כתב הרמב"ם היו יותר על כ"ה עד ארבעים מושיבין אחד לסייעו בלימודם היו יותר על מ' מעמידין שנים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעד מ' יספיק במלמד אחד בלא שום סיוע וממ' עד נ' מושיבין אחד לסייע וכשהם נ' מושיבין להם שנים עיר שיש בה כ"ה תינוקות שצריכין להשכיר להם מלמד ויש עיר אחרת אצלה שיש לה ב' מלמדים שיש להם נ' תינוקות אין בני העיר שיש בה כ"ה יכולים לומר נשלחה להעיר אחרת ונחלקם לפני אותם שני המלמדים והרי מספיקין לכולם אלא צריכין לשכור להם מלמד בעירם אבל בעיר אחת מבית הכנסת לבית הכנסת אחרת מוליכים אותם והוא שלא יהא נהר מפסיק ביניהם שאם נהר מפסיק ביניהם לא יעבירו עליו משום סכנה אבל אם יש עליו גשר חזק יכול להעבירם עליו לשון הרמב"ם מוליכין הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק בד"א כשהיו שניהם בעיר אחד ואין נהר מפסיק ביניהם אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדה באותה העיר אין מוליכין אותן אא"כ היה עליו גשר בנין בריא שאינו ראוי ליפול מהרה מלמד תינוקות שהניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עמהם או שמתרשל בתלמודו ה"ז בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק אם יש כאן מלמד שלומד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקים הראשון מפני השני ואם יש כאן שנים הא' קורא הרבה ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון והאחד אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם לוקחין אותו שמדקדק יותר מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהן מביאין בניהם.

Source 8 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 419:1

Sefer HaChinukh 419:1

The mitzvah of talmud Torah is a positive commandment to learn and teach the wisdom of Torah, including how mitzvot are performed, what is prohibited, and the judgments of Torah according to truth; this applies to teaching one's children (understood by the sages as including students), beginning when a child starts to speak by teaching him phrases like "Torah commanded us Moses" and the first verse of Shema, progressing gradually through Torah passages until age six or seven when he is sent to a teacher of children.

מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה – מִצְוַת עֲשֵׂה לִלְמֹד חָכְמַת הַתּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ, כְּלוֹמַר כֵּיצַד נַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת, וְנִשָּׁמֵר מִמָּה שֶׁמְּנָעָנוּ הָאֵל מִמֶּנּוּ, וְלָדַעַת גַּם כֵּן מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה עַל כִּוּוּן הָאֱמֶת, וְעַל כָּל זֶה נֶאֱמַר (דברים ו ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי שם) בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה מב, א) מֵאֵימָתַי מַתְחִיל הָאָב לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים לג ד), וּפָסוּק רִאשׁוֹן מִקְּרִיאַת שְׁמַע שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט מִפְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע שֶׁמּוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת.

Source 9 · Rishonim
Verified

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 11

ספר המצוות, מצוות עשה י״א

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 11

Rambam counts the commandment to study and teach Torah, deriving it from the obligation to teach children. His formulation provides the mitzvah framework within which teaching grandchildren is included by the halakhic tradition.

היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב בספרי לבניך אלו התלמידים שהתלמידים קרויים בנים שנאמר יצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מחודדים בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד.

Source 10 · Rishonim
Verified

Yalkut Shimoni on Torah 271:3

Yalkut Shimoni on Torah 271:3

The Holy One blessed be He tells Israel that if they read a particular passage every year, He counts it as if they stand before Mount Sinai receiving the Torah.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הֱיוּ קוֹרִין אֶת הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וּמְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה.

Source 11 · Rishonim
Verified

Ohr Hashem, Second Treatise, Sixth Principle 1:2

Ohr Hashem, Second Treatise, Sixth Principle 1:2

The passage discusses how the Torah specifies the manner of procreation to prevent licentiousness and to establish the perfection of children's creation in the image of their Creator, and states that a father is obligated in known commandments to perfect his own soul and body, such as teaching his son a craft and providing sustenance for a defined period, as established by the enactment of Usha.

ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא.

Source 12 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 245:8-9

ערוך השולחן, יורה דעה רמ״ה:ח׳-ט׳

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 245:8-9

Arukh HaShulchan explains the halakhic structure of teaching Torah to sons and grandsons and discusses the relationship between the grandfather's obligation and the father's primary responsibility.

וכשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו, כדכתיב: "והודעתם לבניך ולבני בניך". ואף שמצוה לכולם, מכל מקום בנו קודם לבן בנו, ובן בנו לבן בתו, ובן בתו לשאר כל אדם.

Source 13 · Hasidic
External

לקוטי שיחות חי"ד, ואתחנן (א)

Likkutei Sichos 14, VaEtchanan 1

The Rebbe analyzes the Torah's explicit mention of children's children, explaining the distinctive role of transmitting Torah beyond one's immediate children and the enduring continuity this creates.

Likkutei Sichos 14, VaEtchanan 1 — page scan on HebrewBooks
Page 1

Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 14 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Deuteronomy, Vaetchanan 5653

Sefat Emet, Deuteronomy VaEtchanan, 5653

שפת אמת, דברים, ואתחנן י״ט

Sefat Emet, Deuteronomy, Vaetchanan 19

The Sefat Emet reflects on the verse concerning children and grandchildren as a model of Torah's vitality across generations, stressing that each generation must newly receive and reveal the Torah.

בפרשת שמע. במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש בקבלת התורה ע"ש. דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ולכן נשארו אלו ב' המצות לעולם בבנ"י והוא ק"ש.

Related sources· 18 found, not yet verifiedSign in to verify
  • מצות עשה על כל אחד מישראל שילמד לבנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם וכל המלמד לבנו תורה כאילו קבלה מהר סיני בפ"ק דקידושין (ל.) אמר ריב"ל כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב: כשם שמצווה ללמד לבנו כך מצווה ללמד לבן בנו וכו' ברייתא שם ומימרא דריב"ל שכתבתי בסמוך ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד אח בן בנו:

    Same passage as Tur, Yoreh De'ah 245

  • כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ".

    Same passage as Mishneh Torah, Torah Study 1:2

  • כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות, שנאמר "יראה כל זכורך", ואם היה הקטן חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה, שאילו היה גדול והוא כך היה פטור כמו שביארנו...

  • Berakhot 21bunverified

    ...דאמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב.

  • Kiddushin 30aunverified

    אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב.

  • Kiddushin 30a:3unverified

    עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות... ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך, אם כן מה תלמוד לומר בניכם, בניכם ולא בנותיכם. אמר ריב"ל כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב...

  • כי לימוד התורה יועיל לעצמו, ולאחרים שכמותו. ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה וכו', וינהגו כל ההמון לאחרית טובה ותקוה וכו';

  • וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ו:ה') "בְּקוֹלִי" כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ, "מִשְׁמַרְתִּי" גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שְׁבוּת לְשַׁבָּת, "מִצְוֹתַי", מִצְוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, כְּגוֹן גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא הַמֶּלֶךְ גָּזַר חֻקּוֹ עַל עֲבָדָיו, "וְתוֹרֹתָי", לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאִם כֵּן יִהְיֶה כָּל זֶה בָּנוּי עַל דַּעַת שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְקַיֵּם וּמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה. וְכָךְ אָמְרוּ (ב"ר צד ג) בַּפָּסוּק "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת" (בראשית מ"ה:כ"א), שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו, וְעַד עַכְשָׁו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה, וַהֲרֵי כָּתוּב "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וְשָׁם אָמְרוּ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְהָיָה מְלַמֵּד לְבָנָיו וְכוּ'. וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם כֵּן אֵיךְ הֵקִים יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית כ"ח:י"ח), וְנָשָׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּכְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר עד יא) אַרְבַּע, וְעַמְרָם נָשָׂא דּוֹדָתוֹ (שמות ו כ), וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵקִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה (שם כד ד), וְהַאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּתּוֹרָה בְּמַה שֶׁאָסַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם עַל עַצְמוֹ וְקָבַע לוֹ הַשֵּׁם שָׂכָר עַל הַדָּבָר, וְהוּא יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּבְיַעֲקֹב דָּרְשׁוּ (ב"ר עט ו) שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת וְקָבַע תְּחוּמִין, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), שֶׁהִיא מְעִידָה עַל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְאוּלַי נֹאמַר "מִשְׁמַרְתִּי", שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, וּ"מִצְוֹתַי", גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", אֵבֶר מִן הַחַי וְכִלְאַיִם שֶׁל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וְהַרְכָּבַת אִילָן, "וְתוֹרֹתָי", דִּינִין וְאִסּוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן נִצְטַוּוּ בָּהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוּא הַשּׁוֹמֵר וְהָעֹשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּמְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקִין וְחֻמְרוֹת בַּמִּצְוֹת שֶׁלָּהֶן, וּכְמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ, ע"ז שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אַרְבַּע מְאָה פִּרְקֵי הֲוָת (ע"ז יד), וְדָרְשׁוּ בְּ"מֵאָה שְׁעָרִים" שֶׁמְּדָדוּהָ לַמַּעַשְׂרוֹת (ב"ר סד ו), כִּי הָיוּ הָאָבוֹת נְדִיבֵי עַמִּים לָתֵת מַעַשְׂרוֹת לָעֲנִיִּים אוֹ לְכֹהֲנֵי ה', כְּגוֹן שֵׁם וְעֵבֶר וְתַלְמִידֵיהֶם, כְּעִנְיָן "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית י"ד:י"ח). וְהַנִּרְאֶה אֵלַי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעָסַק בָּהּ וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹתֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁמַר אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ בִּלְבַד, וְיַעֲקֹב בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָשָׂא הָאֲחָיוֹת, וְכֵן עַמְרָם, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהֻזְהַרְנוּ בְּחוֹבַת הַגּוּף בְּכָל מָקוֹם (קדושין לו). וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה (בספרי דברים פסקא מג), וַאֲנִי אֲעִירְךָ בּוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (ויקרא יח כה דברים יא יח). וְהַמַּצֵּבָה מִצְוָה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בִּזְמַן יָדוּעַ הִיא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (בספרי) בְּ"אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז כב), שֶׁשְּׂנֵאָהּ אַחַר הֱיוֹתָהּ אֲהוּבָה בִּימֵי הָאָבוֹת. וּבְיוֹסֵף דָּרְשׁוּ (ב"ר צב ד) שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהִיא עֵדוּת עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְהָיָה עוֹשֶׂה כֵן לְלַמֵּד אֶת בָּנָיו אֱמוּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּם כַּוָּנַת עֲבוֹדָה זָרָה וְדֵעוֹת הַמִּצְרִים, וְזֹאת כַּוָּנָתָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נֹאמַר שֶׁיְּהֵא "מִשְׁמַרְתִּי" אֱמוּנַת הָאֱלֹהוּת, שֶׁהֶאֱמִין בַּשֵּׁם הַמְּיֻחָד וְשָׁמַר מִשְׁמֶרֶת זוֹ בְּלִבּוֹ, וְחָלַק בָּהּ עַל עוֹבְדֵי הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְקָרָא בְּשֵׁם ה' לְהָשִׁיב רַבִּים לַעֲבוֹדָתוֹ. "מִצְוֹתַי", כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וְעוֹלַת בְּנוֹ, וּגְרִישַׁת הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ. "חֻקּוֹתַי", לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם, לִהְיוֹת חַנּוּן וְרַחוּם וְעֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וּלְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ בָּהֶם. "וְתוֹרֹתָי", הַמִּילָה בְּעַצְמוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וּמִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ כֻּלָּן שֶׁהֵן תּוֹרָה לָהֶם: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ו:ה') "בְּקוֹלִי" כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ, "מִשְׁמַרְתִּי" גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שְׁבוּת לְשַׁבָּת, "מִצְוֹתַי", מִצְוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, כְּגוֹן גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא הַמֶּלֶךְ גָּזַר חֻקּוֹ עַל עֲבָדָיו, "וְתוֹרֹתָי", לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאִם כֵּן יִהְיֶה כָּל זֶה בָּנוּי עַל דַּעַת שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְקַיֵּם וּמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה. וְכָךְ אָמְרוּ (ב"ר צד ג) בַּפָּסוּק "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת" (בראשית מ"ה:כ"א), שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו, וְעַד עַכְשָׁו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה, וַהֲרֵי כָּתוּב "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וְשָׁם אָמְרוּ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְהָיָה מְלַמֵּד לְבָנָיו וְכוּ'. וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם כֵּן אֵיךְ הֵקִים יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית כ"ח:י"ח), וְנָשָׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּכְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר עד יא) אַרְבַּע, וְעַמְרָם נָשָׂא דּוֹדָתוֹ (שמות ו כ), וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵקִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה (שם כד ד), וְהַאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּתּוֹרָה בְּמַה שֶׁאָסַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם עַל עַצְמוֹ וְקָבַע לוֹ הַשֵּׁם שָׂכָר עַל הַדָּבָר, וְהוּא יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּבְיַעֲקֹב דָּרְשׁוּ (ב"ר עט ו) שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת וְקָבַע תְּחוּמִין, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), שֶׁהִיא מְעִידָה עַל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְאוּלַי נֹאמַר "מִשְׁמַרְתִּי", שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, וּ"מִצְוֹתַי", גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", אֵבֶר מִן הַחַי וְכִלְאַיִם שֶׁל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וְהַרְכָּבַת אִילָן, "וְתוֹרֹתָי", דִּינִין וְאִסּוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן נִצְטַוּוּ בָּהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוּא הַשּׁוֹמֵר וְהָעֹשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּמְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקִין וְחֻמְרוֹת בַּמִּצְוֹת שֶׁלָּהֶן, וּכְמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ, ע"ז שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אַרְבַּע מְאָה פִּרְקֵי הֲוָת (ע"ז יד), וְדָרְשׁוּ בְּ"מֵאָה שְׁעָרִים" שֶׁמְּדָדוּהָ לַמַּעַשְׂרוֹת (ב"ר סד ו), כִּי הָיוּ הָאָבוֹת נְדִיבֵי עַמִּים לָתֵת מַעַשְׂרוֹת לָעֲנִיִּים אוֹ לְכֹהֲנֵי ה', כְּגוֹן שֵׁם וְעֵבֶר וְתַלְמִידֵיהֶם, כְּעִנְיָן "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית י"ד:י"ח). וְהַנִּרְאֶה אֵלַי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעָסַק בָּהּ וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹתֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁמַר אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ בִּלְבַד, וְיַעֲקֹב בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָשָׂא הָאֲחָיוֹת, וְכֵן עַמְרָם, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהֻזְהַרְנוּ בְּחוֹבַת הַגּוּף בְּכָל מָקוֹם (קדושין לו). וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה (בספרי דברים פסקא מג), וַאֲנִי אֲעִירְךָ בּוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (ויקרא יח כה דברים יא יח). וְהַמַּצֵּבָה מִצְוָה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בִּזְמַן יָדוּעַ הִיא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (בספרי) בְּ"אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז כב), שֶׁשְּׂנֵאָהּ אַחַר הֱיוֹתָהּ אֲהוּבָה בִּימֵי הָאָבוֹת. וּבְיוֹסֵף דָּרְשׁוּ (ב"ר צב ד) שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהִיא עֵדוּת עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְהָיָה עוֹשֶׂה כֵן לְלַמֵּד אֶת בָּנָיו אֱמוּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּם כַּוָּנַת עֲבוֹדָה זָרָה וְדֵעוֹת הַמִּצְרִים, וְזֹאת כַּוָּנָתָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נֹאמַר שֶׁיְּהֵא "מִשְׁמַרְתִּי" אֱמוּנַת הָאֱלֹהוּת, שֶׁהֶאֱמִין בַּשֵּׁם הַמְּיֻחָד וְשָׁמַר מִשְׁמֶרֶת זוֹ בְּלִבּוֹ, וְחָלַק בָּהּ עַל עוֹבְדֵי הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְקָרָא בְּשֵׁם ה' לְהָשִׁיב רַבִּים לַעֲבוֹדָתוֹ. "מִצְוֹתַי", כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וְעוֹלַת בְּנוֹ, וּגְרִישַׁת הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ. "חֻקּוֹתַי", לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם, לִהְיוֹת חַנּוּן וְרַחוּם וְעֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וּלְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ בָּהֶם. "וְתוֹרֹתָי", הַמִּילָה בְּעַצְמוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וּמִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ כֻּלָּן שֶׁהֵן תּוֹרָה לָהֶם: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ו:ה') "בְּקוֹלִי" כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ, "מִשְׁמַרְתִּי" גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שְׁבוּת לְשַׁבָּת, "מִצְוֹתַי", מִצְוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, כְּגוֹן גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא הַמֶּלֶךְ גָּזַר חֻקּוֹ עַל עֲבָדָיו, "וְתוֹרֹתָי", לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאִם כֵּן יִהְיֶה כָּל זֶה בָּנוּי עַל דַּעַת שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְקַיֵּם וּמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה. וְכָךְ אָמְרוּ (ב"ר צד ג) בַּפָּסוּק "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת" (בראשית מ"ה:כ"א), שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו, וְעַד עַכְשָׁו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה, וַהֲרֵי כָּתוּב "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וְשָׁם אָמְרוּ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְהָיָה מְלַמֵּד לְבָנָיו וְכוּ'. וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם כֵּן אֵיךְ הֵקִים יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית כ"ח:י"ח), וְנָשָׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּכְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר עד יא) אַרְבַּע, וְעַמְרָם נָשָׂא דּוֹדָתוֹ (שמות ו כ), וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵקִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה (שם כד ד), וְהַאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּתּוֹרָה בְּמַה שֶׁאָסַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם עַל עַצְמוֹ וְקָבַע לוֹ הַשֵּׁם שָׂכָר עַל הַדָּבָר, וְהוּא יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּבְיַעֲקֹב דָּרְשׁוּ (ב"ר עט ו) שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת וְקָבַע תְּחוּמִין, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), שֶׁהִיא מְעִידָה עַל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְאוּלַי נֹאמַר "מִשְׁמַרְתִּי", שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, וּ"מִצְוֹתַי", גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", אֵבֶר מִן הַחַי וְכִלְאַיִם שֶׁל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וְהַרְכָּבַת אִילָן, "וְתוֹרֹתָי", דִּינִין וְאִסּוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן נִצְטַוּוּ בָּהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוּא הַשּׁוֹמֵר וְהָעֹשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּמְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקִין וְחֻמְרוֹת בַּמִּצְוֹת שֶׁלָּהֶן, וּכְמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ, ע"ז שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אַרְבַּע מְאָה פִּרְקֵי הֲוָת (ע"ז יד), וְדָרְשׁוּ בְּ"מֵאָה שְׁעָרִים" שֶׁמְּדָדוּהָ לַמַּעַשְׂרוֹת (ב"ר סד ו), כִּי הָיוּ הָאָבוֹת נְדִיבֵי עַמִּים לָתֵת מַעַשְׂרוֹת לָעֲנִיִּים אוֹ לְכֹהֲנֵי ה', כְּגוֹן שֵׁם וְעֵבֶר וְתַלְמִידֵיהֶם, כְּעִנְיָן "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית י"ד:י"ח). וְהַנִּרְאֶה אֵלַי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעָסַק בָּהּ וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹתֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁמַר אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ בִּלְבַד, וְיַעֲקֹב בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָשָׂא הָאֲחָיוֹת, וְכֵן עַמְרָם, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהֻזְהַרְנוּ בְּחוֹבַת הַגּוּף בְּכָל מָקוֹם (קדושין לו). וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה (בספרי דברים פסקא מג), וַאֲנִי אֲעִירְךָ בּוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (ויקרא יח כה דברים יא יח). וְהַמַּצֵּבָה מִצְוָה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בִּזְמַן יָדוּעַ הִיא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (בספרי) בְּ"אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז כב), שֶׁשְּׂנֵאָהּ אַחַר הֱיוֹתָהּ אֲהוּבָה בִּימֵי הָאָבוֹת. וּבְיוֹסֵף דָּרְשׁוּ (ב"ר צב ד) שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהִיא עֵדוּת עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְהָיָה עוֹשֶׂה כֵן לְלַמֵּד אֶת בָּנָיו אֱמוּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּם כַּוָּנַת עֲבוֹדָה זָרָה וְדֵעוֹת הַמִּצְרִים, וְזֹאת כַּוָּנָתָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נֹאמַר שֶׁיְּהֵא "מִשְׁמַרְתִּי" אֱמוּנַת הָאֱלֹהוּת, שֶׁהֶאֱמִין בַּשֵּׁם הַמְּיֻחָד וְשָׁמַר מִשְׁמֶרֶת זוֹ בְּלִבּוֹ, וְחָלַק בָּהּ עַל עוֹבְדֵי הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְקָרָא בְּשֵׁם ה' לְהָשִׁיב רַבִּים לַעֲבוֹדָתוֹ. "מִצְוֹתַי", כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וְעוֹלַת בְּנוֹ, וּגְרִישַׁת הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ. "חֻקּוֹתַי", לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם, לִהְיוֹת חַנּוּן וְרַחוּם וְעֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וּלְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ בָּהֶם. "וְתוֹרֹתָי", הַמִּילָה בְּעַצְמוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וּמִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ כֻּלָּן שֶׁהֵן תּוֹרָה לָהֶם:

  • נחזור לענין, הרי מבואר כמו שהתורה בשרשה כולה שמותיו יתברך בסוד לשון הקודש שפירשתי למעלה, ונשתלשלה זה לעומת זה ונתגשמה. כן מעשי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות ס' רבוא נשמות ישראל מס' אותיות התורה, כי משפט אחד להתורה ולהאדם המקיימה, כי התורה נתגשמה, ובעילוי מעלות יותר ויותר היו התיבות מאירות, כן האדם אם לא חטא לא היה חומרו רק שכלי ומלאה הארץ דעה, אף הארציות שבו לא נשאר בו משכיל רק הלב כענין שפירשתי במקום אחר (עי' לקמן בחלק בית ישראל) הרמז (ש"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, שכשהלך אדם הראשון אחר מראה עיניו כמו שכתוב (בראשית ב, ט) נחמד למראה, ה' לא יראה בו רק הלב, ואלו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה ודרשו רז"ל (בתי מדרשות ב, ו ס"ד) מצות עשה ולא תעשה היה מקיימה בבחינה אחרת יותר רוחניי כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה עיין שם, והאדם והתורה עולים בקנה אחד (סימנך (במדבר יט, יד) זאת תורת האדם) רמ"ח אברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וס' רבוא נשמות ס' רבוא אותיות: ומזה יובן הנה ותורה אור כתיב (משלי ו, כג), כי היא מאירה מכבודו. ובמדרש רבה פרשת בראשית (ב"ר ג, ה) א"ר סימון ה' פעמים אור כתיב, כנגד ה' חומשי תורה כו' ע"ש. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) במחשכים הושבני כמתי עולם (איכה ג, י) א"ר ירמיה זה תלמודא של בבלי. ולפום ריהטא מאוד תמוהה כי הוא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקורא אותה מתי עולם. גם המדרש דרבי סימון שמפרש האור המוזכר בריש התורה על ה' חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל (בראשית א, ד), שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה: אלא הענין הכל אחד, והיא היא סבת גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור באל"ף שהארכתי במקום אחר (עי' לקמן בחלק בית דוד) הוא גניזת אור תורה והפשוטו ודרש רבי סימון הכל אחד, מבואר מהנזכר למעלה שתורה בעצמה לשון קודש סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היא הכל מעשה מרכבה, ואז התורה כולה אור בהיר, רק כשנתגשם האדם וסילק האור סוד כתנות אור באל"ף רק כתנות אור בעי"ן שהוא עיור ונסתלק עץ חיים וגרם מיתה, כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה מצוות הגשמיים, ומכל מקום תפוחי זהב כו': והנה מכח התמעטות שכל האדם אינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פג, ב) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל, ולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבוארת בעצמה, כמו שעינינו רואות בדור אחר דור של הקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש. אח"כ לא היו מבינים בלתי פירוש, ואח"כ פירוש על פירוש, הכל לפי חשכת השכל. על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך שבע"פ, רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבע"פ שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה עד שהוצרכה התורה להיותה נכתב:

  • (דברים יא יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם – זֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם – אֵלּוּ תְּפִלִּין. אֵין לִי אֶלָּא תְּפִלִּין וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שְׁאָר מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִנַּיִן? הֲרֵי אַתָּה דָן מִבִּנְיַן אָב שֶׁבֵּין שְׁנֵיהֶם: לֹא רְאִי תְּפִלִּין כִּרְאִי תַּלְמוּד תּוֹרָה וְלֹא רְאִי תַּלְמוּד תּוֹרָה כִּרְאִי תְּפִלִּין. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם – שֶׁהֵם מִצְווֹת הַגּוּף שֶׁאֵין תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, וְנוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. כָּךְ כָּל מִצְווֹת הַגּוּף שֶׁאֵין תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ – נוֹהֲגוֹת בָּאָרֶץ וְחוּצָה לָאָרֶץ, וְשֶׁתְּלוּיָה בָּאָרֶץ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הֶחָדָשׁ.

  • Bava Kamma 38aunverified
  • Shabbat 139aunverified
  • Taanit 27bunverified
  • Berakhot 11aunverified
  • Berakhot 22bunverified