Otherכללי

Lunar Cycles and Calendrical Calculation

This source addresses the astronomical and mathematical basis of the lunar cycle and its role in calendar calculation, treating the moon as an object of precise natural study rather than as a predictor of personal events.

חָכְמַת הַתְּקוּפוֹת וְהַגִּימַטְרִיּוֹת

1 source · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

Source 1 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Sanctification of the New Month 17:24

משנה תורה, פרק יז א, וראה שם עוד, וערך קדוש החודש כג

Mishneh Torah, Sanctification of the New Month 17:24

Rambam explains the astronomical and calendrical basis of the lunar cycle and the calculation of the calendar. The chapter treats the moon as an object of precise natural calculation, not as a predictor of death.

הִיא חָכְמַת הַתְּקוּפוֹת וְהַגִּימַטְרִיּוֹת שֶׁחִבְּרוּ בָּהּ חַכְמֵי יָוָן סְפָרִים הַרְבֵּה וְהֵם הַנִּמְצָאִים עַכְשָׁו בְּיַד הַחֲכָמִים. וּמֵאַחַר שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת הֵם שֶׁאֵין בָּהֶם דֹּפִי וְאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַמְחַבֵּר בֵּין שֶׁחִבְּרוּ אוֹתָם נְבִיאִים בֵּין שֶׁחִבְּרוּ אוֹתָם הָאֻמּוֹת. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁנִּתְגַּלָּה טַעֲמוֹ וְנוֹדְעָה אֲמִתָּתוֹ בִּרְאָיוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם דֹּפִי אָנוּ סוֹמְכִין עַל זֶה הָאִישׁ שֶׁאֲמָרוֹ אוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ עַל הָרְאָיָה שֶׁנִּתְגַּלְּתָה וְהַטַּעַם שֶׁנּוֹדַע:

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ...כי יש זמנים שהלבנה (דהיינו הנוקבא) היא בגרעון, ונמצאת בדין, והשמש (שהוא ז"א) אינו נמצא אצלה, ובכל זמן ובכל שעה יש לה להוציא נשמות לבני אדם, כמו שלקטה אותן מתחילה, (מן ז"א בכל זמן ובכל שעה, ועל כן) היא מוציאה עתה (הנשמות גם בשעת הגרעון) בזמן שנמצאת בדין, וכל מי שמקבל אותה בזמן ההוא יהיה תמיד בגרעון ועניות נמשכת לו ונשבר תמיד בדין, בכל ימיו של האדם ההוא, בין צדיק ובין רשע. מלבד התפלה המבטלת לכל גזרות הדינים, ויכול להעבירם בתפלה. ובזמן ההוא שאותה המדרגה (דהיינו הנוקבא) נמצאת בשלמות, ונהר ההוא הנמשך ויוצא (מעדן, שהוא יסוד) משתמש בה, אז אותה הנשמה היוצאת (מהנוקבא) ומתדבקת באדם הנה האדם ההוא נשלם בכל, בעושר, בבנים, בשלימות הגוף...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • בראשית רבה להט החרב על שם משרתיו אש לוהט המתהפכת שהן מתהפכות פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים וכשתבין זה תבין מה טעם באו השמות פעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקיבה כמו כי היום יי' נראה אליכם. כי הרמז הוא למדת הדין על שהיא נפעלת מקבלת אצילות מזולתה. וכן אם ככה את עושה לי. ע"א (ענין אחר) המתהפכת רמז למדת הדין שפעמים מתהפכת למדת רחמים. ודע והבן כי אף על פי שפירשנו כל הפרשה כולה על דרך הסוד מכל מקום גם הפשט אמת ויציב בעץ החיים ועץ הדעת והנהרות והכרובים ולהט החרב. וכבר העידו כמה פעמים אנשים שנשרפו בברק להט החרב וכולם היו בעלי הפילוסופיא קדומה אשר נטו ברוב דבריהם אחר דברי רבותינו זכרונם לברכה. ומאז נתבטלו ובאו ארסטו ותלמידיו הרשעים ונטו מדרך התורה לגמרי אחר סברתם ומופתיהם הנקראת לבעלי הקבלה אחיזת עינים. והמקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מעולם העליון. וע"כ יראו בו מראות אלהים יותר משאר מקומות הארץ כמה דאת אמר וזה שער השמים כ"ש שוכני גן עדן שהשוכנים שם למדים בציורי הדברים כל סודות העליונים ונפשם מתעלית בלימוד ההוא ורואה מראות אלהים ומשיג כל מה שיכול הנברא לדעת ולהבין. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הביאני המלך חדריו אלו חדרי גן עדן. מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והאמת הוא כי תמצא בדברי רז"ל כי בגן עדן של מטה יש שכר ועונג לנפשות הצדיקים ואף על פי שאינם גוף והם במדרגת המלאכים וראיתי בזה דיעות לחכמים זכרונם לברכה יש אומרים כי הנפשות כשיוצאים מזה העולם אינם יכולין לעלות מיד עד שירגילו עצמן באותן ציורין ובאותו אור כי הרגיל בחשך אם יסתכל באור גדול לא יוכל לסובלו עד שירגיל עצמו מעט מעט ואח"כ יסתכל באור הגדול. ועל כן נכנסים בגן עדן של מטה שיש בו ציורים מציורי העולם הזה ומציורי העולם העליון ומשם תעלה לאור הגדול לצרור החיים. ועוד הוסיף הרמב"ן ז"ל ביאור על זאת הכוונה ואמר כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות וזהו מאמר רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת כי תוך שנים עשר חדש אף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר לאחר שנים עשר חדש לבשה מלאכות ונתעלית מדעות גשמיות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא ומן ההשגה ההווה אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות עולם העליון והשגת העונג הרוחני וזהו מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא. העלייה היא השגת הנפש ודביקותה בעליונים והירידה היא להשגת מה שהגיעו לסגולת התחתונים בחייהם. וכוונה זו טובה והגונה אך אינה מספקת לגמרי לפי כוונתם ז"ל כי תמצא בדבריהם המזכירים שם האבות כלם ושאר חסידים כלם במעלתם. ואם הכונה היא תוך י"ב חדש או עד שירגילו עצמם באור העליון הרי מכמה שנים נסעו משם ואין שם אלא רוח חדשה לפי דבריהם זה יוצא וזה נכנס ע"כ צריכין אנו לקבלה. ומצאתי בדברי רז"ל מקום יש ששמו חצר מות ולפני החצר שדה ולפני השדה נחל ודומה משמרן. מדברות ואין קולן נשמע אוכלות ושותות ואין קולן נשמע וכתיב מות ירעם (תהלים מט טו). ואמרו בחגיגה רעינא להו עד דמשלמי יומוי וכו'. וראיתי לקצת חכמי הקבלה האחרונים שכתבו כי מצאו בספר חנוך בן ירד כשלקח אותו אלהים כתוב בו סוד זה עם שאר סודות מופלאות וכבר הזכירו רבותינו ז"ל הספר ההוא בספר הזוהר. ולפי דברי הספר ההוא דע כי גן עדן של מטה הוא מוכן מיום שנברא לרוחות הצדיקים לגור שם בצורתם וכן תרגם המתרגם בפסוק גן נעול כגנתא דעדן דלית רשו לגבר למיעל לגויה אלהין צדיקייא דמשתלחן תמן נפשתהון על יד מלאכייא וכו'. ומשם פורחות למעלה ומזהירין ומשיגין השגה אמיתית כל אחד לפי מעלתו ובהיותם בגן עדן של מטה לובשין סוד המלבוש המחדש להם בהריחם אויר גן עדן ונתון הלבוש ההוא לכל רוח ורוח באותה צורה ודמות שהיה בזה העולם ממש סימן לדבר כי שמואל הנביא עליו השלום בהראותו לבעלת אוב אמר עוטה מעיל. ונמשך להם אור השכינה ממעלה דרך חלונות הרקיע שעל גבי גן עדן והצדיקים משתחוים נגד האור ההוא וניזונין באור ההוא שהוא סוד המן שניזווין ממנו מלאכי השרת כמו שאמרו רבותינו ז"ל משרתיו אש לוהט מהיכן הן ניזונין רבי יודן בשם רבי יצחק אמר מזיו השכינה דכתיב באור פני מלך חיים. רבי חגי אמר ואתה מחיה את כולם אתה מחיה לכולן וכו'. וזיו השכינה על ראשיהן עטרה וכשפורחין בגן עדן שלמעלה אז פושטין מעליהן המלבוש ההוא והיא העלייה והירידה. ואמר חנוך ראיתי שם מלאכים ממונים גדולים ועונין קק"ק וכו'. ובמדרש איוב אמר הב"ה לאיוב אמרת כלה ענן וילך אם ילך אדם לפני הצייר ויאמר לו עשה לי צורתו של אבא מה הצייר אומר לו הראני איקונין שלו ואם לאו לא אוכל לעשותו ואני בראתי אדם הראשון שלא באיקונין על אחת כמה וכמה המתים שכל אחד ברקיע זיו איקונין שלהם לפני. ובמדרש רות (זוהר חדש פ"ב ט"ד) אמר רבי נחוניא סח לי בן גיאים כשעליתי לזה הרקיע וכו' עד למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול ועשרה שערים סביבותיו שאלתי עליו אמר לי השער הזה אין לי רשות עליו לא יפתח אלא בראשי חדשים ושבתות וימים טובים באותו זמן כשנכנס שבת או ראש חדש או מועד קול מתפוצץ בכל הני רקיעין ואומר פתחו שערים מפני שכל הרוחות שבגן עדן כל ימי השבוע עומדות שם ומטיילות בתוכו ובאותו זמן בההוא רקיע שעל גבי גן עדן שבארץ נפתחו ארבע חלונות רשומים בד' אותיות של שם המפורש המיוחד בגנזי מרומים וכל אותם הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו גן עדן כדמות אותו העולם שהיו עומדות במלבוש בשר מטיפה סרוחה. ובשעה שהחלונות נפתחות כולן פושטין מלבושיהן ופורחין למעלה באותן חלונות ועולות למקום הזה וששה בעלי כנפים וכמה ממונים עמהם פותחין עמהן השער הזה בכל אלו העשרה והרוחות נכנסות לשם בחדוה ועולות למעלה וכן בכל רקיע ורקיע כעין זה בשעה שאלו הרוחות עולות רוחות אחרות יורדות שנתוסף בהם חיים באותו עולם אלו עולות ואלו יורדות באותו מקום שירדו אלו משם שם חונות האחרות ואין מקום נשאר פנוי. במוצאי שבת בשעה שישראל אומרים ויהי נועם וכו'. אותן הרוחות שירדו להן בשבת עולות מהם אלו עולות ואלו יורדות אלו עולות למקומן וכן תמיד בענין זה עד כאן. ומכאן נוכל להבין קצת מן העונשים שהזכירו רבותינו ז"ל לנפשות הרשעים הדומות גם הם לעונש גופני והבן כל זה היטב עוד מצאתי לרבותינו ז"ל תנא שבע פתחים לנפשות הצדיקים להכנס עד מקום מעלתן ועל כל פתח ופתח שומרים. הפתח האחד נכנס במערת המכפלה שהיא סמוך לגן עדן ואדם הראשון שומר עליו. זכתה הוא מכריז ואומר פנו מקום שלום בואך. יוצאה מפתח ראשון אל הפתח השני לשערי גן עדן ומוצאה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת זכתה נכנסת לשלום ואם לאו שם תקבל ענשה ותשפט בלהט הכרובים. וכנגדן היו הכרובים במקדש ובשעה שהיה נכנס כהן גדול ביום הכפורים זכה היה נכנס בשלום לא זכה מבין ב' הכרובים להב יוצא ושורף אותו מבפנים ומת והיו הכרובים אלו כנגד אלו אשר בשער גן עדן לצרוף הנשמות זכתה נותנין לה פרדס סימן ליכנס נכנסת לגן עדן אשר בארץ ועמוד אחד של ענן ונוגה מעורבת זה בזה ועשן סביביו שנאמר וברא יי' על כל מכון הר ציון וגומר (ישעיה ד ה) והוא נעוץ מלמטה למעלה זכתה לעלות עולה באותו עמוד עד ירושלים של מעלה לא זכתה נשארת שם וכו'. אמנם על דבר אחד יש לדקדק אחרי שהם באותו תענוג הגדול למה ישובו לתחיית המתים לגרעין הגוף. ובאמת בזה צריך ישוב הדעת כי לא על חנם הוא. יש לומר מפני שאין אדם בעולם שלם במעלת התורה והמצוה ישיב אותם הקב"ה בעולם הזה כמתחלה בביטול יצר הרע ויחיו בו שנים ארוכות וישלימו חוקם ויקיימו עכשיו מה שלא קיימו קודם לכן וראיה ממשה רבינו ע"ה כי היה תאב ליכנס לארץ כדי לקיים מצות הנוהגות בה כל שכן לשאר בני אדם ותשובה זו טובה להמון העם. אמנם על דרך סוד החכמה הפנימית יש בו ענין נפלא והוא כי כבר ידעת כי העולם הזה נמשך בו סוד זוהמת הנחש שבא על חוה ובסבת הזוהמא ההיא נקנסה מיתה לאדם וזרעו כי בראות השם יתעלה משך הטומאה המתפשטת בעולם תמיד כוונתו לכלותם ולהתיש כחם ומפני כך הגופים כלים ונפסדים ואין להם קיום וכשתכלה הזוהמא ורוח הטומאה תעבור מן הארץ הנה השם יתעלה יחדש עולמו בלתי זוהמא אחרת ויקיץ שוכני עפר בכחו וסבתו קדושים משרתי עליון וישמח יי' במעשיו כמו שהיתה כוונת הבריאה בתחילה שעדיין לא באה לפועל אפילו יום אחד שנאמר ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט' יג) כמו שייסד הפייט ויכון עולם על מליאותו כי על כל פנים לא היתה כוונת הבריאה לבטלה רק עתידה לצאת לפועל. וכן יש אומרים גם בעץ החיים כי לא נברא לבטלה רק יאכלו ממנו אנשי התחיה ויחיו לעולם וכן מצאתי בברייתא דרבי יוסף בן עוזיאל ע"ה. ודוגמא לדבר מצינו בארץ ישראל בהיותה בתחלה תחת המשכת סבה אחרת בסוד שבעה עממים שהם סוד הערלה והטומאה ואחרי כן העבירה מלפניו ולא היה שולט בה זולתו והנחילה לגוי אחד מיוחד לעבודתו. סימן לדבר תכסיסי המלך יתברך ויתעלה אחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וגומר (מלכים א' יט א). עד דממה דקה. כענין זה היה העולם תחת ממשלת סבות אחרות והמשכת רוח טומאה וערלה עד עת בואו יתעלה ביום הדין וישיב הצדיקים וישמחו בממשלתו ויתקן העולם באחדות שלימה ואזי מעלתם בזה העולם במקום אשר ראו מתחלה חשך יראו אור גדול יהיה יי' אחד ושמו אחד יי' יזכנו להיות מכללם אמן:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ויעל משה - אחר שהחסרון הגדול ביותר לאדם היא המיתה, ונמצא אנשי מופת שניצלו ממנה כחנוך ואליהו וזולתם, מדוע לא נעשה יקר זה גם למשה. וכבר היה הדבר קשה אצל חכמים, ואמרו בספרי וילך, שמשה גער במלאכי השרת וגו', עיין שם. ונראה ששלמה המלך ע"ה השתדל בהיתר דברים אלו באמרו, "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים", ששלמות האדם תושג בהפרדתם אם הרוח לא נדבקה בחומר הגופני כלל, אך ברוב האנשים נדבק הכח הגופני בנשמה, היא שטן ויצר הרע, ועולים ויורדים בה, והן כחות הטומאה, וגוף זה לא ישוב לעפרו, כי נשארים אצלו ענינים רעים ומזיקים, ומזה המין המיתה הנזכרת אצל הנשמה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'. להבין למה נזכר מזבח הקטרת בפרשה זו המדברת מבגדי כהונה ומשיחת אהרן והו"ל להזכירו בפרשת תרומה עם שאר כלי המשכן וכבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל. ויש לומר בזה על פי מ"ש (יומא עב :) דזיר זהב שעל מזבח הקטורת רומז לכתר כהונה שזכה אהרן ונטלו וכבר שאלנו למה לא נרמז כתר כהונה במזבח הנחשת שעליו מקריב רוב הקרבנות. אמנם בחינת כתר יורה על הענין שמגיעים ממנה עד לתכלית השורש. וענין קדושת כהונה יורה שכחו לקרב נפשות ישראל לאביהם שבשמים דעל כן נקרא אהרן שושבינא דמטרוניתא. והכתר מורה על תכלית הכח לקרב. עד השרש והיינו שנשלם כח הכהונה באהרן לדורות עולם וזהו דייקא על ידי מזבח הקטורת והוא על דרך מ"ש (שבת פט.) דאף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת וגו' ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע ולהבין הוכחה זו על משה רבינו ע"ה דכ' בכל ביתי נאמן שלא היה יודע רז זה לעצור המגפה אם לא ששמע מהמה"מ. הוא על פי הידוע מכ' האריז"ל שכל המלאכים נתנו חלקם ביצירת האדם במאמר נעשה אדם וגו' חוץ מהס"מ שלא רצה ליתן חלקו אמנם בשעת מתן תורה נתן מרצונו חלקו למשה רבינו ע"ה הכח לעצור המיתה ולבטל כחו וז"ש אי לאו דא"ל מי הוה ידע כי בהכרח היה שימסור בעצמו הדבר לבטל כחו. ויש לומר בזה השאלה מאחר שעשה אדם הראשון תשובה באמת על החטא (וכמ"ש עירובין יח : ובזוה"ח סו"פ בראשית) למה נשאר גזירת המיתה לדורות אחר התשובה. וכמו כן בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן ונתבטל פגם הנחש ואף שאחר כך קלקלו הא עשו תשובה על הקלקול ולמה לא נתבטל גזירת המיתה. רק הכל הוא מטעם הנ"ל מפני שלא נתן הס"מ מחלקו בחינת הרע בעת יצירת האדם ולא היה לו להאדם בשעת יצירה שום שייכות לבחינת הרע וזה היה מרצון השי"ת כי באם היה להאדם חלק מבחינת הרע בעת יצירתו היה מבררו מיד לטוב. דאז היה בכח הבחירה לבררו כולו. אבל מפני שביצירתו לא נתן לו הס"מ חלק רק אחר כך שהשיא אותו לדעת טוב ורע. על ידי זה אין בכח האדם לתקן בשלימות הפגם עד עת קץ שיבולע המות לנצח כשיעביר השי"ת רוח הטומאה מן הארץ (ונת' בזה פ' בראשית מא' ח) וזה הסוד שמסר לו המה"מ שיש ביכולת לתקן גם בהעולם הזה לעצור המגפה היינו לבטל פגם שגרם המיתה והיינו על ידי קטרת. וז"ש שמסר לו דבר כו' לו למשה רבינו ע"ה דייקא שיוכל לכלול הרע עם הטוב ולבררו לטוב כמו שהיה אם היה נמסר מיד בשעת היצירה. ולכן נאמר למשה רבינו ע"ה קח לך סמים וגו' לך דייקא שעל ידו דייקא יוכל להתברר בחינת הרע על ידי שנכלל עם הטוב על ידי עשיית הקטרת שהיה התכללות הרע בטוב בפועל. וכידוע מי"א סממני הקטרת שהחלבנה ריחה רע ועל ידי שמערבה עם העשר סממנים שריחם טוב נתהפך החלבנה עצמה לריח טוב ומכאן למדו (כריתות ו :) לצרף פושעי ישראל באגודת תעניתנו והיינו שגם הנפש שכבר נשקע ברע יש לו תיקון להתברר לטוב על ידי שמתחבר בצוותא עם עדה מישראל שהם עשרה שעל ידי זה יוכל גם הרע להתברר לטוב. והנה בפ' זו נזכר כל הכנת אהרן הכהן שיוכל לקרב נפשות ישראל על ידי שנוטע בלבם הארת הקדושה לכל נפש כפי ערך הכנתו ותשוקתו להתקרב לקדושה בנר מצוה ותורה אור וזהו התחלת הפרשה בשמן ונר כנ"ל. ומסיים בפ' מזבח הקטרת והיינו תכלית התקרבות להקדושה גם הנפשות שכבר נשקעו ברע ואין לבם פונה להקדושה מכל מקום יש להם תקוה להתברר לטוב על ידי צירופם להקדושה וזהו מדתו של אהרן אוהב וכו' ומקרבן לתורה. ולכן נעשה עליו הזר זהב המרמז לכתר כהונה שזכה אהרן לעולמי עד: ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'. להבין למה נזכר מזבח הקטרת בפרשה זו המדברת מבגדי כהונה ומשיחת אהרן והו"ל להזכירו בפרשת תרומה עם שאר כלי המשכן וכבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל. ויש לומר בזה על פי מ"ש (יומא עב :) דזיר זהב שעל מזבח הקטורת רומז לכתר כהונה שזכה אהרן ונטלו וכבר שאלנו למה לא נרמז כתר כהונה במזבח הנחשת שעליו מקריב רוב הקרבנות. אמנם בחינת כתר יורה על הענין שמגיעים ממנה עד לתכלית השורש. וענין קדושת כהונה יורה שכחו לקרב נפשות ישראל לאביהם שבשמים דעל כן נקרא אהרן שושבינא דמטרוניתא. והכתר מורה על תכלית הכח לקרב. עד השרש והיינו שנשלם כח הכהונה באהרן לדורות עולם וזהו דייקא על ידי מזבח הקטורת והוא על דרך מ"ש (שבת פט.) דאף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת וגו' ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע ולהבין הוכחה זו על משה רבינו ע"ה דכ' בכל ביתי נאמן שלא היה יודע רז זה לעצור המגפה אם לא ששמע מהמה"מ. הוא על פי הידוע מכ' האריז"ל שכל המלאכים נתנו חלקם ביצירת האדם במאמר נעשה אדם וגו' חוץ מהס"מ שלא רצה ליתן חלקו אמנם בשעת מתן תורה נתן מרצונו חלקו למשה רבינו ע"ה הכח לעצור המיתה ולבטל כחו וז"ש אי לאו דא"ל מי הוה ידע כי בהכרח היה שימסור בעצמו הדבר לבטל כחו. ויש לומר בזה השאלה מאחר שעשה אדם הראשון תשובה באמת על החטא (וכמ"ש עירובין יח : ובזוה"ח סו"פ בראשית) למה נשאר גזירת המיתה לדורות אחר התשובה. וכמו כן בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן ונתבטל פגם הנחש ואף שאחר כך קלקלו הא עשו תשובה על הקלקול ולמה לא נתבטל גזירת המיתה. רק הכל הוא מטעם הנ"ל מפני שלא נתן הס"מ מחלקו בחינת הרע בעת יצירת האדם ולא היה לו להאדם בשעת יצירה שום שייכות לבחינת הרע וזה היה מרצון השי"ת כי באם היה להאדם חלק מבחינת הרע בעת יצירתו היה מבררו מיד לטוב. דאז היה בכח הבחירה לבררו כולו. אבל מפני שביצירתו לא נתן לו הס"מ חלק רק אחר כך שהשיא אותו לדעת טוב ורע. על ידי זה אין בכח האדם לתקן בשלימות הפגם עד עת קץ שיבולע המות לנצח כשיעביר השי"ת רוח הטומאה מן הארץ (ונת' בזה פ' בראשית מא' ח) וזה הסוד שמסר לו המה"מ שיש ביכולת לתקן גם בהעולם הזה לעצור המגפה היינו לבטל פגם שגרם המיתה והיינו על ידי קטרת. וז"ש שמסר לו דבר כו' לו למשה רבינו ע"ה דייקא שיוכל לכלול הרע עם הטוב ולבררו לטוב כמו שהיה אם היה נמסר מיד בשעת היצירה. ולכן נאמר למשה רבינו ע"ה קח לך סמים וגו' לך דייקא שעל ידו דייקא יוכל להתברר בחינת הרע על ידי שנכלל עם הטוב על ידי עשיית הקטרת שהיה התכללות הרע בטוב בפועל. וכידוע מי"א סממני הקטרת שהחלבנה ריחה רע ועל ידי שמערבה עם העשר סממנים שריחם טוב נתהפך החלבנה עצמה לריח טוב ומכאן למדו (כריתות ו :) לצרף פושעי ישראל באגודת תעניתנו והיינו שגם הנפש שכבר נשקע ברע יש לו תיקון להתברר לטוב על ידי שמתחבר בצוותא עם עדה מישראל שהם עשרה שעל ידי זה יוכל גם הרע להתברר לטוב. והנה בפ' זו נזכר כל הכנת אהרן הכהן שיוכל לקרב נפשות ישראל על ידי שנוטע בלבם הארת הקדושה לכל נפש כפי ערך הכנתו ותשוקתו להתקרב לקדושה בנר מצוה ותורה אור וזהו התחלת הפרשה בשמן ונר כנ"ל. ומסיים בפ' מזבח הקטרת והיינו תכלית התקרבות להקדושה גם הנפשות שכבר נשקעו ברע ואין לבם פונה להקדושה מכל מקום יש להם תקוה להתברר לטוב על ידי צירופם להקדושה וזהו מדתו של אהרן אוהב וכו' ומקרבן לתורה. ולכן נעשה עליו הזר זהב המרמז לכתר כהונה שזכה אהרן לעולמי עד:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אַל תּוֹסֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִיּוֹב, אִם יַעֲלֶה לַשָּׂמַיִם שִׂיאוֹ וְגוֹ', כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד וְגוֹ' (שם כ, ו-ז). כְּנֶגֶד מִי אָמַר אִיּוֹב מִקְרָא זֶה. לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יַעֲלֶה אָדָם לַשָּׁמַיִם וְיַעֲשֶׂה כְּנָפַיִם כַּנֶּשֶׁר, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, נִשְׁתַּבְּרוּ כְּנָפָיו וְנוֹפֵל לִפְנֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת כִּבְהֵמָה לִפְנֵי הַטַּבָּח. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ (תהלים קמו, ד). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב, קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו. שֶׁאֲפִלּוּ לְקָחוֹ רַבּוֹ בְּאֶלֶף אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב, כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, אֵינוֹ יָכֹל לוֹמַר עַבְדִּי אַתָּה, אֶלָּא נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מֵאֲדוֹנָיו. דָּבָר אַחֵר, אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁעָלָה לָרָקִיעַ וְנִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדִבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים וְקִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַשָּׁוְא דָּשׁוּ רַגְלַי עֲרָפֶל, וְלַשָּׁוְא רַצְתִּי לִפְנֵי בָּנֶיךָ כְּסוּס, שֶׁיְּהֵא סוֹפִי לְתוֹלֵעָה. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי מַלְכוּת שֶׁמָּצָא חֶרֶב הִנְדִּיִי שֶׁאֵין אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְאָמַר, אֵין זֶה רָאוּי אֶלָּא לַמֶּלֶךְ. מֶה עָשָׂה, הֵבִיאָהּ דּוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, חִתְכוּ בָּהּ רֹאשׁוֹ. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּדָּבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ וְאָמַרְתִּי, הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׂמַיִם וְגוֹ' (דברים י, יד). בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה, וְאוֹמֵר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, כְּבָר קָנַסְתִּי מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לְפָנָיו, אֲדוֹנָי, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה רָאוּי לָמוּת, שֶׁמִּצְוָה קַלָּה שֶׁצִּוִּיתָ אוֹתוֹ, עָבַר עָלֶיהָ, וּלְכָךְ נָאֶה שֶׁיָּמוּת. אָמַר לוֹ: הֲרֵי אַבְרָהָם קִדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בְּעוֹלָמִי. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, שֶׁגִּזְעוֹ מַכְעִיסִין לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וְגוֹ' (איוב יב, ו). אָמַר לוֹ: הֲרֵי יִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לְפָנָיו, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו שֶׁעָתִיד לְהַחְרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלִשְׂרֹף אֶת הֵיכָלֶךָ. אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי יַעֲקֹב שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׁר שְׁבָטִים וְלֹא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דֹּפִי אָמַר לְפָנָיו, יַעֲקֹב לֹא עָלָה לָרָקִיעַ, וְלֹא דָּשׁוּ רַגְלָיו עֲרָפֶל, וְלֹא הָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְלֹא דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא קִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִיָּדְךָ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לָךְ אֶל תּוֹסֶף דַּבֵּר. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת, אִלְמָלֵא לֹא מָצָא בְּמֹשֶׁה דְּבָרִים רָעִים, לֹא הָיָה מְסַלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, וְלֹא קָם נָבִיא וְגוֹ'. אָמַר לְפָנָיו, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת, בְּקַטְנוּתִי עָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וּבְזִקְנוּתִי לֹא עָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ. אָמַר לֵיהּ: כְּבָר כָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי. אָמַר לְפָנָיו, אִם רְצוֹנְךָ אֶכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֶהֱיֶה שָׁם שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַחֲרֵי כֵן אָמוּת. אָמַר לוֹ: וְשָׁמָּה לֹא תָּבֹא. אָמַר לְפָנָיו, אִם לֹא אֶכָּנֵס בְּחַיַּי, אֶכָּנֵס לְאַחַר מוֹתִי. אָמַר לוֹ: לֹא בְּחַיֶּיךָ וְלֹא לְאַחַר מוֹתְךָ. אָמַר לְפָנָיו, כָּל הַכַּעַס הַזֶּה עָלַי לָמָּה. אָמַר לוֹ: עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי. אָמַר לְפָנָיו, עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת אַתָּה מִתְנַהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים שָׁנִים וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלֹש עִם גָּבֶר (שם לג, כט). וַאֲנִי, עָוֹן אֶחָד אֵין אַתָּה מוֹחֵל לִי. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, הֲרֵי אַתָּה עָשִׂיתָ שִׁשָּׁה עֲוֹנוֹת וְלֹא גִּלִיתִי לְךָ אֶחָד מֵהֶם. בִּתְחִלָּה אָמַרְתָּ, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלַח (שמות ד, יג). שְׁנִיָּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ (שם ה, כג). שְׁלִישִׁית, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב). רְבִיעִית, לֹא ה' שְׁלָחַנִי (שם טז, כט). חֲמִישִׁית, שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים (שם כ, י). שִׁשִּׁית, וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבוֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חֲטָאִים (שם לב, יד). וְכִי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב חֲטָאִים הָיוּ שֶׁאָמַרְתָּ לִבְנֵיהֶם כָּךְ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ, אֶת מַחְתּוֹת הַחֲטָאִים הָאֵלֶּה (שם יז, ג). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי, בְּנַפְשׁוֹתָם (שם), וְלֹא בַּאֲבוֹתָם. אָמַר לְפָנָיו, אֲנִי יָחִיד, וְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים רִבּוֹא. הַרְבֵּה פְּעָמִים חָטְאוּ לְפָנֶיךָ וּבִקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמָחַלְתָּ לָהֶם. עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא הִשְׁגַּחְתָּ, וְעָלַי אֵין אַתָּה מַשְׁגִּיחַ. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, אֵין דּוֹמֶה גְּזֵרַת צִבּוּר לִגְזֵרַת יָחִיד. וְעוֹד, עַד עַכְשָׁו הָיְתָה שָׁעָה מְסוּרָה בְּיָדְךָ, וּמֵעַכְשָׁו אֵין שָׁעָה מְסוּרָה בְּיָדְךָ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים עָלַי וְלֹא אָמוּת, וַעֲוֹנוֹתַי יִהְיוּ נִמְחָלִים בְּיִסּוּרִין שֶׁתָּבִיא בְּגוּפִי, וְאֶל תִּתְּנֵנִי בְּחֶבְלוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ, אַגִּיד שִׁבְחֲךָ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר דָּוִד, לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וְגוֹ' (תהלים קיח, יז). אָמַר לוֹ: זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (שם פסוק כ), מוּכָן הוּא לַצַּדִּיקִים וּלְכָל הַבְּרִיּוֹת, מָוֶת מְתֻקָּן מִיְּמוֹת עוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ, הָלַךְ אֵצֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לֵיהּ, עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁכָּתוּב, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיה נא, ו). הָלַךְ אֵצֶל כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' (שם לד, ד). הָלַךְ אֵצֶל הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר לָהֶם: בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ כוּ' נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה (שם נד, י). הָלַךְ אֵצֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם. הַלֹּא אַתָּה בֶּן עַמְרָם, שֶׁבָּאתָ עָלַי בְּמַטְּךָ וְהִכִּיתַנִי וְחִלַּקְתָּ לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבִילִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מִפְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁמְּהַלֶּכֶת לְפָנֶיךָ לִימִינְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בָּקַע מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם (שם סג, יב). וְהַיּוֹם מֶה עָלְתָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַיָּם, מַה שֶּׁעָשָׂה בְּנַעֲרוּתוֹ, צָעַק וּבָכָה וְאָמַר, מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב). בְּשָׁעָה שֶׁעָבַרְתִּי עָלֶיךָ, הָיִיתִי מֶלֶךְ עוֹלָם, וְעַכְשָׁו אֲנִי מִשְׁתַּטֵּחַ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בִּי. מִיָּד הָלַךְ לוֹ אֵצֶל שַׂר הַפְּנִים, אָמַר לוֹ: בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים שֶׁלֹּא אָמוּת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבִּי, טֹרַח זֶה לָמָּה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁאֵין תְּפִלָּתְךָ נִשְׁמְעָה בַּדָּבָר הַזֶּה. הִנִּיחַ מֹשֶׁה יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה, וְאוֹמֵר: אֵצֶל מִי אֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְּלַאי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֶבְרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעְנְכֶם וְגוֹ', עַד שֶׁפָּתַח מֹשֶׁה מִקְרָא זֶה, וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (שמות לד, ו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, אַחַת שֶׁתָּמוּת, וְאַחַת שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל. לְבַטֵּל אֶת שְׁתֵּיהֶן אִי אֶפְשָׁר, אִם תִּרְצֶה לִחְיוֹת וְיֹאבְדוּ יִשְׂרָאֵל, מוּטָב. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, בַּעֲלִילָה אַתָּה בָּא עָלַי. אַתָּה תּוֹפֵשׂ הַחֶבֶל בִּשְׁנֵי רָאשִׁים. יֹאבַד מֹשֶׁה וְאֶלֶף כָּמוֹהוּ, וְאֶל יֹאבַד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, רַגְלַיִם שֶׁעָלוּ לָרָקִיעַ, וּפָנִים שֶׁקִּבְּלוּ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹרָה מִיָּדֶךָ, יְלַחֲכוּ עָפָר. וַוי, יֹאמְרוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת, וּמַה מּשֶׁה שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם, וְהָיָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדִבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים וְקִבֵּל תּוֹרָה מִיָּדוֹ, לֹא הָיְתָה לוֹ תְּשׁוּבָה לְהָשִׁיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּשָׂר וָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּלֵךְ בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא מִצְוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל זֶה שֶׁאַתָּה מִצְטַעֵר לָמָּה. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם מִתְיָרֵא אֲנִי מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמַר לוֹ: אֵינִי מוֹסֶרְךָ בְּיָדוֹ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יֹכֶבֶד אִמִּי שֶׁהֻקְהוּ שִׁנֶּיהָ בְּחַיֶּיהָ בִּשְׁנֵי בָּנֶיהָ, יִקְהוּ עוֹד שִׁנֶּיהָ בְּמִיתָתִי. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָלְתָה בַּמַּחְשָׁבָה וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו. עַד עַכְשָׁו הָיָה חֶלְקְךָ לְשָׁרֵת לְפָנַי, וְעַכְשָׁו אָבַד חֶלְקְךָ וְהִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידְךָ לְשָׁרֵת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, אִם מִפְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי מֵת, אֵלֵךְ וְאֶהְיֶה לוֹ תַּלְמִיד. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ עֲשֵׂה. עָמַד מֹשֶׁה וְהִשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְעָמַד מֹשֶׁה וְכָפַף קוֹמָתוֹ וְהֵנִיחַ יָדוֹ עַל פִּיו, וְנִתְעַלְּמוּ עֵינָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא רָאָה אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיַשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה. וְהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה לְפִתְחוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, וְשָׁאֲלוּ וְאָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵיכָן הוּא. אָמְרוּ לָהֶם, הִשְׁכִּים וְהָלַךְ לְפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפִתְחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וּמֹשֶׁה עוֹמֵד. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, מֶה עָלְתָה עַל לִבְּךָ שֶׁמּשֶׁה רַבֵּנוּ עוֹמֵד וְאַתָּה יוֹשֵׁב. כֵּיוָן שֶׁתָּלָה עֵינָיו וְרָאָהוּ, מִיָּד קָרַע בְּגָדָיו וְצָעַק וּבָכָה וְאָמַר, רַבִּי רַבִּי, אָבִי אָבִי וַאֲדוֹנִי. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵין לִי רְשׁוּת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מַנִּיחִין אוֹתְךָ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לִמְדוּ מִיְּהוֹשֻׁעַ, וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם לֵישֵׁב וְלִלְמֹד מִיְּהוֹשֻׁעַ. יָשַׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ, וּמֹשֶׁה בִּימִינוֹ, וּבְנֵי אַהֲרֹן מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּפְנֵי מֹשֶׁה. אוֹמֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּחַר בַּצַּדִּיקִים, נִטְלוּ מְסוֹרוֹת חָכְמָה מִמּשֶׁה וְנִתְּנוּ לִיהוֹשֻׁעַ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה מֶה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ דּוֹרֵשׁ. אַחַר שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִיְּשִׁיבָה, אָמְרוּ לְמֹשֶׁה, פָּרֵשׁ לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אָשִׁיב לָכֶם. וְהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִכְשָׁל וְנֹפֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, עַד עַכְשָׁו בִּקַּשְׁתִּי חַיִּים, וְעַכְשָׁו הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לְךָ. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים עַצְמוֹ לְמִיתָה, פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (תהלים צד, טז). מִי יַעֲמֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כַּעֲסִי, וּמִי יַעֲמֹד בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל בָּנַי, מִי יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֹשֶׁה בְּחַיָּיו שֶׁלְּךָ וּבְמוֹתוֹ שֶׁלְּךָ הוּא. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם כּוֹעֵס עָלָיו וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה מִתְנַהֵג בִּכְבוֹד אָבִיו, וְהָיְתָה אִמּוֹ מַצִּילָתוֹ מִיָּדוֹ. לְיָמִים מֵתָה אִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. אָמַר לָהֶם: לֹא עַל אִשְׁתִּי בִּלְבַד אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא עָלֶיהָ וְעַל בְּנִי, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה פְּעָמִים כָּעַסְתִּי עָלָיו וּבִקַּשְׁתִּי לְהָרְגוֹ וּמַצִּילָתוֹ מִיָּדִי. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִמְטַטְרוֹן, לֹא אֲנִי מִתְאוֹנֵן עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד, אֶלָּא עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים הִכְעִיסוּנִי וְכָעַסְתִּי עֲלֵיהֶם, וְעָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי לְהָשִׁיב חֲמָתִי מֵהַשְׁחִיתָם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לְמֹשֶׁה, הִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מָצְאוּ מִמֶּנִּי קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם, מִפְּנֵי אַזְהָרוֹת וְתוֹכָחוֹת שֶׁהָיִיתִי מוֹכִיחָן. הִתְחִיל לְבָרֵךְ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְקַצְּרָה הַשָּׁעָה, כְּלָלָן כֻּלָּן בִּבְרָכָה אַחַת. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הַרְבֵּה צִעַרְתִּי אֶתְכֶם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְוֹת, וְעַכְשָׁו מַחֲלוּ לִי. אָמְרוּ לֵיהּ, רַבֵּנוּ אֲדוֹנֵנוּ מָחוּל הוּא לָךְ. אַף יִשְׂרָאֵל עָמְדוּ עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הַרְבֵּה הִכְעַסְנוּךָ וְהִרְבֵּינוּ עָלֶיךָ טֹרַח, מְחֹל לָנוּ. אָמַר לָהֶם: מָחוּל לָכֶם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ רֶגַע שֶׁאַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר, בָּרוּךְ שְׁמוֹ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד. אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ זִכְרוּ אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹתַי, וְתֹאמְרוּ אוֹי לְבֶן עַמְרָם שֶׁרָץ לְפָנֵינוּ כְּסוּס וְנָפְלוּ עַצְמוֹתָיו בַּמִּדְבָּר. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: הִגִּיעַ חֲצִי רֶגַע. נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ אַחֲרִיתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם עָנוּ וְאָמְרוּ יָדַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה, יִפְּלוּ בַּקֶּבֶר. בְּאוֹתוֹ רֶגַע, יָצָאת נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה וְגוֹ' (דברים לד, ה). וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ לֹא יִשְׂרָאֵל וְלֹא הַמַּלְאָכִים, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי וְגוֹ' (שם פסוק ו). וּמִפְּנֵי מָה נִקְבַּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמֵּתִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ חַיִּין בִּזְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ וְגוֹ' (שם לג, כא). וְאֵימָתַי מֵת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, דִּכְתִיב: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה (שם לד, ה). וּכְתִיב: וַיִּבְכּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ' (שם פסוק ח). וּכְתִיב: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה וְגוֹ' (יהושע א, א). וּכְתִיב: וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (שם ד, יט). הוֹצֵא שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה לְמַפְרֵעַ, הֲרֵי בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה. וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה. דִּכְתִיב: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם (דברים לא, ב), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: הַיּוֹם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: הַיּוֹם. הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא יְמֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג, כו).

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Bava Batra 88bunverified

    Filed under: חיוב מיתה

  • Filed under: חיוב מיתה

  • Kiddushin 57bunverified

    Filed under: חיוב מיתה

Related sheets

Machshavaמחשבה

Divine Foreknowledge and Human Free Will

This collection explores how major medieval and early modern Jewish philosophers—including the Rambam, Ra'avad, Judah Halevi, Maharal, and Rav Saadia Gaon—reconcile God's absolute knowledge of all future events with the genuine freedom of human choice. Each thinker proposes a distinct resolution to this classical theological paradox.

View Sources16 sources
Mussarמוסר

Living Each Moment with Full Presence

These sources call upon us to engage fully and consciously in each day and every action, recognizing that time is finite and each moment carries spiritual weight. From the urgency taught by the Sages to the Hasidic ideal of constant cleaving to the Divine, the texts emphasize that living fully means awakening to our lived experience, acting with intention, and treating even ordinary moments as opportunities for meaning and connection.

View Sources15 sources
Mussarמוסר

Educating Children According to Their Nature

Sources explore the principle of tailoring a child's education to their individual character, abilities, and inclinations. Classical and later commentators discuss how instruction aligned with a child's natural path creates lasting habits and spiritual development.

View Sources11 sources
Machshavaמחשבה

The Soul After Death in Jewish Thought

Jewish sources across the biblical, rabbinic, and philosophical traditions address the fate of the soul after death, including concepts of resurrection, the world to come, and divine reward and punishment based on one's deeds and spiritual attainment in life.

View Sources30 sources
Chassidusחסידות

Chai Elul and the Baal Shem Tov's Legacy

Sources exploring the spiritual significance of Chai Elul (the 18th of Elul) as a day connected to Chassidic teaching and the transmission of Torah wisdom. The sources address themes of receiving teachings from spiritual masters, the enlivening power of wisdom, and the month of Elul as a period of spiritual preparation and divine closeness.

View Sources12 sources
Chassidusחסידות

The Baal Shem Tov's Revolutionary Innovations

These sources outline the Besht's major chiddushim: the transformation of self-nullification (bitul) into a living spiritual state, the elevation of prayer as a mystical unification through the letters of Torah, the doctrine that spreading Chassidus hastens redemption, constant divine awareness (deveikut) as the cornerstone of service, joy and enthusiasm as primary vehicles of worship rather than asceticism, and the elevation of alien thoughts during prayer as opportunities to restore divine sparks. Together they show how the Besht democratized mystical experience and made inner devotion accessible to all Jews.

View Sources12 sources

Explore more