Tasting Food While Fasting on Public Fast Days

אֱמֹר֙ אֶל־כׇּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר כִּֽי־צַמְתֶּ֨ם וְסָפ֜וֹד בַּחֲמִישִׁ֣י וּבַשְּׁבִיעִ֗י וְזֶה֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה הֲצ֥וֹם צַמְתֻּ֖נִי אָֽנִי׃ וְכִ֥י תֹאכְל֖וּ וְכִ֣י תִשְׁתּ֑וּ הֲל֤וֹא אַתֶּם֙ הָאֹ֣כְלִ֔ים וְאַתֶּ֖ם הַשֹּׁתִֽים׃

Say to all the people of the land and to the priests: When you fasted and lamented in the fifth and seventh months all these seventy years, did you fast for my benefit? And when you eat and drink, who but you does the eating, and who but you does the drinking?

כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃ {פ}

וַיִּרָ֕א וַיִּתֵּ֧ן יְהוֹשָׁפָ֛ט אֶת־פָּנָ֖יו לִדְר֣וֹשׁ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקְרָא־צ֖וֹם עַל־כׇּל־יְהוּדָֽה׃ וַיִּקָּבְצ֣וּ יְהוּדָ֔ה לְבַקֵּ֖שׁ מֵיְהֹוָ֑ה גַּ֚ם מִכׇּל־עָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה בָּ֖אוּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃

Jehoshaphat was afraid; he decided to resort to GOD and proclaimed a fast for all Judah. Judah assembled to plead before GOD. They also came from all the towns of Judah to seek GOD.

הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהֹוָֽה׃ הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֒הוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃

Is such the fast I desire, A day for people to starve their bodies? Is it bowing the head like a bulrush And lying in sackcloth and ashes? Do you call that a fast, A day when GOD is favorable? No, this is the fast I desire: To unlock fetters of wickedness, And untie the cords of the yoke To let the oppressed go free; To break off every yoke. It is to share your bread with the hungry, And to take the wretched poor into your home; When you see the naked, to clothe them, And not to ignore your own kin.

תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהֹוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהֹוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשׇׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃

וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחׇזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃

בְּעָא מִינֵּיהּ אַשְׁיָאן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי אַמֵּי מֵרַבִּי אַמֵּי: הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית מַהוּ שֶׁיִּטְעוֹם? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא לֵיכָּא. אוֹ דִילְמָא: הֲנָאָה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא אִיכָּא. אָמַר לֵיהּ: טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַטְעֶמֶת אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה, וְהַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. עַד כַּמָּה?

Having mentioned the dilemma raised by one of those who recite the mishnayot in the study hall, the Gemara cites that Ashyan, the tanna who recited mishnayot in the school of Rabbi Ami, raised a dilemma before Rabbi Ami: May one who is fasting taste the food that he is preparing to determine if it spiced properly? Did he accept upon himself to refrain from eating and drinking, and that is not eating and drinking; it is merely tasting? Or, perhaps, he accepted upon himself to refrain from deriving pleasure from food, and that is pleasure when he tastes. Rabbi Ami said to him: He tastes and it is of no concern. This was also taught in a baraita: Tasting a cooked dish does not require a blessing beforehand, and one who is fasting may taste and it is of no concern. The Gemara asks: How much may one who is fasting taste?

רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אַסִּי. עֲבַדוּ לֵיהּ עִגְלָא תִּילְתָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: בְּתַעֲנִיתָא יָתֵיבְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלוֹזֵיף מָר וְלִיפְרַע, לָא סָבַר מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ? אֲמַר לְהוּ: תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא. וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִיתֵּיב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתָא.

The Gemara relates: Rav Yehoshua, son of Rav Idi, happened to visit the house of Rav Asi. They prepared a third-born calf, whose meat is high quality, for him. They said to him: Let the Master taste something. He said to them: I am sitting in the observance of a fast and may not eat. They said to him: And let the Master borrow and repay the fast. Doesn’t the Master hold in accordance with this halakha that Rav Yehuda said that Rav said: A person may borrow his fast and repay? Rav Yehoshua, son of Rav Idi, said to them: It is a fast for a dream. He was fasting to rectify the negative effects of a bad dream he had experienced the night before. The Gemara explains the relevance of this last comment. And Rabba bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: A fast is effective to neutralize a bad dream like fire is effective for burning chaff. Rav Ḥisda said: The fast is effective specifically on that day that one dreamed. And Rav Yosef said: And one suffering from a bad dream is permitted to fast even on Shabbat. The Gemara asks: What is the remedy for one who has denigrated Shabbat by fasting? Let him sit in observance of another fast, on another day, to atone for his fast on Shabbat.

נַשְׁיָיא (דִנְהִיגָן) [דִנְהִגִין] דְּלָא לְמֵיעֲבַד עוֹבְדָא בְפוּקֵי שׁוּבְתָא אֵינוֹ מִנְהָג. עַד דְּיִתְפְּנֵי סִידְרָא מִנְהָג. בַּתְּרִיָיא וּבַחֲמִשְׁתָּא אֵינוֹ מִנְהָג. עַד דְּיִתְפַּנֵּי תַעֲנִיתָא [מִנְהָג]. בְּיוֹמָא דַעֲרוּבְתָא אֵינוֹ מִנְהָג. מִן מִנְחָה וּלְעֵיל [מִנְהָג]. בְּיוֹמָא דְיַרְחָא מִנְהָג. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. נַשְׁיָיא דִנְהִגָן דְּלָא לְמִישְׁתַּיָיא מִן דְּאָב עֲלִיל מִנְהָג. שֶׁבּוֹ פָּסְקָה אֶבֶן שְׁתִיָיה. מַה טַעֲמָא כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן.

הָא דְּאָמְרַתְּ מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהוּא שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם עַד הָעֶרֶב. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא תַּעֲנִית מְעַלַּיְיתָא הִיא! לָא צְרִיכָא — דְּאִימְּלַךְ אִימְּלוֹכֵי. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — לָא שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית. מֵיתִיבִי: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין! הָתָם, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.

The halakha is that which you said, that one may fast for a few hours, provided that one took a fast of a few hours upon himself, and that he fasted and did not taste anything until the evening. Abaye said to Rav Ḥisda: This ruling is obvious, since it is a full-fledged fast, as one ultimately fasts the entire day. Rav Ḥisda answered: No, it is necessary to say this halakha in a case where he changed his mind, i.e., he began the day without intending to fast, but for various reasons he did not eat, and halfway through the day he decided to continue fasting for another few hours until nightfall. Rav Ḥisda maintains that this kind of fasting for hours is considered a fast. And Rav Ḥisda said: Any fast upon which the sun does not set, i.e., when one eats in the middle of the day, it is not called a fast at all. The Gemara raises an objection: The members of the priestly watch, the priests and Levites who are serving in the Temple that week, fast on a communal fast, like the members of the non-priestly watch who are attached to specific groups of priests, but they do not complete the fast with the rest of the community. This indicates that even a fast lasting only a few hours is called a fast. The Gemara explains: There they abstained from food merely to cause themselves distress, as an act of solidarity with the rest of the community, but this was not considered a full-fledged fast.

אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.

§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning. Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast? Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.

הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה: הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה: עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת. עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עֲלֵיהֶם עוֹד שֶׁבַע, שֶׁהֵן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁבָּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת, בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁכָה, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:

If the seventeenth of Marḥeshvan arrived and rain has not fallen, individuals, but not the entire community, begin to fast three fasts for rain. How are these fasts conducted? As the fast begins in the morning, one may eat and drink after dark, and one is permitted during the days of the fasts themselves to engage in the performance of work, in bathing, in smearing oil on one’s body, in wearing shoes, and in conjugal relations. If the New Moon of Kislev arrived and rain has still not fallen, the court decrees three fasts on the entire community. Similar to the individual fasts, everyone may eat and drink after dark, and they are permitted to engage in the performance of work, in bathing, in smearing one’s body with oil, in wearing shoes, and in conjugal relations. If these three regular fasts have passed and they have not been answered with rain, the court decrees three other fasts upon the community. These are severe fasts, in which one may eat and drink only while it is still day, before the beginning of the night of the fast, and on the day of the fast itself they are prohibited to engage in the performance of work, in bathing, in smearing with oil, in wearing shoes, and in marital relations; and they lock the bathhouses so that no one should come to bathe on that day. If these three fasts have passed and they still have not been answered, the court decrees on them another seven fasts, which are a total of thirteen fasts, upon the community, not including the first three fasts observed by individuals. These seven fast days are more severe than the first ones, as on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm, as will be explained in the Gemara, and they lock the stores. Although shops must remained closed most of the time on these days, on Monday they open them a little at nightfall to allow people to purchase food for breaking their fast, and on Thursday they are permitted to open the stores all day in deference to Shabbat, so that people may purchase food for the sacred day.

סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ, הָאָמוּר בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל צְמָחִים שֶׁשָּׁנוּ — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד. וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכַּת בַּצּוֹרֶת. יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא יָרְדוּ לָאִילָן, לְאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִין, לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד. וְכֵן עִיר שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ גְּשָׁמִים, דִּכְתִיב: ״וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְגוֹ׳״. אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת. וְכֵן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דֶּבֶר אוֹ מַפּוֹלֶת — אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכׇל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת.

מַתְנִי׳ הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים — הִתְחִילוּ הַיְּחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, וּמוּתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵיו וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים — בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, וּמוּתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. גְּמָ׳ מַאן ״יְחִידִים״? אָמַר רַב הוּנָא: רַבָּנַן. וַאֲמַר רַב הוּנָא: יְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִילָּה בַּחֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ אֶת הַשְּׁעָרִים, אֶלָּא שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי!

רְחוֹב, תֵּיבָה, וְשַׂקִּים, אֵפֶר, אֵפֶר, קְבוּרָה, וּמוֹרִיָּה סִימָן. לָמָּה יוֹצְאִין לָרְחוֹב? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: לוֹמַר — זָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא. וְלָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לוֹמַר: כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ, וְנִתְבַּזָּה בַּעֲווֹנֵינוּ. וְלָמָּה מִתְכַּסִּין בְּשַׂקִּים? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לוֹמַר — הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּיבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי: כְּלוֹמַר — ״עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּכׇל צָרָתָם לוֹ צָר״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּיָהֲבִי אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּיבָה — מִזְדַּעְזַע לִי כּוּלֵּיהּ גּוּפַאי.

§ The Gemara provides a mnemonic device for the forthcoming statements. Square; ark; and sackcloth; ashes; ashes; cemetery; and Moriah. The Gemara asks: Why do they go out to the square? Rabbi Ḥiyya bar Abba said: This is a symbolic action, as though to say: We cried out in private inside the synagogue and we were not answered. We will therefore disgrace ourselves in public, so that our prayers will be heard. The Gemara asks another question concerning the meaning of the ritual. And why do they remove the ark to the city square? Rabbi Yehoshua ben Levi said: This is done as though to say: We had a modest vessel, which was always kept concealed, but it has been publicly exposed due to our transgressions. The Gemara further asks: And why do they cover themselves in sackcloth? Rabbi Ḥiyya bar Abba said: This is as though to say: We are considered before You like animals, which are likewise covered with hide. And why do they place burnt ashes on top of the ark? Rabbi Yehuda ben Pazi said: This is as though to say in God’s name: “I will be with him in trouble” (Psalms 91:15). Reish Lakish said that the same idea can be derived from a different verse: “In all their affliction, He was afflicted” (Isaiah 63:9). By placing burnt ash on the ark, which is the symbol of the Divine Presence, it is as though God Himself joins the Jews in their pain. Rabbi Zeira said: At first, when I saw the Sages place burnt ashes upon the ark, my entire body trembled from the intensity of the event.

השרוי בתענית יכול לטעום עד כדי רביעית ובלבד שיפלוט וביה"כ וט"ב אסור וכתב אבי העזרי שיכול ללעוס עצי קנמון ועץ המתוק ללחלח גרונו ולפלוט כדאמרינן כס פלפלי ביה"כ פטור וה"ה נמי לכתחלה והא דנקט דיעבד משום דבאכילה גמורה איכא חיוב חטאת:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר.

תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כְּבָר בֵּאֵר רַבִּי אַבְרָהָם כִּי כָל עִנּוּי שֶׁיִּמָּצֵא בַּמִּקְרָא דָּבֵק עִם הַנֶּפֶשׁ הוּא הַצּוֹם, לִסְתֹּם פִּיהֶם שֶׁל הַקָּרָאִים מְחוּקֵי שֵׁם:

TE’ANU’ (YE SHALL AFFLICT) YOUR SOULS. Rabbi Abraham ibn Ezra has already explained — in order to silence the words of the Karaites, may their name be blotted out — that all expressions of inuy (affliction) found in Scripture together with the word “soul,” mean fasting.

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'": תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁגּוֹזְרִין עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת אֵינָן יוֹם אַחַר יוֹם. שֶׁאֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּדָבָר זֶה. וְאֵין גּוֹזְרִין בַּתְּחִלָּה תַּעֲנִית אֶלָּא בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וּבַחֲמִישִׁי שֶׁלְּאַחֲרָיו וּבְשֵׁנִי שֶׁלְּאַחֲרָיו וְכֵן עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ:

In addition, it is a Rabbinic ordinance to fast whenever there is a difficulty that affects the community until there is a manifestation of Divine mercy. On these fast days, we cry out in prayer, offer supplications, and sound the trumpets only. In the Temple, we sound both the trumpets and the shofar. The shofar blasts should be shortened and the trumpet blasts extended, for the mitzvah of the day is with the trumpets. The trumpets are sounded together with the shofar only in the Temple, as [can be inferred from Psalms 98:6]: "Sound trumpets and shofar blasts before God, the King." These fasts ordained for the community because of difficulties should not be consecutive, for the community would not be able to observe such a practice. A communal fast should be ordained only on a Monday, on the subsequent Thursday, and on the subsequent Monday. This pattern - Monday, Thursday, Monday - should be followed until [God manifests His] mercies.

טעימה ורחיצת הפה שמותר בתענית. ובו ג סעיפים: השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט וביום הכפורים ובתשעה באב אסור: הגה ויש מחמירין בכל תענית צבור והכי נוהגין: (תוס' והגהות מיימוני פ"א ות"ה סימן קנ"ח): יש אומרים שלא התירו רביעית בפעם אחת אלא מעט מעט ויש אומרים שאפילו בפעם אחת יכול לטעום עד כדי רביעית אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום: מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בת"צ לא כשר למעבד הכי אבל בתעני' יחיד שרי כיון שפולט ואפי' יש במים שרוחץ יותר מרביעית: הגה ומותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק ללחלח גרונו לפלוט מלבד ביוה"כ דאסור (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פרק א'):

השרוי בתענית יכול לטעום התבשיל אם צריך מלח או תבלין, וטועם ופולט. ויכול לטעום עד כדי רביעית, ובלבד שיפלוט. ואף על פי שהחיך נהנה מזה – מכל מקום אין איסור בדבר, דבתענית אכילה ושתייה קביל עליה שלא יכנסו במעיו, והנאה לא קיבל עליו. ולא דמי לנודר ממאכל, שאסור לטועמו. ויש מי שאומר דאפילו מכוין להנאת החיך – מותר כשפולט (מגן אברהם סעיף קטן א). ותימא הוא לומר כן. וזהו רק בתענית יחיד. אבל בתשעה באב ויום הכיפורים – אסור, שהם תענית ציבור גמורים. ושארי ד' צומות עשו לעניין זה כתענית יחיד. ולזה באמת כותב רבינו הרמ"א דיש מחמירין בכל תענית ציבור, והכי נוהגין. עד כאן לשונו. דבשלמא בתענית יחיד יש לומר דבכי האי גוונא לא קביל עליו, ולא בתענית ציבור. ואפילו בתענית יחיד יש אומרים שלא התירו רביעית בפעם אחת, אלא מעט מעט. וכשטועם המעט – ירוקנו. ויותר מרביעית אפילו בכל היום – אסור (שם סעיף קטן ד). דכשיטעום רביעית בבת אחת – אי אפשר שלא יבלע מעט. ויש אומרים דמותר אפילו רביעית בפעם אחת, אם יודע בעצמו שביכולתו להעמיד עצמו שלא יטעום כלום. והמנהג אצלינו שהאשה המבשלת – לוחכת מעט בלשונה לידע אם צריך מלח אם לאו. ובכי האי גוונא וודאי נראה דאין קפידא.

(א) יכול לטעום - אם יש בו מלח או תבלין דלא קביל עליה שלא יהנה אלא שלא יאכל וישתה וזה לא מיקרי אכילה ושתיה ואפשר דאפילו כונתו להנאת עצמו שרי כיון שאינו בולע. כתב הט"ז דדינא דשו"ע הוא דוקא לענין תענית אבל מי שמודר מאיזה מאכל אסור אפילו לטועמו ולפלוט דשם הנאה קביל עליה: (ג) ובלבד שיפלוט - דאל"ה חשיב שתיה ואפילו משהו אסור: (ו) והכי נוהגין - ובמקום סעודת מצוה שמבשלין ביום לצורך הלילה יש לסמוך אדעה ראשונה להתיר בשארי תעניתים לטעום התבשיל מעט מעט אם יש בו מלח ותבלין ולפלוט [ח"א]:

(יא) למעבד הכי - ובמקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל ת"צ רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבא לגרונו ואפילו בט"ב יש להתיר כשהוא לו צער גדול וביוה"כ יש להחמיר גם בזה [ח"א וכ"כ בא"ר]: (יב) ואפילו יש במים וכו' - כיון שמתכוין לרחוץ פיו ולא מתכוין לטעום לא מיתהני ביותר מרביעית ודוקא במים אבל בשאר משקין אפשר דיש להחמיר ביותר מרביעית. ובדבר שאין טוב לשתיה כגון בחומץ מותר כמו במים: (יג) מלבד ביום הכיפורים דאסור - מפני שהוא דאורייתא אבל זהו דוקא לדעת המרדכי אבל לדעת המחבר לעיל בס"ח דאוסר בט"ב וכן לדעת הרמ"א דאוסר בכל תענית צבור גם בענינינו דינא הכי.

א) [סעיף א'] השרוי בתענית יכול לטעום וכו' את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין. רש"י ברכות י"ד ע"א. ואפשר דאפי' כוונתו להנאת עצמו שרי (כן הגיה יא"פ) דלא קביל עליה שלא יהנה אלא שלא יאכל וישתה וזה לא מקרי אכילה ושתיה. מ"א סק"א. א"ר או' א' מ"ב או' א': ח) שם הגה. ויש מחמירין בכל תענית צבור. דבשלמא בתענית שקבלו מעצמו י"ל שלא קבל עליו אלא הנאת אכילה משא"כ בת"צ. מ"א סק"ג: י) שם בהגה. והכי נוהגין. וכ"כ הלבוש. וכ"כ האחרונים. ונ"ל כשמבשלים ביום לצורך סעודת מצוה אפי' בתעניתים הכתובים חוץ מט"ב מותר לטעום אם צריך מלח ותבלין ובלבד שיזהר לפלוט ולא יבלע כלום ודוקא מעט מעט ועד רביעית. ח"א שם. מ"ב או' ו':

השרוי בתענית יכול לטעום עד כדי רביעית וכו' בפרק היה קורא (ברכות יד.) בעא מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר"א השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתייה קביל עליה והא ליכא או דלמא סתם הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום ותניא נמי הכי ר' אמי ורב אסי טעמו עד שיעור רביעית. כ' האגור בשם המרדכי פירש"י רביעית הלוג ור' יהודה בר נתן פי' רביעית ביצה עכ"ל ופי' רש"י עיקר וכתבו התוס' והרא"ש פר"ח כגון שחוזר ופולט הילכך לא חשיבא הטעימה הנאה ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה לענין תענית וכ"כ הרי"ף בפ"ק דתעניות וכ"כ הרמב"ם. וכתב הרשב"א דאפילו בפעם אחת יכול לטעום עד כדי רביעית אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום אבל הגה"מ כ' בפ"א דלא יטעום רביעית בפ"א אלא מעט מעט ולרוקקו וכן כתב הרוקח: ומ"ש רבינו וביה"כ וט"ב אסור כ"כ הרא"ש בפ"ק דתעניות בשם ה"ר יהודה הברצלוני וכתב הריב"ש בתשובה דטעמא משום דעשה שאר תעניות כתענית יחיד כיון דברצו מתענין אוקמינהו. ובפ' היה קורא כתבו התוס' או דלמא הנאה קביל עליה האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו אבל בתענית הכתוב לא ע"כ ומשמע דבכלל תענית הכתוב הם י"ז בתמוז וי' בטבת אבל כל שאר תעניות אפילו תע"צ מאחר שהוא צריך קבלה משמע דשרי דהא פשיט ליה טועם ואין בכך כלום אלמא ס"ל דאכילה ושתייה דוקא קביל עליה והא ליכא אבל בת"ה כתב דהא דטועם ואין בכך כלום דוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור לא משמע דכל תענית צבור קאמר ומיהו אפשר דלא קרי תע"צ אלא לתעניות הכתובים בלבד אבל שאר תעניות צבור כיון דבעו קבלה דינם כדין תענית יחיד לענין זה וכתב עוד בת"ה ששאלוהו על מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית אי שרי למיעבד הכי ביום תעניתו והשיב דבתענית צבור לא כשר למיעבד הכי אבל בתענית יחיד שרי ואפי' יש במים שרוחץ פיו יותר מרביעית דדוקא הרוצה לטעום אסור ביותר מרביעית דכיון דמתכוין לטעום מתהני מיניה אע"ג דפולט אבל המתכוין לרחוץ פיו לא מתהני ליה אפי' יותר מרביעית אם חוזר ופולטו ועוד דדוקא תבשיל ושאר משקין לא שרו אלא עד רביעית משום דבטפי מרביעית אית ליה הנאה אפי' אי פליט אבל מים אפי' ביותר מרביעית לא חשיב מתהני כיון דפליט ובסמ"ק סימן ר"כ כתוב דבי"ה אסור לרחוץ פיו ושיניו משום דאפי' חצי שיעור אסור מן התורה ושמא יבאו לו מים בגרונו:

המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה נענש על כך אבל אם אינו עושה להתפאר אלא שמבקשין ממנו שיאכל מותר לומר שמתענה:

נסתפקתי במי שנשבע שלא יאכל אם גם טעימה בכלל השבועה והנה בהא דאמרו בברכות דף י"ד בעי מיניה אשיאן וכו' מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליו והא ליכא או דלמא הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום ולפ"ז כיון דגם בתעניות אף דלא ביאר בהדיא אכילה ושתיה אפ"ה טועם ואין בכך כלום מכ"ש באומר בהדיא שלא אוכל דשרי לטעום. אך עדיין יש לעיין כיון דקיי"ל דהנשבע שלא לאכול אף ח"ש אסור וכמבואר סי' רל"ח ס"א וכיון שכן שוב מהראוי לאסור אף בטעימה דעכ"פ כ"ש איכא ובשלמא בתעניות העיקר התענית הוא מאכילה וכל שלא אכל רק טעם ל"מ אוכל וכדאמרו אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא אבל כאן עכ"פ ח"ש אסור. איברא דלפ"ז מהראוי שגם בתעניות יאסר טעימה משום ח"ש עכ"פ. אך נראה דל"ד דהרי באמת גם בנשבע שלא לאכול מהראוי להבין למה יאסר בכ"ש כיון דהוא לא רצה לאסור עצמו רק בכזית ול"ש כאן חזי לאצטרופי וכבר צווח בזה המלמ"ל והביא בשם הר"ן שפלפל בזה ומסיק דכיון דהוה איסור כל איסור אסרה התורה כ"ש משום חזי לאצטרופי וא"כ זה דוקא בנשבע שלא לאכול דאכילה עכ"פ אסור מדאוריית' אבל בתענית שהוא לא הזכיר כלל ענין אכילה ורק השלילה שיתענה ולא יאכל וא"כ כיון דאכילה ושתיה קביל עליה זה אינו בכלל אכילה ול"ש כאן ח"ש דזה אינו מענין שאסר עצמו דזה אינו בכלל אכילה שקיבל עליו ובשלמא כשנשבע שלא לאכול נמצא נעשה הכזית שם איסור עליו וממילא ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי אבל כאן לא הזכיר כלל רק שקיבל עליו להתענות רק שממילא התענית הוא מאכילה ושתיה וא"כ רק אכילה קביל עליה וז"ב. מיהו י"ל דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דח"ש דאסור הוא משום דאחשביה מדאכליה ע"כ דאחשביה א"כ כשטועם ופולט וא"כ לא אחשביה כלל דהרי לא רצה לאכול כעת רק שטועם לדעת אם חסר תבלין ומלח וכמ"ש רש"י שם וא"כ עכ"פ ל"ש דאחשביה ולפ"ז בטועם ובולע אפשר דאסור: וראיתי באו"ח סי' תקס"ז ס"א בהא דמבואר שם דהשרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט וכתב הט"ז דאכילה ושתיה קביל עליה אבל לא הנאה ולפ"ז מי שמודר מאיזה מאכל אסור אפי' לטועמו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דהא גם בתענית מקרי נודר ואמרי' דאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה וה"ה המודר ולפמ"ש למעלה לחלק היה מקום לדברי הט"ז. אבל לא ניתן להאמר כ"כ בפשיטות וע"כ דברי הט"ז צ"ע. וגם מ"ש המ"א שם דאפשר דאף אם כוונתו להנאת עצמו שרי כמ"ש ביו"ד ר"ס רל"ח דכל שלא אכל כשיעור מקרי טעימה ולא אכילה וכ"מ ברוקח עמ"ש סי' ר"י. הנה דבריו תמוהין לפענ"ד דמ"ש ראיה מר"ס רל"ח לא ידעתי מהיכן משמע ליה דל"מ אכילה וממ"ש שם דאינו חייב אם נשבע שלא לאכול אם אכל פחות מכשיעור לא משום דהוה טעימה רק משום דלא נשבע כ"א על שיעור אכילה ואדרבא אם היה מקרי טעימה אינו מהראוי לאסור דאכילה קביל עליו והא לא אכל וכדאמרו לגבי תענית וע"כ דבריו צע"ג:

ביום ט"ב תקע"א החליתי והוצרכתי לשתות בעו"ה והרהרתי בדעתי אם ישאלוני התלמידי' המתפללי' בב"המד שבביתי האם יקראוני להעלו' אותי לס"ת למנחה בקריא' ויחל מה אשיב להם ונ"ל פשוט דיכולתי לעלות לתורה לקרו' ויחל כמו שאר כל אדם דהנה דין זה דמי שאינו מתענ' לא יעלה לתורה לא נמצא מפורש בשום מקום ואדרבא מסברא נותן הדעת שיכול כל אדם לעלות ולקרו' ולברך על חיוב הצבור וכמ"ש להדי' הב"ח בטא"ח ססי' תקס"ו והט"וז במחילת כבודו אזיל בתר איפכא רק שהרב"י שם כ' שמשמע ממהרי"ק שרש ט' דכהן שאינו מתענה לא יעלה לתורה בתענית בה"ב שאחר פסח ע"ש והנה ז"ל מהרי"ק שם שנהגו בכל קהלות צרפת להתענות בה"ב אחר פסח וסכות וכו' כשאין כהן מתענה באותם תעני' יצא כהן מב"ה וכו' ולא ראיתי כהן מפקפק בדבר מעולם לא אצא מב"הכ אלא אקרא בתורה ובודאי שאם היו יכולי' הכהני' למחות היו מוחים אלא שאין בידם כח לבטל ולסתור המנהג ודחוי' הם מפני כבוד הציבור וכו' וה"נ לא שנא מאחר שנהגו כן במדינות הלועזים וכו' ע"ש: והנה לכאורה לפי הבנת ב"י להוכיח מזה שמי שאינו מתענה לא יעלה לתורה ק' מה שכ' שיטעון הכהן לא אצא אלא אקרא בתורה והאיך יקרא בתודה והלא אינו יכול לעלות בויחל כיון שאינו מתענה ולולי דברי הרב"י הייתי אומר בהיפוך דאף מי שאינו מתענה יכול הוא לעלות בתורה ומ"מ אין אנו מחוייבי' לקדש הכהן לקרותו ראשון אלא בשיש לו שותפת עמנו באותו קריאה וכמו דלברך ראשון אם שלשה אכלו כאחד וא' מהם כהן מחוייב לתת לו כוס של בה"מז משום וקדשתו לברך ראשון ומ"מ אם שלשה ישראלים אוכלים כא' ומחוייבי' בזימון וכהן אוכל במקום אחר אינם מחויבי' לכבדו לברך ראשון כיון שאין לו שיתוף בבה"מז הלזו ה"נ כיון שהוא אינו משותף בחיוב אותה קריאה עם המתעני' כגון במנחה א"כ אינם מחויי' לקדשו כלל ורק צריך לצאת משום פגמו ומשו' דנא ליתי לאנצוי' ועל זה יפה כ' מהרי"ק לימא כהן לא אצא אלא אקרא בתורה שהרי רשאי הוא אלא שהרב"י לא פי' כן וצריך לומר דמפרש לי' בקריא' של שחרית והכהן יטען לא אצא אלא תקראו פ' השבוע ואקרא אני בתורה כדינא ולעולם אין הכהן רשאי לעלות בתענית אם הוא אינו מתענה: ועדיין אני אומר ע"כ לא אמרו הרב מהרי"ק והרב"י אלא בב"וה שמי שאינו מתענה אין אצלו יום תענית ומאי שייטי' דקריאת ויחל לדידי' וכל שאינו מחוייב בדבר התענית אינו מוציא רבים י"ח משא"כ בט"ב אית בי' תרתי למעליותא חדא וכי החול' אינו מחוייב בדבר התעני' ואינו מתענה בו והלא לא הותר לו אלא כדי צרכו וחיותו ואם די לו בשתי' לא יאכל ואם די לו באכילה פ"א לא יאכל ב' פעמים ולא יותר ממה שצריך וגם שארי עינוים אם אינו צריך לנעול ולרחוץ ולסוך אסור לו לעשות א' מאלה נמצא שהוא מן המתעני' ומהמחוי' בדבר הא חדא ועוד אחרת אפי' הותר בכל הנ"ל מ"מ ט"ב יום הוא שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה אפי' מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב הנ"ל ויומא קא גרים הגע עצמך מי שמתענה תענית חלום בשבת וי"ט וכי לא יקרא בתורה או ינהוג בכל דיני שבת וי"ט כי יומא גרים ולא תלי' בשמחת אכילה ושתיה וה"נ ט"ב יום מועד דפורענות הוא ואפי' אינו מתענה בו מ"מ מחוייב בקריאת היום:

יכול לטעם. אם יש בו מלח או תבלין (רש"י) דלא קביל עלי' שלא יהנה אלא שלא יאכל וישתה וזה לא מקרי אכילה ושתי' ואפשר דאפי' כוונתו להנא' עצמו שרי כמ"ש בי"ד רסי' רל"ח דכל שלא אכל כשיעור מקרי טעימה ולא אכילה וכ"מ ברוקח עמ"ש סי' ר"י: מעט מעט. כ"כ הרב"י בשם הג"מ ורוקח וז"ל טעימה זו בחיך ולרוקקו מיד שלא תעבור מן החיך ולא יטעום רביעית בחיך בפעם א' אלא מעט מעט ולרוקקו ומ"כ בסי' ישן בשם רי"ץ גיאו' שבכל היום כולו מצטרף לרביעית ויותר מכאן אסור עכ"ל ועסי' תרי"ב:

אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י"ח (ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סי' י"ח) ולא לאכול ולא לשתות אבל מים מותר לשתות קודם תפלה בין בחול ובין בשבת ויום טוב וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר: הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה:

It is forbidden to busy one's self with his own needs or to get on the road before praying the prayer of 18 [i.e. the Amidah] (and there are those who are lenient [to allow this] after they have said some of the blessings before saying Baruch She-amar, but is good to be stringent in this - Terumat HaDeshen 18) nor may one eat or drink, but one may drink water before prayer, both on a weekday and on Shabbat or Yom Tov, and likewise, foods or drinks for medicinal purpose is allowed. One who is thirsty and one who is hungry - behold they are in the category of the ill. If one has the ability to focus one's mind, one should pray. If not, if one wishes, one should not pray until eating or drinking.

(א) חייבים להתענות וכו' - והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואחז"ל צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים וצום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי' שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

להתענות ד' תעניתים. ובו ב סעיפים: חייבים להתענו' בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם: אף על גב דכתיב בקרא בחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר אין מתענין בט' בו אלא בי"ז בו מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו תקנו להתענות בי"ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן:

We are required to fast on the 9th of Av, [and] on the 17th of Tammuz, and on the 3rd of Tishrei, and on the 10th of Teves because of the bad occurrences that occurred on those [days]. Even though it is written in the verse (Jeremiah 39:2) "[During the eleventh year [of the reign] of Tzidkiyahu] in the fourth month [i.e., Tammuz], on the ninth day of the month, the city was crossed", we do not fast on the 9th day of that [month], rather on the 17th of that [month] -- since, despite the fact that originally (i.e.; the First Temple) [the city of Jerusalem] was breached on the 9th of that [month] -- since the second time (i.e.; the Second Temple) [the city] was breached on the 17th of that [month], [the sages] decreed a fast on the 17th of that [month] because the destruction of the Second Temple was stronger than it (i.e; the destruction of the First Temple).

הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות. ובו ד סעיפים: הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר: הגה מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה) ואפי' אינן מצטערות אין מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג' צומות אבל בט' באב מחויבות להשלים (כדלקמן סי' תקנ"ד סעיף ה'): כל ד' צומות הללו אם חלו להיו' בשבת נדחין לאחר השבת: הגה ואם חלו בע"ש קורים בשחרית ומנחה ויחל (ב"י) ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח"כ עושין החופה: (וע"ל סי' רמ"ט סעיף ד' אם משלימין התענית):

The (legal) distinction that there is between Tisha B'av to the other fasts, and in it there are 4 paragraphs. All are obligated to fast on these Four fasts, and it is forbidden to break the fence (i.e. not fast) Rema: However, those who are pregnant or nursing that are very distressed, do not fast [Hagaos Maimoni and the Maggid Chapter 5]. And even if they (the above) are not distressed, they are not obligated to fast, rather customarily they are strict. (This lack of obligation for those in a lack of distress) is specifically on the 3 fasts, but Tisha B'av, they are obligated to complete (the fast) [like that brought in Siman 554 Paragraph 5] 3. All four fast if they fall on Shabbos, they are pushed to after Shabbos. Rema: If they fall on the eve of Shabbos, we read in the morning and afternoon prayers the parsha of Vyachel (Exodus 32:11 and on) [Bais Yosef] If there is a wedding on the day of the fast on the eve of Shabbos, the custom is pray the afternoon prayers and read Vyachel and then afterwards do the Chuppah ceremony [see Siman 249 Paragraph 4 if one completes the fast].

מותר לטעום מעט (עד רביעית) על מנת לפלוט לצורך מצוה אפילו בתענית ציבור [מלבד בתשעה באב], כגון: הטועם מאכלים לכבוד שבת ביום שישי שחל בו 'עשרה בטבת', כדי לדעת שהמאכלים טובים. [הערה 3] – ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (סי' תקס"ז ס"ק י'): "ונראה לי כשמבשלים ביום לצורך סעודת מצוה אפילו בתעניתים הכתובים, חוץ מתשעה באב – מותר לטעום אם צריך מלח ותבלין, ובלבד שיזהר לפלוט ולא יבלע כלום, ודוקא מעט מעט ועד רביעית. חיי אדם שם, משנה ברורה אות ו'".

טעימה במתענה בער"ש המתענה תענית יחיד בערב שבת – יטעם ממאכלי שבת ולא יבלעם, אמנם בתענית ציבור – אסור אפילו לטעום. [הערה 55] ראה שו"ע ורמ"א (סי' תקס"ז סעי' א'), כה"ח (שם ס"ק ט' ועיין בס"ק י'). וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים, פרק כ"ד סעי' ל"ג).

מי ששכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו משהו כדי שגרונו יהנה. שאם לא יטעם יעבור על איסור ברכה לבטלה שלדעת הגאונים הרמב"ם והשלחן ערוך איסורו הוא מן התורה, ואילו טעימה בצומות אלה היא מדרבנן. וימשיך בתעניתו ויאמר עננו, שטעימה מועטת מאד אין עליה תורת אכילה. [ילקו"י תפלה א' סי' פט. ירחון קול תורה סיון תשס"ג. שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ה' סק"ו. וח"י חאו"ח סי' מא עמ' עה. ושו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מא] .

מי שבירך על מאכל, ולפני הטעימה נתברר שהמאכל הוא מאכל איסור, אין לו לטעום. אבל אם שכח ובירך על מאכל קודם שחרית, או בימי תעניות צבור, או קודם ההבדלה והקידוש, או בתוך שש שעות לאכילת בשר, יטעם מעט שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה. [ילקו"י שם עמ' תסג] .

טעימה בתענית ציבור אסור לטעום שום דבר מאכל, אפילו אם מתכוונים לפולטו אחר כך. אבל בתענית יחיד שאדם מקבל על עצמו – מותר לטעום ולפלוט. [הערה 2] – כתב השו"ע (סי' תקס"ז סעי' א'): "השרוי בתענית – יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט; וביום הכפורים ובתשעה באב – אסור". וכתב כה"ח שם (ס"ק ב'): "דאכילה ושתיה קבל עליה, אבל לא הנאה".

יש אומרים שקודם תפלת שחרית אסור גם לטעום דברי מאכל, דטעימה בכלל איסור אכילה. ויש חולקים ואומרים שאין טעימה בכלל איסור אכילה. ונכון להחמיר גם בטעימה. [ילקוט יוסף, סימן פט, הערה מא, במהדורת תשס"ד: תפלה כרך א', עמוד קכב. שאר"י ח"ב עמוד רצ] .