Christianity in Jewish Textual Tradition

חָזֵ֤ה הֲוֵית֙ בְּחֶזְוֵ֣י לֵֽילְיָ֔א וַאֲרוּ֙ עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א כְּבַ֥ר אֱנָ֖שׁ אָתֵ֣ה הֲוָ֑א וְעַד־עַתִּ֤יק יֽוֹמַיָּא֙ מְטָ֔ה וּקְדָמ֖וֹהִי הַקְרְבֽוּהִי׃ וְלֵ֨הּ יְהִ֤ב שׇׁלְטָן֙ וִיקָ֣ר וּמַלְכ֔וּ וְכֹ֣ל עַֽמְמַיָּ֗א אֻמַּיָּ֛א וְלִשָּׁנַיָּ֖א לֵ֣הּ יִפְלְח֑וּן שׇׁלְטָנֵ֞הּ שׇׁלְטָ֤ן עָלַם֙ דִּֽי־לָ֣א יֶעְדֵּ֔ה וּמַלְכוּתֵ֖הּ דִּי־לָ֥א תִתְחַבַּֽל׃ {פ}

וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהֹוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹֽא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ {פ}

In the days to come, The Mount of GOD’s House Shall stand firm above the mountains And tower above the hills; And all the nations Shall gaze on it with joy. And the many peoples shall go and say: “Come, Let us go up to the Mount of GOD, To the House of the God of Jacob; That we may be instructed in God’s ways, And that we may walk in God’s paths.” For instruction shall come forth from Zion, The word of GOD from Jerusalem. Thus [God] will judge among the nations And arbitrate for the many peoples, And they shall beat their swords into plowshares And their spears into pruning hooks: Nation shall not take up Sword against nation; They shall never again know war.

וְהִנְאֲךָ, וְעָלָיו נִתְפַּסְתָּ? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וְגוֹ׳״, מַהוּ לַעֲשׂוֹת הֵימֶנּוּ בֵּית הַכִּסֵּא לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִימְּדַנִי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, כִּי ״מֵאֶתְנַן זוֹנָה קֻבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ״, מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יֵלֵכוּ. וְהִנְאַנִי הַדָּבָר, עַל יְדֵי זֶה נִתְפַּסְתִּי לְמִינוּת, וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ הָרָשׁוּת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת וְהָרָשׁוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ זוֹנָה. וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע אַמּוֹת.

and you derived pleasure from it, and because of this you were held responsible by Heaven. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, you are right, as you have reminded me that once I was walking in the upper marketplace of Tzippori, and I found a man who was one of the students of Jesus the Nazarene, and his name was Ya’akov of Kefar Sekhanya. He said to me: It is written in your Torah: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the house of the Lord your God” (Deuteronomy 23:19). What is the halakha: Is it permitted to make from the payment to a prostitute for services rendered a bathroom for a High Priest in the Temple? And I said nothing to him in response. He said to me: Jesus the Nazarene taught me the following: It is permitted, as derived from the verse: “For of the payment to a prostitute she has gathered them, and to the payment to a prostitute they shall return” (Micah 1:7). Since the coins came from a place of filth, let them go to a place of filth and be used to build a bathroom. And I derived pleasure from the statement, and due to this, I was arrested for heresy by the authorities, because I transgressed that which is written in the Torah: “Remove your way far from her, and do not come near the entrance of her house” (Proverbs 5:8). “Remove your way far from her,” this is a reference to heresy; “and do not come near the entrance of her house,” this is a reference to the ruling authority. The Gemara notes: And there are those who say a different interpretation: “Remove your way far from her,” this is a reference to heresy and the ruling authority; “and do not come near the entrance of her house,” this is a reference to a prostitute. And how much distance must one maintain from a prostitute? Rav Ḥisda said: Four cubits.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹצְרִים לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹלָם אָסוּר, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״הֵן וְאֵידֵיהֶן״, הָאִיכָּא אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה דְּשָׁרֵי!

The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rav Taḥlifa bar Avdimi says that Shmuel says: According to the statement of Rabbi Yishmael, it is always prohibited to engage in business with Christians, as their festival takes place every Sunday. Since the three days preceding and following their festival are included in the prohibition, one cannot engage in business with them any day of the week. And if it enters your mind that the three days of the mishna include them and their festival, i.e., only the two days preceding and following the festival are included in the prohibition, then according to Rabbi Yishmael there are still Wednesday and Thursday, on which it is permitted to engage in business with Christians.

מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה לִפְנֵיהֶם וּשְׁלֹשָׁה לְאַחֲרֵיהֶם — אָסוּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן — אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן — מוּתָּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹצְרִי, לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹלָם אָסוּר.

MISHNA: Rabbi Yishmael says: On the three days before the festivals of gentiles and on the three days after them, it is prohibited to engage in business with those gentiles. And the Rabbis say: It is prohibited to engage in business with them before their festivals, but it is permitted to engage in business with them after their festivals. GEMARA: Rav Taḥlifa bar Avdimi says that Shmuel says: With regard to a Christian, according to the statement of Rabbi Yishmael it is always prohibited for a Jew to engage in business with him. Since his festival takes place every Sunday and the three days before and after Sunday constitute the entire week, one cannot engage in business with a Christian on any day of the week.

וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו. לְפָנָיו – אִין, מֵעִיקָּרָא – לָא. וְהָתַנְיָא: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח תְּלָאוּהוּ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו אַרְבָּעִים יוֹם: ״יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁכִּישֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. כׇּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו״. וְלֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. אָמַר עוּלָּא: וְתִסְבְּרָא? יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי בַּר הַפּוֹכֵי זְכוּת הוּא? מֵסִית הוּא, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו!״ אֶלָּא שָׁאנֵי יֵשׁוּ, דְּקָרוֹב לְמַלְכוּת הֲוָה. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי – מַתַּאי, נַקַּאי, נֶצֶר, וּבוּנִי, וְתוֹדָה. אַתְיוּהּ לְמַתַּי. אֲמַר לְהוּ: מַתַּי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״מַתַּי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים״? אָמְרוּ לוֹ: אִין, מַתַּי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ״.

The mishna teaches that a crier goes out before the condemned man. This indicates that it is only before him, i.e., while he is being led to his execution, that yes, the crier goes out, but from the outset, before the accused is convicted, he does not go out. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita: On Passover Eve they hung the corpse of Jesus the Nazarene after they killed him by way of stoning. And a crier went out before him for forty days, publicly proclaiming: Jesus the Nazarene is going out to be stoned because he practiced sorcery, incited people to idol worship, and led the Jewish people astray. Anyone who knows of a reason to acquit him should come forward and teach it on his behalf. And the court did not find a reason to acquit him, and so they stoned him and hung his corpse on Passover eve. Ulla said: And how can you understand this proof? Was Jesus the Nazarene worthy of conducting a search for a reason to acquit him? He was an inciter to idol worship, and the Merciful One states with regard to an inciter to idol worship: “Neither shall you spare, neither shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9). Rather, Jesus was different, as he had close ties with the government, and the gentile authorities were interested in his acquittal. Consequently, the court gave him every opportunity to clear himself, so that it could not be claimed that he was falsely convicted. Apropos the trial of Jesus, the Gemara cites another baraita, where the Sages taught: Jesus the Nazarene had five disciples: Mattai, Nakai, Netzer, Buni, and Toda. They brought Mattai in to stand trial. Mattai said to the judges: Shall Mattai be executed? But isn’t it written: “When [matai] shall I come and appear before God?” (Psalms 42:3). Mattai claimed that this verse alludes to the fact he is righteous. They said to him: Yes, Mattai shall be executed, as it is written: “When [matai] shall he die, and his name perish?” (Psalms 41:6).

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? כִּדְקַטְלִינְהוּ יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, אֲזַל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְיֵשׁוּ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִינִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ לִיכִי אָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם, אֲחוֹתִי: בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וְאָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. קָם, אֲתָא, וְאִתְרְמִי לֵיהּ הָהוּא אוּשְׁפִּיזָא. עֲבַדוּ לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא. אֲמַר: כַּמָּה יָפָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע! בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁיפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ כַּמָּה זִימְנִין, אֲמַר לֵיהּ: קַבְּלָן! לָא הָוֵי קָא מַשְׁגַּח בֵּיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ. סָבַר לְקַבּוֹלֵי, אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ. הוּא סָבַר: מִידְחָא דָּחֵי לִי. אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ: כָּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וְאָמַר מָר: יֵשׁוּ כִּישֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל.

§ What is the incident involving Yehoshua ben Peraḥya? The Gemara relates: When King Yannai was killing the Sages, Yehoshua ben Peraḥya and Jesus, his student, went to Alexandria of Egypt. When there was peace between King Yannai and the Sages, Shimon ben Shataḥ sent a message to Yehoshua ben Peraḥya: From me, Jerusalem, the holy city, to you, Alexandria of Egypt: My sister, my husband is located among you and I sit desolate. The head of the Sages of Israel is out of the country and Jerusalem requires his return. Yehoshua ben Peraḥya understood the message, arose, came, and happened to arrive at a certain inn on the way to Jerusalem. They treated him with great honor. Yehoshua ben Peraḥya said: How beautiful is this inn. Jesus, his student, said to him: But my teacher, the eyes of the innkeeper’s wife are narrow [terutot]. Yehoshua ben Peraḥya said to him: Wicked one! Do you involve yourself with regard to that matter, the appearance of a married woman? He produced four hundred shofarot and ostracized him. Jesus came before Yehoshua ben Peraḥya several times and said to him: Accept our, i.e., my, repentance. Yehoshua ben Peraḥya took no notice of him. One day Yehoshua ben Peraḥya was reciting Shema and Jesus came before him with the same request. Yehoshua ben Peraḥya intended to accept his request, and signaled him with his hand to wait until he completed his prayer. Jesus did not understand the signal and thought: He is driving me away. He went and stood a brick upright to serve as an idol and he bowed to it. Yehoshua ben Peraḥya then said to Jesus: Repent. Jesus said to him: This is the tradition that I received from you: Whoever sins and causes the masses to sin is not given the opportunity to repent. And the Master says: Jesus performed sorcery, incited Jews to engage in idolatry, and led Israel astray. Had Yehoshua ben Peraḥya not caused him to despair of atonement, he would not have taken the path of evil.

אחד העובד כוכבים ואחד הכותי מוסרין להם שדות גזוזות תבואה קצורה ואילנות קצוצין ר' יהודה אומר שחת לגוז על מנת שתיגוז תבואה לקצור על מנת שתקצר אילנות לקוץ על מנת לקוצצן. העולה לסרטיאות של עובדי כוכבים אסור משום עבודת כוכבים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמן שמזבלין אסור משום עבודת כוכבים ואם אינם מזבלין אסור משום מושב לצים. ההולך לצטריונין ורואה את הנחשים ואת החברים מוליון סגילאדין סגילאדה אסור משום מושב לצים שנאמר (תהילים א׳:א׳) ובמושב לצים לא ישב אלה מדות שמביאין את האדם לידי בטול תלמוד תורה. העולה לתרטיאות של עובדי כוכבים אם צווח מפני צורך מותר ואם מתחשב ה"ז אסור. היושב באסטרין הרי זה שופך דמים ר' נתן מתיר משום שני דברים מפני שצוח ומציל את הנפשות ומעיד על האשה שתנשא. הולכין לצטריונין מפני שצווח ומציל את הנפשות ולכרקמים מפני יישוב מדינה ואם מתחשב הרי זה אסור. אין משכירין להם בתים שדות וכרמים ואין נותנין להן אריסיות וקבולת בהמה [אחד העובד כוכבים ואחד הכותי] במה דברים אמורים בארץ ישראל ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות כאן וכאן לא ישכיר אדם שדהו לעובד כוכבים דברי ר"מ רבי יוסי אומר אף בא"י משכירין בתים ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לעובד כוכבים שבידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים אבל משכירין להם אוריאות אוצרות ופונדקיות אע"פ שבידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים משכיר ישראל ביתו לכותי ואינו חושש שמכניס בתוכו עבודת כוכבים רבן שמעון בן גמליאל אומר בכל מקום לא ישכיר ישראל מרחץ לעובד כוכבים מפני שנקראת על שם ישראל ורוחצין בו בשבת ר' שמעון בן אלעזר אומר בכ"מ לא ישכיר ישראל שדהו לעובד כוכבים מפני שנקראת על שם ישראל ועושין בה ביו"ט.

The rule is the same for idolators and for Samaritans. One may entrust to them shorn fields, harvested grain, and cut trees. Rabbi Yehuda says, low growth for shearing on the condition that he will shear it, grain to harvest on condition that he will harvest it, trees for cutting on the condition of cutting them. He who visits gentile camps (s’rat’ya’ot), it is prohibited, because of idolatry according to Rabbi Meir, but the Sages say, in a time when they are [actually] making offerings to idols it is prohibited because of idolatry but if they are not making offerings to idols it is prohibited because of “a session of scorners” (Ps 1:1). The one who goes theater and sees the snakes and the members of the muleteers in the saeculares, the saeculare is prohibited because of “a session of scorners” as it says, “And in a session of scorners he did not sit” (Ps 1:1), you learn that these bring a man to neglect studying Torah. The one who visits the theater of the idolators, if he cries out because someone is in need, he is permitted, but if he does it in alliance [with the Romans] it is prohibited. The one who sits in the theater, this is one who sheds blood. Rabbi Natan permits because of two things: because of crying and saving a life and testifying for a woman that would remarry. One may go to the theater in order to cry out and save the life or a camp of besiegers because of the welfare of the town, but if he is counted among them, it is forbidden. One may not lease to them houses or fields or vineyards and one may not give them a tenancy (arisut) or a contracted animal—and it is the same for idolators and for Samaritans. Under what circumstances? In Eretz Yisrael. But in Surya, one may rent to them houses but not fields. In both places, a man should not lease his field to an idolator according to Rabbi Meir. Rabbi Yosei says, even in Eretz Yisrael one can rent to them houses and in Surya one may sell them houses and rent fields, and outside of Eretz Yisrael one may sell either. In both places a Jew may not rent his home to an idolator but he may rent to him a shed or a warehouse or an inn, even though he knows idolatry will come in. A Jew may rent his house to a Samaritan and not worry that idolatry will enter it. Rabban Shimon ben Gamliel says, in any case a Jew may not rent a bathhouse to an idolator it is called by the name of the Jew and they will bathe there on shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar says, in any case a Jew may not rent his field to an idolator because it is called by the name of the Jew and they will work there on a holiday.

אבל עיקר המחלוקת שבין היהודים והנוצרים הוא במה שאתם אומרים בעיקר האלוקות דבר מר מאד. ואתה אדוננו נוצרי בן נוצרי, ושמעת כל ימיך גלחים וצעירים ודורשים מדברים מלידתו, ומלאו אוחך ומוח עצמותיך מדבר הזה ושב אצלך מתוך הרגילות, אבל הדבר אשר אתם מאמינים, והוא עיקר אמונתכם, לא יקבל אותו השכל, והטבע אינו נותן, והנביאים מעולם לא אמרו כן, גם הפלא אינו יכול להתפשט בדבר ההוא כאשר אבאר בראיות גמורות במקומו ובשעתו, שיהיה בורא השמים והארץ וכל אשר בם חוזר עובר בבטן יהודית אחת ויגדל בו ז' חדשים, ויולד קטן, ואחר כך יגדל, ואחר כך ימסר ביד שונאיו וישפטוהו משפט מות וימיתוהו, ואחר כך תאמרו שחיה וחזר למקומו הראשון, לא יסבול דעת יהודי ושום אדם, ולחנם והבל תדברו דבריכם, כי זה הוא עיקר מחלקותנו, אבל נדבר גם מן המשיח כאשר הוא רצונכם...

(יא) אָמַר הֶחָבֵר: אָמְנָם הָיִיתִי מְדַמֶּה אוֹתָם לְגֵרִים אֲשֶׁר לֹא קִבְּלוּ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּצְוֹת אַךְ שָׁרְשֵׁיהֶם, לוּלֵא שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם סוֹתְרִים אֶת דִּבְרֵיהֶם וְשֶׁכְּבוֹדָם לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה בִּדְבָרִים, עִם מַה שֶּׁהֵם מְכַוְּנִים אֶל מְקוֹמוֹת הָיוּ לָאֱלִילִים, בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁיִּקְרֶה שֶׁיִּהְיֶה בָהֶם הֲמוֹנָם, לֹא נִרְאָה בוֹ מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי, עִם הַשְׁאִירָם חֻקֵּי הָעֲבוֹדוֹת הַקְּדוּמוֹת וִימֵי חַגֵּיהֶם וּמוֹעֲדֵיהֶם, וְלֹא שִׁנּוּ זוּלָתִי הַצּוּרוֹת שֶׁהָיוּ לְשָׁם, מָחוּ אוֹתָם וְלֹא מָחוּ דָתוֹתֵיהֶם. כִּמְעַט שֶׁאֹמַר כִּי כָל מַה שֶּׁאָמַר הַבּוֹרֵא: "וְעָבַדְתָּ שָׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן", וְנִשְׁנָה פַעֲמַיִם, הוּא רֶמֶז אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵם מְרוֹמְמִים אֶת הָעֵץ וַאֲשֶׁר הֵם מְרוֹמְמִים אֶת הָאֶבֶן. וַאֲנַחְנוּ עִם רֹב הַיָּמִים מִשְׁתַּוִּים אֲלֵיהֶם בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת הוּא שֶׁכַּוָּנָתָם אֵינָהּ אֶלָּא לֵאלֹהִים, כְּמוֹ עַם אֲבִימֶלֶךְ וְאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וּמִתְפַּלְסְפִים יִקְרְאוּ לְשֵׁם הָאֱלֹהִים. וּמַנְהִיג כָּל אַחַת מִשְּׁתֵי הַכִּתּוֹת אָמַר כִּי הִשִּׂיג הָאוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הָהֵם בְּמוֹצָאָם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם הֶעֱלוּהוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְצֻוָּה לְיַשֵּׁר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְהָיָה מְקוֹם כַּוָּנָתָם הָאָרֶץ הַהִיא, וְלֹא נִתְעַכֵּב הָעִנְיָן כִּי אִם מְעָט עַד שֶׁהֵשִׁיבוּ כַוָּנָתָם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲמוֹנָם שָׁם. הֲלֹא זֶה כְּמִי שֶׁיִּרְצֶה לְיַשֵּׁר בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם אֶל מְקוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עֵינֵיהֶם תְּרוּטוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת וְלֹא מָצְאוּ מְקוֹמָהּ, וְנָשָׂא אוֹתָם אֶל קֹטֶב הַצָּפוֹן אוֹ אֶל קֹטֶב הַדָּרוֹם וְאָמַר לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ הֵנָּה! הַקְבִּילוּהָ תִּרְאוּ אוֹתָהּ! וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ. וְהַמַּנְהִיג משֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֶעֱמִיד הֶהָמוֹן אֵצֶל הַר סִינַי לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר אֲשֶׁר רָאוּהוּ אִלּוּ הָיוּ יְכוֹלִין עָלָיו כִּיכָלְתּוֹ. וְאַחַר כֵּן קָרָא לְשִׁבְעִים זְקֵנִים וְרָאוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". וְאַחַר כֵּן קָבַץ הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים הַשְּׁנִיִּים וְחָל עֲלֵיהֶם מֵאוֹר הַנְּבוּאָה מַה שֶּׁנִּשְׁתַּנּוּ עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים", וּמְעִידִים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּמַה שֶּׁרוֹאִים וּבְמַה שֶּׁשּׁוֹמְעִים. וְנִתְרַחֲקוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת מִן הָאֻמָּה, שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּי הַנְּבוּאָה טַעֲנָה מֵהַיָּחִיד שֶׁטָּעַן בָּהּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר הַהַסְכָּמָה עַל הַהֲמוֹנִים הָהֵם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרַבּוּ וְהָיוּ קְהִלּוֹת, מִשְׁתַּוִּים עִם אֱלִישָׁע בִּידִיעַת יוֹם לֻקַּח בּוֹ אֵלִיָּהוּ, בְּאָמְרָם לוֹ: 'הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְיָ לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ", וְכֻלָּם עֵדִים לְמשֶׁה מְזָרְזִים עַל תּוֹרָתוֹ. (יב) אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הֵם יוֹתֵר קְרוֹבִים אֲלֵיכֶם מֵהַפִּילוֹסוֹפִים.

11. The Rabbi: I would compare them to proselytes who did not accept the whole law in all its branches, but only the fundamental principles, if their actions did not belie their words. Their veneration of the land of prophecy consists chiefly in words, and at the same time they also revere places sacred to idols. Such is the case in places in which an assembly happened to meet, but in which no sign of God became visible. Retaining the relics of ancient idolatry and feast days, they changed nothing but the forms. These were, indeed, demolished, but the relics were not removed. I might almost say that the verse in the Bible, occurring repeatedly: 'Thou shalt not serve strange gods, wood and stone. (Deuteronomy 28:36, Deuteronomy 28:64), contains an allusion to those who worship the wood, and those who worship the stones We, through our sins, incline daily more towards them. It is true that they, like the people of Abimelech and Nineveh, believe in God, but they philosophize concerning God's ways. The leader of each of these parties maintained that he had found the divine light at its source, viz., in the Holy Land, and that there he ascended to heaven, and commanded that all the inhabitants of the globe should be guided in the right path. They turned their faces towards the land in prayer, but before long they changed and turned towards the place where the greatest number of their people lived. This is as if a person wished to guide all men to the place of the sun, because they are blind and do not know its course. He, however, leads them to the south or north pole, and tells them: "the sun is there, if you turn towards it, you will see it." But they see nothing. The first leader, Moses, made the people stand by Mount Sinai, that they might see the light which he himself had seen, should they be able to see it in the same way. He, then, invited the Seventy Elders to see it, as it is written: 'They saw the God of Israel (Exodus 24:10). Then he assembled the second convocation of Seventy Elders to whom he transferred so much of his prophetic spirit, that they equalled him, as is written: 'And he took of the spirit that was upon him and gave it unto the seventy elders' (Numbers 11:25). One related to the other concerning what they saw and heard. By these means all evil suspicion was removed from the people, lest they opined that prophecy was only the privilege of the few who claimed to possess it. For no common compact is possible among so many people, especially where large hosts of them are concerned, and equally well-informed as Elisha, who knew the day on which God would remove Elijah, as it is written: 'Knowest thou, that the Lord will take away thy master . . . to-day?' (II Kings 2:5) Each elder served as a witness for Moses, and admonished the people to keep the law. 12. Al Khazari: But the followers of other religions approach you more nearly than the philosophers?

הקשה אלי חכם אחד מחכמי הנוצרים ואמר כי הדבר יבחן מצד סבותיו, אם מצד החומר ואם מצד הצורה ואם מצד הפועל ואם מצד התכלית. ואמר כי כשתבחן תורת משה תמצא חסרה בכלן, וזה כי היא חסרה מצד החומר, שיש בה ספורים וענינים אחרים שאינם תורה כלומר הנהגה והישרה, ותורת ישו אין בה דבר שאינו תורה. ומצד הפועל כי היא תניח הסודות האלהיות הרומזות על השלוש נעלמות מאד, עד שאי אפשר שיובן מתוכה שלמות הפועל ותאריו כלל, ואמר כי זה יובן מתורת ישו הנוצרי שבארה בפירוש שהאלוה אב ובן ורוח הקדש ושכלם דבר אחד. ומצד התכלית כי היא לא תניח ההצלחה הנפשית שהוא התכלית האנושי, אבל תניח הצלחות גשמיות בלבד, ואולם תורת ישו תניח ההצלחה הנפשית ולא ההצלחות הגשמיות. ומצד הצורה כי התורה ראוי שתהיה מקפת על ג׳ דברים, על מה שבין אדם למקום והם מצות עבודיות נקראות בלשונם צירימוניאלי״ש, והם המצות שאדם עושה אותן מצד עבודת האל, כי צירי בלשון יון אלוה, ועל מצות שבין אדם לחברו והם המשפטים נקראים יודיציאלי״ש, והם המצות המתחדשות על האדם מצד משאו ומתנו עם זולתו, והם המתחייבות מצד הקבוץ המדיני, ועל המצות שבינו לבין עצמו נקראות מוראלי״ש, והם המצות שהאדם עושה אותם לקנות תכונה טובה בנפשו מיראת חטא וענוה וכיוצא בהן שהן מקנות בנפש תכונה טובה. ואמר כי כשתבחן תורת משה בג׳ מיני המצות הללו תמצא חסרה בכלן, אם במה שבין אדם למקום שהן מצות עבודיות רוצה לומר בהוראת דרכי העבודה, הנה היא חסרה כי היא תצוה בהריגת הבעלי חיים ושרפת הבשר והחלב והזאת הדמים וזריקתן שהן עבודות מזוהמות, מה שאין כן בתורת ישו, כי עבודתה נקיה בלחם וביין. ואם במה שבין אדם לחברו שהן המשפטים שהם המצות המדיניות, הנה היא חסרה גם כן, לפי שהיא תתיר הרבית שאמרה לנכרי תשיך, וזה דבר משחית הקבוץ המדיני, וצותה גם כן שרוצח בשגגה יגלה עד מות הכהן הגדול, וזה עונש בלתי שוה כי פעמים יהיה הרבה ופעמים יהיה מעט, ועוד שהרוצח בשגגה אין לו משפט מות מן הדין ותורת משה התירה דמו לגואל הדם ואם הרגו גואל הדם פטור, ונמצא לפי זה ההורג במזיד פטור וההורג בשגגה נהרג, מה שאין כן בתורת ישו שהכל תלוי בדעת השופטים. ואם במה שבין אדם לעצמו כי לא תצוה תורת משה רק בכשרון המעשה לא בטהרת הלב, ותורת ישו תצוה בטהרת הלב ומתוך כך תציל את האדם מדינה של גיהנם, זה העולה מכלל דברי הנוצרי. וזאת היתה תשובתי אליו, כי כל הדברים הללו הם בהפך האמת מבלי הבנה ועיון וידיעה בדרכי התורה. וקודם שאשיב על דבריו אציע הצעה אחת שאין ספק בה אצל כל בעלי שכל, והיא שהדבר שתבא האמונה בו ראוי שיהיה אפשר לשכל לצייר מציאותו אף אם יהיה נמנע מצד הטבע, כמו שהתבאר במאמר ראשון פרק כ״ב. כי הנמנעות מצד הטבע כקריעת ים סוף והתהפך המטה לנחש ושאר האותות והמופתים שבאו בתורה או נזכרו בדברי הנביאים, אחר שאפשר לשכל לצייר מציאותם כבר תבא האמונה בהם בשיש יכלת ביד האל להמציאם ולחדשם, אבל מה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו, כהיות הדבר נמצא ובלתי נמצא יחד בבת אחת, או היות הגשם האחד בשני מקומות מתחלפים בעת אחד, והיות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד, כל זה וכיוצא בו ממה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו אי אפשר שתבא האמונה בו ולא יתואר האל ביכולת עליו, כמו שלא יתואר האל בשהוא יכול לברוא אחר כמוהו מכל צד, ולא להמציא מרובע שיהיה קטרו שוה לצלעו, ושמה שכבר עבר לא עבר, כי זה אחר שאין השכל יכול לצייר מציאותו לא יתואר האל ביכלת עליו לפי שהוא נמנע בעצמו, ועל כן אי אפשר שתבא האמונה בו כי אין האמונה בנמנעות ממה שיתן שלמות בנפש, שאם היתה האמונה בנמנעות בעצמן נותנת שלמות בנפש היה השכל ניתן באדם לבטלה, ולא היה יתרון לאדם על הבעלי חיים אחר שאין לשכל מבוא בהאמנת מה שתבוא האמונה בו.

In a discussion I had with a Christian scholar he said to me: A thing must be tested by reference to its causes, the material, the formal, the efficient and the final. If we test the Torah of Moses in this way, we find that it is defective in all four respects. It is defective in respect to its matter, for it contains stories and other matters which are not Torah, i. e. teaching and guidance; whereas the teaching of Jesus has nothing but instruction. It is defective in respect to the efficient cause, because it expresses the divine mysteries alluding to the Trinity in a very obscure manner, so that it is not possible to understand from it the perfection of the Maker and His attributes; while it is very clear in the teaching of Jesus the Nazarene that God is father, son and holy ghost, and that they are all one. It is defective in respect to the final cause, for it says nothing about spiritual happiness, which is the purpose of man, but speaks only of material happiness. The teaching of Jesus, on the other hand, promises spiritual happiness and not material prosperity. It is defective in respect to the formal cause, for a law should embrace three things: 1. The relations between man and God, i. e. commandments relating to divine worship, called ceremoniales in their language, “cere” in Greek meaning God. 2. Relations between man and man; these are judgments, called judiciales, i. e. rules and principles having their origin in the business transactions of a man with his fellow. These are necessary for the maintenance of the social group. 3. Relations between a man and himself, called morales. These are precepts which a man follows in order to acquire a good character, such as virtuous living, humility, and so on, which develop character. Now his opinion was that if we examine the Law of Moses in respect to these three kinds of precepts, we find that it is defective in all of them. It is defective in the duties of man to God, i. e. in the ceremonial part, which prescribes the manner of divine worship. For it commands the slaughter of animals, the burning of the flesh and the fat, the sprinkling of the blood, all of which are unclean forms of worship; whereas the manner of worship prescribed in the law of Jesus is clean, consisting of bread and wine. It is defective also in the social and judicial precepts, which concern human relations, for it permits interest, saying: “Unto a foreigner thou mayest lend upon interest;” whereas interest is destructive of social life. Also it prescribes that an unintentional homicide should live in exile until the death of the high priest. But this is an unequal punishment, for sometimes the period is long and sometimes it is short. Moreover, an unintentional homicide is not deserving of death, and yet the law of Moses exposes his life to the avenger of the blood, who may kill him with impunity; the result is that the intentional homicide goes free, while the unintentional loses his life. This is not so in the law of Jesus, where all depends upon the opinion of the judges. It is defective in the matter of a man’s duty to himself, for the law of Moses commands only right action, and says nothing about purity of heart; whereas the law of Jesus commands purity of heart, and thus saves man from the judgment of gehenna. This is the gist of the views of the Christian scholar. My answer was as follows: All these statements are untrue, and are due to a lack of understanding or insight or knowledge of the ideas of the Torah. Before answering his arguments, however, I will make an introductory statement which no man of intelligence can doubt, namely that anything that is the subject of belief must be conceivable by the mind, though it may be impossible so far as nature is concerned, as was explained in the twenty-second chapter of the First Book. Such natural impossibilities as the dividing of the Red Sea, the turning of the rod into a serpent, and the other miracles mentioned in the Torah or in the Prophets can be conceived by the mind, hence we can believe that God has power to produce them. But a thing which the mind can not conceive, for example that a thing should be and not be at the same time, or that a body should be in two places at the same time, or that one and the same number should be both odd and even, and so on, can not be the subject of belief, and God can not be conceived as being able to do it, as God can not be conceived able to create another like Him in every respect, or to make a square whose diagonal is equal to its side, or to make now what has happened not to have happened. For since the mind can not conceive it, God can not do it, as it is inherently impossible. Therefore it can not be the subject of belief, for belief in impossible things does not give perfection to the soul, else reason would have been given to man to no purpose, and man would have no superiority to animals, since the mind does not affect belief.

השיב לו הקאדי, דין יהודי דין אמת הוא, ועמם מצוות וחקים, אלא כשטעו כעס עליהם הקב"ה ומסרם ביד אוביהם, אבל הגאולה והתשועה להם. דין נוצרי לא דין הוא, אוכלים חזיר וכל טומאה, ומשתחוים למעשה ידיהם, ואין להם תקוה...

ואם נאמר שלא יהיה הבעל דת רשאי לחקור על עקרי דתו ואמונתו, יתחייב מזה אחד משני דברים. אם שיהיו כל הדתות מביאות אל ההצלחה האנושית ולא יהיה יתרון לאחת מהן על האחרת בשכר והעונש, אחר שאין שום בעל דת יכול לחקור על עקרי דתו ולא להמיר אותה בזולתה, וזה מגונה מאד שיהיו הדתות שהן חולקות האמת והשקר בחיוב והשלילה בשלוש והיחוד, מביאות אל ההצלחה בשווי. ואם נאמר שלא יביאו שתיהן אל ההצלחה אלא האחת מהם בלבד, יתחייב שקר עצום, והוא שיהיה האל מעות משפט להעניש בעלי הדת המזוייפת המתדמה באלהית, עם שאין רשות ביד המאמין בה לזוז הימנה ולא להמיר אותה בזולתה ולא לספק בה כלל, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, וזהו הספק שאפשר שיסופק בכל הדתות הנקראות אלהיות, וראוי שנשתדל בהתרתו. ונאמר כי אם היו כל הדתות הנודעות בעולם חולקות זו על זו בשכל אחת תאמר על חברתה שאינה אלהית, היה הספק הזה חזק מאד וקשה ההסרה, ואולם אחר היות כל הדתות מסכימות באחת מהן שהיא אלהית, אלא שהן חולקות עליה בשיאמרו שהיתה זמנית וכבר עבר זמנה, הנה נאמר שהוא ראוי לכל בעל דת לחקור על עקרי דתו ואמונתו. ואמנם אמר כי מבחינת התורה מצד עצמה כשתכוין לתת דעות אמתיות בהשם יתברך וכו׳, לרמוז אל הדת המיחסת לאל יתברך הגשמות והשלוש.. ואמר גם כן בחינת מדות מניח הדת על הדרך ההוא, לרמוז אל האיש המתפאר בנבואה לישמעאלים, שהיה שטוף מאד בתענוגים הגופיים ובמשגל לפי מה שכתוב אצל הישמעאלים מספוריו. אבל אין זה מספיק להבחין הדת המונחת מהחכם המניח שרשים אמתיים כמו שראויים אל הדת האלהית והוא בעצמו בעל הנהגה טובה, במה יודע אם הדת ההיא אלהית באמת או אנושית ומתדמה באלהית.

But if our conclusion is that one is not allowed to investigate the principles of his religion, then one of two things must be true. Either all religions lead to human happiness, and one has no advantage over the other in the matter of reward and punishment, since no one is allowed to investigate the principles of his religion nor to change it for another. But it is quite impossible that religions which are directly opposed, the one affirming what the other denies, the one trinitarian, the other monotheistic, should equally lead to happiness. On the other hand, if we say that they do not both lead to happiness, but one of them only, a great absurdity will follow, namely that God is guilty of injustice (Heaven forbid!) in punishing those who profess a false religion, claiming to be divine, since the believer has no right to budge from his religion, or to change it for another, or to entertain any doubt concerning it. This difficulty applies to all divine religions and we must try to solve it. Our solution of this question is as follows: If it were true that all the known religions of the world are opposed to one another, every one saying that the other is not divine, the question we raised would be a difficult one indeed and hard to solve. But since all religions agree in accepting the divinity of one of them, the only objection to it being that, according to them, it was temporary in character and its time has passed, our opinion is that every one should investigate the principles of his religious belief. When he says that a test of the law itself is, if it takes pains to inculcate true ideas about God, etc., he is alluding to that religion which ascribes to God corporeality and trinity. And when he speaks of testing the moral qualities of the founder of the religion, he is alluding to that man who claimed that he was a prophet of the Arabs. According to Arab accounts he was addicted to physical and sexual indulgence. But this is not sufficient to enable us to differentiate a law laid down by a wise man, containing true principles such as a divine law might have, the founder himself being a man of noble character and conduct, from a divine law. There is no way of telling whether it is really a divine law or a human law which resembles a divine.

עניתי ואמרתי, אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני, ויאמר לי היאך זה באפשר, כי מאז שהמלך בפרבינצה ובמקומות רבים שמעתי שאמר כדבר הזה ליהודים רבים, ואני תמה בו מאד, ויענני בזה הירצה לומר כי חכמי התלמוד מאמינים בו שהוא משיח והאמינו שהוא איש גמור ואלוה באמת כפי מחשבת הנוצרים, והלא דבר ידוע הוא באמת כי ענין... היה בבית שני וקודם חורבן הבית נולד ונהרג, וחכמי התלמוד היו אחר החורבן, כגון רבי עקיבא וחבריו ואותם ששנו המשנה, רבי ורבי נתן היו ימים רבים אחר החורבן, וכל שכן רב אשי שחבר התלמוד וכתבו שהיה אחר החורבן כד' מאות שנה, ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחותו, ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת, ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון...

וגם יש להשיב כי התורה האמיתית לא זכרה עולם הבא בתורה, בשביל דבר זה*, כדי שיהיו כל דברי תורה מבוררים נכרים לכל אדם בחוש העין, דבר שהוא יסוד התורה. ואין אתה צריך להאמין דברים שהוא יסוד התורה, כי כך ראוי אל כל שנקרא בשם "תורה". כי אם באים להאמין דברים שהוא יסוד התורה, כל אחד יוכל לכתוב תורה ומצות מלבו, ויאמר* שבשכר התורה יהיו לו כך וכך לעולם הבא, דברים בלתי ידועים, ולא יהיה ניכר האמת מן השקר. ולפיכך ראוי לתורה שיהיו דבריה* מבוררים ונכרים לחוש העין, עד שלא תוכל לדמות לה אחד מן הדתות מכחישי ה', שרוצה לשקר, שתבטיח דברים גם כן, כמו שעושים הדתות הנ"ל* מבטיחים שכר עולם הבא, דבר בלתי מבורר ובלתי ידוע לחוש. אבל דבר הבלתי ידוע לאדם, והם בלתי מבוררים, אין ראוי שיכנסו בגדר התורה, כיון שכל אחד יוכל לומר שבשכר תורה זאת יגיע לכם כך וכך. ובשביל כך זכר התורה הטוב הגופני, במה שהוא דבר נראה וברור. ואין ראוי להזכיר בתורה שכר רוחני, שאינו מבורר לאדם, והוא צריך להאמין. ודבר זה אין ראוי לתורה, רק שיהיו דבריה מבוררים, כי דבר שהוא בלתי מבורר אין שם "תורה" ראוי עליה, כיון שכל אחד יכול לחדש דברים בלתי ידועים, ולמה* ישמעו. ולכך לא הזכיר בכתוב עולם הבא כלל. ואדרבא, דבר שהוא בלתי ידוע ומפורסם, אדרבא מחליש האמונה, כמו שאמרו 'הרוצה לשקר ירחיק עדותו'. והתורה היא "עדות ה' נאמנה" (תהלים יט, ח), ולא רצה להרחיק את העדות, רק לקרב את העדות, שהוא נגלה ונראה, לא עדות שאינו נגלה. ומעתה תשובתנו אל האומות, ששואלים למה לא נזכר בתורה עולם הבא. בודאי אין ראוי שיהיה נכנס בגדר התורה האמתית רק דבר נראה לחוש, ולא יהיה דבר שהוא יסוד הדת בלתי נראה לחוש. שאם כן כל אחד יכול לחדש דת, ויאמר שיהיה לו עולם הבא, ויאמין לו. ולכך הרחיקה התורה דבר זה, כאילו אמרה שכל דת שתעשה כמו תורת משה, מבטיח בדבר שנראה לחוש, היא אמתית. ולא כמו שאר דתות שמבטיחים דבר שלא נתברר אמתתו. ולא נקרא דבר זה ברור אם יאמרו שנודע לראשונים אותות ומופתים, כי אפשר לזה הכחשה; אלו אומרים כך היה, ואחרים אומרים לא כך היה. אבל הבירור הוא כמו שיהיה למשה רבינו עליו השלום, שבכל זמן ובכל עת ובכל הדורות כאשר היו עובדים השם יתברך, שומרים תורתו, היה השם יתברך עמהם. וכאשר סרו מן התורה, סר מאתם השם יתברך, כמו שהבטיח בתורה, לא נפל דבר אחד ארצה. ודבר זה הבחנה לתורה, לא כאשר ירחיק עדותו לעולם הבא. כי מה שיש לאומות העולם מכחישי ה'* עולם הזה, דבר זה אין ראייה, כי מי יאכל אותו, אחר שאין ישראל זוכין לו, ואין כאן מקום זה. וכבר זכינו בדין ובטענות וראיות ברורות. והנה תשובות האלו אשר אמרנו, הם גם כן תשובת מה שלא נזכר בתורה השארת הנפש אחר מות האדם, כי דרך אחד ותשובה אחת היא גם לזה, ואין בזה ספק כלל, כי הם דברים ברורים מאד מאד. ועוד יתבאר.

תשובה להרב רבי מנחם נאווארי:

אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳. וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, one and Unique, ruling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His life-force and light, blessed be He, which they receive through many “garments” which conceal and obscure His light, blessed be He, as is written, “For no man shall see Me and live,” and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called Chayot, cannot see Him…. This is the concept of the hishtalshelut (downward gradation) of the worlds and their descent, degree by degree, through a multitude of “garments” which screen the light and life that emanate from Him, until there was created this material and gross world, the lowest in degree, than which there is none lower in the aspect of concealment of His light, blessed be He; [a world of] doubled and redoubled darkness, so much so that it is full of kelipot and the sitra achara which actually oppose G–d, saying: “I am, and there is nothing else besides me.” Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence.

א עיקר עבודה זרה הוא הגישום של האלוקים, והנצרות דינה כעבודה זרה מכמה סיבות. א' האמונה בשילוש של האב והרוח הקדוש והבן שמחשבים את ישו לאלקים, ואלמלא כן הפיצול באחדות הבורא בין האב לרוח הקדוש לא היה נחשב ע"ז לגבם כל עוד לא ניתן להגשמה אף על פי שהוא מינות לגבינו. גם אילו חשבו את ישו לבן אלקים ח"ו אבל לא לאלקים עצמו ולא היו עובדים אותו היה זה מינות אבל לא ע"ז ואילו חשבו אותו למשיח אבל לא לאלקים ולא לבן אלקים היה זה טעות ושטות אבל לא ע"ז ועיין במסכת סנהדרין דף צ"ט עמוד א' בדברי ר' הילל. וב' שמאמינים שהלחם שלהם נהפך בפולחן המא"ס לגופו של ישו. וג' שסוגדים לצלמים ואיקונים ודרך סגידתם היא כריעה בעשיית סימן הצלב. כל זה בנצרות הקאתולית והאורתודוקסית והאנגליקאנית אבל מאז לותר נטשו הכנסיות הפרוטסטנטיות את הסיגוד לצלמים. ובכנסיה שאינם סוגדים בה לצלמים ואינם אצלם אלא לזכר בעלמא אזי אפילו דמות האיש על הצלב אינה עבודה זרה, ונלמד מרבנו ירוחם נתיב י"ז חלק ד' שהביא בשם רבו שבגויים שלנו שאינם עובדים לחמה וללבנה ודרקון וכו' כלים שנמצאות עליהם דמויות אלו אינם אסורים בהנאה אף על פי שנאסרו בגמרא, וכתב ואפשר דגויים שלנו שאינם אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושים בכלים צורת אשה ובנה או צורת שתי וערב ואדם תלוי עליו אינן עשויין אלא לנוי ומותרים בהנאה כלם ואסור להשהותם משום חשד עכ"ל. ומה שסיים שראוי להחמיר בספק איסור תורה עכ"ל היינו משום שעובדים לצורות אלה בכנסיות ותהלוכות ולכן אולי נעשו לכוונת עבודה אף בכלים, אבל אם אינן נעבדות כלל פשוט שאינן אסורות וכן הוא בשלחן ערוך יורה דעה סימן קמ"א סעיף א' בהג"ה ועיין בדרכי תשובה. מכל מקום רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות מאמינות בשילוש ומקיימות פולחן המא"ס וכיון שמקבלים עליהם את ישו לאלוה אסור להיכנס לבית תפילתם. ורק היוניטאריאנ"ס ומקצת אחרים אינם מאמינים באלוהותו של ישו, וכנסיות שלהם אינן בתי ע"ז ומותר להיכנס לתוכן שלא בשעת תפילתם כמו שמותר להיכנס למסגד אלא שאין לעשות כן משום החשד כי העולם אינו מבדיל בין כנסיה לכנסיה.

אני מעריך מאד את [הרב הנ"ל] אבל לא דק בתשובתו כי סמך ידיו על דברי שו"ת מטה לוי, ובמח"כ במטה לוי שגה ברמב"ם עד כדי שבהערה א' פרש דבריו בהלכות מאכלות אסורות פרק י"א הלכה ז' כל גוי שאינו עובד עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים וכו' עכ"ל שהוא הדין לנוצרים ושהרמב"ם נקט ישמעאלים רק מפני שדר בתוכם, ונעלם ממנו הלכות עבודה זרה פרק ט' הלכה ד' נוצרים עובדי ע"ז הם ויום ראשון הוא יום אידם עכ"ל ומבואר יותר בפרוש המשניות למסכת עבודה זרה פרק א' משנה ג' שכתב זו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כתותיהם כולם עובדי עבודה זרה וכו' ונוהגין בהם בכל התורה כדרך שנוהגין עם עובדי עבודה זרה עכ"ל בתרגום הר"י קפאח. ונהי שבעל מטה לוי לא ראה הדברים בפרוש המשניות כי הושמטו מן הדפוסים אבל כיצד לא זכר הדברים בהלכות עבודה זרה, וגם לפי מה ששינו הדפוסים והדפיסו אדומים או כנענים במקום נוצרים הלא כיון שנזכר שיום ראשון הוא יום אידם היה לו להבחין שמיירי בנוצרים אם לא שגם זה היה חסר ברמב"ם שלו. ומן התימה על [הרב הנ"ל] שדפוסי הרמב"ם המדויקים של דורנו לנגד עיניו היאך כתב שהנוצרים אינם עובדי ע"ז כלל. ומקור הרמב"ם הוא במסכת עבודה זרה דף ז' עמוד ב' לגבי איסור משא ומתן עם עובדי ע"ז סמוך לימי אידיהם, שבמשנה רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה אחריהם אסור ובגמרא שם ובדף ו' עמוד א' אמר רב תחליפא אמר שמואל יום א' לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור עכ"ל ויום א' היינו יום ראשון בשבוע ומיירי בנוצרים שיום ראשון הוא יום אידם, ואל תשגיח במה שנדפס בש"ס דפוס וילנא בדף ז' עמוד ב' להגיה בדברי רבי ישמעאל יום עבודת כוכבים לעולם אסור עכ"ל כי הוא מפחד הצנזורה ואין לו הבנה, אטו הוצרך שמואל לאשמעינן שיום ע"ז גופא אסור. ופרוש דברי רב תחליפא אמר שמואל הוא שלרבי ישמעאל שאסר משא ומתן ג' ימים לפני יום האיד וג' לאחריו אסור לעשות משא ומתן עם הנוצרים לעולם כי ימי ראשון בשבוע וג' ימים לפניהם ואחריהם כוללים כל ימות השנה, עיין בדף ו' שם ברבנו חננאל ורש"י ובתוספות רבנו אלחנן שם בד"ה לדברי ר' ישמעאל. ואין הכרח שרבי ישמעאל עצמו מיירי בנוצרים שעדיין לא נתרבו בימיו רק שמואל העיר שלפי שיטתו יש לאסור משא ומתן עם הנוצרים לעולם. וענין ההערה לע"ד, שמכיון שהנצרות צמחה מתוך ישראל והנוצרים טוענים שהם בני הדת האמיתית ויורשי היהדות לכן ראוי לאסרם ולהרחיקם ולאסור המשא ומתן עמהם אפילו לגמרי, ומיהו אין הלכה כרבי ישמעאל אלא כתנא קמא שלפני אידיהם ג' ימים אסור ולאחריהם מותר. וזהו בארץ ישראל אבל בחו"ל אמר שמואל שם בדף ז' בגולה אין אסור אלא יום אידם עכ"ל הא מיהת ימי ראשון בשבוע שהוא יום אידם אסורים ועיין בפלפולא חריפתא על הרא"ש במסכת סנהדרין פרק ז' אות ה'. ונמצא שלדינא דגמרא הנוצרים הם עובדי ע"ז בין בארץ בין בחו"ל רק שבחו"ל פחות אסרינן משא ומתן עמהם, והוא המקור לרמב"ם.

סו. מכירת מוצרי פולחן של נוצרים ע"י יהודי שאלה: אחד הבחורים בקהילתנו מתחזק והולך ב"ה. לאחרונה פתח גם בתהליכי עלייה ארצה. הוא הגיע אלי ושאלתו בידו, האם מותר לו למכור דרך האינטרנט "מוצרי דת" כגון צלבים או "מים קדושים" לנוצרים? א. ההלכה במקרה זה תלויה במחלוקת הפוסקים, כאשר המחבר אוסר והרמ''א מתיר מצד המנהג, ומסיים "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". לדעת המחבר, אין חילוק בין מוכר משל עצמו לבין מתווך עבור אחרים.