The Maharal explains Torah as the form and spiritual center that gives human life its proper order, while ordinary human activity requires Torah's guidance to reach completion.
בספר משלי (ב, ב-ו) "להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". שלמה המלך עליו השלום* רצה לומר שהאדם יהיה מכין עצמו לחכמה, ולא יפנה אל דברים אחרים, ועל זה אמר (שם פסוק ב) "להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה". ואחר כך אמר (שם פסוק ג) "כי אם לבינה תקרא", רצה לומר שיהיה אוהב החכמה [ו]משתוקק אליה, כי אין אדם קונה החכמה רק אם משתוקק אליה, כמו מי שקרא אל אחד, בודאי כאשר קורא אליו, הוא מבקש אותו וחפץ בו. וזהו שאמר "אם לבינה תקרא", שאתה קורא לה, וחפץ ומשתוקק לה. "ולתבונה תתן קולך", שיהיה מטריח עצמו להגיע אליה, כי נתינת קול צריך טורח. ויותר על זה אמר (שם פסוק ד) "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים", כלומר שיהיה מטריח עצמו בחכמה מאוד מאוד. כי תחלה צריך שיהיה מכין עצמו אל החכמה שלא יפנה אל עסקיו. ואחר כך השתוקקות אל החכמה, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) "איזהו חכם הלומד מכל אדם", כלומר שלא יקרא "חכם" רק אם משתוקק לה, וחפץ ללמוד מכל אדם, וכמו שבארנו במקומו. ואחר כך החפוש אחריה, ועל זה אמר "ולתבונה תתן קולך". ואחר כך אמר "אם תבקשנה וגו'", הוא העיון הגדול במאוד מאוד. ו"אז תבין יראת ה'" (משלי ב, ה), כי "אם אין חכמה אין יראה" (אבות פ"ג מי"ז). ואמר (שם) "ודעת אלהים תמצא", וזה כי "אם אין יראה אין חכמה" (אבות שם) גם כן, ולכך אמר "אז תבין יראת ה'". ואחר כך אמר "ודעת קדושים תמצא", וכמו שבארנו בנתיב היראה, כי מה שאמרו (אבות פ"ג מי"ז) "אם אין יראה אין חכמה", ועוד אמרו (שם) "אם אין חכמה אין יראה". ושואלין על זה, אם כן אי אפשר שימצא אחד מהם; שהיראה תלויה בחכמה, שצריכה שתהיה החכמה קודמת, שהרי אמרו "אם אין חכמה אין יראה". וגם צריך שתהיה היראה קודם החכמה, שהרי "אם אין יראה אין חכמה", אם כן אי אפשר שיהיה אחד מהם נמצא. ובארנו בזה כי בודאי אם אין חכמה קצת אין יראה, שצריך שתהיה קודמת החכמה קצת. ואם אין יראה, אין חכמה העליונה, כי אי אפשר לקנות החכמה העליונה, אם לא שקדם היראה. ולפיכך אמר "אז תבין יראת אלקים", וכאשר יש לך יראת אלקים, אז תגיע אל דעת קדושים, שהוא על הכל. אמנם עיקר פירוש זה, כי הזכיר ששה דברים; "להקשיב לחכמה אזניך", אחד. "תטה לבך לתבונה", שנים. "כי אם לבינה תקרא", שלשה. "לתבונה תתן קולך", ארבעה. "אם תבקשנה ככסף", חמשה. "וכמטמונים תחפשנה", ששה. ואחר כך "אז תבין יראת ה'", היא השביעי. ומלמד לך כי השגת היראה נבדלת מכל השגות, ולכך צריך טורח וחפוש גדול על יראת ה', כי היראה היא באוצרו של הקב"ה, כמו שאמרו (שבת לא:) "אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) 'יראת ה' היא אוצרו'". ורצה לומר כי יראת השם השגה נבדלת מכל ההשגות, מפני שהיא השגה לעמוד על אמתת השם יתברך, עד שבזה מקבל היראה מן השם יתברך כאשר עומד על אמתתו יתברך. ולפיכך יראת השם באוצרו של הקב"ה, במה שהוא השגה בו יתברך. ומפני כי היא* השגה נבדלת מיוחדת, זכר קודם ששה ענייני השגות, ויראת השם בשביעי, כי השביעי לעולם נבדל מן הששה, ודבר זה בארנו במקום אחר כי השביעי נבדל מן הששה. ואף כי כתיב (משלי ט, י) "תחלת חכמה יראת ה'", אין זה דומה לכאן דכתיב "אז תבין יראת ה'", כלומר שתגיע אל החכמה העליונה לעמוד על אמתת השם יתברך, ובזה האדם קונה היראה* ממנו, כאשר משיג בו יתברך. ואחר כך אמר "ודעת קדושים תמצא", והבן מה שאמר "ודעת קדושים", כי רצה בזה ההשגה שהיא נבדלת, שֶׁכֹּל נבדל הוא קדוש, [ו]השגה זאת תמצא. הרי כי זכר שני דברים שהם נבדלים מן האדם; האחד, הוא השגת יראת השם, כי דבר זה נבדל מן האדם, מצד כי הוא יתברך נבדל מהכל, ואין אנו יודעים בו יתברך. כי כל דבר שאינו נמצא עם האדם, אין ספק כי השגה הזאת נבדל ממנו. וכאשר הוא מטריח בחכמה, אז משיג בו יתברך מה שאפשר לאדם להשיג. ואחר כך אמר "ודעת קדושים תמצא", היא השגה הנבדלת בעצמה לגודל ההשגה, והיא נקראת "דעת קדושים". וכל זה שבא לומר כי האדם צריך טורח גדול לעמוד על ההשגה הנבדלת. ומה שאמר (ברכות לג.) "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו", רצה לומר כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה, הוא המדריגה האלקית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי. וכך כאשר יש דעת באדם, מתעלה האדם ממדריגה הגשמית אל המדריגה הנבדלת. ולפיכך אמר "בית המקדש נתן בין שתי אותיות השם", כלומר שבשביל שהמקדש נתן בין* שתי אותיות השם, מורה גם כן על שיש לבית המקדש דביקות לגמרי בו יתברך, והוא מוציא העולם ממדריגה הגשמית אל מעלה עליונה האלקית. וכך הדעת נתן גם כן בין שתי אותיות השם, שעל ידי הדעת יצא האדם ממדריגה גשמית אל מדריגה האלקית*. ודבר זה בארו חכמים במסכת ברכות (נח.), הרואה חכמי אומות העולם אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". והרואה חכמי ישראל אומר "ברוך שחלק מחכמתו* ליראיו". ומה הפרש בין זה לזה. אבל ההפרש אשר יש בין זה לזה, כי לשון 'נתינה' משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השם יתברך. כי האומות אמר עליהם "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם", כי במה שהם בשר ודם חמרים השפיע השם יתברך להם חכמה, ואין זה מן אמתת חכמת השם יתברך, שהיא נבדלת אלקית. אבל לישראל השפיע החכמה העליונה האלקית. ואל יקשה לך, כי דבר זה אי אפשר שיהיה האדם משיג חכמת השם יתברך. אין זה קשיא, כי התורה הוא משפט השם יתברך. ואף כי נראה כי הם דברים גשמים*, מכל מקום השכל שבתורה הוא השכל נבדל, אשר נתן משפט שכלי לגמרי לישראל. כי אין הדבר תולה בעומק החכמה, אף כי בודאי טעמי התורה הם עמוקים עד כי אין סוף לעומק הזה, מכל מקום אף דברים הנגלים שהם בתורה הם שכל אלקי נבדל לגמרי. ולכך אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, שנאמר (עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמה מאדום". אבל אם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, שנאמר (איכה ב, ט) "מלכה ושריה בגוים אין תורה", כי אין חכמי האומות ראוים אל שכל האלקי הנבדל, שהוא התורה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בחבורו (מו"נ ח"ב ס"פ כב), כי מה שאמרו חכמי האומות במה שהוא תחת גלגל הירח, יש לשמוע להם, כי היו חכמים בעולם הטבעי. אבל מה שאמרו במה שהוא למעלה מן גלגל הירח, שזהו מה שאחר הטבע, אין לשמוע להם, כי היו חכמים בעולם הטבעי, אבל למעלה מן הטבע, וחכמה זאת חכמת אלקית, אין לשמוע להם. אבל נראה דחכמת יונית דהתם איירי [ב]חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או מה שהוא*, וחכמה זאת אין לה שייכות כלל אל התורה, וכתיב "והגית בו יומם ולילה". אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם, בודאי מותר ללמוד. והכי מוכח דפירוש חכמת יונית היינו מליצה ולשון, דבפרק מרובה (ב"ק פב:) אמרינן "באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזרים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יונית*", (שם פג.) "של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות". ומדאמר "לספר", שמע מינה שהוא שייך אל הלשון. ומפני כי דבר זה אין בו תועלת להבין חכמת התורה, ולכך אסרוה. אבל דברי חכמה אינו אסור, כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה. ועוד, כי למה היו קוראין אותו "חכמת יונית" אם היא לעמוד על המציאות שהוא בעולם, הלא החכמה הזאת היא חכמת כל אדם. אבל בפרק הישן (סוכה כח.), "אמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד אגדות וכו'", עד "תקופות, גמטריאות, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, ושיחת דקלים וכו'". ואם כן כל אלו מותר ללמדם, ומצוה ללמדם. ומה שאמר (דב"ר ח, ו) "לא הייתי מביט בה אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים", יש לפרש כי חכמה זאת חכמת חוזה בכוכבים, אשר חכמה זאת אינו לעמוד על מציאות עולם וסדר* שלו. אבל חכמת מהלך הכוכבים והמזלות, בודאי מחוייב ללמוד. וראיה לזה בפרק כלל גדול (שבת עה.), אמר רבי* שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר (ישעיה ה, יב) "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". אמר רבי שמואל בר נחמני, מנין שמצוה לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים", איזה חכמה שהיא "לעיני כל העמים", הוי אומר זה חישוב* תקופות ומזלות, עד כאן. ורצו בזה כי תקופות ומזלות אשר הם בשמים, [הם] "פעל ה'", ונקראו השמים "מעשה ידיו", שנאמר (תהלים ח, ד) "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך". וזה כי מן השמים יכול האדם להכיר מהם מעלת הפועל אשר פעל אותם, ועל גודל כחו ועל חכמתו, כאשר מתבונן במהלך שלהם ובסדר שלהם, ולכך האדם מחויב עליו לדעת ולהכיר את בוראו. ומזה נלמוד כי כל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לאדם ללמוד, ומחויב הוא בזה, כי הכל מעשה השם הוא, ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה בוראו.