Redemption: End of Exile or Beginning of Geulah

מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד־גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃

Who ever heard the like? Who ever witnessed such events? Can a land pass through travail In a single day? Or is a nation born All at once? Yet Zion travailed And at once bore her children!

וּבָעֵ֣ת הַהִיא֩ יַעֲמֹ֨ד מִֽיכָאֵ֜ל הַשַּׂ֣ר הַגָּד֗וֹל הָעֹמֵד֮ עַל־בְּנֵ֣י עַמֶּ֒ךָ֒ וְהָיְתָה֙ עֵ֣ת צָרָ֔ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־נִהְיְתָה֙ מִֽהְי֣וֹת גּ֔וֹי עַ֖ד הָעֵ֣ת הַהִ֑יא וּבָעֵ֤ת הַהִיא֙ יִמָּלֵ֣ט עַמְּךָ֔ כׇּל־הַנִּמְצָ֖א כָּת֥וּב בַּסֵּֽפֶר׃ וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃

“At that time, the great prince, Michael, who stands beside the sons of your people, will appear. It will be a time of trouble, the like of which has never been since the nation came into being. At that time, your people will be rescued, all who are found inscribed in the book. Many of those that sleep in the dust of the earth will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence.

כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהֹוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃

וַיֹּ֘אמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃ לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ {פ}

And I was told, “O mortal, these bones are the whole House of Israel. They say, ‘Our bones are dried up, our hope is gone; we are doomed.’ Prophesy, therefore, and say to them: Thus said the Sovereign GOD: I am going to open your graves and lift you out of the graves, O My people, and bring you to the land of Israel. I will put My breath into you and you shall live again, and I will set you upon your own soil. Then you shall know that I, GOD, have spoken and have acted”—declares GOD.

וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃

וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃ וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

I will restore My people Israel. They shall rebuild ruined cities and inhabit them; They shall plant vineyards and drink their wine; They shall till gardens and eat their fruits. And I will plant them upon their soil, Nevermore to be uprooted From the soil I have given them —said the ETERNAL your God.

וְחַכְמוֹת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים — בֵּן מְנַוֵּול אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו, וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא אֶלָּא בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי, אוֹ כּוּלּוֹ חַיָּיב. בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי – דִּכְתִיב: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ״. בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ חַיָּיב – דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ״, וּכְתִיב: ״לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב ״בְּעִתָּהּ״ וּכְתִיב ״אֲחִישֶׁנָּה״. זָכוּ – אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ – בְּעִתָּהּ. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה״, וּכְתִיב: ״עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר״. זָכוּ – עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, לֹא זָכוּ – עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר.

And Rabbi Yoḥanan says: The son of David will come only in a generation that is entirely innocent, in which case they will be deserving of redemption, or in a generation that is entirely guilty, in which case there will be no alternative to redemption. He may come in a generation that is entirely innocent, as it is written: “And your people also shall be all righteous; they shall inherit the land forever” (Isaiah 60:21). He may come in a generation that is entirely guilty, as it is written: “And He saw that there was no man, and was astonished that there was no intercessor; therefore His arm brought salvation to Him, and His righteousness, it sustained Him” (Isaiah 59:16). And it is written: “For My own sake, for My own sake will I do it; for how should it be profaned? And My glory I will not give it to another” (Isaiah 48:11). § Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction in a verse addressing God’s commitment to redeem the Jewish people. In the verse: “I the Lord in its time I will hasten it” (Isaiah 60:22), it is written: “In its time,” indicating that there is a designated time for the redemption, and it is written: “I will hasten it,” indicating that there is no set time for the redemption. Rabbi Alexandri explains: If they merit redemption through repentance and good deeds I will hasten the coming of the Messiah. If they do not merit redemption, the coming of the Messiah will be in its designated time. Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction between two depictions of the coming of the Messiah. It is written: “There came with the clouds of heaven, one like unto a son of man…and there was given him dominion and glory and a kingdom…his dominion is an everlasting dominion” (Daniel 7:13–14). And it is written: “Behold, your king will come to you; he is just and victorious; lowly and riding upon a donkey and upon a colt, the foal of a donkey” (Zechariah 9:9). Rabbi Alexandri explains: If the Jewish people merit redemption, the Messiah will come in a miraculous manner with the clouds of heaven. If they do not merit redemption, the Messiah will come lowly and riding upon a donkey.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר גְּאוּלָּה בִּשְׁבִיעִית? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָּאֵל בִּשְׁבִיעִית — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁבִיעִית. וְהָאָמַר מָר: בְּשִׁשִּׁית קוֹלוֹת, בִּשְׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן דָּוִד בָּא! מִלְחָמָה נָמֵי אַתְחַלְתָּא דִגְאוּלָּה הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר רְפוּאָה בִּשְׁמִינִית? אָמַר רַבִּי אַחָא: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה מִילָה בִּשְׁמִינִית שֶׁצְּרִיכָה רְפוּאָה — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁמִינִית. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים בִּתְשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: ״שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע״, וְדָוִד כִּי אַמְרַהּ — בִּתְשִׁיעִית אַמְרַהּ. וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גָּלִיּוֹת — נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״, וּכְתִיב: ״וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה״.

The Gemara continues: And why did they see fit to institute to say the blessing of redemption as the seventh blessing? Rava said: Since there is a tradition that the Jewish people are destined to be redeemed in the seventh year of the Sabbatical cycle, consequently, they fixed redemption as the seventh blessing. But didn’t the Master say in a baraita: In the sixth year of the Sabbatical cycle in the days of the arrival of the Messiah, heavenly sounds will be heard; in the seventh year there will be wars; and upon the conclusion of the seventh year, in the eighth year, the son of David, the Messiah, will come? The redemption will take place not during the seventh year but after it. The Gemara answers: Nevertheless, the war that takes place during the seventh year is also the beginning of the redemption process, and it is therefore correct to say that Israel will be redeemed in the seventh year. The Gemara continues: And why did they see fit to institute that one says the blessing of healing as the eighth blessing? Rabbi Aḥa said: Since circumcision was assigned to the eighth day of life, and circumcision requires healing, consequently, they established healing as the eighth blessing. And why did they see fit to institute that one says the blessing of bountiful years as the ninth blessing? Rabbi Alexandri said: This blessing was instituted in reference to those who raise the prices of food. We pray for rain so that the price of produce will not rise as a result of shortages, as it is written: “Break the arm of the wicked” (Psalms 10:15), referring to the wicked, who practice deception and extort the poor. And when David expressed this request, he expressed it in the ninth psalm. Although today it is considered the tenth psalm, the first and second psalms are actually counted as one, and therefore this is the ninth psalm. Therefore, the blessing of the years was fixed as the ninth blessing. The Gemara asks: And why did they see fit to institute that one says the blessing of the ingathering of the exiles after the blessing of the years? As it is written: “And you, O mountains of Israel, you shall shoot forth your branches, and yield your fruit to My people Israel; for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8), which indicates that the ingathering of the exiles will follow after Eretz Yisrael is blessed with bountiful produce. And once the exiles have been gathered, judgment will be meted out to the wicked, as it is stated: “And I will turn my hand against you and purge away your dross as with lye” (Isaiah 1:25), and immediately after it is written: “And I will restore your judges as at first” (Isaiah 1:26). For this reason the blessing of the restoration of judges comes after the blessing of the ingathering of the exiles.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ׳״. אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק? אֶלָּא, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״הַר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״שָׂדֶה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ ״בַּיִת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלִיּוֹת כַּיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״.

The Gemara returns to its discussion of prophecies of consolation that are related to those in the book of Hosea. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac? Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God. Rabbi Yoḥanan said: The day of the ingathering of exiles is as great as the day on which heaven and earth were created. This is derived by means of a verbal analogy between the word day in these two contexts, as it is stated concerning the ingathering of exiles: “And the children of Judea and the children of Israel shall be gathered together, and they shall appoint themselves one head, and shall go up out of the land; for great shall be the day of Jezreel” (Hosea 2:2), and it is written in the narrative of Creation: “And there was evening and there was morning, one day” (Genesis 1:5).

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: נִיצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְעַנַּג עַל ה׳ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ״. עוֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עוֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֲפִילּוּ דָּבָר מוּעָט, וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ — הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מַאי הִיא? אָמַר רַב פָּפָּא: כָּסָא דְהַרְסָנָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן אוּמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקוֹט״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן — מִיָּד נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹה אָמַר ה׳ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְגוֹ׳״.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One who delights in Shabbat is rescued from the oppression of exile. He derives it by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat: “And I will cause you to ride on the heights [bamotei] of the world” (Isaiah 58:14), and it is written there: “You are fortunate Israel, who is like you? A nation redeemed by God, the shield that aids you and the sword of your triumph. Your enemies will try to defeat you and you will trample their high places [bamoteimo]” (Deuteronomy 33:29). Rav Yehuda said that Rav said: With regard to anyone who delights in the Shabbat, God grants him his heart’s desires, as it is stated: “And you shall delight in God and He will grant you your heart’s desires” (Psalms 37:4). This delight in God, which is mentioned in the verse, I do not know what it is. When it says: “And you shall call the Shabbat delight,” one must say: It is the delight of Shabbat. The Gemara asks: With what does one delight in the day of Shabbat? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: With a dish of beets, and large fish, and heads of garlic. Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Even with regard to a small item and one prepared it in deference to Shabbat, it is a delight. The Gemara asks: What is the small item mentioned? Rav Pappa said: Small fried fish. Rav Yehuda said that Rav said: Had the Jewish people properly observed the first Shabbat that was commanded them, no nation or tongue would have ever ruled them, as it is stated: “And it happened on the seventh day, some people went out from the nation to collect and they did not find” (Exodus 16:27). And it is written after they went out to collect manna: “And Amalek came and fought with Israel in Refidim” (Exodus 17:8). Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: If only the Jewish people would keep two Shabbatot in accordance with their halakhot, they would be immediately redeemed, as it is stated: “So said God to the eunuchs who will keep My Shabbatot” (Isaiah 56:4), and it is written after that: “And I will bring them to My holy mountain and will let them rejoice in My house of prayer” (Isaiah 56:7).

אֲבָל הַבְּרִית שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה יִרְמֹז לְגָלוּתֵנוּ זֶה וְלַגְּאֻלָּה שֶׁנִּגָּאֵל מִמֶּנּוּ, כִּי הִסְתַּכַּלְנוּ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא נִרְמַז שָׁם קֵץ וְקֶצֶב, וְלֹא הִבְטִיחַ בַּגְּאֻלָּה רַק תָּלָה אוֹתָהּ בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא הִזְכִּיר בַּעֲבֵרוֹת הָהֵם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים וְשֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לבשר את ישראל ולומר אליהם שיקומו מאבלותם ויאירו לבני העולם באור תשועתם לפי שעם היות כל אנשי העולם בחשך וערפל דתיהם ואמונותיהם וגם בצרות רבות ורעות שיבאו עליהם הנה על ישראל יזריח אור תשועה וגאולה עד שעמים רבים ומלכים ילכו לאור אמונתו ותורתו ויתקבצו ויבאו אל הר השם ואל בית אלקי ישראל ושיהיו הבאים שמה כל כך עד שיפחדו בני ישראל בראות רבויים והם לא יבאו כי אם לקרא בשם השם ולעבדו ויביאו לפניו מנחה זהב ולבונה וכל צאן קדר להקריב על המזבח ויביאו במהירות רב את בני ישראל הגולים ביניהם ובמקום שהאומות החריבו ירושלם והרסו חומותיהם עתה המה יבנו אותם ויביאו עצים יקרים לבנין בית המקדש וכולם יהיו נכנעים ועובדים לישראל ומעשירים אותו, ושיהיה שלום מתמיד בארץ ולא ישמע בה חמס לפי שהטוב המיועד לבוא לישראל לא יהיה מצד המערכה אלא מצד ההשגחה הפרטית, והתפאר הנביא שזה היה תכלית נבואתו לבשר לישראל גאולתם ותשועתם וישובם בארץ ושהאומות יעבדום ושהם יקראו כהני ה' זרע ברך ה' ושישראל ההוא יתנו שבח והודאה לאלהיהם ויאמרו שוש אשיש בה' כי תהיה תשועתם מפורסמת ודבר גלוי לכל העמים עד שיקרא לה שם חדש ויהיו עטרת תפארת ביד ה' ולא יקרא עוד להם עזובה ושממה, וצוה הנביא לישראל שעל זה יתפללו להשם תמיד מבלי הפסק ושלא יחשבו שתהיה תפלתם דבר בטל כי כבר נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו שלא יביאם עוד לגלות אבל יגאלם ויוציאם וילכו השמועות ויעברו בשערים שהשם ישמיע אל קצה הארץ תשועת ישראל ומעלת ירושלם ולפי שאומת אדום היתה ראש הצרים ביאר הנביא גודל הנקמה שיהיה בם שיעשה הקדוש ברוך הוא בכחו ובצדקתו מבלי זכות ישראל ולא בצדקתם, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:

אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד. יֵרָאֶה מִפְּשׁוּטָן שֶׁל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים. שֶׁבִּתְחִלַּת יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ תִּהְיֶה מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.

כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל א) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים" וְגוֹ' (דברים ל ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ':

א) בעמידתנו על סף האתחלתא דגאולה (ל״עת הזמיר הגיע״ לשתיתאה) לפי מצות רבנו הגר״א וברכתו הקדושה בסעד״ש צריכים אנו ללמוד ולהבין את כל דרכי העקבות דמשיחא ואת אופני המעשים אשר לפנינו ביעודו והוראותיו של רבנו הגר״א שזכה להיות נהורא דמשיח בן יוסף, לקבוץ גליות ולגלות רמזי התורה בעקבתא דמשיחא שלכך נחית משמיא [בסוד הקטן יהיה לאלף וכו׳ והוא טצ״ץ ביסוד ושורש דזיהרא עילאה במעליתא דמט״ט שר הפנים]. לרבנו נגלו כל רמזי האתחלתא וסודות העקבות דמשיחא עד הקץ האחרון ועד בכלל. על דבר הקץ האחרון כתב באריכות בביאורו על ספרא דצניעותא והשביע בשם אלקי ישראל שלא לגלות זה. ועל דבר כל העקבות של האתחלתא גילה לרבים מתלמידיו שהבטיחוהו נאמנה לעלות לציון ולהתחיל בפועל בעבודת קבוץ גליות באתערותא דלתתא בסע״ד, ועפ״י הכלל הגדול של רבנו הגר״א בספרא דצניעותא שכל מה שהי׳ הוה ויהי׳ בכל העולמות העליונים והתחתונים, כל הדברים הכלליים והפרטיים המתהוים בכל דור ודור רמוזים בתורה, כמבואר להלן בפרק ג׳ ״רמיזין קדישין״. ב) עפ״י רבנו הגר״א כל עבודת קבוץ גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב אר״י להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיח, רז דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ, ומשיח בן דוד משמים לפי בחינת רחל ולאה כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה. גם מב״י עצמו הוא בב׳ בחינות. יוסף בן רחל מארץ, יוסף בן יעקב משמים. לכן חובה עלינו ללמוד ולהבין את כל קנ״ו התכונות, הכינויים וכל הבחינות והסגולות של משיח בן יוסף (כמבואר להלן פרק ב׳). להיות לנו נר לרגלנו וכשלחן ערוך על דרך המעשה ואופני העבודה אשר לפנינו בעזרת גואל ישראל במהרה. ג) עפ״י רבנו הגר״א, אם לא זכו, תתחיל האתחלתא דגאולה באתערותא דלתתא כמו שהיה בימי כורש, בימי בית שני, מסטרא דשמאלא היינו במדת הדין. שמאלו תחת לראשי שנאמר על מב״י ותהיה ברשיון מלכי האומות ואחר כך תבוא שלמות הגאולה מסטרא דימינא, היינו במדת החסד. וע״י קו הרחמים על פי הכתוב ברחמים גדולים אקבצך. עפ״י רבנו הגר״א קבוץ גלויות שבאתחלתא דגאולה באה בדרך של פדות ופדיון עפ״י הכתוב ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה, והוא כולו ע״י משיח בן יוסף, פדיון משעבוד הגוף ושעבוד הנפש, ישובון תרתי משמע, ישובו לציון כפי שכתוב שם, ובאו לציון, ישובון ישובו בתשובה, בסוד ששון ושמחה ישיגו.

As we stand on the threshold of the beginning of Redemption (when “the songbird’s time has arrived,” which is the year 542 of the 6th Millennium), at the Vilna Gaon’s behest and with his holy blessing, and with the help of God, we are obligated to learn and understand all the paths of the footsteps of the Mashiach and the manner of future deeds, in accord with the mission and instructions of the Vilna Gaon. The Gaon merited being the light of Mashiach ben Yosef, in order to promote the ingathering of the exiles and to reveal the hints in the Torah regarding the footsteps of the Mashiach ben Yosef. He was therefore sent down from Heaven [this is based on the words, [Isa. 60:22] “the smallest will become a thousand, ” etc., and this hints at the number 999 which is in the sefira Yesod, and the root of the Supernal Radiance (זיהרא עילאה) at the high level of the angel Metatron, who is the Angel of Interior. All the hints about the beginning of the Redemption and the secrets concerning the footsteps of the Mashiach, until and including the very end were revealed to the Gaon. He wrote about the final end at length in his commentary on the Sifra Dezniuta, adjuring others in the name of the God of Israel not to reveal it. After many of his students had promised him faithfully to go to Zion and begin working there on gathering in the exiles when the awakening starts from below, with the help of God, then the Gaon revealed to them all the steps of the beginning of the Redemption. According to a major principle of the Gaon that appears in Sifra Dezniuta, everything that was, is, and will be in all the upper and lower worlds, as well as all the general and personal things that will happen in every generation--all these are hinted at in the Torah (see below, Chapter 3, for hints in holy works). According to the Gaon, all the work involved in gathering in the exiles, building Jerusalem and broadening the settlement of the land of Israel so that the Shechina will return to it, all the principles of the work and all the major and minor details are connected to the mission and role of the first mashiach, Mashiach ben Yosef. Mashiach ben Yosef is the miraculous power who will assist every act done when the awakening starts from below, in a natural manner, because he comes from the earth. Mashiach ben David, however, will come from Heaven as revealed by the different aspects of Rachel and Leah, and as known regarding the footsteps of the Mashiach and the revealed end. Mashiach ben Yosef himself is a composite of two aspects: on the one hand, he is Yosef the son of Rachel of the land; on the other hand, he is Yosef son of Jacob from Heaven. It is therefore incumbent upon us to learn and to understand all the 156 characteristics [qualities], appellations, and all aspects and special attributes of Mashiach ben Yosef (as explained below in Chapter 2). These will be a light for our feet and direct us what to do and how, in connection with what lies ahead, with the help of the Redeemer of Israel, may it be speedily in our day. According to the Vilna Gaon, if Israel does not have the merit, then the beginning of the Redemption will occur with an awakening from below, as occurred during the time of Cyrus, during the Second Temple, as an act from the left side, that is, from the quality of Din. That is what is meant by “his left hand is under my head,” which refers to Mashiach ben Yosef. This will occur with the permission of the kings of the nations. Later on, the complete Redemption will come from the right side, that is, with the quality of Lovingkindness, and by the line of Mercy according to what is written, [Isa. 54:7] “and with abundant mercy, I will gather you.” According to the Gaon, the ingathering of exiles at the beginning of the Redemption will proceed by means of deliverance and ransom, as is written, “then the ransomed of the Lord will return, and come to Zion with glad song” [Isa. 35:10]. All this will be accomplished by Mashiach ben Yosef: The deliverance will be from enslavement of the body and enslavement of the soul. The word has two meanings: it refers to the fact that they will return to Zion as is written: “they will come to Zion.” It also refers to the fact that they will repent [ comes from the same root as repentance] as revealed by the words, “they will achieve joy and gladness.”

הכנת הגאולה בתקופת הגלות. זה הפסוק מודיע סוד בטחון ישראל ותקותם שיגאלו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ולגאלה ימצאו הכנות רבות ופעלות גדולות וחזקות מאד, נודעים למשכילים אשר נסו ללכת בדרכי החכמה ועמדו על אמתה.

מעת הפקידה ילכו ויתגברו התיקונים והחיבורים בשמחה לאין קץ. והנה אמר "הניצנים נראו בארץ" והם התולדות הצומחות ובראשם המשיחים, ואז לא נפסק החבור חלילה אלא נתאמץ יותר ונתחזק מאד בתשוקה רבה ובאהבה עצומה, וזהו שאמר "עת הזמיר הגיע" שהשכינה מזמרת לבעלה. "וקול התור נשמע בארצנו" כי לא יצא המלך מן הגן אלא הוא מתהלך בו, ובו שמחים כל הצדיקים וכל ישראל הנגאלים מגלותם. וזאת היא השמחה הגדולה שתהיה לישראל תמיד מזמן הגאולה והלאה, כי כאשר נתקן הראשון בתוך הגלות עצמו טרם שיצאו משם, מן הזמן ההוא והלאה ישאר הכל בחבור אחד תמיד והאורות מתרבים בכל עת ובכל שעה, ונמצא שהשמחה תגיע לשיעור שאי אפשר לפרשה.

והנה בשעה אחד ישלימו להסתם החלונות ותתגלה מיד פתיחת השער. ונמצא שאין בין זה לזה כלום – אלא זה נכנס וזה יוצא, שאם לא כן באותו הרגע היה העולם חרב. אך עם כל זה, כיון שכבר יגיעו החלונות לסתימה הזאת נראית פעולתם למטה, והיא עת חשכה גדולה, והוא לא יעמוד הרבה כי פתיחת השער יתחזק וישוב האור חזק מבראשונה.

ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי.

וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.

וז"ש בפ' התורה ונעשה כמעין המתגבר והולך. ויש מקום לפרשו גם ע"ז הענין הנ"ל. שכמו המעין הנובע אף שלפעמים נרפש ונשחת בהרבה רפש וטיט. עכ"ז הוא נובע ובוקע ומתגבר והולך מעט מעט. עד שברבות הימים יתגבר ויתגלה לגמרי ויתפשט כמאז. כן העוסק בתורה אף אם נתלכלך תחלה בעוונו' וחטאים עצומים ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע ח"ו. עכ"ז ע"י עסק התורה נכון לבו בטוח שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט. עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי. והוא מתקדש מטומאתו ופרחה טהרה בכולו.

This is what is stated in Parshat Ha-Torah (Avot, chapter 6): “and he will become as a spring that overcomes and goes on its way”. And there’s room to also explain it relative to this matter mentioned above, that just as a spring gushes and splits anything in its path, even though at times it’s mired and clogged by large amounts of mud and clay, even so it gushes and unblocks its path, and overcomes and flows slowly but surely, until after many days it overcomes and is fully and completely revealed, and flows as before. So too one who is involved with Torah for its own sake, even if he is at first soiled with awesome transgressions and sins, and is very mired in the depths of the mud and clay (may the Merciful save us), even so, via involvement with the Torah, his heart/ mind will be surely set aright, for the lamp within it will certainly return him to good condition, and the good will overcome the evil within him little by little, until finally, without a doubt, the good will overcome and flow in every part of him completely, and he will be sanctified from his spiritual impurity, and spiritual purity will flower in every part of him.

אך א"א לי בשום אופן להאמין שתהי' גאולתינו א' מעיקרי הדת ושאם יפול היסוד תפול החומה חלילה- ושנאמר אלו הי' ח"ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם וכדס"ל לר"ע בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם המפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יו"ד אפי' מדברי רבנן חלילה אנחנו לא נעבוד ה' לאכול פרי הארץ ולשבוע מטוב' לעשות רצונך אלקי חפצתי - ועכ"פ ועל כל אופן עבדי ד' אנחנו יעשה עמנו כרצונו וחפצו ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפ' נצבים ובפ' האזינו כמ"ש רמב"ן שם והרבה מזה בדברי נביאים אם כן מי שמפקפק על הגאולה הלז הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים: והנה ר' הלל בפ' חלק (סנהדרין צ"ט ע"א) אמר אין משיח לישראל פירש"י אלא הקב"ה בעצמו יגאלם בלי שליח ופי' זה מוכרח הוא דאל"ה אדמקשה לי' רב יוסף מעני רוכב על החמור דיש לדחות דקאי על נחמי' כמ"ש רמב"ן סוף פי' שיר השירים ולא דחאו מדברי זכרי' שיצאו מים חיים מבית ה' וראיה זו כ' הראב"ע סוף זכרי' ע"ש אע"כ מזה אין ראיה דודאי גם לר' הלל יש גאולה אלא שאין משיח מלך וגם בזה לית הלכתא כוותי' והאומר אין משיח וקים לי' כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה דכיילי אחרי רבים להטות כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותי' שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו כמו ע"ד משל במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה ואחר דאיפסקא הלכתא ע"פ רבי' מחכמי ישראל דלא כוותי' העושה כן בשבת בעדים והתרא' סקול יסקל ולא מצי למימר קים לי כר"א. והא דתני' במס' עדיות למה נישנו דברי היחיד ע"ש מילתא אחריתי כמובן ואין להאריך ועכ"פ הגאולה וביאת המשיח איננה עיקר אבל מי שאינו מודה בו כופר בעיקר של האמנת התורה ודברי נביאים:

והרי פירשתי לך היטב איך כל מה שנפגם ונתקלקל בגלות – חוזר ונתקן בגאולה, ונתקן יותר ממה שנתקלקל. ונמצא שאז תהיה השכינה מתוקנת ומקושטת יותר ממה שהיתה מאז היות עולם. ועל זה הענין אמר הכתוב "לכה דודי נצא השדה". והנה הפסוק הזה השכינה אומרת אותו לקב"ה. ומה היא אומרת? "לכה דודי" כי בהיותה עדין בגלות שלא יצאה ממנו אומרת כן, אבל בזמן הגאולה ששם דודה עמה ואומרת לו "נצאה" – נצא מן הגלות, נצא אל השדה הוא המקום העליון מקום השמחה והעונג, שדה אשר ברכו ה', "נשכימה לכרמים".

ונ"ל שלכן כ' ויהי בשלח פרעה ששלחם מעצמו כנ"ל. אבל לעתיד כתיב לא בחפזון תצאו כי גוג ומגוג ימרדו במלכות שמים לגמרי עד שיהי' להם מפלה שלימה ובלע המות לנצח. ובאמת גאולת מצרים היה התחלה והכנה לגאולה העתידה.

וצריכין בנ"י אח"כ לקבל הארה חדשה הנ"ל לכן יש אח"כ הסתר וגלות אחר כמ"ש לעיל כי בכל פתיחות שער יש זה לעומת זה עד שיהי' תיקון השלם במהרה בימינו. וכל גאולה הוא הכנה וקיום לגלות שאחריו כמ"ש שהקב"ה בורא רפואה קודם למכה. לכן נס דחנוכה הוא תשועה ופורקן לגלותינו המר הזה.

ג אך כל זה הוא כפי שצריך להיות אבל כשאינו כן והמרירות הוא מעניני עולם הזה בהעדרו בבני חיי מזוני וכן השמחה היא משלימותו בהם זהו בחי׳ גלות הניצוץ אלהי בתוך נה״ב כרחל לפני גוזזיה כו׳ (ע׳ לעיל ע״פ אלה מסעי) וע״ז כתיב ציון במשפט תפדה ציון לשון סימן אנא סימנא כו׳ והיינו בחינת פנימית הלב ואהבה הטבעיות ואהבה פנימיות המסותרת בלב איש ישראל (וע׳ בד״ה כי תצא וע״פ רני ושמחי בת ציון כו׳). וגם היא בגלות ותפדה במשפט היינו הלכות כתרגומו ע״פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא והיינו כמשארז״ל אין הגליות מתכנשות אלא בזכות המשניות שנאמר גם כי יתנו בגוים כו׳ כי התורה אור (וע׳ ע״פ ואלה המשפטים כו׳ לפניהם לבחי׳ פנימיותם כו׳ ע״ש) ושביה ב׳ חללי הלב שהם שבוים ממש כי המרירות שהיתה ראויה להיות על ריחוקו מה׳ עתה נהפוך הוא על חסרוני העוה״ז וכן השמחה שהיתה ראויה להיות מן המצות היא מתאוות עוה״ז וה״ז כשבוים ממש משא״כ בחי׳ ציון שאין בחינה זו בלעומת זה (ועיין ע״פ חכלילי) והמה יפדו בצדקה רחמנות על העני ומדה כנגד מדה רחם עלינו ותן בלבנו בינה ובינה לבא כו׳ וע׳ באגה״ק ע״פ זורע צדקות וע״פ והי׳ מעשה הצדקה שלום. והנה בבחי׳ ציון כתיב כי שם צוה ה׳ את הברכה (בתלים סי׳ קל״ג) וכמ״ש באדר״ז (דרצ״ו ב׳ ודרצ״ג סע״ב) ובפ׳ צו (דל״א א׳) הרי שבחי׳ ומדרגת ברכה הנ״ל והוא פנימית הלב שלמעלה מבחי׳ אהבה זהו בחי׳ ציון. ועמ״ש מענין פנימית הלב בד״ה ביום השמיני שלח שע״ז נאמר וקדם צרתני ועמ״ש בביאור ע״פ אחת היא יונתי בענין בכל מאדך וכן פי׳ האריז״ל הובא בספר זהר הרקיע (דקכ״ב א׳) שבחי׳ ציון הוא בחי׳ ממעמקים קראתיך כו׳.

אכן זה לעומת זה עשה האלקים, כמדרגות הקדושה כן לעומתן מדרגות הטומאה. ידוע שמדרגת הטומאה של מצרים היא בחינת נ' שערי טומאה, בחינת הפירוד הגמור מהקדושה, שאינה שייכת בה עוד על כל אפשרות לתיקון. דרגה זו היא הכליון הרוחני... לשער נ' לא נפלו מפני הבטחתו יתברך לאברהם אבינו, שלא תנתן הרשות לסטרא אחרא להורידם למדרגת הכליון חס ושלום... וכן לעתיד לבא, אם חס ושלום תתאחר תשובתנו ונצטרך לחכות לבחינת 'בעתה', דור שכולו חייב, גם אז הנפילה לשער נ' דטומאה תתעכב באתערותא דלעילא על ידי הגאולה עצמה. גאולה בבחינה זו היא מהפכה מהקצה אל הקצה, ומתפתחת במהירות שלמעלה מדרך הטבע, כפי שהיה בגלות מצרים, ממ"ט שערי טומאה עד מ"ט שערי בינה...

...סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל עקבות דמשיחא, שבה חוצפא יסגא, אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל, הן נשמות ערב רב המעורבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא, מדת עמלק. זה לשון הגר"א (בביאורו לתקוני זהר חדש דף כ"ז): ערב רב שבישראל הן עמלקים, כמו שכתב בזוהר, ומובא בזוהר, שבערב רב ישנם כחות של חמש אומות, ראשי תיבות ער"ב ר"ב, והעיקר שבהם הוא עמלק, ע' האות הראשונה, השלטון על העם הקדוש נמסר בידי ערב רב, כמובא בהגר"א שם, הערב רב שהן רישא דעמא קדישא בגלותא בתראה, שנאמר היו צריה לראש, וכמו שכתוב ברעיא מהימנא, בכח גאותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של כחי ועוצם ידי ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'... אם נכיר את הנסיון הזה בכל תקפו, נדע את התפקיד שהטילו משמים על תקופתנו, להתחזק נגד הדעות החומריות הכוזבות, ולהכיר כי טעות גמורה היא ביד אלה הטוענין כאילו שאנו עשינו את שלנו, באנו לארץ ישראל, לחמנו עליה, והננו שולטים בה, וה' יתברך יעשה את שלו, ובמשך הזמן יתבררו אמונה ויראת שמים...

סימני גאולה מובהקים הופיעו בדורות האחרונים, ביניהם פריחתה המחודשת של ארץ ישראל — ש"שממה", כל עוד אויביה היו עליה — ושהחלה לתת את פירותיה בשפע. כמו שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" כששבה "בתולת ישראל אל עריה", וכן, הכרת אומות העולם בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל העצמאית והמחודשת, וקיבוץ גלויות — בהיקף ללא תקדים — יחד עם פריחה אדירה, ב"ה, של עולם התורה. כוס יסורים שמלאה, וסגולת ישראל שאינה תלויה במעשים, חברו יחדיו לעורר "עת דודים".

המצב של המעבר מתקופת הקלקול והמהומה העולמית אשר המשטמה והרשעה שולטת והחרב עושה שמות ורעות רבות ע"י רשעים ורעי אדם, עד לתקופת האורה, שהש[לום] יכן וממשלת הצדק תשים משטרה במלא עולם, שהיא הופעת מלוכת ד' בתבל, שהיא עיקר המשיחיות ותכליתה, דהיינו שכבר ישוב הניגוד האנושי, שהיה לכתחילה עומד ביחס אל הגויים במעמד מקולקל והרוס מאד ולא בא אל תעודתו, שהוא תכלית שכלול העולם בהמון צבעיו להיות לכח אחד שכולו מקושר זה בזה בחטיבה של אחדות גמורה. ובינתיים צריך שימצא מעמד כזה שאמנם הניגוד לא יחדל עדיין, אבל תכליתו כבר תהיה מוכ[נה] בכל לב ובכל עם ולשון, עד אשר ע"י הסיוע של החרב המונחת בכח, כבר יקום השלום בפועל על מכונו.

Rav Moshe writes that the Holocaust should be seen “as part of the many tragedies we have endured during this long Galut (Exile).” Indeed, the perceived need for the withdrawal from Gush Katif was entirely due to the relentless intolerance of many Arabs for Jewish sovereignty in Eretz Yisrael, which is yet another expression of the anti-Semitism so unfortunately characteristic of this long Exile.