Rambam's Teaching on Yom Kippur's Atonement

מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי: תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה.

§ It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin. The Gemara rejects this: This is no proof; even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the mishna can be understood as follows: Repentance still requires Yom Kippur in order to complete the atonement, whereas Yom Kippur does not require repentance but atones even without it.

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ.

יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

עם התשובה אין בפני עצמה לא נימא דלא כרבי - תימה לי דהוה מצי לשנויי מיתה ויוה"כ מכפרות עם התשובה על כל עבירות שבתורה אבל בלא תשובה יש עבירות שאינן מכפרות עליהן כגון פורק עול ומגלה פנים ומיפר ברית ויש לומר דשפיר טפי משני אי נמי י"ל דומיא דסיפא דקתני ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יוה"כ ויכפר דההיא בכל עבירה איירי דאינה מכפרת בלא יוה"כ ה"נ רישא: חוץ מפורק עול - בסוף פ"ק דשבועות (דף יג.) נפקא ליה מקרא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר הכרת תכרת הכרת לפני יום הכפורים תכרת לאחר יוה"כ יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה והקשה הרב רבי יעקב מאורליינ"ש זצ"ל אמאי לא חשיב להו בהדי ל"ו כריתות בפרק קמא דכריתות (דף ב.) ותירץ ר"י דרבנן דפליגי אדרבי לא דרשי קרא הכי אלא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:) דרשי ליה ר' ישמעאל ורבי עקיבא לדרשא אחרינא ואליבא דרבי לא מצי למיחשבינהו דהתם קאמר מנינא למה לי לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ולדידיה לא מיחייב חטאת אלא במילתא שחייבין על זדונו לאו וכרת כדקאמר רבי בפרק קמא דיבמות (דף ט.) נאמר כאן עליה פי' ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר להלן עליה בחייה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף כאן ומינה מה להלן שיש בו לאו אף כאן לאפוקי הני נהי דאיתרבו לכרת לאו לית בהו אבל לרבנן לא מצינן לשנויי הכי דלדידהו לא בעי לאו כיון דגמרי מתורה אחת יהיה לכם הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה ע"ז דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' אבל לאו לא בעינן אף על גב דע"ז איכא לאו דהא בע"ז איכא נמי סקילה ואפילו הכי מחייבי חטאת אפילו היכא דליכא סקילה דלא מקשינן אלא לענין כרת דכתיב בההוא עניינא דכתיב הכרת תכרת הכי נמי לאו לא בעינן לענין חטאת תדע דבפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ממעט פסח ומילה מחטאת משום דדומיא דע"ז בעינן מה ע"ז שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו ואי בעינן לאו לענין חטאת נימא מה ע"ז שיש בה לאו לאפוקי הני אפילו אי הוו שב ואל תעשה לא מיחייב כיון דלא כתיב בהו לאו:

הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא הִתְוַדָּה עַל חֲטָאָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם קָבוּעַ מֵעוֹלָם לִסְלִיחָה וְכַפָּרָה בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, וְאוֹי לוֹ לָאָדָם אִם יָמוּת בְּלֹא וִדּוּי וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

ודע שאפילו החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הודוי. והוא אמרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות הנה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הודוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר. וְהַטַּעַם שֶׁתִּצְטָרְכוּ עִם זֶה גַּם לִשְׁבִיתָה וְעִנּוּי, הוּא כִּי אָמְנָם הַכֹּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יְכַפֵּר בִּלְבַד, וְעִנְיַן הַכִּפּוּר הוּא הַקְטָנַת הַחֵטְא וְהַכְנָתוֹ לְקַבֵּל סְלִיחָה.

דע והבן אע"פ שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת לא אמרו אלא לעושי תשובה עם התענית. הרי יהודי אחד ראה חלום קשה בליל ט' בתשרי והתענה בתשעה בתשרי וביום הכיפורים הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו לפי שמראין לו חלום קשה שיפשפש במעשיו כי התענית במקום חטאת. מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה שנאמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה. אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה:

ולמשול, יום התורה משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מעת ראות הכוכבים וצדקו האומרים עפ"י שלשה עדים, ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים, וכן הבקר אור קודם זריחת השמש, ובצאת אור השמש ביום, ואור הלבנה בלילה, יבדילו בין האור ובין החשך:

כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה.

ועצמו של יוה"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ"ה:) מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר ואע"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ"ק דשבועות ולא קי"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים:

אך באמת אין ראיה דרש"י פי' מנלן זה דאינה מכפרת בלא תשובה ומוכח מקרא זה דכתיב והתודו כו' והיינו תשובה דוידוי היא תשובה רק אינו מוכח דהכפרה תלוי בוידוי דברים דוקא והתורה דכתבה והתודו היינו למ"ע אך על כל פנים מוכח דתשוב' בעינן ע"כ פירש"י ביומא דמסתמא מתחרט וכו' ולא מצאתי ד"ז להדיא בגמרא דכפרה שתלוי בתשובה יהי' תלוי דוקא בוידוי פה דהיא רק מצוה נוספת כמו כל מ"ע אבל שיהא הכפרה תלוי בזה אינו מוכרח אך בר"מ כאן מבואר להדיא דהכפרה תלוי בוידוי דברים וז"ל כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' חייב להתוודות כו' זה וידוי דברים וידוי זה מ"ע היא כו' וכן בעלי חטאות ואשמות כו' אינו מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים כו' כתב להדיא תשובה וגם וידוי דברים וכ"כ עוד כל מחויבי מב"ד ומחויבי מלקות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו כו' וכן החובל כו' אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב הכפיל כ"פ שאינו מתכפר לו בתשובה בלב בלא וידוי דברים וכ"כ בפ"ב ה"ב ומה היא התשובה שיעזוב החוטא כו' וצריך להתוודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא ובל"ז אין התשובה מועלת כלל ומדברי הר"מ נראה דהכל נלמד מקרא זה והתודו כו'. ואיני מבין דודאי היא מ"ע ואם לא עשה כן והתודה בפיו בודאי עבר אעשה אבל לעכב הכפרה מנלן הן אמת דאדם העושה תשובה על עשה שעבר בודאי אם לא התוודה בפיו אם כן הוא עובר עתה על עשה ומאי נ"מ מכל מקום נשאר מחויב עשה זו דוידוי וכן אם עושה תשובה ע"ז בלא וידוי אם כן מבטל עתה עשה אם כן בע"כ א"י לבא לידי כפרה מהמ"ע שעבר עד שיקיים עשה זו ומאי נ"מ מ"ע אחרת או מ"ע זו ואין אתה יודע מתן שכרן ועונשן של מ"ע. אך בעושה תשובה על חיוב מיתה או כרת וכדומה אפשר אף שביטל מ"ע זו מכל מקום נתכפר על העבירה החמורה שעשה תשובה עליה וגם אם שגג ולא התודה בפיו דלא ידע ד"ז דמצוה להתוודות בפיו או היה אונס אם התשובה תליא בזה ל"מ האונס ושוגג דמ"מ לא עשה תשובה ואין נתכפר לו אבל אם אין התשובה תלויה בזה בודאי נתכפר לו על העבירה ואין עליו עונש על העשה זו אם הי' באונס או בשוגג וא"כ נ"מ אפילו בעושה תשובה על עשה אם כן ד"ז צ"ע אם התשובה יהי' תלוי דוקא בוידוי פה דאפשר דהיא רק מ"ע נוספת כמו כל מ"ע שבתורה ובנאנס אינו מזיק כלום לתשובתו מעבירות שעשה ונתכפר לו.

כשיתוף פעולה מצדנו, במפעל השיקום של חורבן ישראל, עלינו לראות בימי הזכרון הללו שהם ימי צום, אך לא ימי עינוי נפש, רק יום הכיפורים לבדו קרוי על שם עינוי נפש, הוא היום המיועד להשיב לנו את הנשגב והנעלה מכל, את כפרתנו וטיהורנו בחסד ה'. ביום זה הננו צריכים להרגיש על ידי העינוי - בעניינו, ולחוש בעליל כי לולא החסד השמימי המפליא בהתחדשותו המתמדת, לולא תחנונינו על המשך חיינו וקיומנו היינו אובדים כליל מזה עידן ועידנים, בעטיים של חטאינו עד הנה. רק בהיותנו מצויידים בידיעת אביונות ועוני זה, בהיות ידינו אסורות מעבודה וגופנו משולל מהנאותיו, הרינו זכאים לעמוד יום זה בשער ולבקש רשיון להמשיך ולהתקיים...

״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):

וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר טוּמְאַת נַפְשׁוֹ בְּחַטַּאת נְעוּרִים, וְהַפְּגַם שֶׁעָשָׂה בָּעֶלְיוֹנִים, וְשָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וּכְאִלּוּ פָּגַם וְנִטְמָא הַיּוֹם – חַס וְשָׁלוֹם – מַמָּשׁ. וְאַף שֶׁכְּבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, הֲרֵי עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה – בַּלֵּב, וְהַלֵּב, יֵשׁ בּוֹ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת, וְהַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם, וּלְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם, כַּיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. וְלָכֵן, עַכְשָׁיו בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא, מִכְּלָל, שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ, וַעֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים, אוֹ, שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִילָּאָה יוֹתֵר, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא יוֹתֵר. וְלָכֵן אָמַר דָּוִד: ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״.

Especially so, if he calls to mind the contamination of his soul with the sin of youth, and the blemish he has wrought in the supernal worlds—where everything is timeless, and it is as if he had caused his blemish and defilement this very day, G–d forbid. And although he had sincerely repented already, yet the essence of repentance is in the heart, and in the heart are found many distinctions and gradations, and everything is according to what kind of a man he is and according to the time and place, as is known to the knowing. Consequently now, at this time, when he regards himself and sees that “the light of the soul does not penetrate into him,” it is evident that today his repentance has not been accepted, and his sins [still] separate him, or that it is desired to raise him to a more sublime level of repentance, coming more deeply from the heart. Therefore King David said, “And my sin is always before me.”

וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ.

לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.

לדעת חכמים, אף שיום הכיפורים מכפר על כלל ישראל, אין כפרה זו מצילה את היחיד מידי הדין והעונש הראויים לו על פי כללי המשפט. וגם כאשר יש סיכוי שאם ידחו את עונשו, יספיק במשך השנים להתעורר בתשובה ולתקן את חטאו, כיוון שלא חזר בתשובה ביום הכיפורים, הדין יחול עליו. אמנם גם לדעת חכמים, אין כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה שלימה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא עוד. אלא בעצם זה שצם ונזהר ממלאכה והתפלל, וגילה את רצונו הפנימי להיות טוב ולא לחטוא, ניצל מהעונשים שהכללים הנוקשים של הדין מחייבים (לעיל ג, ה, עפ"י השל"ה מס' ר"ה תורה אור יז).

עבר על לא תעשה כיון שעבר במעשה צריך תשובה ויום הכיפורים, היינו דבקות, לתקן את הפירוד שעל ידי מעשה העבירה.