Sources examine the intrinsic power of Yom Kippur itself to effect atonement, exploring both its biblical foundation and rabbinic interpretations of how the day's essential nature brings purification and forgiveness.
עצם יום הכפורים מכפר
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundational talmudic debate over whether itzumo shel Yom Kippur atones independently of teshuvah is recorded in Yoma 85b, where Rabbi Yehuda HaNasi holds that for virtually all transgressions — whether or not one repented — Yom Kippur atones, while the Gemara notes that the mishna itself implies teshuvah is required, setting up the classical machlokes between Rabbi and the Sages.
The Kessef Mishneh (Mishneh Torah, Repentance 1:3) makes clear that the halacha does not follow Rabbi, since the Sages dispute him; accordingly, the Rambam (Mishneh Torah, Repentance 1:3) rules that itzumo shel Yom Kippur atones only for those who repent — "לשבים" — but not for those who do not.
The standard three-tiered structure of atonement recorded in Yoma 86a — where violation of a positive commandment is forgiven immediately upon repentance, a prohibition requires repentance plus Yom Kippur's atonement, and sins punishable by karet or death require repentance together with both Yom Kippur and yissurim — is the framework within which itzumo shel Yom Kippur finds its place, always paired with teshuvah according to the Sages.
Pirkei DeRabbi Eliezer 46:7 amplifies the cosmic scope of Yom Kippur's atonement, reading the pasuk "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם" to mean that Yom Kippur atones for both light and grave sins, and that without it the world could not endure — a reading that underscores how the day itself carries inherent atoning power, even as the halachic question of whether that power operates without teshuvah remains contested.
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:8 articulates Rabbi's position as a theological claim about the eternal covenant between God and Israel: because the atonement is a divine decree rooted in that unbreakable bond, even one who declares he does not want Yom Kippur to atone for him is atoned against his will — as the Yerushalmi (Shevuot 1:6) puts it, no person can tell the King not to reign over him.
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:9 presents the position of the Sages as a middle path: while Yom Kippur does atone for the collective of Israel, it does not save the individual from the strict judgment he deserves unless he has expressed his inner will to be good — concretely, by fasting, refraining from labor, and praying, thereby revealing that his deeper self desires to be righteous, even without complete teshuvah in the fullest sense.
Resisei Layla 54:4 adopts an approach close to Rabbi's, arguing that Yom Kippur's core atonement belongs to Israel alone and that even for those who have not formally repented the atonement is valid, because God knows that Israel's true inner will is to do His will — it is only the yetzer hara and the exile that cause their sins, so the sins are likened to thorns surrounding a myrtle whose essence remains pure.
The Tanya, Iggeret HaTeshuvah (Part III, ch. 1) cites the same three-tiered baraita and launches from it an extended Hasidic analysis of how Yom Kippur atones for violations of prohibitions when accompanied by teshuvah, while the Tanya, Iggeret HaTeshuvah (Part III, ch. 11) notes that Yom Kippur atones for more severe transgressions that the daily tamid — and by extension daily prayer — cannot reach.
The Rambam (Mishneh Torah, Repentance 2:9) and the Shulchan Arukh (Orach Chayim 606:1) together establish an essential boundary on the reach of itzumo shel Yom Kippur regardless of which side of the machlokes one follows: Yom Kippur, with or without teshuvah, atones only for sins between a person and God — sins between a person and his fellow are not forgiven until the wronged party is appeased.
ויקרא כ״ג
Leviticus 23:28
The Torah identifies Yom Kippur as a sacred day of self-affliction and cessation of labor, emphasizing its divinely designated status as a day of atonement.
וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
פרקי דרבי אליעזר, פרק מו
Pirkei DeRabbi Eliezer 46:7
Yom HaKippurim is essential for the world's existence, atoning in both this world and the world to come; it never ceases like other festivals, atoning for both minor and severe transgressions, as indicated by the verse "from all your sins" (rather than merely "from your sins"), showing comprehensive atonement.
וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא״ – שַׁבָּת הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲפִלּוּ כָּל הַמּוֹעֲדוֹת עוֹבְרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ עוֹבֵר, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל הַקַּלּוֹת וְעַל הַחֲמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״ – ״מֵחַטֹּאתֵיכֶם״ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״.
יומא פ״ה ב — ד"ה מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה
Yoma 85b:11
The sugya presents the dispute over whether Yom Kippur itself atones for a person’s sins, recording Rabbi’s view that Yom Kippur atones for all transgressions and the Sages’ view that it atones only for those between a person and God, while interpersonal wrongs require appeasing the injured party.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי: תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה.
§ It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin. The Gemara rejects this: This is no proof; even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the mishna can be understood as follows: Repentance still requires Yom Kippur in order to complete the atonement, whereas Yom Kippur does not require repentance but atones even without it.
יומא פ״ו א — ד"ה שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת
Yoma 86a:6
The continuation of the Yoma discussion distinguishes kinds of transgression and describes the role of repentance, Yom Kippur, suffering, and death in atonement, supplying the broader framework for understanding what the day itself accomplishes.
שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ? אָמַר: שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״.
Furthermore, with regard to the topic of repentance, Rabbi Matya ben Ḥarash asked Rabbi Elazar ben Azarya when Rabbi Elazar was in Rome: Have you heard the teaching that there are four distinctions in the process of atonement that Rabbi Yishmael would derive? He said to him: They are not four but three distinctions, and repentance is necessary with each one. These are the categories: If one violates a positive mitzva and repents, he is forgiven even before he moves from his place, i.e. immediately, as it is stated: “Return, you backsliding children, I will heal your backsliding” (Jeremiah 3:22), implying that when one repents he is immediately forgiven. If one violates a prohibition and repents, repentance suspends his punishment and Yom Kippur atones for his sin, as it is stated: “For on this day shall atonement be made for you, to purify you from all your sins” (Leviticus 16:30). If one commits a transgression that warrants karet or a sin punishable by death from the earthly court and then repents, repentance and Yom Kippur suspend his punishment, and suffering absolves and completes the atonement, as it is stated: “Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes” (Psalms 89:33). But in the case of one who has caused desecration of God’s name, his repentance has no power to suspend punishment, nor does Yom Kippur have power to atone for his sin, nor does suffering alone have power to absolve him. Rather, all these suspend punishment, and death absolves him, as it is stated: “And the Lord of Hosts revealed Himself to my ears: This iniquity shall not be atoned for until you die” (Isaiah 22:14).
משנה תורה, תשובה א ג וד
Mishneh Torah, Repentance 1:3
Rambam codifies that Yom Kippur itself atones for those who repent, but repentance does not atone for sins between people until the offender obtains forgiveness from the injured party.
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
משנה תורה, תשובה פרק ב
Mishneh Torah, Repentance 2:7
Yom HaKippurim is a time of repentance for all people, both individuals and the community, and constitutes the culmination of forgiveness and pardon for Israel; therefore, all are obligated to repent and confess on Yom HaKippurim.
יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
משנה תורה, תשובה ב ט וי, וראה שם עוד
Mishneh Torah, Repentance 2:9
Rambam describes the obligation to appease someone one has wronged, emphasizing that Yom Kippur does not atone for interpersonal offenses until reconciliation is sought.
אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ.
See also
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳
Mishneh Torah, Repentance 2:8
One who confessed over transgressions on one Yom Kippur must confess over those same transgressions again on the following Yom Kippur even if he has maintained repentance, as the constant awareness of sin is perpetual.
הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":
ספר החינוך שס״ד
Sefer HaChinukh 364:5
The passage states that the commandment to confess sins applies everywhere and at all times to both male and female; one who transgresses this and fails to confess on Yom HaKippurim—a fixed day established since ancient times for forgiveness and atonement—violates this positive commandment, and woe to a person who dies without confession while bearing their iniquity.
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא הִתְוַדָּה עַל חֲטָאָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם קָבוּעַ מֵעוֹלָם לִסְלִיחָה וְכַפָּרָה בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, וְאוֹי לוֹ לָאָדָם אִם יָמוּת בְּלֹא וִדּוּי וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
ספורנו, ויקרא טז ל
Sforno on Leviticus 16:30
The priest's service alone effects atonement, but the nation must additionally observe rest and affliction on this day because atonement means only diminishing the sin and preparing it to receive forgiveness—which requires more than the priestly work alone.
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר. וְהַטַּעַם שֶׁתִּצְטָרְכוּ עִם זֶה גַּם לִשְׁבִיתָה וְעִנּוּי, הוּא כִּי אָמְנָם הַכֹּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יְכַפֵּר בִּלְבַד, וְעִנְיַן הַכִּפּוּר הוּא הַקְטָנַת הַחֵטְא וְהַכְנָתוֹ לְקַבֵּל סְלִיחָה.
ספר חסידים, רכה והלאה
Sefer Chasidim 226
Although the sages taught that a fast is beneficial for a bad dream like fire for tow, they meant this only for those who repent along with the fast; one man who saw a troubling dream on the night of the ninth of Tishrei fasted on the ninth and also fasted on Yom Kippur (two days and a night total), but it did not help him because a bad dream requires self-examination of one's deeds, since a fast stands in place of atonement—just as a sacrifice does not avail without repentance (as stated in Mishlei), so too a fast for a dream does not avail without repentance.
דע והבן אע"פ שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת לא אמרו אלא לעושי תשובה עם התענית. הרי יהודי אחד ראה חלום קשה בליל ט' בתשרי והתענה בתשעה בתשרי וביום הכיפורים הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו לפי שמראין לו חלום קשה שיפשפש במעשיו כי התענית במקום חטאת. מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה שנאמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה. אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה:
רבנו בחיי, ויקרא ט״ז:ב׳
Rabbeinu Bahya, Vayikra 16:2
Q — What does "כי בענן אראה על הכפרת" add — Klal Yisrael had been seeing the Kavod in the ענן since yetzias mitzraim?
A — Rabbeinu Bachya parses the syntax with surgical care. The pasuk did not say "בענן אראה" ("I will appear *in* the cloud") — that would be the everyone-level revelation. It said "בענן אראה על הכפרת" — "in the cloud, I will appear *on* the Kapores". The grammar splits two clauses: the cloud is the bichlal mode (the public, ambient Presence); but on Yom Kippur something more happens — the Kavod *detaches* from the cloud and becomes visible *on the Kapores itself*, an unmediated זיו that no one but the Kohen Gadol sees. And precisely because that unmediated Kavod would consume him, the ketores cloud is mandated as כסות עינים — a screen drawn between his eyes and a brightness he cannot endure. The Kohen Gadol's avodah on Yom Kippur is therefore choreographed: enter into the highest-grade Presence, while protecting the human eye that would otherwise burn out from seeing it.
לא אמר הכתוב כי אראה בענן על הכפורת, שאילו אמר כן היה במשמע כי ההראות יהיה בענן, וא"כ מה המעלה היתרה שהיתה לכהן גדול יותר משאר כל ישראל — והלא כל ישראל היו רואין הכבוד בענן... אבל עתה כשאמר כי בענן אראה על הכפורת, באר כי לאחר שיבא שם בענן ישמט הכבוד מן הענן ויהיה מתראה על הכפורת... ולפיכך היה צריך ביום הכפורים לקטורת כדי שיהיה לו כסות עינים ולא יזונו עיניו מזיו הכבוד.
ספורנו על ויקרא ט״ז:י״ב
Sforno on Leviticus 16:12
Q — What is the structural role of the ketoret on Yom Kippur — coming after vidui and par chatat, just before entry into the קודש הקודשים? Why ketoret specifically, in that exact position?
A — For Sforno, ketoret is the *human response* to a divine self-revelation. The sequence is: vidui → par chatat → atonement → readiness ("נעשה מוכן לאור באור פני מלך") → divine revelation in the kodesh ha-kadashim ("כי בענן אראה") → ketoret as response of honor. The principle isn't Yom Kippur-specific. The daily tamid works the same way: the tamid brings down the Shechinah ("אשר אועד לכם שמה" — Shemot 29:42), and the ketoret answers it. And the principle illuminates the chet of Nadav and Avihu in Shemini. On the eighth day a divine revelation occurred — "וירא כבוד ה' אל כל העם." Nadav and Avihu correctly perceived: revelation deserves a ketoret response. They reasoned from the daily tamid pattern and brought ketoret on their own initiative. The chiddush's edge: Sforno says they were *right about the principle* — "וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה אשר לא צוה אותם." Correct theology is no substitute for explicit command in avodat ha-Mikdash.
ולקח מלא המחתה. כי תיכף שנשחט חטאת והתודה וסר עונו נעשה מוכן לאור באור פני מלך, והנה המלך יֵראה לכל מוכן לאורו, כאומרו "כי בענן אראה", וראוי לכבדו בקטורת. כמו הענין אחר התמידים, כאומרו "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה" (שמות כט, מב)... ובזה טעו בני אהרן והקריבו אשר לא צוה אותם.
מורה נבוכים, חלק ג פרק מו, וראה שם עוד
Guide for the Perplexed, Part 3 46:17
The passage presents a view that all sin-offerings for individuals and the community are goats—including those for festivals, new moons, Yom Kippur, and idolatry—because the primary sin of that generation was sacrificing to goats in idolatrous practice, as indicated by the verse prohibiting further sacrifice to the goats they had been pursuing.
מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא 23 עגל) החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט,ב) – לכפר על מעשה העגל (ספרא מילואים א,ב), וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג) – לכפר על מעשה העגל (לא מצאנו מקורו). שעיר – לרמב"ם) לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז).
רש"י על חגיגה י״ז ב — ד"ה דבי ר"א בן יעקב תנא -
Rashi on Chagigah 17b:9
The school of Rabbi Eliezer ben Yaakov derives from the verse "and you shall proclaim on this very day" that additional offerings are brought on the festival of Shavuot, and since Shavuot is written adjacent to the mention of harvest-cutting (which is called both a holy convocation and a harvest), the term "this day" refers to Shavuot itself—but the passage about proclamation actually applies to the day after the festival, when one proclaims the holy convocation for purposes of making up offerings, and that day permits work.
דבי ר"א בן יעקב תנא - מהכא נפקא לן תשלומין לעצרת: וקראתם בעצם היום הזה - ובחג השבועות כתיב וסמיך ליה ובקצרכם את קציר ארצכם שאתה קורא מקרא קדש וקוצר: הוי אומר זה עצרת - דהני קראי בעצרת כתיבי: אלא לתשלומין - לאחר יו"ט קאי וקורא אותן מקרא קדש לענין תשלומין ומותרין במלאכה:
אבן עזרא, בראשית א יח
Ibn Ezra on Genesis 1:18
The passage discusses the times of day according to Torah law: daytime extends from sunset to sunrise, and night from the appearance of stars, with three witnesses validating these times; it further describes twilight (extending roughly an hour and a third after the sun sets, appearing as light in the clouds) and dawn (light before sunrise), noting that the emergence of the sun's light by day and the moon's light by night distinguish between light and darkness.
ולמשול, יום התורה משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מעת ראות הכוכבים וצדקו האומרים עפ"י שלשה עדים, ודע כי עת שתחשך השמש יהיה ערב עד שעה ושליש שעה שיראה כמו אור בעבים, וכן הבקר אור קודם זריחת השמש, ובצאת אור השמש ביום, ואור הלבנה בלילה, יבדילו בין האור ובין החשך:
recovered from “Maamarim Melukatim Yom Kippur”
אור החמה על ספר הזהר ב׳:קפ״ה ב:ב׳
Ohr HaChammah on Zohar 2:185b:2
The passage discusses that the essence of Yom Kippur itself effects atonement, as the day itself is what atones, which is understood through the concept that "who will atone" alludes to the higher source of illumination and purity that comes from Binah.
מאן יכפר כי השתא לדידך קשיא לא א כר המכפר בקרא דאי כדס"ד ניחא כי עצם יום הכפורים מכפר והיינו כי ביום הזה הוא המכפר. לז"א מאן יכפר לא אצטריך לאתפרשא כי באו' יכפר רמז רמיז למאן דאיהו עילאה דנהיר ונקי לכולא דהיינו מהבינה.
ר' צדוק, חלק ה תקנת השבין עמוד רסיסי לילה עמוד קמח
Resisei Layla 54:4
Yom HaKippurim's essential atonement applies to Israel alone, and while God's judgment is perfect and just, the atonement works because God knows that Israel's true will is to do His will, and their sins stem only from the "leaven in the dough" and subjugation—these external factors, not the core essence of Israel, which remains pure and clean.
אבל יום הכפורים עיקר כפרתו אינו אלא לישראל לבד והצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט ובודאי כן הוא מדת המשפט לכפר לבני ישראל עונותיהם ואפילו לשאין שבים כי גלוי וידוע לפניו יתברך שרצונינו האמיתי לעשות רצונו ורק השאור שבעיסה ושעבוד כו' גורמים וכל החטאים רק מסיבתם ודומים רק להוצי הסובבים לאסא ועצם האסא זך ונקי.
כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה א׳:ג׳
Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance 1:3
The passage states that the essence of Yom Kippur atones for those who repent (leshavim), but not for those who do not repent (she'ein'am shavim), since although one opinion (Rabbi) holds that Yom Kippur atones regardless of repentance, the Sages dispute this and the halacha does not follow Rabbi's view.
ועצמו של יוה"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ"ה:) מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר ואע"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ"ק דשבועות ולא קי"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים:
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ו — ד"ה שיפייס אדם חבירו בערב יום כפור
Shulchan Arukh, Orach Chayim 606:1
The practical law requires a person to seek forgiveness before Yom Kippur for wrongs committed against another; the day does not atone for such offenses without appeasement.
שיפייס אדם חבירו בערב יום כפור. ובו ד סעיפים: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו ואפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך פעם שניה ושלישית ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו (מיהו יאמר אח"כ לפני עשרה שביקש ממנו מחילה). (מרדכי דיומא ומהרי"ל) ואם הוא רבו צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס: הגה והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל) אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא) ואם הוציא עליו שם רע א"צ למחול לו (מרדכי וסמ"ק והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו):
“A man should appease his friend (i.e., a person whom he wronged) on the Eve of Yom Kippur” - Containing four paragraphs. Yom Kippur does not atone for sins between a man and his comrad (fellow-man) until he conciliates him. Even if he angered him only in words, he is required to appease him (his fellow-man). And if at first he is not pacified, he (must) return and go to him a second and third time. Each time he should take three men with him, and if on the third time he does not become reconciled he (no longer) is obligated to him, (nevertheless afterwards he should say before ten (people) that he did request forgiveness from him), (מרדכי דיומא ומהרי״ל). If he (i.e., the person who was wronged) was his teacher, he must go to him many times until he becomes appeased. Hagah: The person to forgive should not be cruel by refusing forgiveness (to the one seeking forgiveness), (מהרי״ל), unless his intent is for the good of the one requesting forgiveness, (גמרא דיומא). But if one caused him (the wronged person) a bad name, there is no necessity in forgiving him, (מרדכי וסמ״ק והגה״מ פ״ב מהלכות תשובה ומהרי״ו).
מנחת חינוך שי״ז:א׳
Minchat Chinukh 317:1
The passage states that Yom Kippur and Shabbat are equivalent in all their laws except that the former's willful transgression carries stoning; it explains the mitzvah of eating and drinking elsewhere, notes that the Rambam holds Yom Kippur and Shabbat are equal regarding melacha, and discusses disagreements among Chazal (particularly Rava) over whether eruv and hotza'ah apply on Yom Kippur, concluding that the halakha does not follow Rava's view and Yom Kippur is indeed equivalent to Shabbat in this matter.
כללו של דבר אין בין שבת ליה"כ אלא שזה זדונו סקילה. והנה המצוה של אכילה ושתיה ביארתי לעיל במצוה שי"ג ולענין עשיית מלאכה דעת הרהמ"ח כדעת הר"מ פ"א מה' ש"ע דיה"כ ושבת שוין בכל דבריהם ובסוף עירובין כ' הר"מ בהלכה ד' דגם הוצאה מרשות לרשות חייב ביה"כ כמו בשבת ועי' בכריתות וביומא פ"ו רפרם סובר דאין עירוב והוצאה ליה"כ וא"ח ביה"כ על הוצאה מרשות לרשות ובכריתות מסקינן דהא דרפרם בדותא היא ע' בש"א האריך לבאר דין זה אם יש עו"ה ביה"כ ומביא ראיות דלית הלכתא כרפרם ושוה יוה"כ לשבת בזה.
See also
שם משמואל, זכור ברית תרע"ו
Shem MiShmuel, Erev Rosh Hashanah 6:5
On Yom Kippur all fast, and this is particularly the time when the body-component of a person is elevated, all filth and impurity are removed from it, the body then receives life from a higher source, and the entire person becomes holy and purification is completed; however, without the body's purification, even when the other components are purified, the purification of intellect and soul cannot be considered complete.
עשי"ת בינונים מתענין ובפרט הוא חלק הבינוני שבאדם שהוא הנפש שהיא בינוני בין הגוף והשכל, והוא הזמן להכניס מרדות לתוך לבו לפשט את עקמימיות המדות שבלב ולהכניס בו הארות תשוקה לקדושה, ביוה"כ כולם מתענין ובפרט הוא חלק הגוף שבאדם, שדוחין ממנו כל לכלוך וכל טינוף, ואז גם הגוף נתעלה ומקבל חיים ממקום גבוה, ואז נעשה כולו קדוש ונגמר הטהרה, ובעוד אין הגוף נטהר, אפי' כשיתר החלקים נטהרו, במה נחשב טהרת השכל והנפש
תניא, חלק שלישי; אגרת התשובה א׳ — ד"ה תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא
Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 1:1
The Alter Rebbe defines teshuvah in relation to the restoration of a person’s bond with God and the repair of spiritual damage, complementing the legal formulation of Yom Kippur’s atonement.
תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא: שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד; עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב – אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ; עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשָׁב – תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. (פֵּירוּשׁ, דְּאַף־עַל־גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם, מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל־יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מֵהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּ״רַמַ״ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״), וְגַם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״; אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדָּר וְכוּ׳. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״מְעֻוָּות לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ – ״זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ וְכוּ׳״, דְּאַף שֶׁנִּזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּיטֵּל פַּעַם אַחַת; וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל־יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרָע בְּנַפְשׁוֹ – עוֹשֶׂה פְּגַם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְבָּהּ (בַּלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר: ״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא.
LIKKUTEI AMARIM PART THREE Called “Iggeret Hateshuvah” It has been taught in a Baraita at the end of Tractate Yoma: There are three types of atonement, and repentance accompanies each. If one neglects a positive commandment and repents, he is forgiven forthwith. If one violates a prohibition and repents, his repentance is tentative, and Yom Kippur atones. (This means that though, in terms of fulfillment, positive commandments are superior and supersede prohibitions, this is because by performing a positive command one precipitates an illumination and flow into the higher worlds from the reflected Light of the En Sof, blessed is He, (in Zohar we find the 248 positive commandments equated with the 248 “organs of the King”) and also to his Divine soul, as we declare in the blessings, “Who has hallowed us with His commandments.” But concerning repentance, though the punishment for rebelling against His rule and not performing the King’s word is commuted, nonetheless, that illumination is withheld…. Our Sages apply the verse, “A misdeed that cannot be corrected,” to neglecting the evening reading of Shema or…. Though he will be scrupulous henceforth about reading the morning and evening Shema forevermore, his repentance is ineffectual in correcting what he once neglected. By violating a prohibition, evil cleaves to his soul, he impairs its root and origin (in the garbs of the ten sefirot of Asiyah, as Tikkunei Zohar writes, “You have made garments for them, from which souls issue forth to man….”) Therefore there is no atonement for his own soul or higher until Yom Kippur, as is written, “He will atone for the holy place for the impurities of Israel and their sins…before G–d will you be purified.” Before G–d is stressed.
תניא, חלק שלישי; אגרת התשובה י״א
Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 11:9
As the Rabbis taught that prayer was instituted parallel to the daily offerings, the morning tamid would atone for nighttime transgressions and the evening tamid for daytime ones—a pattern repeating daily—but Yom Kippur atones for grave transgressions while the tamid (being an olah offering) atones only for transgressions of positive commandments, and similarly prayer in the present time together with teshuvah atones in the manner previously described.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
תניא, חלק שלישי; אגרת התשובה ח׳
Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 8:5
The passage describes a superior form of teshuvah achieved through unification with God that follows a lower form of teshuvah—namely, engaging in Torah study with fear and love of the Holy One—and cites the Zohar on Parashat Nassa to establish that those who perform such teshuvah possess an advantage over completely righteous individuals because they draw upon themselves a greater desire of heart and strength to draw close to the King.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ט
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:5
Even when the intellect understands and contemplates the greatness of God, this comprehension does not take hold in the mind sufficiently to rule over the materiality of the heart because of that materiality's density and coarseness, the reason being the grossness of the klipah which raises itself against the light of the holiness of the divine soul and conceals and darkens its light.
וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ.
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ח׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:8
According to Rabbi Yehudah HaNasi, Yom HaKippurim's fundamental capacity to effect atonement extends to each member of Israel regardless of repentance or desecration of the day itself, freeing them from heavenly punishments such as karet and death at the hand of Heaven, because atonement is a divine decree dependent on the eternal covenant between God and Israel—such that even one who declares unwillingness to be atoned refuses in vain, just as one cannot tell a king he refuses his sovereignty, for the Holy One has determined to remove Israel's transgressions on Yom HaKippurim.
לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ט׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:9
According to the scholars cited, Yom Kippur atones for the Jewish people as a whole, yet this atonement does not exempt an individual from punishment according to the law's strict standards; however, through the act of fasting, refraining from work, and praying—which manifest one's inner will to be good and refrain from sin—one is rescued from the severe penalties that the law's rigid rules would otherwise impose, and this atonement does not depend on complete repentance with a guarantee that one will never sin again.
לדעת חכמים, אף שיום הכיפורים מכפר על כלל ישראל, אין כפרה זו מצילה את היחיד מידי הדין והעונש הראויים לו על פי כללי המשפט. וגם כאשר יש סיכוי שאם ידחו את עונשו, יספיק במשך השנים להתעורר בתשובה ולתקן את חטאו, כיוון שלא חזר בתשובה ביום הכיפורים, הדין יחול עליו. אמנם גם לדעת חכמים, אין כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה שלימה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא עוד. אלא בעצם זה שצם ונזהר ממלאכה והתפלל, וגילה את רצונו הפנימי להיות טוב ולא לחטוא, ניצל מהעונשים שהכללים הנוקשים של הדין מחייבים (לעיל ג, ה, עפ"י השל"ה מס' ר"ה תורה אור יז).
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ג׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:3
The passage presents an interpretation of kapparah as involving a meaning of nullification or cancellation, exemplified by Yaakov's statement "I will appease (akapprah) his face," understood to mean he would nullify Esau's anger through a gift.
יש בכפרה גם לשון ביטול, כמו שאמר יעקב אבינו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו", והכוונה אבטל רוגזו של עשיו על ידי המנחה (בראשית לב, כא, רש"י).
מכתב מאליהו, חלק ב עמוד קב
The Maharal explains that the dispute between Rabbi Yehoshua and Rabbi Eliezer regarding whether Israel's redemption requires repentance parallels the dispute between the Sages and Rabbi regarding whether Yom HaKippurim atones without repentance, with the Sages (stringent on Yom HaKippurim) agreeing with Rabbi Yehoshua that when no further rectification is possible, divine grace increases; the Maharal further distinguishes Rabbi Eliezer's view as requiring repentance that stems from the person's own initiative, whereas Rabbi Yehoshua holds that forced repentance through the suppression of the evil inclination by suffering suffices.
לדברי מהר"ל שיום הכפורים וגאולה גדרם אחד מסתבר שמחלוקת רבי וחכמים (אם יום הכפורים מכפר בלי תשובה) כעין מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר (סנהדרין צ"ז) אם אין ישראל נגאלים אלא בתשובה. יש לומר שחכמים המחמירים ביום הכפורים מודים לר' יהושע בענין הגאולה, כי כשאין עוד תיקון החסד מתרבה. ומהר"ל ביאר המחלוקת שלר' אליעזר הגאולה צריכה תשובה הבאה מצד האדם עצמו, ולר' יהושע די בתשובה מוכרחת בביטול היצר הרע על ידי היסורין...
כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃
Same passage as Pirkei DeRabbi Eliezer 46:7
בְּעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; חוּץ מִפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵפֵר בְּרִית בְּבָשָׂר – שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְאִם לָאו, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
Same passage as Yoma 85b:11
״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא.
Same passage as Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 1:1
ולפי האמור עיקר הגורם הן התשובה וכפרת הקרבנות, אך אי אפשר לבא לתשובה שלימה אלא ביום הכפורים, שהוא היום העשירי שהגיעה התשובה לעומק הלב, ואז נפתח ההיכל כנ"ל, ועל כן הקדים הכתוב תנאי הכניסה של הקרבנות הבאין לכפרה, שזה עיקר התנאי, אלא שאי אפשר לבא לזה אלא בתנאי השני שהוא יום הכפורים...
from our library copy — not yet checked against the original
ובפרק קמא דשבועות רבי אומר כל העבירות שבתורה בין עושה תשובה בין לא עשה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומפר בריתו של אברהם אבינו, שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר. והטעם באלו דווקא, שהאדם יש לו חיבור אל השי"ת באמצעות התורה כמו שהתבאר, וכאשר המקבל אין מוכן לקבל החיבור, או שאין לו אמצעי שעל ידו החיבור, או אינו מודה בעילה שבו החיבור, הרי הוא נפרד מן העילה ואין לו קישור עם העילה, וכאשר מפר בריתו של אברהם אבינו אין האדם מקבל בריתו של הקב"ה, וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי הוא כופר באמצעי שעל ידו החיבור, וכאשר פורק עול הוא כופר באותו אשר החיבור בו השי"ת שמו, ולכך אין יום הכפורים מכפר אלא מי שלא נפרד בעצמו מן העילה אלא במקצת...
from our library copy — not yet checked against the original
דרך החמישי בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר השם לבו יחיל בקרבו, בדעתו כי כל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלקים יביא במשפט את כל מעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים, ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו, ובכל דרכי חריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, ולא ישגיח לפתח ולשדד אדמתו, ולא יפנה דרך כרמים, ולא יתרפה ביום צרה מהכין לב להנצל כצבי מיד. לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם... וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחיתים ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור, ולקדם אשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפלה ורנה ולהפיל תחנה, והעת עת רצון והתפלה נשמעת בה, כענין שאמר בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיה מ"ט). ואמרו רז"ל דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נ"ה) אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים...
from our library copy — not yet checked against the original
משרשי המצוה, שיהיה מחסדי הא-ל על בריותיו לקבע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחייב העולם כליה, ועל כן ראה בחכמתו ב"ה לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה, וזהו אמרם ז"ל בהרבה מקומות, ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעבירות קלות...
from our library copy — not yet checked against the original
...משרשי המצוה, שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארוכה באחרי מות, ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המישוש יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת, שהיא עבודת הא-ל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת, ואין ראוי לעבד ביום בואו לדין לפני אדוניו לבא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה ולא ימנענה מסך התאוות...
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore whether Yom Kippur atones intrinsically or requires repentance as a prerequisite. The texts examine biblical foundations, rabbinic debate, and medieval codification of the day's atoning power and its relationship to active teshuvah.
Rambam explains that Yom Kippur atones for transgressions between a person and God only when accompanied by repentance and confession, while interpersonal wrongs require direct appeasement of the injured party. Sources address how the day's inherent efficacy operates within the framework of teshuvah.
Jewish sources explore whether Yom Kippur itself atones for all sins regardless of repentance, or whether repentance is a necessary condition for atonement. The sources present competing interpretations of this question across the rabbinic and medieval traditions.
Sources explore the relationship between Yom Kippur's intrinsic power to atone and the requirement of teshuvah. The Rambam, classical commentaries, and Talmudic sources address whether the day itself effects kapparah independently or whether repentance is a necessary condition for atonement to take effect.
These sources explore Ramban's theological and halachic understanding of korbanot, examining how sacrifices function as mechanisms of atonement, devotion, and spiritual transformation. The passages address the symbolic meaning of sacrificial elements, the relationship between the offerer and the animal, and the role of korbanot in maintaining Israel's covenant with God.
Sources explore the spiritual work of Lag BaOmer, emphasizing both the rectification of character traits — particularly mutual respect and love among students — during the Omer period, and connection to the tzaddik Rabbi Shimon bar Yochai as a channel for divine light and blessing.