The First Word of the Torah

כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

ומפני מה התחיל התורה בבי"ת כמה דאתחיל ברכה ומנלן דהתורה נקראת ברכה, שנאמר (דברים ל"ג כ"ג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, ואין ים אלא תורה שנאמר (איוב י"א ט) ורחבה מני ים, מאי ומלא ברכת ה' אלא כל מקום שנאמר בי"ת הוא לשון ברכה כדאמרינן בראשית, ואין ראשית אלא חכמה שנאמר (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', ואין חכמה אלא ברכה שנאמר ויברך אלהים את שלמה וכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה, משל למלך שהשיא את בתו לבנו ונתנה לו בחתונה ואמר לו עשה בה כרצונך:

רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. הֵי נִינְהוּ? ״וַיֹּאמֶר״ — ״וַיֹּאמֶר״ דִּבְרֵאשִׁית תִּשְׁעָה הָווּ! ״בְּרֵאשִׁית״ נָמֵי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״.

בראשית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהילים קי"א), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ:

ברא רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אם בריאה יברא ד'" (במדבר ט"ז ל'), והנה שכחו "ויברא אלהים את התנינים" (בראשית א כא), ושלש בפסוק אחד, "ויברא אלהים את האדם" (בראשית א כז), "ובורא חושך" (ישעי' מ"ה ו') שהוא הפוך האור שהוא יש, וזה דקדוק המלה ברא לשני טעמים זה האחד, והשני "לא ברא אתם לחם" (ש"ב י"ב י"ז), וזה השני אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "ויבוא כל העם להברות את דוד" (ש"ב ג' ל"ה), כי הוא מהבנין הכבד הנוסף, ואם היה באל"ף, היה, כמו "להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל (ש"א ב' כ"ט), ומצאנו מהבנין הכבד, "ובראת לך שם" (יהושע י"ז ט"ו), ואיננו כמו ברו לכם איש (ש"א י"ו ח'), רק כמו "וברא אותהן" (יחז' כ"ג מ"ז), וטעמו, לגזור ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין:

בְּרֵאשִׁית, כְּתִיב (משלי ח׳:כ״ב) ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, הַפָּסוּק הַזֶּה חוֹזֵר עַל כָּל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא הָיְתָה רֵאשִׁית דַּרְכֵי אֵל, שֶׁהַתּוֹרָה נִבְרֵאת אַלְפַּיִם שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם.

וְעַל כָּל פָּנִים הָיָה נָכוֹן שֶׁיִּכְתֹּב בִּתְחִלַּת סֵפֶר בְּרֵאשִׁית: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר', אֲבָל הָיָה הָעִנְיָן לְהִכָּתֵב סְתָם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּתַב מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הַתּוֹרָה כִּמְדַבֵּר בְּעַד עַצְמוֹ, כַּנְּבִיאִים שֶׁמַּזְכִּירִים עַצְמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל תָּמִיד:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם – שֵׁם זֶה שֶׁל אֱלֹקִים פֵּרוּשׁ מִדָּה זוֹ שֶׁל הַדִּין בְּלֹא שִׁתּוּף שֵׁם הָרַחֲמִים, זֶה הוּא דַּוְקָא לְמַה שֶׁנּוֹגֵעַ לְהַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְאָמְרוֹ ״וְאֵת הָאָרֶץ״, כִּי הָאָרֶץ בְּרָאָהּ בְּשִׁתּוּף שֵׁם הָרַחֲמִים, וְעַל כָּתוּב אַחֵר סוֹמֵךְ, וְהוּא אָמְרוֹ (בראשית ב:ד):

בראשית - צריך לומר בראשית ברוא, ומזה אמרו רז"ל במה הוא בראשית ברא, בתורה שהיא ראשית לכל, שעל ידי צירוף אותיותיה ברא שמים וארץ...

בראשית הבי"ת הוא ב' הזמניי כמו ביום, כי הזמן עצמו נברא ומורה על עת הבריאה שהיתה בחלק הראשון מזמן הנברא, ומה שאמר ראשית ולא ראשון, וגם מה שאינו כמשפטו להיות דבוק, כמו בראשית ממלכת יהויקים, כי יש הבדל בין לשון ראשית לראשון, ראשון נופל בבחינת זולת השני לו, אבל יצוייר כי עדיין נמצא זולתו הקודם לו, ד"מ א' ב' ג', ב' הוא ראשון לג' בערך הג' אבל לא בערך הא' אמנם ראשית הונח להורות על ראשית ההחלטי אשר לא יצוייר דבר נמצא קודם לו, לכן הוא בא במאמר דבוק, ראשית ממלכת יהויקים, כי שם לא יתכן מלת ראשית לבדה הנופלת על ראשית ההחלטי, לכן הוא מצורף אל ממלכת יהויקים, כי בערך המשך ממלכתו הוא ראשית לו, אמנם בתחלת עצם הבריאה לא יתכן לבא מאמר מצטרף והכרחי להיות ראשית לבדו, כי לו משפט הבכורה הקודם לכל הנמצאים בלתי מצורף אל זולתו

ברא הקב"ה העולם לומר לפניו שירה, וזהו בראשית - אותיות שי"ר תא"ב.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.

והנה מ"ש בראשית ולא אמר בראשונה.

בראשית ברא, ת' בקדמין ברא.

ובאותיות דרבי עקיבא אמר, אלו כ"ב אותיות בהן נתנה כל התורה, כלם הן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה* שבקש לברא את העולם, ירדו ואמרו לפני הקב"ה. זה אומר לפניו, בי תברא את העולם. וזה אומר לפניו, בי תברא העולם. בתחלה נכנס תי"ו, ואמר לפניו, רבונו של עולם רצונך* שתברא בי העולם, שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה". השיב הקב"ה ואמר, לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר (יחזקאל ט, ד) "והתוית תיו וגו'". מיד יצא תי"ו מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולם נכנס בי"ת, ואמר לפניו, רבונו של עולם רצונך שתברא בי העולם, שבי אומרים (תהלים פט, נג) "ברוך ה'" יום יום. השיב הקב"ה, הן, "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כ). מיד קבל הקב"ה, וברא העולם בבי"ת, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". ואל"ף, כיון שראה שהקב"ה קבל לברא העולם בבי"ת, עמד לו לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקב"ה, ואמר לו לאל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום. השיב אל"ף ואמר לפניו, רבונו של עולם, מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל אותיות מחושבין במנין מרובה, ואני במנין מועט; ב' בשתים, ג' בשלשה, וכן כולם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו, אל תתירא, שאתה ראש לכלם כמלך. אתה אחד, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן תורה בך לעמי ישראל, שנאמר "אנכי ה' אלהיך" עד כאן. ועוד יש במדרש (ב"ר א, י), למה בבי"ת, שהוא לשון 'ברכה'. ולא באל"ף, שהוא לשון 'ארור', עד כאן. והנה האל"ף שתק. ואמר לה הקב"ה, למה אתה שותק, כאילו הדבר שאין בו רבוי הוא גרע*. ודבר זה אינו, כי יש לאל"ף מעלה מצד האחדות. ולכך אמר הקב"ה, אתה אחד, ואני אחד, והתורה היא אחת. וזה כי כבר אמרנו כי התורה כמו סדר העולם, עד שהעולם אחד, ולפיכך התורה היא אחת. וראוי שתבא התורה, שהיא אחת, מן השם יתברך אשר הוא אחד (דברים ו, ד). ולכך התחלת התורה באל"ף, "אנכי ה' אלקיך וגו'". כי התורה הפך העולם; שהוא הרבוי, והתורה היא סדר העולם וקשור העולם, עד שהיא אחד, מורה על מסדר שהוא אחד, לכך בא מאתו סדר אחד. ולפיכך התחלת התורה באל"ף, ובריאת העולם בב'.

במדרש תנחומא מ"ט פתח בב' שהוא לשון ברכה ד"א שהן ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב כו' וב' הפי' אחד הם כי כל מה שנברא בעוה"ז מכוון נגד עוה"ב וכשמקשרין עוה"ז בשורשו אז נמשך הברכה וזה הברכה של יום השבת לפי שבו מתעלין כל הדברים לשרשן ולכן בשבת לחם משנה לרמוז כי בו מתחברין ב' העולמות ואז הוא כלי שמחזיק ברכה. ולכן אחר פרשת ויכלו כתיב אלה תולדות שמים וארץ כו' ביום עשות ה' אלקים כו' הזכיר שם מלא על עולם מלא שנתחבר עוה"ז בעוה"ב. והענין שא' הוא לשון ארור הגם כי הוא אות אמת וראשון לכל האותיות ובו פתח הקב"ה אנכי רק לפי שא' הוא כל השלימות וכולל כל העולמות והוא אחדות האמת ולכן אין העוה"ז יכול להשתמש בזה האחדות שאין יחידי אלא אחד כמ"ש האלף לך שלמה למי שהשלום שלו ועוה"ז מחוסר השלימות רק פתח בב' שהוא כלי מחזיק ברכה של האלף ומי שסובר שיש לו שלימות הוא חסר מכל. ולכן עיקר הארור כתיב על הגבר אשר שם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. וזה הי' חטא אדה"ר בעטיו של נחש שאמר לה והייתם כאלקים להיות יחיד בתחתונים כמ"ש רש"י בפסוק הי' כאחד ממנו ע"ש כי באמת האלף ע"ש החכמה והדעת. והדעת כתיב בו טוב ורע ולכן אין האדם מוכן לקבל הדעת בשלימות רק ע"י הביטול אליו ית"ש כמ"ש להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואז זוכה לקבל השלימות ממי שהשלום שלו וע"י רוב הדעת בא הקללה לעולם לכן התחיל בב' להיות רק כלי מוכן לקבל שלימות מעוה"ב כנ"ל:

תלמוד שמביא לידי מעשה, והמעשה הוא עיקר. ויעשה זה מתוך שמחה וטוב לבב, שהרי גם זה מציווי תורתנו תורת חיים (עיין רמב"ם סוף הלכות לולב) בכבוד ובברכה לבשו"ט בכלל ידוע דאין משיבין על הדרש (שער הפסוקים שמות א, יד) - בכ"ז כו'. לההקדמה . לכאורה צריך תיקון בסגנון עכ"פ - כי פשיטא שבנוגע לפועל כל המדובר ע"ד ברכת התורה בכתיבת ד"ת - הוא רק בכותב קודם אמירתו ברכת התורה שבברכות השחר . בתחלת הספר. ע' יט. למה התחלת התורה בבי"ת ולא באל"ף כו' וקשה שכמה תיבות מתחילות בבי"ת ותוכנם היפך הברכה כו'. וי"ל דהקושיא דהו"ל ל

ראשית הצדק ישנן אמירות ששינו את העולם. אך אין אמירות שהשפעתן על דברי ימי האנושות היא כה מוחלטת כמו שני פסוקים אלה מהפרק הראשון בתורה:

הפסוק הראשון בתורה הוא בצדק אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בספרות המבטאה את הגותו של חלק גדול באנושות, ולעם-ישראל הוא הפסוק הפותח את תורתו - היא תורת ישראל.

בצורה פשטנית ביותר מובעת משמעות הפסוק הראשון בתורה, בסידור התפילה המקובל על כל היהודים המאמינים, וגם על אלה אשר מימיהם לא עסקו בניתוח תאולוגי ופילוסופי של אמונתם.

על הרש"י הראשון בתורה