The Shofar's Simplicity: A Chassidic Perspective

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.

And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָרוֹךְ וְקִצְּרוֹ — כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ — כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה — פָּסוּל. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַנָּחַת פֶּה — כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים — פָּסוּל. מִבַּחוּץ, אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דְּהַפְכֵיהּ כְּכִתּוּנָא, אֶלָּא שֶׁהִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִיצֵּר אֶת הָרָחָב. מַאי טַעְמָא — כִּדְרַב מַתְנָה. דְּאָמַר רַב מַתְנָה: ״וְהַעֲבַרְתָּ״ — דֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ בָּעֵינַן.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: If a shofar was long and it was shortened, it is still fit. If it was scraped out, so that only its outer layer remains, it is also fit. If the shofar was plated with gold at the place where one puts his mouth, it is unfit; if it was plated not at the place where he puts his mouth, it is fit. If it was plated with gold on the inside, it is unfit, as one does not hear the sound of a shofar but the sound of a golden instrument. If, however, it was plated with gold on the outside, the following distinction applies: If its sound changed from what it was before the plating, it is unfit, but if not, the gold plating is mere ornamentation and it is therefore fit. Rav Pappa said: Do not say that this means that he softened the shofar and turned it inside out like a tunic. Rather, the meaning is that he widened the narrow end of the shofar and narrowed its wide end. What is the reason that this is unfit? It is according to the opinion of Rav Mattana, as Rav Mattana said that the verse states: “You shall proclaim [veha’avarta] with the shofar” (Leviticus 25:9), where the word veha’avarta literally means carry, thereby teaching that we need the shofar to be sounded the same way that it was carried on the head of the animal, and if a change was made, it is unfit.

אֶלָּא מַאי דָּרְשִׁי בְּהוּ? ״וְהַעֲבַרְתָּ״ כִּדְרַב מַתְנָא. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: ״וְהַעֲבַרְתָּ״ — דֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ, ״תַּעֲבִירוּ״ — דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא נְעַבְּרֵיהּ בְּיָד.

The Gemara asks: Rather, what does he learn from those phrases? The Gemara answers: He expounds: “Veha’avarta,” in accordance with the opinion of Rav Mattana, as Rav Mattana said: “Veha’avarta,” which literally means: And you shall carry, indicates that the shofar must be shaped in the same way that the animal carries it on its head while alive, i.e., the natural narrow end must be maintained. One should not widen that side and narrow the naturally wide end. And the word “ta’aviru” teaches that the Merciful One states it so that one should not mistakenly explain as follows: Let us merely carry the shofar by hand throughout the land rather than sounding it.

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט א) "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כה ט) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" וְכוּ' (ויקרא כה ט) "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר:

כַּךָ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לָא תִּדְחָלוּן, הָא אֲנָא קָאִים עַל פִּתְחָא, אֲבָל אִזְדְּרָזוּ בְּהַאי יוֹמָא וְהָבוּ לִי חֵילָא. וּבְמָּה. בְּשּׁוֹפָר. דְּאִי אִשְׁתְּכַח קוֹל שׁוֹפָר כְּדְקָא יֵאוֹת, וּמְכַוְּונֵי בֵּיהּ לְתַתָּא, הַהוּא קָלָא סָלִיק, וּבֵיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָן, וְקַיְימֵי בְּמִשְׁכְּנֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּשׁוֹפָרָא, וּלְמִנְדַּע בְּהַהוּא קָלָא וּלְכַוְּונָא (ביה). ולֵית לָךָ קָלָא בְּשׁוֹפָרָא, דְּלָא סָלִיק רְקִיעָא חַד. וְכָל אִינּוּן אוֹכְלוֹסִין דְּהַהוּא רְקִיעָא, יָהֲבִין אֲתַר לְהַהוּא קָלָא, וּמַאי קָא אָמְרֵי. (יואל ב׳:י״א) וַיְיָ' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנִי חֵילוֹ וְגוֹ'. וְקָאִים הַהוּא קָלָא בְּהַהוּא רָקִיעַ, עַד דְּאָתֵי קָלָא אָחֳרָא, ואִתְעַתְּדוּ (ס"א ואתערו) כַּחֲדָא, וְסַלְּקִין בְּזִוּוּגָא לִרְקִיעָא אָחֳרָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית קוֹל דְּסָלִיק קוֹל, וּמַאי אִיהוּ. הַהוּא קָלָא דִּתְקִיעָתָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּתַתָּא.

שופר - הרציני, הקורא את האדם אל השי"ת, בנבל וכנור - מביעים את המחשבה ואת ההגיון בהשי"ת...

שופר - הרציני, הקורא האדם אל ה', בנבל וכנור - מביעים המחשבה וההגיון בה', בתוף ובמחול - מביעים השמחה המוחשת יחד לפני ה', מינים ועוגב - מביעים כנראה את השמחה המוחשת על ידי היחיד.

ולשון שופר הוא מלשון שפופרת, ולכך צריך להיות מקרניים, שהם חלולים כשפופרת. ומצוה מן המובחר הוא לכתחילה שיהא של איל כדי שיזכור לנו זכות של עקידת יצחק, שהיה תמורתו איל, וגם סתם קרן של איל דרכו להיות כפוף והוא סימן שנכפוף לבבנו בתפלה אל אל שבשמים ביום הדין הזה.

בפייט קול שופר כפוף כפוף לב אחד ציון שופר פשוט פשוט לב אחד, נראה דכפופים הוא במוח שהשכל יהי' כפוף להש"י ולא יביט על חכמתו ודעתו אלא יבטל דעתו לדעת התורה, ופשוטין הוא בלב לפשט עקמימיות שבלב, ובשניהם יחדיו הרי מתאחדין המוח והלב, הא למה זה דומה שאחד עומד למעלה ואחד למטה כשהתחתון עולה והעליון יורד פוגשים זה את זה, והנה המוח והלב הם שני מלכים שבאדם וכשהם מתאחדים מעוררים למעלה ג"כ מעין זה והנה בזוה"ק ח"א (ר"ו:) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו אמר רב יהודה רזא דמהימנותא הכא דהא כד רעותא אשתכח וקשורא אתעטר כחדא כדין תרין עלמין מתקשרין כחדא ואזדמנן כחדא דא לאתפתחא אוצרא ודא ללקטא ולמכנש בגוי' וכדין כי הנה המלכים נועדו תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה עברו יחדיו רזא דמלה דכד מתחברן כחדא כדין עברו יחדיו בגין דכל חיובין דעלמא לא אתעברן לאתכפיא עד דמתחברן כחדא כדכתיב ועובר על פשע ועל דא עברו יחדיו עברו אינון חובין ואתכפרו בגין דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו

ונראה לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימין, ונקדים להתבונן במהות ענין השופר, הנה בירושלמי תענית איתא טעם השופר שהוא כאלו אומרים הרי אנו גועים כבהמה אם לא תרחם עלינו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בטעם גנוחי גנח וילולי יליל שפירש"י כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, היינו שאדם יראה את עצמו כאלו נשברו כל עצמותיו ואין בהם מתום והיה חולה מוטל במטה, וזהו ברישא גנח והדר מילל כאדם שבוכה על מתו היינו שיראה עצמו כאלו הוא מת ועבר ובטל מן העולם, וצריך להוושע שישפיעו עליו מן השמים חיים חדשים, ויש לי להוסיף בה דברים, שהאדם יעורר בעצמו רחמנות גדולה על נשמתו הטהורה שהיא חלק אלקי ממעל ועתה היא ברעה גדולה, ובמדרגה פחותה מאד שוכבת בין רגליו והוא דורס עלי', כמ"ש האר"י ז"ל בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב והדברים עתיקים, ואם ישום האדם דברים האלה על לבו יתמלא הכנעה ובושה יתירה מאד. ויתגבר בו כח הרחמנות על נפשו האומללה, והרחמנות הלזו שוב מעוררת רחמנות לפני אדון כל לרחם ולהשפיע עליו חיים חדשים אשר יחליף כת להתחיל מחדש בזריזות יתירה בתורה ועבודה להציל את נפשו מיני שחת לשוב לאור באור החיים, כלל הדברים שעיקר השופר הוא הכנעה:

ענין תקיעת שופר לאחוז בקול תורה שהוא פנימיות כל הבריאה כדכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית והוא מאמר אחד שנתפשט אח"כ למעשה בראשית. וזה הרמז שופר חכמה ואינה מלאכה. כמ"ש בתרגום ירושלמי בראשית ברא בחוכמתא. שנק' ראשית שהוא שורש הבריאה.

כִּי קַרְנֵי בְּהֵמָה הֵם יוֹצְאִים מִמּוֹתְרוֹת הַמֹּחַ שֶׁלָּהֶם, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, וּמֹחַ הַבְּהֵמָה מְגֻשָּׁם כָּל כָּךְ עַד שֶׁמִּמּוֹתְרוֹת הַמֹּחַ יוֹצְאִים קַרְנַיִם גַּשְׁמִיִּים, כִּי הָאָדָם שֶׁהוּא בַּר דַּעַת כְּשֶׁזּוֹכֶה לִשְׁלֵמוּת הַדַּעַת עַד שֶׁהַדַּעַת נִגְדָּל כָּל כָּךְ עַד שֶׁכְּלֵי הַמֹּחַ אֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל הַגְדָלַת הַדַּעַת אָז זֶה הַמֹּחַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס לִפְנִים הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיפִים. וְזֶהוּ בְּחִינַת קַרְנַיִים, בְּחִינַת קִירוּן עוֹר הַפָּנִים כְּמוֹ שֶׁזָּכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֲבָל הַבְּהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ דַּעַת אֲזַי נַעֲשֶׂה מִמּוֹתְרֵי הַמֹּחַ קַרְנַיִם מַמָּשׁ, כִּי בֶּאֱמֶת הַדַּעַת הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וּלְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם הֵם בִּבְחִינָה אַחַת, (כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הַמּוּבָא לְעֵיל). וְעַל-כֵּן מַקִּיפֵי הָאָדָם שֶׁהֵם עִקַּר שְׁלֵמוּת הַדַּעַת אֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְלַבֵּשׁ בַּזְּמַן וְהַמָּקוֹם כְּלָל, אֲבָל בִּבְהֵמָה נַעֲשִׂים מִמּוֹתְרֵי הַמֹּחִין שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִכְנֹס בַּמֹּחַ הֵם בּוֹקְעִים וְיוֹצְאִים וְנַעֲשִׂים מֵהֶם קַרְנַיִם גַּשְׁמִיִּים מַמָּשׁ שֶׁאֵין הֵם שׁוּם חִיּוּת וְטַעַם כְּלָל רַק חֹמֶר מְגֻשָּׁם בְּיוֹתֵר

ויש לומר דהיינו טעמא דשופר שהוא קול פנימי יוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה מעורר את נקודה הפנימית שהיא ראשית המציאות, אחרי שישראל עושין תשובה מעומקא דליבא צריכין לעשות דמיון לזה במעשה, וזה הוא תיקון על חטא אדה"ר כי תקיעת שופר היא מעשה מצוה, ובתנחומא שהמצות הם שלוחים" וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאדם שעושה מצוה והוא עושה מחמת ציווי השי"ת הרי הוא שליח השי"ת ושליח של אדם כמותו וא"כ הרי זה מעשה הש"י ולא מתיחס למעשה התחתונים, וזהו שבספרי פ' בהעלותך מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואח"כ זכרונות ושופרות אלא המליכהו עליך תחילה ואח"כ בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקעו ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע עכ"ל, ומשמע שגם שופר של ר"ה מתיחס נמי המעשה להש"י ומאחר שאיננו מעשה תחתונים לבד אלא מעשה הש"י הרי בכחו לעורר למעלה למעלה ומתקן חטא אדה"ר:

בס"ד. יום ב' דראש השנה ה'תשכ"ח [cup]והי'[/cup] ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, ומדייק אדמו"ר הזקן (בהמאמר ד"ה זה שבלקו"ת ) מ"ש בשופר גדול, מהי המעלה דשופר גדול. גם צריך להבין (כמו שמדייק בהמשך המאמר ) מ"ש יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע. ואדמו"ר האמצעי מוסיף עוד דיוק בזה שנאמר יתקע, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו. ונקודת הביאור (בהדרושים ) היא, דההתעוררות שעל ידי שופר סתם הוא רק לאלה שהם בקירוב קצת, ובכדי לעורר את האובדי

בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג [cup]יום[/cup] טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה . וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ במאמרו ד"ה להבין הטעם ], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו' . וביותר יש לתמוה , דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין מה שפסוקי

שואל, שופר תרועה למה. ומשיב, אלא שופר המשבר שלשלאות של האסורים בכבלי השעבוד, המשבר השליטה שעל כל העבדים, כי תרועה, פירושו שבירה מלשון ולא תתרעון (ת״י דברים כ׳ ג׳) וצריכים להראות שופר שהוא פשוט, דהיינו ישר, ולא כפוף, להראות חירות לכל, כי היום גרם. ובכל דבר צריכים להראות מעשה למטה, כדי לעורר כנגדו למעלה. וע״כ שופר ולא קרן, כדי להראות מאיזה מקום הוא שנקרא שופר, כי שופר ה״ס בינה, וקרן ה״ס מלכות.