When Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown outside the Temple. The Sages enacted this precaution out of concern that someone unfamiliar with proper technique might carry the shofar to an expert for instruction, thereby violating Shabbat. This ruling reflects a principle of communal responsibility and care for those less knowledgeable.
שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundational principle behind the rabbinic decree is stated plainly by the Rambam (Mishneh Torah, Hilchot Shofar 2:6): although blowing the shofar is itself only a rabbinic prohibition on Shabbat — and by strict logic the positive Torah commandment should override it — the Sages nonetheless enacted that we do not blow, out of concern that someone might take the shofar in hand and carry it through the public domain or from one domain to another, thereby incurring a transgression punishable by stoning; for while everyone is obligated in the shofar, not everyone knows how to blow it.
The Meiri (Rosh Hashanah 29b) makes clear that the act of blowing shofar is a skill, not a prohibited labor, and would be permitted on Shabbat by Torah law — yet the Sages decreed against it precisely because an unskilled person might carry the shofar to an expert in the public domain in order to learn, and Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 3 55:55) notes that the same logic prompted parallel decrees regarding the lulav and the Megillah.
Sefer HaChinukh (405) underscores that the concern driving the decree is specifically for that other, less-informed Israelite — 'lest another Israelite take it and carry it four ells in the public domain and come to a prohibition punishable by stoning' — and the Kaf HaChaim (Orach Chayim 588:29) anchors this in Rabbah's formulation: 'All are obligated in the blowing of the shofar, yet not all are expert in its blowing.'
Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai, Chelek 3 55:57) draws out the remarkable scope of communal responsibility embedded in this decree: the shofar is so exalted — likened to the innermost Temple service — and yet, because the Sages worried that even one person might forget and carry it four ells in the public domain, they suspended the mitzvah of shofar on Shabbat for all of Israel, for all generations, on account of that single individual.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9) restates the operative concern as it stands today: since everyone is obligated yet not everyone is versed in the prohibition of carrying in the public domain, those who do not know how to blow might take their shofar and go to an expert to be taught, and in so doing would transgress the serious Shabbat prohibition — and the Shulchan Arukh (Orach Chayim 588:5) codifies the result: when Rosh Hashanah falls on Shabbat, we do not blow the shofar.
The dimension of responsibility for every individual Jew — not only the learned majority — is illuminated from a different angle by the Alshekh (Vayikra 21:1), who teaches that a leader cannot rest content that 'whoever hears will hear and whoever ignores will ignore,' for God instructs Moshe to return and warn even the single individual who needs repeated attention; and the Minchas Yitzchak (2:9) likewise reflects Rabbah's ruling that the shofar is not blown when Rosh Hashanah falls on Shabbat because of the decree lest one take it in hand and carry it to another who will blow, framing the entire enactment as an expression of that collective obligation.
תלמוד ירושלמי ראש השנה ד׳:א׳
Jerusalem Talmud Rosh Hashanah 4:1
The Yerushalmi discusses the prohibition of sounding the shofar on Shabbat outside the Temple and its underlying rabbinic rationale, providing an additional early formulation of the enactment.
תַּנָּא. בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ בְמָקוֹם שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהוּא בְאֶחָד לַחוֹדֶשׁ יִדְחֶה.
משנה תורה, שופר פרק א א והלאה, וראה שם עוד פרק ב א והלאה, וראה שם עוד וערך תקיעה
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
Rambam codifies that shofar is not sounded on Shabbat outside the Temple, because the Sages were concerned that someone unfamiliar with the proper sounding would carry the shofar to an expert for instruction and thereby desecrate Shabbat.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אֵין תּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר בְּכָל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקִיעָה מִשּׁוּם שְׁבוּת וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁתּוֹקְעִין יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה וְיִדְחֶה שְׁבוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְלָמָּה אֵין תּוֹקְעִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיוֹלִיכֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּתְקַע לוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ יוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְיָבוֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה. שֶׁהַכּל חַיָּבִים בִּתְקִיעָה וְאֵין הַכּל בְּקִיאִין לִתְקֹעַ:
מאירי על ראש השנה כ״ט ב — ד"ה והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר
Meiri on Rosh Hashanah 29b:9
The Meiri explains the enactment as a precaution for the possibility that someone who does not know how to blow properly will carry the shofar to a teacher, making the concern for ordinary members of the community explicit.
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר הזמן הראוי לתקוע בו ואמר על זה יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה פי' הדבר ידוע שתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה ומותרת בשבת מן הדין בכל מקום וכמו שאמרו כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינם מלאכה אלא שמשנה זו גזרת חכמים היא שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר לילך אצל בקי ללמוד ועל דרך גזרה זו אמרו כאן שבמקדש היו תוקעין ולא היו חוששין לגזרה זו מפני שאין שבות במקדש ר"ל שאין אוסרין שם דבר מגזרת דבר אחר שאין חשש שכחה במקדש אבל לא במדינה פירוש אפילו בירושלם ואין צריך לומר בגבולין וי"מ שבכל העיר היו תוקעין ומפרשים מה שאמר אבל לא במדינה במדינות שחוץ לירושלם וכן כתבוה גדולי המחברים והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת מעשר שני מי שהיו לו פירות בירושלם ומעות במדינה ומ"מ אף אנו יודעים שברוב מקומות נאמר במדינה על מקומות שהם חוץ לירושלם אלא שבכאן פרשוה אף על ירושלם ומ"מ כשגלתה סנהדרין מן המקדש למדינה עצמה של ירושלם אין ספק שדינה כמקדש שאף היא מקודשת ולא הוצרך לתקנה כשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ר"ל בית דין מומחין ופי' בגמ' לדעת זה אפילו בית דין שאינו קבוע שם כל השנה אלא שנזדמן להיותו שם עכשו במקרה על ידי תביעות ודינין שארעו לשם ומ"מ הואיל ויש שם בית דין תוקעין שמאחר שיש שם בית דין הם מזהירים שלא לבא לידי העברה וחלק ר' אלעזר על דבר זה לומר שלא התקין רבן יוחנן בן זכאי כן אלא ביבנה ששם היו בית דין יושבין שהיו מומחין שבארץ ישראל ר"ל יושבי לשכת הגזית שגלו לשם תחלה אבל לא בשאר מקומות אפילו היה שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה הואיל ואין שם סנהדרין ואמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ר"ל בית דין הדומה ליבנה ר"ל שיהא שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה אע"פ שאין סנהדרי לא גדולה ר"ל של שבעים ואחד ולא קטנה ר"ל של עשרים ושלשה והוא דעת שלישי ויש שפירשו לא התקין אלא ביבנה ר"ל בסנהדרי גדולה ואמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום הדומה לו ר"ל שיהא שם סנהדרי או קטנה או גדולה אבל לא בשאר בית דין אפילו מומחה וקבוע.
ספר החינוך ת״ה — ד"ה וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם
Sefer HaChinukh 405:4
In its discussion of the mitzvah of shofar, the Sefer HaChinukh presents the halakhic parameters of the commandment and the rabbinic suspension of its performance on Shabbat, useful for framing how communal safeguards can limit an individual mitzvah practice.
וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם כז, ב), שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁרִים בַּשּׁוֹפָר, וְאָמְרוּ גַּם כֵּן שֶׁאִם גֵּרְדוּ הַשּׁוֹפָר עַד שֶׁהֶעֱמִידוּ עַל גִּלְדּוֹ כָּשֵׁר. וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם כט, ב), שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל בְּשַׁבָּת אֵין תּוֹקְעִין בּוֹ שׁוֹפָר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְיוֹלִיכֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיָבוֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה, וְדָבָר זֶה לֹא גָּזְרוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם בֵּית דִּין שֶׁהוּא גָּדוֹל בְּחָכְמָה, וְדַוְקָא שֶׁתּוֹקְעִין אוֹתוֹ שָׁם בִּישִׁיבַת הַבֵּית דִּין. וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, (שופר ב, ט) שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הַבֵּית דִּין סָמוּךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּין מְעֻלֶּה מֵאוֹתָן שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁהָרַב רַבִּי יִצְחָק אַלְפָסִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה תּוֹקֵעַ שׁוֹפָר בִּישִׁיבָתוֹ בְּשַׁבָּת. וְאַתָּה בְּנִי, אִם תִּזְכֶּה תִּבְחַר לְךָ הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.
And also from the content of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Rosh Hashanah 27b) that all sounds of the shofar are fit. And they also said that if one scrapes the shofar down until he transforms it into a shell, it is [still] fit. And [so too,] that which they, may their memory be blessed, said (Rosh Hashanah 29b), that we do not blow the shofar on Rosh Hashanah that falls out on Shabbat, [due to the] decree lest another Israelite take it and move it four ells in the public domain and come to a prohibition [the punishment for which is] stoning. And the Sages did not decree this in a place where there is a court that is great in wisdom; but it is only [permitted] when they blow there in the presence of the court. And Rambam, may his memory be blessed (Mishneh Torah, Laws of Shofar, Sukkah and Lulav 2:9) wrote that it needs to be a court ordained in the Land of Israel and that the court have the status of those that sanctified the new moon. But I have heard that the Teacher, Rabbi Yitschak Alfasi, may his memory be blessed, would blow the shofar in his academy on Shabbat. And you, my son — if you merit [it] — will choose for yourself the [approach that is] better in your eyes.
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5
The practical ruling states that shofar is not blown on Shabbat, reflecting the rabbinic safeguard against carrying the shofar to someone knowledgeable. It also preserves the Temple-versus-country distinction in the halakhic framework.
י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר: הגה ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו: (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין):
recovered from “Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:24”
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח — ד"ה כט
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:29
Kaf HaChaim summarizes the halakhic reason for not sounding the shofar on Shabbat: concern that someone unfamiliar with the laws will carry the shofar to an expert. It connects the ruling to the broader structure of rabbinic safeguards.
כט) [סעיף ה'] אין תוקעין בשופר. ואע"ג דתקיעת שופר חכמה היא ולא מלאכה ומדאו' שרי רבנן הוא דגזור ביה כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר. ר"ה כ"ט ע"ב. טור. והא דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר כתבו שם התו' משום דמרה"י לרה"ר אית ליה הכירא וליכא למיגזר יעו"ש ומיהו י"ל דאם מרה"י לרה"ר אית ליה הכירא ואינו מוציא א"כ מי הוציאו לרה"ר כדי שנחוש להעברת ד"א ועוד כיצד יכנס אצל בקי ללמוד וכי הבקי עומד ברה"ר לחכות למי שיבא ללמוד. אבל רש"י בסוכה (מ"ג ע"א) כתב דה"ה דמצי למימר ויוציא מרה"י לרה"ר והסכימו לזה התו' שם יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם פ"ב דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר או מוציאו מרשות לרשות יעו"ש. וא"ת מאי שנא הני דגזרינן ומאי שנא מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד"א ברה"ר י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר אחד אחבריה משא"כ במילה. ב"י בשם הר"ן. והתו' במגילה (דף ד' ע"ב) כתבו משום דמילה חמירה שנכרתו עליה י"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא א"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר יעו"ש. ועיין לעיל סי' של"א:
Alshekh on Torah, Leviticus 21:1
Q — Why the famous double expression 'אמר... ואמרת'? And why does the verse open in plural ('הכהנים בני אהרן') but shift to singular at the end ('לא יטמא')?
A — The doubling is a הוראת דורות in how to teach Torah. A teacher who has spoken to the public may rationalize: 'I have warned the many; whoever listens listens, and whoever doesn't is responsible for himself.' The Torah corrects this. 'אמור אל הכהנים' — speak to the collective. 'ואמרת אלהם' — and then return and speak to each individual who still needs the warning. The singular ending 'לא יטמא' confirms it: the teacher must come down to the level of the יחיד. The reason this is taught specifically at the kohanim — the most stringent group — is that being told you are subject to restrictions others are not is psychologically the hardest assignment to accept, so it requires the most individualized pedagogy.
הנה זה דרך הרב ללמד ולהשמיע תורה לרבים, ואפשר יאמר: מה לי עוד, הלא יסרתי רבים, השומע ישמע והחדל יחדל, ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות. והנה הודיע אלהים אותו כי לא זו הדרך ישכן אור, כי אם עוד ישוב יניף ידו. ולא בלבד בשביל רבים, כי אם אף גם על אחד להשיבו אל ה'... וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, 'אמור אל הכהנים' דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' - גם אל היחיד - 'לנפש לא יטמא וכו''.
פניני הלכה, ימים נוראים ד׳:ט׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 4:9
According to Torah the shofar should be blown even when Rosh Hashanah falls on Shabbat, but the Sages instituted that it not be blown on Rosh Hashanah that falls on Shabbat because everyone is obligated in the shofar mitzvah yet not all are versed in the prohibition of carrying in public domain, and there is concern that people who do not know how to blow the shofar will take their shofar and go to someone skilled in order to learn how to blow properly, thereby carrying the shofar four cubits in public domain and violating the serious prohibition of Shabbat.
מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע או"ח תקפח, ה).
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ז — ד"ה ומכאן נוכל ללמוד עד כמה חזקו
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:57
Rabbi Mordechai Eliyahu states that even though the shofar is so exalted and precious—comparable to the innermost holy service—the Sages decreed that shofar is not blown on Shabbat because they were concerned that one person might forget and carry it in the public domain on Shabbat, and for the sake of that one individual they suspended the shofar obligation on Shabbat for all Israel for all generations.
הרי כהן גדול עובד בבגדי זהב וגם זהב ומזכיר את חטא העגל! ותירצה שבפנים בעבודות הפנימיות הכהן עובד בבגדי לבן, הרי שהשופר כל כך מעולה ויקר שהוא כמו עבודת הקודש לפני ולפנים) ועם כל זה גזרו חז"ל, שבשבת לא תוקעים בשופר, שחששו חכמים אולי יהיה אחד שישכח ויעביר ד"א ברה"ר בשבת, ורק בגלל אותו אחד בטלו מצות שופר בשבת לדורות לכל עם ישראל.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ה — ד"ה ושואל רבא על זה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:55
Rabbi Mordechai Eliyahu explains that the sages prohibited shofar-blowing on Shabbat by rabbinic decree because they were concerned one might carry the shofar four cubits in public domain while going to learn the technique from a scholar, and similarly they imposed restrictions on lulav and megillah lest one handle them on Shabbat.
ושואל רבא על זה: א"כ איך היו תוקעים במקדש? וכן בירושלים וביבנה, ובאיכא בי"ד סמוכים איך תוקעים בשבת? ועוד תקיעת שופר היא חכמה ולא מלאכה וכיצד יעלה על הדעת שיהא אסור מהתורה? אלא אמר רבא: שזה איסור דרבנן שחששו שמא ילך ללמוד את חכמת התקיעה אצל חכם, ויטלטל את השופר ד' אמות ברה"ר, וכמו כן חששו בלולב ובמגילה שלא לנענע או לקרוא בשבת שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר.
מנחת יצחק, ח״ב סי׳ ט׳
Minchas Yitzchak 2:9
Rabah explains that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown because of a decree lest one take it in hand and carry it to someone else to blow, thereby transgressing the Sabbath.
On this pageRabah explains that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, the shofar is not blown because of a decree lest one take it in hand and carry it to someone else to blow, thereby transgressing the Sabbath.
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה, וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.
Same passage as Meiri on Rosh Hashanah 29b:9
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
Same passage as Meiri on Rosh Hashanah 29b:9
אבל לא במדינה מאי טעמא. אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב.
Same passage as Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:29
(יג) אין תוקעין בשופר - גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה:
Same passage as Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:29
ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה.
Same passage as Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
כל המשווה גומות הרי זה חייב משום חורש, לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות. המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות גומות...
from our library copy — not yet checked against the original
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָם מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה. וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶסְרוּ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" וְנֶאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לְהַלֵּךְ בַּחֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר בָּהֶן כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עִם שֻׁתָּפוֹ מַה יִּמְכֹּר לְמָחָר אוֹ מַה יִּקְנֶה אוֹ הֵיאַךְ יִבְנֶה בַּיִת זֶה וּבְאֵי זֶה סְחוֹרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר וְדַבֵּר דָּבָר דִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מֻתָּר:
from our library copy — not yet checked against the original
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הוּא שֶׁהֵן אֲסוּרִין אֲבָל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּרִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק. כֵּיצַד. מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר. וְכֵן מוֹרִיד מִן הָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מִן הַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה. וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד וְנֶחְפָּז וְנִצְרָךְ לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם דֹּחַק וְלֹא דְּבַר מִצְוָה אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַפְרָשַׁת הַמַּעֲשֵׂר בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת. אֲבָל מְעַשְּׂרִים אֶת הַדְּמַאי:
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore the multiple dimensions of the shofar's sound on Rosh Hashanah: as a call to repentance and self-examination, a proclamation of divine kingship, and a remembrance that connects the listener to God and to the binding of Isaac. The shofar functions both as a ritual obligation and as a spiritual wake-up call inviting moral awareness.
Sources explore how the shofar blast on Rosh Hashanah serves as a spiritual awakening, rousing the soul from indifference to examine deeds and return to God before the day of judgment. Classical, Hasidic, and modern sources converge on the shofar's symbolic and metaphysical power to inspire teshuvah and renew one's relationship with the divine.
These sources explore why Rabbi Shimon bar Yochai became the foundational figure of Jewish mysticism. They present him as a uniquely spiritually elevated soul whose intense Torah devotion, mystical experiences, and authorship of the Zohar established him as the supreme authority through whom kabbalistic secrets are transmitted to Israel.
Jewish sources explore why welcoming guests surpasses receiving God's divine presence, drawing on Avraham's example of interrupting his encounter with the divine to greet travelers. The texts emphasize hospitality as a supreme act of kindness and examine Avraham's character as the paradigm of this virtue.
Sources explore why the Sages suspended the blowing of shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat outside the Temple, examining the rabbinic concern that individuals might carry the shofar to an expert for instruction, and how this precaution overrides the biblical obligation.
These sources explain the rabbinic enactment that prohibits sounding the shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat, despite the Torah's association of the holiday with the shofar blast. The sources address the reasoning behind the decree—a concern that people might carry the shofar to an expert—and discuss exceptions that applied in the Temple and among established courts.