These sources explain the rabbinic enactment that prohibits sounding the shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat, despite the Torah's association of the holiday with the shofar blast. The sources address the reasoning behind the decree—a concern that people might carry the shofar to an expert—and discuss exceptions that applied in the Temple and among established courts.
גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי
32 sources · 29 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Torah itself establishes the tension at the heart of this question: Bamidbar 29:1 calls Rosh Hashanah a "day of teruah," and the Rambam (Mishneh Torah, Shofar 1:1) rules this a positive Torah commandment to hear the shofar, while the Sefer HaChinukh (405:1) confirms that the tradition identifying the instrument as a shofar specifically derives from an oral teaching linking Rosh Hashanah to the Yovel — yet the Maamar Mordechai (55:54) notes that the Gemara in Rosh Hashanah 29b reconciles the Torah's own dual language — "a day of teruah" versus "a remembrance of teruah" — by reading the latter as applying precisely when Rosh Hashanah falls on Shabbat, indicating that on Shabbat one recalls but does not actually sound the shofar.
The Sifra makes explicit that the Yom Kippur shofar overrides Shabbat everywhere, and then derives by contrast that the Sifra (Behar 2:5) limits the Rosh Hashanah shofar on Shabbat to the court alone — a distinction that the Gemara carried into practice, as Rosh Hashanah 30a records that after the Temple's destruction Rabban Yochanan ben Zakkai ordained blowing wherever there was a sitting beit din, in its presence.
The core rabbinic reason for suspending the shofar universally on Shabbat is a protective decree: the Rambam (Mishneh Torah, Shofar 2:6) rules that although shofar-sounding on Shabbat carries only a rabbinic prohibition — and in principle a Torah positive commandment could override a rabbinic restriction — the Sages nevertheless prohibited it as a precautionary measure, lest a person who cannot blow take the shofar in hand, walk to an expert to learn, and carry it four amot in the public domain, thereby incurring a Torah violation punishable by stoning, since everyone is obligated to hear the shofar but not everyone is expert in its sounding.
This reasoning is codified across the major halachic authorities: the Shulchan Arukh (OC 588:5) rules simply that when Rosh Hashanah falls on Shabbat the shofar is not sounded, and the Rema adds that even handling the shofar is forbidden except for its own need or its place, while the Mishnah Berurah (588:13) restates the decree as the concern that one might carry it to an expert to learn and thereby carry four amot on Rosh Hashanah, and the Shulchan Arukh HaRav (OC 588) elaborates that although shofar-sounding is not a labor and is prohibited only rabbinically as a weekday activity, this mild rabbinic prohibition is still not overridden by the Torah's positive commandment precisely because of that carrying concern.
The Tur (OC 588) records that the Rif himself would blow the shofar before his own beit din on Shabbat, relying on Rabban Yochanan ben Zakkai's enactment that blowing is permitted wherever a beit din sits — reading that institution broadly — but the Tur notes that all other authorities understood the enactment as limited to a court of twenty-three ordained judges, and Peninei Halakhah (4:10) confirms that today, since the chain of semichah is broken, all agree that no such court exists and blowing is forbidden in our time in every location.
Rosh Hashanah 32b records a mishna establishing that one may not violate even rabbinic restrictions — such as passing the Shabbat boundary or clearing rubble — to obtain a shofar on Rosh Hashanah, and the Gemara explains that the shofar is a positive commandment while Yom Tov carries both a positive and a negative commandment, and a positive commandment does not override a combined positive-and-negative prohibition, reinforcing the framework that Shabbat-related restrictions block shofar-blowing from multiple angles; the Maamar Mordechai (55:43) situates the decree alongside parallel rabbinic suspensions of Megillah-reading and lulav-waving when those mitzvot fall on Shabbat, showing it as part of a consistent rabbinic policy.
Beyond the legal analysis, several authorities offer a deeper conceptual reading: the Shem MiShmuel (Rosh Hashanah 5:10) argues that on Shabbat there is simply no need to arouse Divine mercy through the shofar, since Shabbat is inherently a time of love and Divine favor that stands on its own — the shofar's work is already accomplished by Shabbat itself — and the Peri Tzadik (Vayetzei 3:2) adds that when Rosh Hashanah falls on Shabbat, Shabbat itself is intrinsically a day of remembrance before God, so the shofar's function of raising our memory before Him is rendered unnecessary, while the Shem MiShmuel (Rosh Hashanah תרע"א) develops this further by teaching that on Shabbat the spiritually destructive forces withdraw of themselves, so the shofar's work of dispersing them is simply not required.
The Maamar Mordechai (55:56) notes that the Baal HaTurim finds an allusion in the pasuk in Vayikra 23:24 — reading "shabbaton zichron teruah" as indicating that when the first of Tishrei is a Shabbat there is only a remembrance of teruah, not actual blowing — though he clarifies that this remains a rabbinic rather than a Torah-level prohibition according to the halachic consensus, while the Maamar Mordechai (55:59) records a competing view that the prohibition derives from the Torah itself, based on the same "zichron teruah" reading.
Peninei Halakhah (4:9) synthesizes the tradition by confirming that from the Torah level the shofar must be blown even when Rosh Hashanah is on Shabbat, but the Sages enacted the universal suspension based on the carrying concern — with an exception maintained in the Temple, where rabbinic decrees did not apply, and in Jerusalem and its surroundings so long as the Great Sanhedrin was seated, since under its influence residents were careful not to carry; Peninei Halakhah (3:16) simply notes the resulting bottom line that when Rosh Hashanah falls on Shabbat the shofar is not blown.
The passage establishes that while the shofar blast of Yom Kippur overrides Shabbat everywhere, the shofar blast of Rosh Hashanah overrides Shabbat only in the Beit Din, derived through textual comparison showing that the phrase "in the tenth of the month" teaches that only Yom Kippur—not Rosh Hashanah—has a general Shabbat override throughout the land.
[ה] "ביום" – ולא בלילה. "ביום הכפורים" – אפילו בשבת. "תעבירו שופר בכל ארצכם" – מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה שבת בכל ארצכם? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים" שאין תלמוד לומר "בעשור לחדש"!? ממשמע שנאמר "ביום הכפורים" איני יודע שהוא בעשור לחדש?! אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.
Shabbat is not overridden by Yom Tov or Yom Kippur; in a midrashic dialogue, Shabbat complains to God that all other days have a pair while it has none, and God responds that Knesset Yisrael is Shabbat's partner, which He reminded Israel of at Sinai by commanding them to remember the Shabbat day.
ד"א יום טוב ויוה"כ נדחה שבת אינו נדחה אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכולן יש זוג ולי אין זוג אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם הוי זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בת זוגך שנאמר זכור את יום השבת לקדשו.
The sugya discusses the rules governing shofar on Shabbat and records the Temple exception: in the Mikdash, the shofar was sounded on Shabbat, while outside Jerusalem it was not. It also analyzes the status of the Temple after its destruction.
And they would sound the shofar on Shabbat with the court. Rav Huna’s brief statement is obscure, and therefore the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: With the court? It means: In the presence of the court, i.e., in the place where the court convenes. This comes to exclude any place that is not in the presence of the court, as the shofar is not sounded there. § Rava raised an objection from the mishna: And Jerusalem had this additional superiority over Yavne. What is the meaning of the phrase: And this additional? If we say that it is referring only to that which it teaches in the mishna, it should have simply said: This, without mentioning that it is an additional superiority. Rather, it indicates that in Jerusalem even private individuals sound the shofar on Shabbat, whereas in Yavne individuals do not sound it, but only agents of the court. And this too is difficult: Don’t individuals sound the shofar in Yavne? But when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: When the prayer leader completed the sounding of the shofar in Yavne, nobody could hear the sound of his own voice in his ears due to the noise of the sounding of individuals. After the leader of the congregation finished sounding on behalf of the entire community, many individuals would take out their shofars and blast them, which created a loud noise. This indicates that individuals would sound the shofar on Shabbat even in Yavne.
Every city that can see, hear, and easily reach Jerusalem may sound the shofar on Rosh Hashanah; Rabbi Yochanan ben Zakkai instituted that even Yavneh may do so, and Jerusalem and nearby cities do so by Torah law.
ראש השנה ל״ב ב — ד"ה מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין
Rosh Hashanah 32b:23
One may not violate Shabbat prohibitions to obtain or prepare a shofar for sounding on Rosh HaShana, because the positive mitzva of shofar does not override both a prohibition and the positive mitzva of rest that apply on a Festival.
MISHNA: With regard to the shofar of Rosh HaShana, one may not pass the Shabbat limit for it, i.e., to go and hear it, nor may one clear a pile of rubble to uncover a buried shofar. One may not climb a tree, nor may one ride on an animal, nor may one swim in water, in order to find a shofar to sound. And one may not cut the shofar to prepare it for use, neither with an object that is prohibited due to a rabbinic decree nor with an object that may not be used due to a prohibition by Torah law. However, if one wishes to place water or wine into the shofar on Rosh HaShana so that it emits a clear sound, he may place it, as this does not constitute a prohibited labor. GEMARA: The Gemara asks: There is a principle that a positive mitzva overrides a negative mitzva. With this in mind, what is the reason that one may not perform a prohibited labor on Rosh HaShana to fulfill the positive mitzva of sounding the shofar? The Gemara answers: Sounding the shofar is a positive mitzva, but performing prohibited labor on a Festival violates both the positive mitzva to rest and the prohibition against performing prohibited labor, and a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva.
Since there is no need for the verse to state: “Of the seventh month,” as it already states: “On the Day of Atonement,” what is the meaning when the verse states: “Of the seventh month”? This serves to teach that all soundings of the shofar of the seventh month must be similar to one another.
משנה תורה, שופר פרק א א והלאה, וראה שם עוד פרק ב א והלאה, וראה שם עוד וערך תקיעה
Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
Maimonides codifies that the shofar is not sounded on Shabbat, explaining the decree as a safeguard against carrying the shofar to someone expert in sounding it. He preserves the Temple exception.
Maimonides explains the practical scope of the decree and the circumstances in which a recognized court could sound the shofar on Shabbat, reflecting the rabbinic distinction between ordinary communities and the central court.
The Tur presents the halakhic rule that shofar is not sounded on Shabbat and records the reason given by the Sages: concern that a person might carry the shofar to an expert for guidance.
שמע ט' תקיעות מט' ב"א שתקעו כולם כאחד לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד"א ברה"ר ורי"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב ב"ה התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג' ולא נהגו כן שכל המפרשים פי' ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה ואע"פ ששבת לאו זמן תקיע' היא מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשב' כדי להתלמד לתקוע אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו:
The mitzvah of shofar on Rosh Hashanah requires hearing the shofar sound on the first day of Tishrei; though the Torah's reference to "day of teruah" (Bamidbar 29:1) does not specify which instrument, the Sages learned through oral tradition that teruah is performed with the shofar, as evidenced by its use in the Yovel.
The Torah mandates hearing the shofar blast on Rosh Hashanah (derived from Bamidbar 29:1, "yom teruah yihyeh lachem"), and the permissible shofar for both Rosh Hashanah and Yovel is a bent ram's horn; though the Torah does not explicitly describe the teruah on Rosh Hashanah, the oral tradition derives it by analogy from the teruah of Yovel mentioned in Vayikra 25:9.
The Mishnah Berurah explains the practical and conceptual background of the enactment, emphasizes that the prohibition is rabbinic rather than a cancellation of the Torah’s mitzvah, and discusses the relevant exceptions and customs.
(יג) אין תוקעין בשופר - גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה:
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח — ד"ה י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת
Shulchan Arukh, Orach Chayim 588:5
The governing practical law states that the shofar is not blown when Rosh Hashanah occurs on Shabbat, while discussing the rabbinic framework and the Temple-related exception.
י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר: הגה ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו: (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין):
5. If the holy day of Rosh Hashanah falls on Shabbat we do not sound the shofar. Rema: and it is even forbidden to handle a shofar, unless if needed for itself (i.e. in an allowed Shabbos act like to carry water) or it’s place (i.e. on a chair that one wants to sit).
The Shulchan Arukh HaRav codifies the non-sounding of shofar on Shabbat and explains the rabbinic safeguard, while treating the Temple and court dimensions of the law.
The holiness of Rosh Hashanah as the day of remembrance is elevated on Shabbat through the remembrance itself (since Shabbat is inherently a day of remembrance from the creation account), and therefore when Rosh Hashanah falls on Shabbat, there is no necessity to elevate our remembrance before God through the act of shofar-blowing.
וגם קדושת ר"ה שהוא יום הזכרון שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה טז.) וביום השבת הוא ביתר שאת ולזה כשחל ר"ה בשבת אין מהצורך להעלות זכרונינו לפניו ית' לטובה ע"י פעולת השופר מפני שהוא יום הזכרון בעצם כש"נ ויכל אלהים ביום השביעי ותרגם ירושלמי וחמיד.
When eating apple with honey, one recites a blessing over the apple as the primary food, which exempts the honey from requiring a separate blessing; nevertheless, even if the apple is eaten after the blessing over bread, a blessing must still be recited over it, and some have the custom to dip bread in honey.
(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:
The passage explains that shofar-blowing has no necessary purpose on Shabbat because Shabbat is established and fixed—on Shabbat there is no need to awaken Divine compassion and favor, since God's love and willingness toward us are already present; therefore we recall the shofar-blast (zikaron truah) but do not blow it, though the passage notes that blowing is not strictly forbidden but simply unnecessary, comparable to women's optional fulfillment of the obligation.
ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה כי שבת קביעא וקיימא, ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל, וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, [ומ"מ עדיין לא שמענו שיהי' אסור לתקוע רק שאין צורך לנו בתקיעה, והשבות דתקיעה נמי ליכא דלא יהא אלא כמו נשים סומכות רשות, דמותר להו לתקוע אף שאינן צריכין לתקיעה]
Shem MiShmuel addresses the spiritual significance of Rosh Hashanah on Shabbat and explains how the day’s sanctity and inner process operate even when the physical shofar blasts are omitted.
ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז באין התקיעות לסלק את הרשעים גמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו, והוא כענין דבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהיו נוהגין לתקוע בהוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתנקשים אחר גוף המת אז כידוע במפרשים, ע"כ בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צרכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת הרעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק יודעי תרועה תוקעי תרועה לא כתיב וכו' דבעי לכוונא ליבא ורעותא, אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל:
When Rosh Hashanah falls on Shabbat, a discourse explains the shofar-blowing as a comprehensive service encompassing all the year's specific acts of worship, beginning with the praise of Adon Olam (whose gematria equals Ain Sof, the highest level of Godliness transcending all gradations), so as to understand how Divine kingship can exist even before any creature was created.
בס"ד. יום ב' דראש-השנה ה'תשמ"ג [cup]אדון[/cup] עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא , ומדייק בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה [בהמשך המתחיל יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, שבו מבאר (במאמר הראשון ) דהכתרת המלך היא בשמחה גדולה], דצריך להבין, איך תתכן המלוכה בטרם כל יצור נברא, והרי המלוכה היא על הזולת דוקא כמאמר אין מלך בלא עם, ויתירה מזו, דמלוכה היא דוקא על מי שבערכו, היינו שהעם הוא בדומה להמלך, דלא זו בלבד שענין המלוכה (באדם) הוא דוקא על בני אדם ולא על בעלי חיים (דגם כשיהי' לאדם אלף אלפים בעלי חיים א
The passage discusses why shofar is not blown when Rosh Hashanah falls on Shabbat, presenting the view that shofar-blowing constitutes labor (melachah) prohibited on Shabbat, and that the Sages decreed against blowing due to concern that one might carry the shofar in public, which would violate Shabbat prohibitions.
סימן נח תקיעת שופר בשבת ב״ה, קרית צאנז, ה׳ וישב תשכ״ג גי״ה הגיעני לנכון ומאוד שממתי לראות טוישב תשכ״ג גי״ה הגיעני לנכון ומאוד שממתי לראות ט מע״כ הדר״ג נ״י שם עין עיונו לטובה לעבור על מדו״ת אשר מנני השי״ת למדש ולמת מלקי במוה״ק בסוגיא דשמא יעטרנו ]ונדפס טשראל סבא גליון ו׳[, ומפני כבודו כי רב משמי להשימ אך מממתגליון ו׳[, ומפני כבודו כי רב משמי להשימ אך מממת טרדותי כי רבו למעלה ראש נקיטנא נפשאי בקציט להשיב על הערותיו היקרים. א( ר״ד ממה קרא על מה שפרשתי בדברי רש״י ז״ל ]ר״ה כ״ט ע״ב[ דס״ל לתלק טן שבת דכמיב לא תעשה מלאכה סתם ]וגסע״ב[ דס״ל לתלק טן שבת דכמיב לא תעשה מלאכה סתם ]וגס תקיעת שופר בכלל מלאכה[ לטן יו״ט דכמיב מלאכת עבודה ]ושם דוקא א מ דנן דתכמה היא ואינה מלאכה[. והקשה מעכמ׳׳ה דהלא גס טו ״ ט כתיב מלאכה סתם, והטא פי׳ הרמב״ן, וסיים והיוצא״ ט כתיב מלאכה סתם, והטא פי׳ הרמב״ן, וסיים והיוצא מהנ׳׳ל דלא תילוק ולא טלוק ידענא טן שני ה ט טיי ס מלאכה סתם ומלאכת עבודה, עכמ׳׳ד. והנני תמה על תמיהתו, דהלא הבאתי שם דברי הרשכ״א שבתוס׳ שבת קי׳׳ז ע׳׳ב ד׳׳ה והתנא, כאשרדברי הרשכ״א שבתוס׳ שבת קי׳׳ז ע׳׳ב ד׳׳ה והתנא, כאשר יראה בפנים דממלק טן מלאכת עבודה למלאכה סתם, ומבואר יותר בארוכה בסי׳ הרשב״א שם, והטא שם ג׳׳כ שיטת הרמב״ן שיש לו דרך אמר בזה עיי״ש, ועיין בשבת של מי שהעתיק ג״כ ד ב דאמר בזה עיי״ש, ועיין בשבת
On this pageThe passage discusses why shofar is not blown when Rosh Hashanah falls on Shabbat, presenting the view that shofar-blowing constitutes labor (melachah) prohibited on Shabbat, and that the Sages decreed against blowing due to concern that one might carry the shofar in public, which would violate Shabbat prohibitions.
Page 74
Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
A person who blew the shofar on the first day of Rosh Hashanah when it fell on Shabbat and recited a blessing must determine whether to recite Shehecheyanu again on the second day, depending on whether the act performed on Shabbat fulfilled the obligation from Torah law or violated a Rabbinic decree, and this analysis extends to similar cases such as taking the lulav on Shabbat during Sukkot.
סימן קסד יצחק רכג סאהר וכא לימ כעת פטה סכתכים סכת״י וכן ומןתקים מירהמ »דגל התורה״ )שי״ל גשעתו כעיר ווהווווע — וכהיום אינם נטצאיט( טטה שכתב הותני טזוו״ר הגאון הנמל המכורסם כעע״ת טוה״ר פנחס סג׳ל צימעטבוים זלל״ה ראכ״דכעע״ת טוה״ר פנחס סג׳ל צימעטבוים זלל״ה ראכ״ד יע״כ גראכווארריין — שנאכד עעיה״ש כשנות הזעם הי״י אפרתי להרעיפם כאן לעשות נח״ר לנשמתו הטהורה ויהא זכרו כרוך. סימן קסד בנדון מי שעבר ותקע בשופר ביום א׳ דר״ה שחל בשבת אם צריך לברךשעבר ותקע בשופר ביום א׳ דר״ה שחל בשבת אם צריך לברך שהחיינו ביום ב׳ למ״ד דאם בירך ביום א׳ שהחיינו א״צ לברך — וכן אם נטל לולב ביום א׳ דסוכות אם חל בשבת אם יברך שהחיינו ביום ב׳ בהמשד למש״ב בספרי )ח״ב סי׳ נ׳( בנדון מי ששכחב׳ בהמשד למש״ב בספרי )ח״ב סי׳ נ׳( בנדון מי ששכח ותקע שופר בר״ה בשבת, מד, שכתב ג״כ בענין הנ״ל, חותני בזוו״ר הגאון הגדול זלה״ה. וז״ל : דאיתי בהגהות סכמת שלמה טל או״ח )בסימן תקפ״ס( שכתב: והנה ראיתי בש״ע הקטנים באשל אברהם )תקפ״ס( שכתב: והנה ראיתי בש״ע הקטנים באשל אברהם ) סי ק ת׳( שהביא בשם תשובה אסת שנסתפק, שאם טבר ונטל השופר בשבת ותקט בו ובירך אם יצא יד״ח שופר או לא ונפ״מ לפנין שלא יצטרך ביום שני להסובריס דאם בירך שהחיינו לא יברך ביום שנישני להסובריס דאם בירך שהחיינו לא יברך ביום שני שהחיינו, וכמו כן יש להסתפק בלולב אם טבר תעל הלולב ביום א׳ שחל
On this pageA person who blew the shofar on the first day of Rosh Hashanah when it fell on Shabbat and recited a blessing must determine whether to recite Shehecheyanu again on the second day, depending on whether the act performed on Shabbat fulfilled the obligation from Torah law or violated a Rabbinic decree, and this analysis extends to similar cases such as taking the lulav on Shabbat during Sukkot.
Page 228
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ט — ד"ה אמנם הר"ן
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:59
The prohibition against blowing the shofar on Rosh Hashanah when it falls on Shabbat is from the Torah, derived from the verse "zichron truah" (remembrance of a blast), and therefore on that day one only mentions it but does not sound it.
שהאיסור הוא מדאורייתא והוא נלמד מהפסוק: "זכרון תרועה" – כשחל ר"ה בשבת רק מזכירים ולא תוקעים.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ב — ד"ה ודעת הרמב"ם
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:52
The Rambam and Shulchan Aruch hold that shofar is not sounded on Shabbat in our time because there is no Temple and no established court; in 1905-1906, when Rosh Hashanah fell on Shabbat consecutive years, the author of "Lev HaIvri" in Jerusalem attempted to sound the shofar before both Sephardic and Ashkenazi courts (following the Rif's view), but the effort ultimately failed due to disturbances, though reports suggest he may have actually sounded it and rabbis heard the blasts from outside.
ודעת הרמב"ם (שם ה"ט) והשו"ע (סי' תקפ"ח סעי' ה') שאין תקיעה בשבת בימינו, מכיון שאין ביהמ"ק ואין בי"ד סמוכין.
בשנת תרס"ה-תרס"ו חל ר"ה בשבת שנה אחר שנה. ורצה בעל "לב העברי" בירושלים לתקוע בשופר, לקח את הבי"ד הספרדי שישב בבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי, ולקח את הבית דין האשכנזי שישב בחורבת רבי יהודה החסיד ורצה לתקוע בפניהם בשבת, וכדעת הרי"ף. ולבסוף לא עלתה בידו שהיו הפרעות, ואמנם יש שמועות שאכן תקע ובאו רבנים ושמעו מבחוץ התקיעות.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:מ״ג — ד"ה תקנות חכמים שמא יטלטל תיקנו חכמים
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:43
The Sages instituted that one should not blow the shofar on Rosh Hashanah when it falls on Shabbat, not read the Megillah when the fifteenth of Adar falls on Shabbat, and not wave the lulav on Yom Tov of Sukkot when it falls on Shabbat, because of concern that one might carry them in the public domain.
תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר ב"ראש השנה" שחל בשבת ולא לקרוא במגילת אסתר כשחל ט"ו באדר ביום שבת, לנענע לולב ביום טוב "סוכות" שחל בשבת, מכיון שחוששים שמא יטלטלום ב"רשות הרבים".
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ה — ד"ה ושואל רבא על זה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:55
Raba questions how shofar was blown in the Temple, Jerusalem, and Yavneh on Shabbat if it were Torah-prohibited, and argues that shofar-blowing is wisdom rather than labor and should not be forbidden by Torah; he therefore concludes that the prohibition is rabbinic, imposed from concern that one might travel to learn the technique from an expert or carry the shofar four cubits in public on Shabbat, a concern applied similarly to lulav and megillah.
ושואל רבא על זה: א"כ איך היו תוקעים במקדש? וכן בירושלים וביבנה, ובאיכא בי"ד סמוכים איך תוקעים בשבת? ועוד תקיעת שופר היא חכמה ולא מלאכה וכיצד יעלה על הדעת שיהא אסור מהתורה? אלא אמר רבא: שזה איסור דרבנן שחששו שמא ילך ללמוד את חכמת התקיעה אצל חכם, ויטלטל את השופר ד' אמות ברה"ר, וכמו כן חששו בלולב ובמגילה שלא לנענע או לקרוא בשבת שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ו — ד"ה וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:56
The Baal HaTurim derives from Torah that the shofar is not blown on Shabbat, interpreting the verse "in the seventh month on the first of the month shall be to you a day of rest, a memorial of blowing, a holy convocation" (Vayikra 23:24) to mean that if the first of the seventh month falls on Shabbat, only the remembrance and holiness of the day are observed but the shofar is not actually sounded—though in the Temple the shofar was blown even on Shabbat—but in practice this is not a Torah prohibition but rather a rabbinic enactment.
וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה שבשבת אין תוקעים בשופר, שכתוב (ויקרא, כ"ג, כ"ד): "דבר אל בני ישראל לאמור בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" היינו, נדרש הפסוק כך: אם בחודש השביעי באחד בחודש יהיה יום שבתון, היינו יום שבת אז זכרון תרועה מקרא קדש בלבד אבל לא תוקעים ולא מריעים, ורק במקדש נאמר (יואל ב', א') "תקעו שופר בציון" – ר"ת 'שבת', שבשבת תוקעים במקדש וירושלים, ומכל מקום להלכה – אין הדבר כן, ואין זה איסור דאורייתא אלא מדרבנן.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ה:נ״ד — ד"ה הגמרא בר"ה
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 55:54
The Gemara in Rosh Hashanah cites Rabbi Levi bar Lahma in the name of Rabbi Hama bar Hanina resolving an apparent contradiction between two verses—one saying "a day of remembrance of shofarblast" and another saying "a day of shofarblast shall be for you"—by explaining that the first applies when Rosh Hashanah falls on Shabbat (when only the remembrance is observed without actual shofar-blowing) and the second applies when it falls on a weekday (when actual blowing occurs), with Rashi clarifying that on Shabbat the verses concerning shofarblast are recited but not actually blown, whereas on weekdays the shofar is actually sounded.
הגמרא בר"ה (כ"ט ע"ב) מביאה טעם לזה שאין היום תקיעות בשבת: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'! לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות ביום חול".
כלומר התורה עצמה כותבת שיש מצב שיהיה רק "זכרון תרועה" ולא יתקעו אם ר"ה חל להיות בשבת, וזה איסור דאורייתא. ופירש רש"י (שם): "מקראות של תרועה יאמרו בשבת, וביום חול "יום תרועה" שיתקעו ממש".
After the Temple's destruction, R. Yoḥanan b. Zakkai ordained that the shofar be blown on Shabbat only in the presence of the central beit din whose judges held an unbroken chain of ordination from Moshe Rabbeinu, and since no such court exists today, the shofar cannot be blown on Shabbat, though Rif disagreed and permitted it in important batei din regardless of ordination status.
לאחר שנחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין. והכוונה לבית הדין המרכזי שבדור, שבו היו מקדשים את החודש, ודייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. שבכל מקום שהוא נמצא, בין ביבנה ובין במקום אחר, כל זמן שחבריו יושבים במקומם – תוקעים. ומשעה שקמו ממקומם – אסור לתקוע (רמב"ם הל' שופר ב, ט). ולדעת הרי"ף, שהיה אחד מגדולי הראשונים, גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, יש לתקוע בפני כל בית דין חשוב. וכך הנהיג הרי"ף עצמו, שבבית דינו תקעו בראש השנה שחל בשבת. אולם כל שאר הראשונים חלקו עליו וסברו שהתקנה היתה לתקוע רק בבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ועל כן בימינו אין אפשרות לתקוע בשום בית דין. ואף תלמידיו הגדולים של הרי"ף לא המשיכו לתקוע כמותו בבית דינם.
Following the destruction of the Temple, R. Yoḥanan b. Zakkai ordained that the shofar be blown on Shabbat wherever there was a sitting beit din. He was referring to the main beit din of the time, where the new moon was sanctified, and whose judges had been ordained in an unbroken chain since the times of Moshe Rabbeinu. Wherever such a court was located, whether in Yavneh or elsewhere, the shofar was blown. If the court was no longer sitting there, it was prohibited to blow the shofar on Shabbat (MT, Laws of Shofar 2:9). Rif, one of the greatest Rishonim, maintained that even after the chain of ordination was broken, the shofar should be blown in any important beit din. In fact, Rif followed this practice himself. In his beit din, the shofar was blown on Rosh Ha-shana even on Shabbat. However, the rest of the Rishonim disagreed with him, maintaining that the shofar was only to be blown in a beit din composed of those ordained in an unbroken chain from the time of Moshe. Therefore, there is no longer any beit din in whose presence the shofar can be blown. Furthermore, even the most devoted disciples of Rif did not follow his practice.
Although Torah law requires shofar-blowing even on Shabbat, the Sages ordained against it because people unfamiliar with carrying laws might transport a shofar to an expert for instruction and thus violate the Shabbat prohibition against carrying in the public domain; however, shofar was blown on Shabbat in the Temple and in Jerusalem while the Sanhedrin sat there, since residents were known to observe these restrictions carefully.
מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע או"ח תקפח, ה). אמנם במקדש היו תוקעים גם כאשר ראש השנה חל בשבת, שאין גזירות חכמים חלות על המקדש. ואף בירושלים ובסביבתה הקרובה היו תוקעים כל זמן שחברי בית הדין הגדול היו יושבים, מפני שעל ידי השפעת בית הדין, תושבי ירושלים והסביבה נזהרו מאיסור טלטול בשבת (רמב"ם שופר ב, ח-ט). ואף שתקנה זו שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת מדברי חכמים, רמז יש לה בתורה, שבפסוק אחד נאמר (במדבר כט, א): "יוֹם תְּרוּעָה", ובפסוק אחד נאמר (ויקרא כג, כד): "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה". הרי שכאשר ראש השנה חל בימות החול הוא יוֹם תְּרוּעָה, וכאשר ראש השנה חל בשבת הוא שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שזוכרים את התרועה אבל אין מריעים בפועל (בבלי ר"ה כט, ב).
According to Torah law, even if Rosh Ha-shana is on Shabbat the shofar is blown. However, the Sages ordained that the shofar is not blown on Shabbat, because while everyone is obligated in shofar, not everyone is knowledgeable about the laws pertaining to carrying in the public domain. The Sages were concerned that people who did not know how to blow the shofar might take one to an expert to teach them. If they were to carry the shofar four amot within the public domain, they would transgress the Torah prohibition of carrying on Shabbat (Rosh Ha-shana 29b; SA 588:5). Nevertheless, in the Temple they blew the shofar even on Shabbat, as rabbinic ordinances did not apply within the Temple. In fact, they blew in Jerusalem and its environs as well as long as the Sanhedrin was situated there, because due to the influence of the court, residents of Jerusalem and its environs were careful to avoid carrying on Shabbat (MT, Laws of Shofar 2:8-9). Although the ordinance to refrain from blowing the shofar on Rosh Ha-shana on Shabbat is rabbinic, the Torah alludes to it: One verse says, “a day of blasts (yom teru’a)” (Bamidbar 29:1), while another says, “a sacred occasion commemorated with loud blasts (zikhron teru’a)” (Vayikra 23:24). The Gemara explains that when Rosh Ha-shana is on a weekday it is a day of teru’a, while when it is on Shabbat it is a commemoration (zikhron) of teru’a, when we mention the teru’a without actually sounding the blasts (Rosh Ha-shana 29b).
אף על גב שהתקיעה הוא משום שבות, ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יוליכנו בידו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות, ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבין בתקיעה, ואין הכל בקיאין בתקיעה. עד כאן לשונו.
Same passage as Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav 2:6
ויעברנו f n נר ה״ר, אבל בתיקון כלי שיר, שאסור נם ביו׳׳ט לבד, זולת שבת, ל״ש זה, וכל זה שייך גבי שופר של ר״ה, אבל בתקיעה על הצר הצורר, הלא רובא דרובא של תקיעות כאלה, אינם בשבת, וממילא את יזדמן פעם בשבת, יש לאסור משום נזירה
