The Avnei Nezer addresses the halakhic status of settling in Eretz Yisrael and examines whether the Talmudic Three Oaths restrict collective or mass immigration to the Land. The sources present the classical Talmudic formulation of these oaths alongside later rabbinic interpretations of their contemporary application.
שלא יעלו ישראל בחומה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Gemara in Ketubot 111a records the statement of Rabbi Yosei son of Rabbi Ḥanina that three oaths were administered at the time of exile: one that Israel should not ascend to Eretz Yisrael 'as a wall' (i.e., en masse by force), one that Israel should not rebel against the nations, and one that the nations should not oppress Israel excessively — and these oaths are derived from the threefold repetition of the adjuration formula in Shir HaShirim 2:7.
Avnei Nezer, Yoreh Deah 454 engages directly with this passage, citing the Gemara's formulation of all three oaths — that Israel should not ascend as a wall, that Israel should not rebel against the nations, and that the nations should not subjugate Israel excessively — as the framework within which the question of mass return to Eretz Yisrael must be analyzed.
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:26 notes that some authorities hold that the three oaths suspended the mitzva of settling Eretz Yisrael, and records the position of Rav Meir Simcha of Dvinsk that since the Balfour Declaration the force of the oaths was lifted — 'with the permission of kings the mitzva of settling Eretz Yisrael arose again' — so that even those who tied the mitzva to the oaths would agree it was restored.
Minchas Yitzchak (Minchas Yitzchak 10:108) discusses whether and under what conditions one may leave Eretz Yisrael, presenting multiple interpretive views on whether the prohibition against departure is biblical or rabbinic, and surveying the positions of the Chatam Sofer, Rashi, the Rambam, the Shulchan Aruch, and other authorities on the underlying nature of Eretz Yisrael's holiness and its practical consequences.
Shevet HaLevi (שבט הלוי ח"ה סי' ס"ו אות ג') addresses a set of distinct halakhic questions — including the qualifications of a cantor, oaths forbidding speech, and compensatory prayer for a missed mincha on Yom Kippur — and does not treat the shalosh shevuos or mass return to Eretz Yisrael in this siman.
שיר השירים ב׳
Song of Songs 2:7
The verse adjures the daughters of Jerusalem not to awaken or arouse love until it pleases. The Talmud interprets this poetically as part of the scriptural basis for the Three Oaths.
הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס}
כתובות ק״י ב-קי״א א
Ketubot 110b-111a
The sugya presents the obligation to dwell in the Land of Israel and then records the Three Oaths: Israel should not ascend as a wall, rebel against the nations, or provoke the end. These passages are the central Talmudic basis for later debate over collective immigration.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״.
כתובות קי״א א — ד"ה וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ
Ketubot 111a:4
Rabbi Yosei son of Rabbi Hanina teaches that the three oaths are: one that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael all at once like a wall but rather little by little; another that God adjured the Jews not to rebel against the gentile nations; and a third that God adjured the gentile nations not to subjugate the Jews excessively.
וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.
The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses? The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively.
שבט הלוי, ח״ה סי׳ ס״ו
שבט הלוי ח"ה סי' ס"ו אות ג'
The passage discusses several halakhic questions addressed in a responsum, including matters of who may lead slichot, the qualifications of a cantor, studying on Rosh Hashanah eve, an oath forbidding speech with another person, recitation of "asher yatzar" during shofar blowing, and whether one who missed mincha on Yom Kippur can make it up at night.
On this pageThe passage discusses several halakhic questions addressed in a responsum, including matters of who may lead slichot, the qualifications of a cantor, studying on Rosh Hashanah eve, an oath forbidding speech with another person, recitation of "asher yatzar" during shofar blowing, and whether one who missed mincha on Yom Kippur can make it up at night.
Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
אבני נזר, יורה דעה תנ״ד — ד"ה הלכות ישיבת ארץ ישראל
Avnei Nezer, Yoreh Deah 454
Rabbi Zeira explains that the three oaths mentioned in a repeated pasuk consist of: one oath that Israel shall not ascend as a wall, one oath by which the Holy One swore Israel not to rebel against the nations of the world, and one oath by which the Holy One swore the nations of the world not to enslave Israel excessively.
ור' זירא ההוא מבע"ל לכדר"י בר"ח דאמר ג' שבועות הללו למה שפסוק זה נכפל ג' פעמים] אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באוה"ע ואחת שהשביע הקב"ה את אוה"ע שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי.
אבני נזר, יורה דעה תס״א — ד"ה הלכות נדוי וחרם ב"ה איר ליום
Avnei Nezer, Yoreh Deah 461
The Avnei Nezer discusses the halakhic status of settling in the Land of Israel and the relationship between individual aliyah and the Talmudic restrictions associated with the Three Oaths. This responsum is a primary source for his treatment of whether the prohibition applies in circumstances of organized or mass return.
הלכות נדוי וחרם ב"ה איר ליום ג' ראה תרל"ט לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אאמ"ו הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פ"ה כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. מכתבך הגיעני
מנחת יצחק, ח״י סי׳ ק״ח
Minchas Yitzchak 10:108
The passage discusses whether and under what conditions one may leave Eretz Yisroel, presenting multiple interpretive views: it cites the Chatam Sofer's position that Eretz Yisroel's holiness is intrinsic and eternal rather than dependent on occupancy, allowing departure in certain circumstances; contrasts this with Rashi's view that the prohibition against leaving stems from Torah study being present there; and analyzes various Talmudic sources (Gittin, Pesachim, Ketubot) to determine whether the prohibition is a Biblical command, a rabbinic enactment, or based on holiness. The passage concludes by citing authorities including the Rambam, Shulchan Aruch, and contemporary authorities on the operative halakha regarding leaving Eretz Yisroel and other lands.
On this pageThe passage discusses whether and under what conditions one may leave Eretz Yisroel, presenting multiple interpretive views: it cites the Chatam Sofer's position that Eretz Yisroel's holiness is intrinsic and eternal rather than dependent on occupancy, allowing departure in certain circumstances; contrasts this with Rashi's view that the prohibition against leaving stems from Torah study being present there; and analyzes various Talmudic sources (Gittin, Pesachim, Ketubot) to determine whether the prohibition is a Biblical command, a rabbinic enactment, or based on holiness. The passage concludes by citing authorities including the Rambam, Shulchan Aruch, and contemporary authorities on the operative halakha regarding leaving Eretz Yisroel and other lands.
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 5 ק״ח:כ״ו — ד"ה ובדעת הרמב"ם שלא מנה מצות ישיבת
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:26
Some authorities hold that according to Maimonides, settlement of the Land of Israel was a mitzvah until Israel took two oaths (in Ketubot 111a)—one in which God made Israel swear not to ascend with force to the Land, and another in which God made Israel swear not to rebel against the nations—but that since the Balfour Declaration and following the reasoning of Rabbi Meir Simcha of Dvinsk, the prohibition of those oaths has been lifted by royal permission, thereby reviving the mitzvah of settling the Land even according to Maimonides; moreover, some argue that the three oaths are interdependent, and since the nations violated their corresponding oath by persecuting and destroying a significant portion of the Jewish people, their breach nullified the earlier oaths.
ויש סוברים שלרמב"ם ישיבת ארץ ישראל היתה מצוה עד שנשבעו ישראל ב' שבועות (כתובות קי"א ע"א): שבועה אחת שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא יעלו בחומה (שלא יעלו לארץ ישראל ביד חזקה) והשבועה השניה שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא ימרדו באומות (מגילת אסתר על סה"מ שם), ושבועה השלישית היא השביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מידי, וא"כ לפי מה שכתב הרב מאיר שמחה מדוינסק (בעל האור שמח) במכתב גלוי לעודד עליה לא"י, שמאז "הצהרת בלפור" "סר פחד השבועות וברשיון מלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל" (נדפס ב"התור" שנת תרפ"ב), חזרה וניעורה מצות ישיבת ארץ ישראל גם לפי הרמב"ם. ועוד נראה ששלושת השבועות הן קשורות אחת עם חברתה, ומעת שהאומות הפרו את השבועה ורדפו והרגו וטבחו והשמידו חלק ניכר מעם ישראל, וחלק מהם ישב שקט ושאנן ולא מיחה, הרי שהפרת השבועה על ידם ביטלה את השבועות הראשונות, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג עמ' של"ג).
ב"ה א' תצוה האמת והצדק לפ"ק. ישאו הרים שלום לכבוד אהו' מחו' בא"ז ידיד ישראל ידי"נ הרב הגדול מעוז ומגדול הצדיק המפורסים כקש"ת מוהר"ר ישראל שליט"א. א) בדבר קונטרסו הנחמד עיינתי בעזהי"ת ונהנתי ממנו כי מעורר לבבות לחיבת אה"ק בדברים טובים ומתוקים. ולדינא מ"ש דאף לדעת ר' חיים שבתוס' אם יעלו שם אלף מישראל איש את רעהו יעזורו ואת אחיו יאמר חזק לקיים מצות התלויות בארץ זה אפשר. אך להמתין עם העלי' עד ישיגו רשיון. אינו נ"ל כי המעיין בהפוסקים רובא דרובא אין חוששין להא דר"ח. וגם גורם התרשלות כי מי יתן מעות עתה על הספק שמא ישיג רשיון: ב) ולדעתי כאשר יגיע העת מי שיוכל לעלות שיהי' לו שם מצב פרנסה יעלה. היינו אם הוא לבדו ישיג רשיון כי זה בנקל להשיג רשיון לאדם אחד. אבל בלא זה חלילה לעבור על דינא דמלכותא: ג) ומה שחידש לומר שמצות ישיבה משום כיבוש כבר אמרתי לבנו ר' זעליג נ"י כי סותר דברי רמב"ם פ"א מה' תרומות בישראל הקונה מגוי למ"ד יש קנין מקרי כיבוש יחיד. ואם המצוה משום כיבוש איך יהי' המצוה על יחיד. גם דבר א' ראיתי במכתבו כתב שבספרי במעשה א' לא נכתב שחזרו למקומם רק בשני' ולפנינו בספרי בשני המעשיות שחזרו למקומם: ד) אך בדבר זה נשתנה הענין כעת לטובה להיות מצב פרנסה בא"י עצמו לא להצטרך לחו"ל. ולדעתי זה העיקר במצות ישיבת א"י. וגם לקנות נחלה בא"י הוא דבר גדול בפרט להיות לו מזה פרנסה אף אם ישב בח"ל נחשב קצת ישיבה בא"י. ע"כ ראוי מאוד להתאמץ בזה. והנני שולח לכבודו קונטרס אשר העליתי לדינא כפי הנראה לענ"ד. ובל"נ אראה גם אני להיות מן הקונה נחלה אך לא אדע עוד הדרך איך ומה: דברי ידידו מחו' ודודו המצפה להרמת קרן ישראל בכללות ובפרטות. הק' אברהם
from our library copy — not yet checked against the original
חג שבועות הוא אשר צוה הש"י לעשות חג אחר שבעה שבועות של הספירה. וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפילה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת כדאיתא בברכות (כז, ב) אע"ג דעדיין ממש שבת גמור הוא. ואל תקשה מקידוש הש"ץ בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו. גם מצינו בהדלקת נרות חנוכה קצת דומה לזה, שהש"ץ מדליקין בבית הכנסת בעוד היום, והקהל מחויבין להמתין מלהדליק בביתם עד שיגיע זמן ההדלקה: בלילה ההוא של חג שבועות ידוד השינה מכל מי שרוצה לדבק בקדושה, ויעסוק בתורה כל הלילה, וכדאיתא בזוהר (ח"ג צז, א), ר' אבא ור' חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא כתיב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מאי קא מיירי. א"ל הא אוקמוה חברייא. אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא, והוו אחודן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבתא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאובתא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאובתא. בתר דאספסקו מנה מה כתיב (ויקרא טו, כח), וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאובתא מנייהו, ואמר קב"ה מכאן ולהלא חושבנא לדכיותא וספרתם לכם. לכם דייקא, כמה דאיתמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם. ולמה, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, ודאי בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים, וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה, כמה דאתתא זביו דילה בלילא לאשתמשא בבעלה, כך כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה, ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל לטורא דסיני, כדין נחת ההוא טלא בשלימו באדם ואתפסקא זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וקבילו אורייתא לכנסת ישראל הא אוקמינ', ובההוא זמנא וראי כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז) לאתדכאה ולאתחסאה וכלא אתקשרו (ס"א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא: וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים ע"י הקונטריסין שנתפשטו, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעיהם. ומאחר שהוספתי ג"כ נופך משלי בענין סדר לימוד זאת הלילה, על כן ארשום הכל ביחד:
from our library copy — not yet checked against the original
אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה, מאחר שעקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו. אין זה שאלה כלל, כי השי"ת נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל, אשר זכו אל הטוב, כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים, וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם... ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשי"ת והיא לעול על ישראל, והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה, ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השי"ת הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם, ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השי"ת בגזרתו על האדם...
from our library copy — not yet checked against the original
וכד אתקדשו בהו וכו': וכשז"ס דמלכות נתקדשו בהם, במ"ט ספירות העליונות, והבית, שהם ז"ס דמלכות שלא קבלו תקונים בלילה הא' דפסח (כנ"ל אות ס"ד ד"ה פירוש) נתתקן להתחבר אשה בבעלה, דהיינו שתתחבר המלכות עם ז"א, אז נקרא חג השבועות על שם אלו הנוקבות, דהיינו ז"ס דמלכות הנקראים ז' שבועות כנ"ל, ששורים עליהם אלו ימים העליונים, שהם מ"ט ימים דז"א, שנתקדשו בהם. ומשום זה כתוב, בשבועותיכם, שהמשמעות שהם שלכם, ולא כתוב, בשבועות, משום שכמו שנתקדשו ז"ס דמלכות שנקראים שבועות, נתקדשו גם כן ישראל למטה עמהם. כי ישראל למטה תלויים בקדושת המלכות, שממנה הם מקבלים, וע"כ נאמר בשבועותיכם.
from our library copy — not yet checked against the original
ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות לפי שהוא יום מתן תורה והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים:
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: חזקת שלוש פעמים
Filed under: Impurity of Land Outside Israel
Filed under: Burial in Eretz Yisroel
Sources establish the obligation to tear one's garment (kriah) upon witnessing the destroyed cities of Judah and Jerusalem, along with the specific blessings recited for each sight. The halakhic framework addresses when the obligation applies, how the tear is performed, and the accompanying statements of mourning.
Medieval and classical Jewish sources explore how the Urim and Tumim functioned as a divinely sanctioned oracular instrument for priestly decision-making. The sources examine the mechanism by which letters illuminated to communicate God's will, the spiritual prerequisites for the Kohen Gadol to receive answers, and the instrument's role in national governance and military decisions.
Biblical sources portray the kidneys (klayos) as an inner faculty associated with counsel, wisdom, intention, and moral discernment. God's examination of the kidneys alongside the heart represents divine scrutiny of the hidden interior where true character and sincere devotion reside.
Jewish sources establish head-covering as a halakhic practice rooted in reverence before God and fear of Heaven. The sources discuss its requirements during prayer and in daily life, grounding the practice in both legal obligation and spiritual awareness.
Biblical passages explore the kidneys as metaphorical organs representing the hidden interior life—conscience, moral intention, spiritual yearning, and divine scrutiny of the soul. These sources pair kidneys with the heart as the seat of inward experience subject to God's examination.
Sources present the three oaths derived from the Song of Songs, including the prohibition against ascending the land as a wall and rebelling against the nations before the appointed time of redemption. The sources establish the classical Talmudic and midrashic basis for this restraint on Jewish collective action.