Sources present the three oaths derived from the Song of Songs, including the prohibition against ascending the land as a wall and rebelling against the nations before the appointed time of redemption. The sources establish the classical Talmudic and midrashic basis for this restraint on Jewish collective action.
שלא יעלו בחומה - יחד ביד חזקה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundational aggadic source for the three oaths appears in Ketubot 111a, where Rabbi Yosi b'Rabbi Chanina derives that Israel was adjured not to ascend to Eretz Yisrael 'as a wall' — that is, by force en masse — while the nations were correspondingly adjured not to oppress Israel excessively.
Shir HaShirim Rabbah 2:7 and Midrash Tanchuma, Devarim 4:1 record parallel versions of the oaths, including the prohibition on 'ascending the wall from the exile,' alongside oaths not to rebel against the nations and not to hasten the end — with Shir HaShirim Rabbah 2:7 notably adding that the purpose of Mashiach's coming is precisely to gather Israel's exiles.
The Shir HaShirim verses (Shir HaShirim 8:4) that undergird this drasha adjure the daughters of Jerusalem not to rouse love 'until it please,' and Peninei Halakhah, Zemanim 4:4 notes that the Gemara appends a warning that if Israel violates the oath, God will permit their flesh to be taken 'like the gazelles and hinds of the field.'
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:26 records the view that the prohibition of ascending by force was understood by some to have lapsed following the Balfour Declaration, citing the position of Rav Meir Simcha of Dvinsk that from that point 'the fear of the oaths has passed' — but the passage does not present the view of the Avnei Nezer on this question.
שיר השירים ח׳
Song of Songs 8:4
This parallel adjuration is part of the biblical foundation invoked for the three oaths and the warning against prematurely forcing redemption.
הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹ֥רְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס}
כתובות קי״א א — ד"ה וְרַב יְהוּדָה
Ketubot 111a:2
The sugya presents the three oaths, including Israel's oath not to ascend as a wall and not to rebel against the nations, and discusses the divine adjuration not to force the end. This is the primary Chazal source for the prohibition under discussion.
וְרַב יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.
The Gemara asks: And how does Rav Yehuda respond to this argument? The verse is clearly referring to the Temple vessels, not to the people. The Gemara answers that another verse is written: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it please” (Song of Songs 2:7). Rabbi Yehuda derived from here that no act of redemption should be performed until a time arrives when it pleases God to bring about the redemption. And Rabbi Zeira maintains that the oath mentioned in that verse means that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, i.e., en masse, whereas individuals may immigrate as they wish. The Gemara asks: And what does Rav Yehuda reply to this? The Gemara answers that this command is derived from another verse in which “I adjure you” (Song of Songs 3:5) is written. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses? The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively.
שיר השירים רבה ב׳:ז׳
Shir HaShirim Rabbah 2:7
The midrash expounds the repeated adjuration not to awaken or force the redemptive process before its appointed time, connecting it with the Three Oaths and the restraint of collective return and rebellion.
רַבִּי חֶלְבּוֹ אוֹמֵר אַרְבַּע שְׁבוּעוֹת יֵשׁ כָּאן, הִשְׁבִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹא יִמְרְדוּ עֹל הַמַּלְכֻיּוֹת, וְשֶׁלֹא יִדְחֲקוּ עַל הַקֵּץ, וְשֶׁלֹא יְגַלּוּ מַסְטִירִין שֶׁלָּהֶם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְשֶׁלֹא יַעֲלוּ חוֹמָה מִן הַגּוֹלָה. אִם כֵּן לָמָּה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא, לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
recovered from “Responsa Avnei Nezer, Yoreh De'ah 460”
מדרש תנחומא, דברים ד׳:א׳
Midrash Tanchuma, Devarim 4:1
The passage describes three oaths that God swore to Israel in the Song of Songs: not to reveal the End, not to hasten the End, and not to rebel against the kingdoms, with the warning that violating these oaths would result in their blood being permitted like hunted animals.
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ' (שה״ש ב, ז). שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים לָמָּה. אַחַת, שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אֶת הַקֵּץ. וְאַחַת, שֶׁלֹּא יִדְחֲקוּ אֶת הַקֵּץ. וְאַחַת, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ עַל הַמַּלְכֻיּוֹת.
מדרש אגדה, פינחס כח ז
Midrash Aggadah, Numbers 28:26
The passage states that a sin-offering is not mentioned on Shavuot because that day is Matan Torah, and Torah itself atones like a korban, therefore the Yom Kippur sin-offering is not mentioned in connection with it.
ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות לפי שהוא יום מתן תורה והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים:
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 5 ק״ח:כ״ו — ד"ה ובדעת הרמב"ם שלא מנה מצות ישיבת
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:26
Some hold that according to Rambam, settling Eretz Yisroel was a mitzvah until Klal Yisroel swore two oaths (Ketubot 111a): one oath in which the Holy One made Israel swear not to ascend with a wall (not to take Eretz Yisroel by force), and a second oath in which He made Israel swear not to rebel against the nations; and according to what Meir Simcha of Dvinsk (the Ohr Sameiach) wrote in an open letter regarding ascent to Eretz Yisroel, since the Balfour Declaration the fear of these oaths has departed.
ויש סוברים שלרמב"ם ישיבת ארץ ישראל היתה מצוה עד שנשבעו ישראל ב' שבועות (כתובות קי"א ע"א): שבועה אחת שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא יעלו בחומה (שלא יעלו לארץ ישראל ביד חזקה) והשבועה השניה שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא ימרדו באומות (מגילת אסתר על סה"מ שם), ושבועה השלישית היא השביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מידי, וא"כ לפי מה שכתב הרב מאיר שמחה מדוינסק (בעל האור שמח) במכתב גלוי לעודד עליה לא"י, שמאז "הצהרת בלפור" "סר פחד השבועות
פניני הלכה, זמנים ד׳:ד׳
Peninei Halakhah, Zemanim 4:4
The Gemara in Ketubot derives from a verse in Shir HaShirim three oaths sworn by the Holy One to Israel—that they shall not ascend the wall, shall not rebel against the nations, and shall not reveal the end-time—and adds that Rabbi Elazar taught the Holy One warned Israel that if they keep the oath all is well, but if not, He will make their flesh vulnerable like the beasts of the field.
נאמר (שיר השירים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו על כך חכמים (כתובות קיא, א), ששלוש שבועות השביע הקב"ה, שתיים את ישראל – שלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות, ואחת את הגויים – שלא ישעבדו את ישראל יותר מדאי. אח"כ הוסיפה הגמרא עוד שלוש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: "שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לנוכרים". עוד "אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה".
הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס}
Same passage as Peninei Halakhah, Zemanim 4:4
שלא יעלו בחומה - יחד ביד חזקה:
Same passage as Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:26
״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פׇּקְדִי אוֹתָם נְאֻם ה׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא בִּכְלֵי שָׁרֵת כְּתִיב. וְרַב יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב.
from our library copy — not yet checked against the original
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה׳ שִׁבְעַת יָמִים. לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין חוֹל הַמּוֹעֵד חוֹל לְגַמְרֵי, כִּי בִּהְיוֹת בָּהֶם קָרְבַּן צִבּוּר נוֹסָף עַל הַתָּמִיד, כְּמוֹ בְיוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ, הוּא מִכְלַל הֶחָג בְּלִי סָפֵק. וְלֹא בֵאֵר עִנְיַן הַמּוּסָפִין בָּזֶה, שֶׁאֵין זֹאת הַכַּוָּנָה עַתָּה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא בֵאֵר עִנְיָנָם גַּם בִּשְׁאָר הַמּוֹעֲדִים. וּבָזֶה הָאֹפֶן כָּתַב בְּחַג הַסֻּכּוֹת לְהוֹרוֹת עַל קְדֻשַּׁת חוֹל הַמּוֹעֵד. אָמְנָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הִזְכִּיר גַּם כֵּן ״אִשֶּה לַה׳״ לְהוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ מוּסָף נוֹסָף עַל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, כְּאָמְרוֹ ״מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ״ (במדבר כט:ו). אֲבָל בְּשַׁבָּת וְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הִזְכִּיר עִנְיַן הַמּוּסָפִים כְּלָל, כִּי מַה שֶּׁכָּתַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ״וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּה לַה׳״ הֵם עוֹלוֹת וְחַטָּאוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְהַצִּבּוּר הַמְבֹאָרִים בְּפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת. וְכָלַל שַׁבָּת וְהַפֶּסַח וְחַג הַמַּצּוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, כִּי שְׁלָשְׁתָּם נִצְטַוּוּ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה. אֲבָל בִּשְׁאָר הַמּוֹעֲדוֹת יִחֵד לְכָל מוֹעֵד דִּבּוּר לְעַצְמוֹ. וְהִתְחִיל דִּבּוּר חַג הַשָּׁבוּעוֹת מִן הָעֹמֶר, כִּי מֵאָז מִתְחִיל קָצִיר בָּעֹמֶר וּסְפִירַת הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁהֵם מֵעִנְיַן הֶחָג הַנִּקְרָא ״חַג קָצִיר״ וְ״חַג שָׁבוּעוֹת״, שֶׁבּוֹ נִתֵּן הוֹדָאָה לָאֵל יִתְבָּרַךְ. כִּי אָמְנָם מִכַּוָּנוֹת הָרְגָלִים הֵם הַתְּפִלָּה וְהַהוֹדָאָה, כְּמוֹ בְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, הַתְּפִלָּה לָאֵל עַל הָאָבִיב וְהַהוֹדָאָה עַל הַחֵרוּת. וּבִהְיוֹת כִּי הַצְלָחַת הַקָּצִיר תִּהְיֶה כְּפִי מִזְגַּן הַזְּמַן מִתְּחִלַּת הָאָבִיב עַד הַקָּצִיר, כַּאֲמָרוֹ ״שָׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ״ (ירמיהו ה:כד), הָיָה הָעֹמֶר הוֹדָאָה עַל הָאָבִיב כְּמַקְרִיב בִּכּוּרֵי הַשָּׂדֶה לַבְּעָלִים, וְהָיָה הַקָּרְבָּן עִמּוֹ לִתְפִלָּה עַל הֶעָתִיד, וְהָיְתָה הַסְּפִירָה זִכָּרוֹן לִתְפִלַּת יוֹם יוֹם, וְהָיָה חַג הַקָּצִיר הוֹדָאָה עַל טוּב הַקָּצִיר, וְחַג הָאָסִיף עַל טוּב הָאָסִיף.
from our library copy — not yet checked against the original
אמנם שבועות אשר אינו בזמן שוה היה זה קשיא אילו היה לזמן שבועות יום קבוע בחדש, אבל אין לחג השבועות יום קבוע רק תלה הכתוב אותו בפסח, כאלו חג הזה קדושתו תלה בעילוי ובמספר הימים, ולא שהוא יוצא לקצה הזמן שאם כן היה קשיא שראוי לכל זמן קדוש שלא יהיה רק בזמן השוה, אבל חג השבועות קדושתו שהימים מתעלים עד חמשים, כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם היא המעלה אלקית שנקראת מצה, וחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחדש זיו, שהוא מוכן לקבל אור התורה, לכך היה ביום החמשים כדי שיהיה מספר ז' שבועות, ויום החמשים הוא עוד שבת לשבתות, וזהו קדש קדשים, כי שבעה ימים בהם שבת, וכאשר ימנה שבעה פעמים שבעה ואחר כך יום החמשים, הנה יום החמשים הוא שבת לשבתות, והוא קודש קדשים, מאחר שהוא שבת לשבתות ואז קנו ישראל מעלת התורה, מעלת השכל שקנו ביום זה. נמצא כי חג השבועות אינו נמנה להיות בחדש השלישי, שאז היה יוצא החג הזה חוץ לשווי הזמן, אבל הוא נמנה למספר ימי העלוי, שהיום של חג השבועות בא אחר עלוי הימים ביום החמשים, ואין העלוי במה שהוא עלוי יוצא מן שווי הזמן כלל, אדרבה, הימים האלו עד יום החמשים התעלות ואין כאן יציאה המתיחסת אל הגשם שיש לו יציאת הרוחק לצד אחד. לצד חג השבועות הוא יותר במעלה ובעלוי שקדושת יום זה שקנו ישראל מעלת השכל...
from our library copy — not yet checked against the original
חג שבועות הוא אשר צוה הש"י לעשות חג אחר שבעה שבועות של הספירה. וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפילה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת כדאיתא בברכות (כז, ב) אע"ג דעדיין ממש שבת גמור הוא. ואל תקשה מקידוש הש"ץ בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו. גם מצינו בהדלקת נרות חנוכה קצת דומה לזה, שהש"ץ מדליקין בבית הכנסת בעוד היום, והקהל מחויבין להמתין מלהדליק בביתם עד שיגיע זמן ההדלקה: בלילה ההוא של חג שבועות ידוד השינה מכל מי שרוצה לדבק בקדושה, ויעסוק בתורה כל הלילה, וכדאיתא בזוהר (ח"ג צז, א), ר' אבא ור' חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא כתיב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מאי קא מיירי. א"ל הא אוקמוה חברייא. אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא, והוו אחודן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבתא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאובתא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאובתא. בתר דאספסקו מנה מה כתיב (ויקרא טו, כח), וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאובתא מנייהו, ואמר קב"ה מכאן ולהלא חושבנא לדכיותא וספרתם לכם. לכם דייקא, כמה דאיתמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם. ולמה, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, ודאי בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים, וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה, כמה דאתתא זביו דילה בלילא לאשתמשא בבעלה, כך כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה, ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל לטורא דסיני, כדין נחת ההוא טלא בשלימו באדם ואתפסקא זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וקבילו אורייתא לכנסת ישראל הא אוקמינ', ובההוא זמנא וראי כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז) לאתדכאה ולאתחסאה וכלא אתקשרו (ס"א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא: וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים ע"י הקונטריסין שנתפשטו, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעיהם. ומאחר שהוספתי ג"כ נופך משלי בענין סדר לימוד זאת הלילה, על כן ארשום הכל ביחד:
from our library copy — not yet checked against the original
בְּהַקְרִיבְכֶם וְגוֹ׳ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם. נִתְכַּוֵּן לוֹמַר כִּי אֵין הֶחָג עַל סִימַן מִנְחָה חֲדָשָׁה לְבַד, אֶלָּא גַּם לְתַשְׁלוּם סְפִירַת הַשָּׁבוּעוֹת, כִּי הוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לְנִשְׁמוֹת עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּאָמוּר בְּסִפְרֵי אַנְשֵׁי אֱמֶת. וְדִקְדֵּק לוֹמַר ״בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם״ בְּכִנּוּי, לְהָעִיר כִּי הַשִּׁבְעָה שָׁבוּעוֹת הֵם בְּחִינַת שִׁבְעָה הַצַּדִּיקִים יְסוֹדֵי עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאָמוּר בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (תיקונים כא:).
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: חזקת שלוש פעמים
These sources present the classical rabbinic teaching of the Three Oaths derived from Song of Songs 2:7, which address restrictions on Jewish return to and settlement of the land, and explore how these oaths have been understood across Jewish tradition.
Sources present the rabbinic doctrine of the Three Oaths from Song of Songs, which restrict Israel from forcefully ascending to the land or rebelling against nations before the appointed time of redemption. Interpretations range from viewing these oaths as binding halakhic prohibitions against establishing Jewish government to more spiritual readings that emphasize the redemptive process.
Sources examine the classical rabbinic teaching of the Three Oaths from Song of Songs and their interpretation in relation to Jewish return to the Land. Medieval and modern authorities present competing frameworks—some emphasizing messianic preconditions and others viewing national revival as theologically consistent with Torah.
Sources address the three oaths found in Talmudic and Midrashic sources—derived from Song of Songs—and their bearing on whether Jews may establish political independence before the messianic age. The material includes classical rabbinic formulations of the oaths, medieval philosophical and mystical interpretations, and halakhic rulings on their practical implications.
These sources explore the theological meaning of Sefirat HaOmer as a bridge between Pesach and Shavuot, understanding the 49-day count as both a structural link between festivals and a period of inner spiritual refinement and yearning for the giving of Torah. Rabbinic, Hasidic, and medieval sources collectively present the count as an expression of Israel's anticipation and purification.
Jewish sources across the biblical, rabbinic, and philosophical traditions address the fate of the soul after death, including concepts of resurrection, the world to come, and divine reward and punishment based on one's deeds and spiritual attainment in life.