Reconciling Apparent Contradictions in Jewish Thought

אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃

So don’t overdo goodness and don’t act too wise, or you may be dumfounded. Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. It is best that you grasp the one without letting go of the other, for those who fear God will do their duty by both.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כׇּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״.

The Sages taught: “And you shall place [vesamtem] these words of Mine in your hearts” (Deuteronomy 11:18). Read this as though it stated sam tam, a perfect elixir. The Torah is compared to an elixir of life. There is a parable that illustrates this: A person hit his son with a strong blow and placed a bandage on his wound. And he said to him: My son, as long as this bandage is on your wound and is healing you, eat what you enjoy and drink what you enjoy, and bathe in either hot water or cold water, and you do not need to be afraid, as it will heal your wound. But if you take it off, the wound will become gangrenous. So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination. And if you do not engage in Torah study, you are given over to its power, as it is stated: “Sin crouches at the door” (Genesis 4:7). Moreover, all of the evil inclination’s deliberations will be concerning you, as it is stated in the same verse: “And to you is its desire.” And if you wish you shall rule over it, as it is stated in the conclusion of the verse: “But you may rule over it” (Genesis 4:7).

מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״.

The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “enemies in the gate” with regard to Torah study? Rabbi Ḥiyya bar Abba says: Even a father and his son, or a rabbi and his student, who are engaged in Torah together in one gate become enemies with each other due to the intensity of their studies. But they do not leave there until they love each other, as it is stated in the verse discussing the places the Jewish people engaged in battle in the wilderness: “Therefore it is said in the book of the wars of the Lord, Vahev in Suphah [beSufa], and the valleys of Arnon” (Numbers 21:14). The word “vahev” is interpreted as related to the word for love, ahava. Additionally, do not read this as “in Suphah [beSufa]”; rather, read it as “at its end [besofa],” i.e., at the conclusion of their dispute they are beloved to each other.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1). Rabbi Levi expressed this concept differently. Rabbi Levi raised a contradiction: It is written: “The earth and all it contains is the Lord’s,” and it is written elsewhere: “The heavens are the Lord’s and the earth He has given over to mankind” (Psalms 115:16). There is clearly a contradiction with regard to whom the earth belongs. He himself resolves the contradiction: This is not difficult. Here, the verse that says that the earth is the Lord’s refers to the situation before a blessing is recited,

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה, קְנוּיָה לָךְ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם. אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא. מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלֵיהּ. וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

§ The Gemara continues to discuss the matter of selling property that one does not yet own. Rav Huna says that Rav says: With regard to one who says to another: With regard to the field that I am about to buy, when I buy it, it will be retroactively transferred to your ownership from now, the stipulation takes effect, and once he buys it, the second party has acquired the field. Rava said: The statement of Rav is reasonable only with regard to an unspecified field, as one is capable of buying a field. But with regard to a case where one says to another that he is selling him this specific field that is not yet in his possession, the transaction does not take effect, as who is to say that the current owner will sell it to him? Since it is not in his power alone to purchase the field, it is tantamount to an entity that has not yet come into being, and therefore he cannot sell it to anyone. The Gemara emphatically rejects Rava’s qualification of Rav’s statement in the form of an oath: By God! Rav said his statement even in a case where the seller said: This field. After all, in accordance with whose opinion did Rav state his halakha? It was in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world.

האפשרות לבאר את התורה לפי שיטת הקדמות האפשרות לפרשנות המקרא כתואמת לדעת הקדמות 1 דע שהימנעותנו מלומר שהעולם קדום אינה בגלל פסוקי התורה האומרים שהעולם מחודש. כי הפסוקים המורים על חידוש העולם אינם רבים יותר מן הפסוקים המורים על כך שהאלוה גוף, ושערי הפרשנות אינם נעולים בפנינו ולא נמנעים מאיתנו גם בנוגע לחידוש העולם. אלא היינו יכולים לפרשֵן זאת (=להוציא מהפשט) כמו שעשינו לגבי שלילת הגשמות, ואולי היה זה קל בהרבה, והיתה לנו יכולת של ממש לפרשֵן את הפסוקים האלה ולקבוע שהעולם קדום, כמו שפִּרְשַנּוּ את הפסוקים ושללנו את היותו יתעלה גוף. שתי מניעות לפרשנות התואמת את דעת אריסטו 2 אלא שתי סיבות גרמו לנו שלא לעשות זאת ולא להאמין בכך (=בדעת הקדמות). הראשונה: שהוכח שהאלוה אינו גוף, ולכן מתחייב בהכרח לפרשֵן את כל מה שפשוטו ("חיצוניותו") סותר את ההוכחה, ולדעת שיש לו בהכרח פרשנות. ואילו קדמות העולם לא הוכְחה, ועל כן אין ראוי לדחות את הכתובים ולפרשֵן אותם מפני הכרעה לכיוון דעה שייתכן להכריע לכיוון הֶפְכָּהּ בטיעוני הכרעה שונים. זוהי סיבה אחת. 3 והסיבה השנייה: שהאמנתנו שהאלוה אינו גוף אינה הורסת לנו שום דבר מיסודי התורה ואינה מכחישה את דבריו של אף נביא. אין בה אלא מה שהבורים מדמים שיש בכך סתירה לכתובים, אך אין זאת סתירה כמו שביארנו (א:לו7;לה5), אלא היא כוונת הכתובים. ואילו האמנת הקדמות על פי שיטת אריסטו, שהיא על דרך החיוב ושאין משתנה טבע כלל ושום דבר אינו חורג ממנהגו – היא הורסת את התורה מעיקרה, ומכחישה בהכרח כל נס, ומבטלת את כל התקוות והאיומים שבתורה. אלא אם כן תפרשֵן גם את הניסים, כמו שעשו אנשי הנסתר המוסלמים, וכך מגיעים למין של הזיה. דחיית האפשרות לפרשנות התואמת את דעת אפלטון 4 אמנם אם מאמינים בקדמות כשיטה השנייה שביארנו (ב,יג10-7), דהיינו דעת אפלטון, שגם השמים מתהווים וכלים – דעה זו אינה הורסת את יסודי התורה ואין נובעת ממנה הכחשת הניסים אלא אפשרותם. אפשר לפרשן את הכתובים על פי שיטה זו, וניתן למצוא בפסוקי התורה וזולתה מקראות עמומים רבים שניתן להיתלות בהם ואף להביא מהם ראיה. אבל אין הכרח המביא אותנו לכך אלא אם כן היתה דעה זו מוכחת. אך מאחר שהדבר לא הוכח – לא ניטה אל הדעה הזאת, ואל הדעה השנייה (=של אריסטו) לא נשגיח כלל, אלא נבין את הכתובים כפשוטם ונאמר שהתורה הודיעה לנו על דבר שכוחנו אינו מגיע להשגתו, והנס מעיד על נכונות טענתנו.

WE do not reject the Eternity of the Universe, because certain passages in Scripture confirm the Creation; for such passages are not more numerous than those in which God is represented as a corporeal being; nor is it impossible or difficult to find for them a suitable interpretation. We might have explained them in the same manner as we did in respect to the Incorporeality of God. We should perhaps have had an easier task in showing that the Scriptural passages referred to are in harmony with the theory of the Eternity of the Universe if we accepted the latter, than we had in explaining the anthropomorphisms in the Bible when we rejected the idea that God is corporeal. For two reasons, however, we have not done so, and have not accepted the Eternity of the Universe. First, the Incorporeality of God has been demonstrated by proof: those passages in the Bible, which in their literal sense contain statements that can be refuted by proof, must and can be interpreted otherwise. But the Eternity of the Universe has not been proved; a mere argument in favour of a certain theory is not sufficient reason for rejecting the literal meaning of a Biblical text, and explaining it figuratively, when the opposite theory can be supported by an equally good argument. Secondly, our belief in the Incorporeality of God is not contrary to any of the fundamental principles of our religion: it is not contrary to the words of any prophet. Only ignorant people believe that it is contrary to the teaching of Scripture: but we have shown that this is not the case: on the contrary, Scripture teaches the Incorporeality of God. If we were to accept the Eternity of the Universe as taught by Aristotle, that everything in the Universe is the result of fixed laws, that Nature does not change, and that there is nothing supernatural, we should necessarily be in opposition to the foundation of our religion, we should disbelieve all miracles and signs, and certainly reject all hopes and fears derived from Scripture, unless the miracles are also explained figuratively. The Allegorists amongst the Mohammedans have done this, and have thereby arrived at absurd conclusions. If, however, we accepted the Eternity of the Universe in accordance with the second of the theories which we have expounded above (ch. xxiii.), and assumed, with Plato, that the heavens are likewise transient, we should not be in opposition to the fundamental principles of our religion; this theory would not imply the rejection of miracles, but, on the contrary, would admit them as possible. The Scriptural text might have been explained accordingly, and many expressions might have been found in the Bible and in other writings that would confirm and support this theory. But there is no necessity for this expedient, so long as the theory has not been proved. As there is no proof sufficient to convince us, this theory need not be taken into consideration, nor the other one; we take the text of the Bible literally, and say that it teaches us a truth which we cannot prove; and the miracles are evidence for the correctness of our view.

בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ".

ו"אז תבין יראת ה'" (משלי ב, ה), כי "אם אין חכמה אין יראה" (אבות פ"ג מי"ז). ואמר (שם) "ודעת אלהים תמצא", וזה כי "אם אין יראה אין חכמה" (אבות שם) גם כן, ולכך אמר "אז תבין יראת ה'". ואחר כך אמר "ודעת קדושים תמצא", וכמו שבארנו בנתיב היראה, כי מה שאמרו (אבות פ"ג מי"ז) "אם אין יראה אין חכמה", ועוד אמרו (שם) "אם אין חכמה אין יראה". ושואלין על זה, אם כן אי אפשר שימצא אחד מהם; שהיראה תלויה בחכמה, שצריכה שתהיה החכמה קודמת, שהרי אמרו "אם אין חכמה אין יראה". וגם צריך שתהיה היראה קודם החכמה, שהרי "אם אין יראה אין חכמה", אם כן אי אפשר שיהיה אחד מהם נמצא. ובארנו בזה כי בודאי אם אין חכמה קצת אין יראה, שצריך שתהיה קודמת החכמה קצת. ואם אין יראה, אין חכמה העליונה, כי אי אפשר לקנות החכמה העליונה, אם לא שקדם היראה. ולפיכך אמר "אז תבין יראת אלקים", וכאשר יש לך יראת אלקים, אז תגיע אל דעת קדושים, שהוא על הכל. אמנם עיקר פירוש זה, כי הזכיר ששה דברים; "להקשיב לחכמה אזניך", אחד. "תטה לבך לתבונה", שנים. "כי אם לבינה תקרא", שלשה. "לתבונה תתן קולך", ארבעה. "אם תבקשנה ככסף", חמשה. "וכמטמונים תחפשנה", ששה. ואחר כך "אז תבין יראת ה'", היא השביעי. ומלמד לך כי השגת היראה נבדלת מכל השגות, ולכך צריך טורח וחפוש גדול על יראת ה', כי היראה היא באוצרו של הקב"ה, כמו שאמרו (שבת לא:) "אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) 'יראת ה' היא אוצרו'". ורצה לומר כי יראת השם השגה נבדלת מכל ההשגות, מפני שהיא השגה לעמוד על אמתת השם יתברך, עד שבזה מקבל היראה מן השם יתברך כאשר עומד על אמתתו יתברך. ולפיכך יראת השם באוצרו של הקב"ה, במה שהוא השגה בו יתברך. ומפני כי היא* השגה נבדלת מיוחדת, זכר קודם ששה ענייני השגות, ויראת השם בשביעי, כי השביעי לעולם נבדל מן הששה, ודבר זה בארנו במקום אחר כי השביעי נבדל מן הששה. ואף כי כתיב (משלי ט, י) "תחלת חכמה יראת ה'", אין זה דומה לכאן דכתיב "אז תבין יראת ה'", כלומר שתגיע אל החכמה העליונה לעמוד על אמתת השם יתברך, ובזה האדם קונה היראה* ממנו, כאשר משיג בו יתברך. ואחר כך אמר "ודעת קדושים תמצא", והבן מה שאמר "ודעת קדושים", כי רצה בזה ההשגה שהיא נבדלת, שֶׁכֹּל נבדל הוא קדוש, [ו]השגה זאת תמצא. הרי כי זכר שני דברים שהם נבדלים מן האדם; האחד, הוא השגת יראת השם, כי דבר זה נבדל מן האדם, מצד כי הוא יתברך נבדל מהכל, ואין אנו יודעים בו יתברך. כי כל דבר שאינו נמצא עם האדם, אין ספק כי השגה הזאת נבדל ממנו. וכאשר הוא מטריח בחכמה, אז משיג בו יתברך מה שאפשר לאדם להשיג. ואחר כך אמר "ודעת קדושים תמצא", היא השגה הנבדלת בעצמה לגודל ההשגה, והיא נקראת "דעת קדושים". וכל זה שבא לומר כי האדם צריך טורח גדול לעמוד על ההשגה הנבדלת.

הַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִבְדָּל וְנֶעֱתָק מִן הַחָמְרִיּוּת לְגַמְרֵי וּמִתְדַּבֵּק תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּאלֹהָיו, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַהֲרֹן (מלאכי ב:ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְאוֹמֵר (ד"ה ב' לו:טז): וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וְגוֹ', וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הִתְעַסְּקוֹ בַּמַּעֲשִׂים הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּכְרָחִים לוֹ מִפְּאַת גּוּפוֹ הִנֵּה לֹא תָּזוּז נַפְשׁוֹ מִדְּבֵקוּתָהּ הָעֶלְיוֹן, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סג:ט): דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ. וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים הוּא אֶת עַצְמוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה כִּי כָבֵד הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי סוֹף סוֹף חָמְרוֹ הוּא בָּשָׂר וָדָם, עַל כֵּן אָמַרְתִּי שֶׁסּוֹף הַקְּדֻשָּׁה מַתָּנָה, כִּי מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הוּא הַהִשְׁתַּדְּלוּת בִּרְדִיפַת הַיְּדִיעָה הָאֲמִתִּית וְהַתְמָדַת הַהַשְׂכָּלָה בִּקְדֻשַּׁת הַמַּעֲשֶׂה, אַךְ הַסּוֹף הוּא שֶׁהקב"ה יַדְרִיכֵהוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁהוּא חָפֵץ לָלֶכֶת בָּהּ, וְיַשְׁרֶה עָלָיו קְדֻשָּׁתוֹ וִיקַדְּשֵׁהוּ, וְאָז יִצְלַח בְּיָדוֹ זֶה הַדָּבָר, שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת בַּדְּבֵקוּת הַזֶּה עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִידוּת.

The exertion is that which a man completely detaches and removes himself from the physical, and clings always, at all periods and times to his G-d. In this manner, the prophets were called "angels", as said of Aharon: "For a priest's lips shall guard knowledge, and Torah shall be sought from his mouth; for he is an angel of the L-rd of Hosts" (Malachi 2:7), and it is said: "but they mocked the angels (prophets) of G-d" (Divrei Hayamim II 36:16). Even when he is engaged in physical actions required for his bodily side, his soul will not budge from its clinging on high. This is as written: "my soul clings after You; Your right hand supports me"(Tehilim 63:9). However, it is impossible for a man to place himself in such a state. For it is beyond his ability. He is after all a physical creature, of flesh and blood. Thus I said that the end of Holiness is a gift. For that which is in man's ability to do is the initial exertion, pursuing true knowledge and continual thought on the sanctification of deed. But the end is that the Holy One, blessed be He, will guide him on this path he desires to follow and imbue His holiness upon him, and sanctify him. Then this matter will succeed and he will be able to achieve this clinging with the blessed G-d constantly.

ועל זה אמרו 'אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתיב בתורה בסיני "אחרי רבים להטות"'. ורצו בזה, שכבר זכו בתורה שנתנה מסיני, והתורה הוא שכל עליון פשוט, יותר מן בת קול. ואין התורה שהיא שכל עליון פשוט, הולכת אחרי פרטי חכמים, לומר כי החכם הזה מפני שחכמתו יותר, ראוי שתהיה הלכה כאותו חכם*. ולכך אמר כי אמרו כי כבר זכינו בתורה שנתנה מסיני, ואין התורה הולכת אחר פרטי זה או זה, רק אחר הכלל שאין לו שנוי, לא אחר הפרט, ואחר זה הולכין.

יכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום יוכל לילך ע"י בורגנין וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום יוכל לומר לחבירו שיעשנו למחר ובלבד שלא יזכיר לו שכירות אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום אפי' אם אין בו אלא איסור דרבנן כגון שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים כיון שאי אפשר לו להביאם היום אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר בלילה לילך שם להביאם: הגה וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר [הרא"ש פ' השואל וע"ל ריש הסי'] אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם שאפי' היום היה יכול לשמרן אם הם היו בתוך התחום ואם לא כיון להחשיך אלא לשמרם יכול אף להביאם:

וְאַדְּרַבָּה, הָעַצְבוּת הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ, כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק, וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם – לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ, וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבְכָל דְּחִיָּה וּדְחִיָּה שֶׁמַּדְחֵהוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא, וּבְאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא דִלְעֵילָּא הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ, נְאֻם ה׳״. וּכְמוֹ שֶׁהִפְלִיג בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה [דַּף קכח], בְּגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא, דְּאִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְעֵילָּא עַל כּוּלָּא, יָתִיר מִשְּׁבָחָא אָחֳרָא, וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָא יַתִּיר מִכּוּלָּא וְכוּ׳.

On the contrary, such sadness is due to conceit in that he does not recognize his position. Hence he is sad at heart because he has not attained the rank of a tzaddik, inasmuch as the righteous are certainly not troubled by such foolish thoughts. For had he recognized his station, that he is very far from the rank of a tzaddik and would that he be a benoni and not a wicked person even for a single moment throughout his life—then, surely, this is the quality of the benonim and their service: To subdue the evil impulse and thought rising from the heart to the brain and completely to avert the mind therefrom, thrusting the temptation away with both hands, as has been explained earlier. And with every thrust wherewith he expels it from his mind, the sitra achara down below is suppressed, and, since the “stimulus from below causes a stimulus from above,” the sitra achara above which soars like an eagle is also suppressed, in accordance with Scripture, “Though you exalt yourself as the eagle…from there I will bring you down, says the L–rd.” Thus the Zohar, Parashat Terumah [p. 128] extolls the great satisfaction before Him, blessed be He, when the sitra achara is subdued here below, for then the glory of the Holy One, blessed is He, rises above all, more than by any praise, and this ascent is greater than all else, and so forth.

וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

ולכן אמרו חז"ל שאין קורין הלל על נס שבחוץ לארץ ואמרו נמי קריאתה זו הלולא. ולכאורה הם תרתי דסתרי. אך הענין הוא כי הלל ניתקן כשנפתחין שערים הפנימיים כענין שנאמר שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח. ומועדות נק' שבת.

....התורה והטבע תרתי דסתרי הן, כי הטבע (פירוש המבט הטבעי) כלי זיינו של שטן, וכשמסתכלים לפי מבט זה רואים שאין שום אפשרות לאדם לחיות חיים רוחניים... וכן באברהם, כשהבטיחו הקב"ה על כל העתיד לצאת ממנו, תכלית כל הבריאה, שאל, שהרי ראה באצטגנינות שלא יהיה לו בן, ואמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך, שהיא על פי הטבע, והיא סותרת ומחרבת את התכלית הרוחנית אפילו בתחילת בנינה.

עצם החפצא של בין השמשות מהווה תרתי דסתרי של יום ולילה בבת אחת. והספק חל מדין תרתי דסתרי, ואינו ספק מחמת חוסר ידיעת המציאות בעלמא אלא שחל חלות דין ספק משום תרתי דסתרי.

ב) ועוד י"ל דהתם הספק שדנו עליו בב"ד הוי ספק מחמת חסרון ידיעה, ורק יכול להיות כצד א' דהספק, ואם נאמר הדר דינא נוצר תרתי דסתרי בפסק ובהכרעת ב"ד, ולא הדרינן ומשו"ה קם דינא. משא"כ כשדנו על זיקה ועל דין נשואה דבזיקה, שהספק חל מחמת תרתי דסתרי בעצם איכות וחלות הזיקה, ושני הצדדים דהספק הרי הם אמת, ומאחר שכן הוא לית לן למיחש לתרתי דסתרי בפסקנו, שהרי אף בעצם הנידון ישנו לזה התרתי דסתרי.

ומקור שלישי להלכה של ספק במקום שחל תרתי דסתרי נמצא בפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' אישות הלט"ז) במקדש חצי שפחה וחצי בת חורין שנשתחררה ובא אחר וקידשה שמקודשת לשניהם מספק. ולפמש"כ שם הרי היא מקודשת לשניהם מספק מפני דחל בדינה תרתי דסתרי ודין ספק. ונראה דה"ה לענין איסורי קרובות שחלו על שניהם, דכל א' וא' שקידשה אסור בקרובותיה מספק, כי לכל א' וא' יש חלות אישות במקצת והרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל א' וא' בתרתי דסתרי, והקרובות נאסרו עליהם מספק לחומרא ע"פ דין תרתי דסתרי, בדומה לאיסורי הקרובות שבסוגיין.

"פרה אדומה אלו ישראל" אומר המדרש, זאת אומרת, כשם שפרה אדומה מכלכלת בקרבה תרתי דסתרי, מטהרת טמאים ומטמא טהורים, כך האומה הישראלית גופה מכל צד שתסתכל עליה אתה רואה בה תרתי דסתרי שני הפכים בנושא אחד, שטר ושוברו בצדו.