Awakening From Below in Jewish Spirituality

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי — אַל תַּאֲמֵן. לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי — אַל תַּאֲמֵן. יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי — תַּאֲמֵן. הָנֵי מִילֵּי בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל בְּמַשָּׂא וּמַתָּן — סִיַּיעְתָּא הוּא מִן שְׁמַיָּא. וּלְדִבְרֵי תוֹרָה לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְחַדּוֹדֵי, אֲבָל לְאוֹקֹמֵי גִּירְסָא — סִיַּיעְתָּא מִן שְׁמַיָּא הִיא.

§ Rabbi Yitzḥak said in the style of a previous passage: If a person says to you: I have labored and not found success, do not believe him. Similarly, if he says to you: I have not labored but nevertheless I have found success, do not believe him. If, however, he says to you: I have labored and I have found success, believe him. The Gemara comments: This applies only to matters of Torah, as success with respect to Torah study is in accordance with the toil and effort invested. But with regard to success in business, it all depends upon assistance from Heaven, as there is no correlation between success and effort. And even with regard to matters of Torah, we said this only with regard to sharpening one’s understanding of Torah, as the more one labors, the deeper the understanding of the material he achieves. However, to preserve what one has learned, it is dependent upon assistance from Heaven. Not everyone achieves this, even with much effort.

דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ — כְּדַאֲמַרַן, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ — דִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ — שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ? דִּכְתִיב: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ״ — בְּרֵישָׁא ״עֹשֵׂי״, וַהֲדַר ״לִשְׁמֹעַ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ׳״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ, לוֹמַר לָךְ: מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״. הָהוּא מִינָא דְּחַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּקָא מְעַיֵּין בִּשְׁמַעְתָּא, וְיָתְבָה אֶצְבְּעָתָא דִידֵיהּ תּוּתֵי כַּרְעָא וְקָא מָיֵיץ בְּהוּ, וְקָא מַבְּעָן אֶצְבְּעָתֵיהּ דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ: עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בְּפַחְזוּתַיְיכוּ קָיְימִיתוּ. בְּרֵישָׁא אִיבַּעְיָא לְכוּ לְמִשְׁמַע, אִי מָצִיתוּ — קַבְּלִיתוּ, וְאִי לָא — לָא קַבְּלִיתוּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן

Rabbi Simai taught: When Israel accorded precedence to the declaration “We will do” over the declaration “We will hear,” 600,000 ministering angels came and tied two crowns to each and every member of the Jewish people, one corresponding to “We will do” and one corresponding to “We will hear.” And when the people sinned with the Golden Calf, 1,200,000 angels of destruction descended and removed them from the people, as it is stated in the wake of the sin of the Golden Calf: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb onward” (Exodus 33:6). Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: At Horeb they put on their ornaments, and at Horeb they removed them. The source for this is: At Horeb they put them on, as we have said; at Horeb they removed them, as it is written: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb.” Rabbi Yoḥanan said: And Moses merited all of these crowns and took them. What is the source for this? Because juxtaposed to this verse, it is stated: “And Moses would take the tent [ohel]” (Exodus 33:7). The word ohel is interpreted homiletically as an allusion to an aura or illumination [hila]. Reish Lakish said: In the future, the Holy One, Blessed be He, will return them to us, as it is stated: “And the ransomed of the Lord shall return, and come with singing unto Zion, and everlasting joy shall be upon their heads” (Isaiah 35:10). The joy that they once had will once again be upon their heads. Rabbi Elazar said: When the Jewish people accorded precedence to the declaration “We will do” over “We will hear,” a Divine Voice emerged and said to them: Who revealed to my children this secret that the ministering angels use? As it is written: “Bless the Lord, you angels of His, you mighty in strength, that fulfill His word, hearkening unto the voice of His word” (Psalms 103:20). At first, the angels fulfill His word, and then afterward they hearken. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “As an apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons. Under its shadow I delighted to sit and its fruit was sweet to my taste” (Song of Songs 2:3)? Why were the Jewish people likened to an apple tree? It is to tell you that just as this apple tree, its fruit grows before its leaves, so too, the Jewish people accorded precedence to “We will do” over “We will hear.” The Gemara relates that a heretic saw that Rava was immersed in studying halakha, and his fingers were beneath his leg and he was squeezing them, and his fingers were spurting blood. Rava did not notice that he was bleeding because he was engrossed in study. The heretic said to Rava: You impulsive nation, who accorded precedence to your mouths over your ears. You still bear your impulsiveness, as you act without thinking. You should listen first. Then, if you are capable of fulfilling the commands, accept them. And if not, do not accept them. He said to him: About us,

וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה מִרְיָם וְכוּ׳. מִי דָּמֵי? הָתָם — חֲדָא שַׁעְתָּא, הָכָא — שִׁבְעָה יוֹמֵי! אָמַר אַבָּיֵי, אֵימָא: וּלְעִנְיַן הַטּוֹבָה אֵינוֹ כֵּן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא ״וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, דִּבְאוֹתָהּ מִדָּה, וּלְעוֹלָם מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת. ״וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: פָּסוּק זֶה כּוּלּוֹ עַל שֵׁם שְׁכִינָה נֶאֱמַר: ״וַתֵּתַצַּב״ — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא ה׳ וַיִּתְיַצַּב וְגוֹ׳״. ״אֲחוֹתוֹ״ — דִּכְתִיב: ״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ״. ״מֵרָחוֹק״ — דִּכְתִיב: ״מֵרָחוֹק ה׳ נִרְאָה לִי״. ״לָדַעַת״ — דִּכְתִיב: ״כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳״. ״מָה״ — דִּכְתִיב: ״מַה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״. ״יֵּעָשֶׂה״ — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה׳ אֱלֹהִים דָּבָר״. ״לוֹ״ — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״.

§ The mishna teaches: And the same is so with regard to the reward for good deeds. Miriam waited for the baby Moses for one hour at the shore of the Nile; therefore, the Jewish people delayed their travels in the desert for seven days to wait for her when she was smitten with leprosy. The Gemara asks: Are these matters comparable? There, Miriam waited one hour, while here, the Jewish people waited for her for seven days. Abaye said: Say this with a slight change: And with regard to the repaying of good it is not so, as a person is not rewarded precisely measure for measure, as the reward may be greater than the good deed. Rava said to him: But the tanna taught in the mishna: And the same is so with regard to the reward of good deeds. Rather, Rava said: This is what the mishna is teaching: And the same is so with regard to the reward of good deeds. It is rewarded with the same measure, i.e., a person is rewarded in the same manner as the good deed, but the measure of good is always greater than the measure of punishment. Therefore, Miriam was rewarded in the same manner as, but in a greater measure than, her deed. With regard to Miriam’s deed the verse states: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4). Rabbi Yitzḥak says: This entire verse is stated in reference to the Divine Presence, i.e., each phrase alludes to the Divine Presence watching over Moses. “And his sister stood”; as it is written: “And the Lord came, and stood” (I Samuel 3:10). “His sister”; as it is written: “Say to wisdom: You are my sister” (Proverbs 7:4). “Afar off”; as it is written: “From afar the Lord appeared to me” (Jeremiah 31:2). “To know”; as it is written: “For the Lord is a God of knowledge” (I Samuel 2:3). “What”; as it is written: “What does the Lord God require of you” (Deuteronomy 10:12). “Would be done”; as it is written: “For the Lord God will do nothing” (Amos 3:7). “To him”; as it is written: “And the Lord said to him: Peace be with you” (Judges 6:23).

לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכׇל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. כׇּל הַמְחַזֵּר עַל הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכׇל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו, וְכׇל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי שָׁעָה — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.

This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful. The Sages taught the following baraita: For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin.

הָא קָא מַשְׁמַע לַן: לַבְּעָלִים הוּא דְּלָא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה – אֲבָל בִּקְדוּשְׁתַּיְיהוּ קָיְימִי, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹיֵי בְּהוּ. וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אָסוּר לִזְרוֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: מִשּׁוּם דְּשַׁנִּי בַּהּ – כָּל הָנֵי לִישַׁנֵּי בַּהּ וְלֵיזִיל?!

The Gemara responds: By adding this word, the mishna teaches us that the only deficiency with regard to these offerings is that they did not satisfy the obligation of the owner, but they retain their sanctity, and it is still prohibited to deviate from the protocol of their sacrificial process, i.e., the remaining rites must be performed with proper intent. And this halakha is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: With regard to a burnt offering that one slaughtered not for its sake, it is still prohibited to sprinkle its blood on the altar not for its sake. The Gemara adds: If you wish, propose a logical argument to support this statement, and if you wish, cite a verse as proof. The Gemara elaborates: If you wish, propose a logical argument: Just because one deviated from protocol in its sacrifice once, i.e., in its slaughter, could it be that he should continue to deviate from protocol in all the rest of the sacrificial rites? One deviation does not justify additional deviations.

מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר עֲלֵיהוֹן דְּרַבָּנַן אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּלִבּוֹ נוֹקְפוֹ, אֲבָל הָכָא, מִכְּדִי חַד הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַפְרוֹשֵׁי, מַאי טַעְמָא אַפְרֵישׁ תְּרֵי? דְּסָבַר: אִי מִירְכַס חֲדָא מִיכַּפַּרְנָא בְּאִידַּךְ חַבְרֵיהּ, וְכֵיוָן דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּלִבּוֹ נוֹקְפוֹ הָיָה, הוֹאִיל וְכָךְ הָיָה גָּמַר וְהִקְדִּישׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן, נְדַמְּיֵיהּ לְמִנְחַת קְנָאוֹת! לָא דָּמֵי, מִנְחַת קְנָאוֹת לָא לְכַפָּרָה קָאָתְיָיא, אֶלָּא לְבָרֵר עָוֹן. אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי, דִּלְכַפָּרָה אָתֵי, מִתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ גּוֹמֵר וּמַקְדִּישׁוֹ.

What is the reason that Rabbi Meir agrees in such a case? Rabbi Meir disagrees with the Rabbis in a case where one brings a provisional guilt offering and later discovers with certainty that he did not sin, only because Rabbi Meir holds that the one consecrating the animal did not initially reveal that his heart was striking him with pangs of conscience. But here, in a case where he set aside two animals as provisional guilt offerings, since he was required to designate only one animal, what is the reason that he designated two? Evidently, the reason is that he thought: If one of the animals is lost, I will achieve atonement with the other one. And as he revealed by this scrupulous behavior that his heart was striking him with pangs of conscience, since that was so, he wholeheartedly resolved to consecrate the animal. Rabbi Yoḥanan says: That provisional guilt offering shall graze until it becomes blemished; and then it shall be sold, and the money received for it shall be allocated for communal gift offerings. The Gemara raises a difficulty: But according to Rabbi Yoḥanan, let us compare that case to a meal offering of jealousy, as claimed by Rabbi Elazar. The Gemara explains that Rabbi Yoḥanan would claim that the cases are not similar: A meal offering of jealousy does not come for atonement, but rather to clarify the sin of the sota. Since it has been clarified that she did not sin, the meal offering becomes non-sacred. But with regard to a provisional guilt offering, which comes for atonement, one must explain as follows: Since his heart strikes him with pangs of conscience, he wholeheartedly resolves to consecrate the animal, and therefore it remains sacred.

מֵעִיקָּרָא הֲווֹ שְׁכִיחִי כּוּלֵּי יוֹמָא. זִמְנָא חֲדָא פְּגַעָה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לָאו דְּמַכְרְזִן עֲלָךְ בְּרָקִיעַ: ״הִזָּהֲרוּ בַּחֲנִינָא וּבְתוֹרָתוֹ״ — סַכַּנְתָּיךְ. אֲמַר לַהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא בְּרָקִיעַ, גּוֹזֵר אֲנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא תַּעֲבוֹרִי בַּיִּישּׁוּב לְעוֹלָם. אֲמַרָה לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, שְׁבֹק לִי רַוְוחָא פּוּרְתָּא. שְׁבַק לַהּ לֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת. וְתוּ: חֲדָא זִמְנָא פְּגַעָה בֵּיהּ בְּאַבָּיֵי, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לָאו דְּמַכְרְזִי עֲלָךְ בְּרָקִיעַ: ״הִזָּהֲרוּ בְּנַחְמָנִי וּבְתוֹרָתוֹ״ — הֲוָה סַכַּנְתָּיךְ. אֲמַר לַהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא בְּרָקִיעַ, גּוֹזְרַנִי עֲלַיְיכִי שֶׁלֹּא תַּעֲבוּרִי בַּיִּישּׁוּב לְעוֹלָם. הָא קָא חָזֵינַן דְּעָבְרָה?! אָמְרִי: הָנֵי

The Gemara states: Initially, these demons were present every day. Once Agrat, daughter of Maḥalat, met Rabbi Ḥanina ben Dosa and said to him: Had they not announced about you in the Heavens: Be careful of Ḥanina and his Torah, I would have placed you in danger. He said to her: If I am considered important in Heaven, I decree upon you that you should never travel through inhabited places. She said to him: I beg you, leave me a little space. He left for her Shabbat nights and Tuesday nights. And furthermore, once Agrat, daughter of Maḥalat met Abaye and said to him: Had they not announced about you in the Heavens: Be careful of Naḥmani, Abaye, and his Torah, I would have placed you in danger. He said to her: If I am considered important in Heaven, I decree upon you that you should never pass through inhabited places. The Gemara asks: But we see that, notwithstanding these anecdotes, demons do pass through inhabited areas. The Sages say in explanation: These demons

אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁחַיָּב הַמַּאֲמִין לִבְטֹחַ בָּהֶם עַל הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה כּוֹלְלִים אוֹתָם שְׁנֵי מִינִים. אֶחָד מֵהֶם דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַשֵּׁנִי דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא. וְדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה יֵחָלְקוּ לִשְׁנֵי חֲלָקִים.

The concerns for which the believer is obligated to put his trust in G-d are of two categories. (1) matters of this world, and (2), matters of Olam Haba (afterlife). And matters of this world subdivide to two divisions.

רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ.

ומאז שנשתלשלה וירדה כביכול ממקור שרשה הנעלם לזה העולם כמאמרם ז״ל בא משה והורידה לארץ. כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק ע״י הבל פינו והגיונינו בה. והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח״ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו ח״ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה. לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתוה״ק בכל כחנו כראוי. אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות. תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות. ז״ש במשלי רבתא פ״ב מכל משמר נצור לבך שלא תברח מד״ת למה כי ממנו תוצאו' חיים ללמדך שמד״ת יוצאין חיים לעולם.

And from the time when it unfolded and descended (so to speak) from the wellspring of its concealed source into this world—as they (OBM) stated: “Moshe came and brought it down to the earth”—the entire life force and sustenance of all the worlds is the result only of the vapors from our mouths and our intellectual efforts relative to it [fem.]. And the truth, without any doubt at all, is that if the entire world, from one end to the other, would be empty (heaven forefend) literally for even one moment from our involvement with and contemplation of the Torah, immediately all of the worlds would be destroyed, supernal and terrestrial, and would become emptiness and chaos (heaven forefend). And so too, the abundance of the light they receive, or its lack (heaven forefend), is totally only according to the context of and the degree of our involvement with it [fem.]. For that reason, we make the blessing upon it [fem.]: “and the life of the world did You plant among us”, per the matter of planting, that its planting is to make fruit so as to increase good. So too, if we hold fast onto the holy Torah with all of our power properly, we inherit everlasting lives, and draw from its concealed source above all the worlds expansions of holiness and blessing and great light in all the worlds. This is what is written in Mishlei Rabbata, parsha 2: “More than you guard any thing, safeguard your heart” (Mishlei 4:23), so that it should not flee from words of Torah. Why? “Because from it [come] the results of life”, to teach you that from words of Torah result life for the world.

ומה שהנר"ן של האדם אין ביכולתם לקשר העולמות עד רדתם למטה בגוף האדם כנ"ל. כי לתקן עולם העשיה הוצרכו בהכרח להתלבש בגוף בעולם המעשה וכן מצינו כמה מקראות המדברי' באלו הג' בחי' הנ"ל: בענין התעוררו' שלמעל' ע"י בחי' המעשה אמר דוד המע"ה היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ולפי פשוטו היה ראוי לומר המבין כל מעשיהם ואמר אל כל מעשיהם ר"ל הנוגע למעשיהם והיינו שהוא היוצרם ית"ש היודע ומבין עד היכן מעשיהם מגיעים ונוגעים בתיקוני העולמות או להיפך ח"ו. ואמר כי את כל מעשה. ולא כי על כל מעשה הענין כמ"ש (איוב ל״ד:י״א) כי פועל אדם ישלם לו והוא כמו שנתבאר למעלה (בפ"ו בהג"ה) שמעת שעולה על טוהר מחשבת האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רשומו למעלה בשרשו העליון לבנות ולנטוע כמה עולמות וכחות עליונים. כמ"ש (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים גו' וכמאמרם ז"ל א"ת בניך אלא בוניך כמש"ל.

And man’s soul-Neffesh, soul-Ruakh and soul-Neshama are unable to interconnect the worlds until they descend below into man’s body, as we discussed above in Chapter 10, for to rectify the World of Action it was absolutely necessary that they clothe themselves in the body in the World of Action. And we found this in several sources that discuss the three divisions of the soul we mentioned above. Regarding the matter of arousal in the worlds above via the quality of action, King Dovid (peace is upon him) said (Tehillim 33): “He who forms together their hearts/minds and understands the direction of all their actions....” According to the plain meaning it would have been appropriate to say “understands all their actions.” And he said “the direction of all their actions,” as if to say all the things that are relevant to their actions, to say that He who formed them (blessed be His name) is the One who knows and understands to where [the results of ] their actions reach and relate to in rectifying the worlds, or the opposite (heaven forefend). And he said: “for every action” and not “relative to every action”. It is as was stated (Iyyov 34): “For a man’s action will he be recompensed.” And it is as was explained above (in chapter 6, in the notes), that from the instant it enters into the purity of a man’s thoughts to perform a commandment, immediately its impression is made above, in its lofty root, to build and to plant a number of worlds and lofty powers, as is written (Yeshayahu 51): “And I will place my words in your mouth...” and “to plant the heavens...”. And as they (OBM) stated (at the end of tractate Berakhot): “Don’t read it as ‘your children’ but rather as ‘your builders’” as we mentioned above.

הנה הדרך המובחר שבכולם הוא מה שכתבנו בשם תנא דבי אליהו זכור לטוב והיא הדרך שנהגו בה החסידים הפרושים הקדמונים. והוא, לשוב בתשובה עצומה מכל אשר קלקל, ואחר כך ישלים נפשו בקיום מצות עשה, ובכונת תפילותיו בתכלית, ובעסק התורה לשמה בזריזות, כשור לעול עד יותש כוחו, ובמעוט תענוגים ואכילה ושתיה, ובקימת חצות לילה או פחות מעט, ובהרחקת כל המדות המגונות, ובפרישות מכל אדם אפילו בעניני שיחה בטילה, ואחר כך יטהר גופו בטבילה תמיד, ואחר כך יתבודד לעיתים ויחשוב ביראת ה', וישים הוי"ה נגד עיניו תמיד, ויזהר להיות מחשבתו פנויה מכל הבלי העולם הזה וידבק באהבתו יתברך בחשק גדול, ועל ידי כן אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים שנאמר: והנה הדרך הזאת היא הדרך הישרה, כי כיון שאין האדם משביע ולא מכריח העליונים, כי אם בכח מעשיו הטובים ובקדושתו, ודאי שרוח הקודש הטהור ישרה עליו בלי תערובת רע כלל, מה שאין כן בהיות האדם מכריח או מבקש דרכי ההשבעה בכח מעשים ותפילות ויחודים שאם יטעה בהם כל שהוא, אפשר שיזדמנו לו דברים חיצונים מעורבים:

Now, the choicest of all paths is what we wrote about above, citing Tanna d’Bei Eliyahu, who is remembered for good. This is the path that the ancient Chassidim and hermits followed. Namely, one should return to HaShem-יהו״ה, blessed is He, with a very great repentance-Teshuvah over everything that he ruined. Afterwards, he should perfect his soul through fulfilling the positive commandments and should have the utmost devotional intent (Kavanah) in his prayers. Moreover, he should study Torah for its own sake (Lishmah), doing so with zeal and like an ox to the yoke, to the point that his strength is weakened. Moreover, he should minimize his pleasures, such as only eating and drinking enough to maintain his health. He should rise from his bed at midnight or slightly earlier, and also distance himself from any unbecoming character traits. Likewise, he should separate himself from others, so as to not engage in mundane matters such as idle chatter. Subsequently, he should work to purify his body, regularly immersing himself in the ritual bath (Mikvah). Afterwards, he should occasionally go into seclusion, and at such times, contemplate specifically on matters that bring to fear of HaShem-יהו״ה, blessed is He. He should set HaShem-יהו״ה before his eyes constantly, and should take care to ensure that his thoughts remain entirely empty of all of vanities of this lowly world. Instead, he should adhere to love of HaShem-יהו״ה, blessed is He, with great yearning and desire. Through this, he can possibly merit the Holy Spirit (Ru’ach HaKodesh) and be Divinely inspired in one of the following ways. Now, the path we have set forth is a straightforward path, being that one is not engaging in any oaths, nor is he attempting to force matters Above. Rather, they are attained solely through the power of good deeds and holiness. It thus is certain that if one follows this path, the pure and Holy Spirit of Ru’ach HaKodesh will rest upon him, without any admixture of good and evil whatsoever. However, this is not so if a person attempts to force matters Above, or seeks to make use of oaths or prayers and unifications (Yichudim), wherein if he even makes the slightest error, he can possibly be inviting external matters to become intermingled.

וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים הוּא אֶת עַצְמוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה כִּי כָבֵד הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי סוֹף סוֹף חָמְרוֹ הוּא בָּשָׂר וָדָם, עַל כֵּן אָמַרְתִּי שֶׁסּוֹף הַקְּדֻשָּׁה מַתָּנָה, כִּי מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הוּא הַהִשְׁתַּדְּלוּת בִּרְדִיפַת הַיְּדִיעָה הָאֲמִתִּית וְהַתְמָדַת הַהַשְׂכָּלָה בִּקְדֻשַּׁת הַמַּעֲשֶׂה, אַךְ הַסּוֹף הוּא שֶׁהקב"ה יַדְרִיכֵהוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁהוּא חָפֵץ לָלֶכֶת בָּהּ, וְיַשְׁרֶה עָלָיו קְדֻשָּׁתוֹ וִיקַדְּשֵׁהוּ, וְאָז יִצְלַח בְּיָדוֹ זֶה הַדָּבָר, שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת בַּדְּבֵקוּת הַזֶּה עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִידוּת. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְתִּי אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט שֶׁהוּא מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לִקְנוֹת בְּהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה שֶׁהוּא הָעֵזֶר שֶׁעוֹזֵר אוֹתוֹ ה' יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ.

However, it is impossible for a man to place himself in such a state. For it is beyond his ability. He is after all a physical creature, of flesh and blood. Thus I said that the end of Holiness is a gift. For that which is in man's ability to do is the initial exertion, pursuing true knowledge and continual thought on the sanctification of deed. But the end is that the Holy One, blessed be He, will guide him on this path he desires to follow and imbue His holiness upon him, and sanctify him. Then this matter will succeed and he will be able to achieve this clinging with the blessed G-d constantly. Therefore our sages said in the statement I brought: "a man sanctifies himself a little", which refers to that which a man can acquire through his own exertion. Then "he is sanctified much", which refers to the divine help which the Creator, blessed be He, aids him as I wrote.

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הַזֶּה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת. כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה – הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, כִּי בַּעֲשִׂיָּיתָהּ, מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וּמְקַבֵּל חַיּוּתָהּ מִמֶּנָּה, שֶׁהֵם כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים וּמוּתָּרִים שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמִּצְוָה מַעֲשִׂיית, כְּגוֹן: קְלַף הַתְּפִילִּין וּמְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הוּכְשַׁר לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בְּפִיךָ״. וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ עָרְלָה,

This culminating fulfillment of the Messianic Era and of the Resurrection of the Dead, which is the revelation of the light of the En Sof, blessed is He, in this material world, depends on our actions and service throughout the duration of the galut. For what causes the reward of a commandment is the commandment itself, because by virtue of performing it the person suffuses a flood of light of the En Sof, blessed is He, from above downward, to be clothed in the corporeality of the world in something that was previously under the dominion of the kelipat nogah, from which it had received its vitality. These are all those things that are [ritually] clean and permissible, wherewith the precept of action is performed, viz., parchment used in the tefillin, mezuzah, and Torah scroll, as taught by the Rabbis that nothing is fitting for a sacred purpose which is not clean and permissible for consumption; similarly an etrog which is not orlah;

וְהִנֵּה, עַל יְדֵי זֶה יוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, לְהָאִיר עֵינֶיהָ בֶּאֱמֶת יִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, וְלֹא בְּחִינַת שְׁמִיעָה וַהֲבָנָה לְבַדָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל הָעֲבוֹדָה. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל בַּסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁלָּכֵן נִמְשְׁלָה לְחֹשֶׁךְ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל, וּמִמֵּילָא נִדְחֶה מִפְּנֵי הָאוֹר, וְכָךְ הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אַף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת הַרְבֵּה, לְהַחֲיוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וְנַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְגַם נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי כָּל חַיּוּתָהּ אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן הִיא בְּטֵלָה לְגַמְרֵי מִפְּנֵי הַקְּדוּשָּׁה, כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר הַגַּשְׁמִי. רַק שֶׁלְּגַבֵּי קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, נָתַן לָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְשׁוּת וִיכוֹלֶת לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כְּנֶגְדָּהּ, כְּדֵי שֶׁהָאָדָם יִתְעוֹרֵר לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, לְהַשְׁפִּילָהּ עַל יְדֵי שִׁפְלוּת וּנְמִיכוּת רוּחוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״. וּבְאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״מִשָּׁם אוֹרִידְךָ , נְאֻם ה׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁמְּסִירָהּ מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וִיכָלְתָּהּ, וּמְסַלֵּק מִמֶּנָּה הַכֹּחַ וּרְשׁוּת שֶׁנִּתַּן לָהּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ נֶגֶד אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וַאֲזַי, מִמֵּילָא בְּטֵילָה וְנִדְחֵית, כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר הַגַּשְׁמִי.

In this way he will help his divine soul to enlighten her eyes with the truth of the unity of the light of the En Sof with a perceptive vision and not merely by cognition alone, as it were, as is explained elsewhere that this is the core of the whole [Divine] service. And the explanation is that in truth there is no substance whatsoever in the sitra achara, wherefore it is compared to darkness which has no substance whatsoever and consequently is banished in the presence of light. Similarly the sitra achara which, although it possesses abundant vitality wherewith to animate all impure animals and the souls of the nations of the world, and also the animal soul of the Jew, as has been explained, nevertheless has no vitality of its own, G–d forbid, but [derives it] from the realm of holiness, as has been explained above. Therefore it is completely nullified in the presence of holiness, as darkness is nullified before physical light, except that in regard to the holiness of the divine soul in man, the Holy One, blessed is He, has given [the animal soul] permission and ability to raise itself against [the divine soul] in order that man should be challenged to overcome it and to humble it by means of the humility and submission of his spirit and his abhorring in himself that which is despicable. And “through the impulse from below comes an impulse from Above,” to fulfill what is written, “From there I will bring you down, says the L–rd,” namely, depriving it of its dominion and power and withdrawing from it the strength and authority which had been given it to rise up against the light of the holiness of the divine soul, whereupon it inevitably becomes nullified and is banished, just as darkness is nullified before physical light.

ג וזהו ענין התגלות י״ג מדות הרחמים באלול שקודם עשי״ת. כי הנה בעשי״ת מתגלים רחמים רבים אחר קדימת התשובה כי באתערותא דלתתא דוקא אזי הוא אתערותא דלעילא וכמבואר בזהר ע״פ אם ישים אליו לבו כו׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.

ומעתה יובנו דברי הירושלמי כל דעבר בימא יתן, והוא דוגמת שני מיני תועליות שזכו על הים דוגמתם הוא ענין מצוות השקלים, כמו שם השירה אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שהשיגו הדרגין גבוהים כנ"ל, כן נמי הקרבנות ציבור הם אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שזוכין במצות השקלים כנ"ל:

יום טוב של פסח נק' בתורה שבת כדכ' ממחרת השבת. כי פסח דומה לשבת כמ"ש בשבת זכור ושמור כמו כן בפסח והי' היום הזה. לכם לזכרון. וכ' למען תזכור. וכ' שמור כו' חודש האביב. ושמרתם את המצות. כי זכירה היא נקודה פנימית שאין בה שכחה. ולפי שבשבת מתגלה נקודה זו בנפשות בנ"י לכן צריכה שמירה שלא להתפשט נקודה פנימיות למקום שיש בו שכחה. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא עצמו הענין בגאולת מצרים. שבכל חג המצות נעשה איש ישראל כברי' חדשה כמו שהי' ביציאת מצרים כקטן שנולד. ומתחדש בו אותו הנקודה שנטע הקב"ה בנפשות בנ"י. ונקודה זו נק' לחם עני שהוא בלי התרחבות כי מצה היא עצם העיסה ואח"כ נשתנית ומתחמצת. וכמו כן כל איש ישראל יש בו נקודה מתנה מאת אלקים. ובאמת צריך האדם להרחיב זאת הנקודה ולהמשיך כל המעשים אחרי'. וזה התיקון כל ימי השנה לפי מה שזוכה האדם לטוב ולמוטב. אבל כשבא חג המצות מתחדש הנקודה ונטהרת מכל הלכלוכים. ולכן צריכין לשמרה מחימוץ ומכל השתנות בזה החג. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי כו'. פי' פנימיות הנקודה כמו שהיא בעצם ואינה מקבלת שינוי לכן צריכה שמירה והי' היום כו' לכם לזכרון. שמתחדש בו הנקודה שנק' זכרון כנ"ל. גם יתפרש והי' לכם לזכרון ממש שיזכור האדם עיקר בריאתו בעולם לעשות רצונו ית"ש ויום הזה נותן זכירה. וז"ש למען תזכור את יום צאתך כו' כל ימי חייך. ימי חייך הם ההארות המיוחדים לאדם לתקן כל ימי חיותו בעולם. וע"י יום צאתך מארץ מצרים תזכור כל ימי חייך. ופי' את יום צאתך באמצעיות יום צאתך תזכור. כי הוא נותן זכירה כמ"ש והי' היום הזה כו' לזכרון כנ"ל. וגם זכירה הוא התקשרות שיכולין לקשר כל הימים בשורשם ע"י יום צאתך מארץ מצרים:

ועל זה אמרו בזהר תלת קשרין מתקשראן ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה שישראל הם למטה במדרגה מהתורה אבל הבחינה הב׳ היא הנשמה שלמעלה בבחי׳ מקיף ועל זה אמרו ישראל שנקרא ראשית ישראל עלו במחשבה קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הוא ראשית ומקור התורה כי בכל התורה כולה כתיב דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל שכל התורה כולה נבנית ומיוסדת על בחי׳ ישראל. ונמצא שבחי׳ ישראל שעלו במחשבה היא המקור והיסוד התורה (וכדאיתא במדרש רבה ר״פ בראשית מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. דהיינו גם קודם לתורה ע״ש). וזהו ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל פירוש ביעקב וישראל שבהם ועל ידם הקים עדות ותורה שם שמהם נמשכה התורה (וע׳ בזח״ג בפ׳ נשא) (קל״ד א׳) בפי׳ הכל תלוי במזל אפילו ס״ת בהיכל.

אתערותא דלתתא יש לה קיום, וכאמרם ז"ל (אבות ג'), כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שזוכה בדין על ידה בכל המובטח לו, פתחו של אולם בעד פתחו של מחט. ולכן נחשב לאדם כשלו גם כל העושר הרוחני הבא לו מלעילא, בגלל הנקודה הקטנה של יראת שמים שלו, שהיוותה פתח המחט שלו. וכיון שכל זה שלו הוא, אם לא יפקירנו בעצמו אין נוטלין אותו ממנו. אבל מה שבא מלעילא בלי הקדמת דלתתא, אינו ניתן אלא בבחינת רצוא ושוב, נותנים לו לאדם הארה למען יבחין את האמת, ואחר כך נוטלים אותה ממנו, כדי לנסותו אם השיב אל לבו מה שהבחין כבר. ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, הרי זו בחינה מלעילא, ותיכף אחר כך, "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וילונו"... לאחר שאותה הכרה מלעילא נסתלקה, העמידם השי"ת בנסיון לראות אם יעמדו בו על ידי מה שהשיבו אל לבם מהגילויים הקודמים, וכן כתוב "למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך" (דברים ה' ט"ו), פירוש, כדי שתקנה מדרגותיך בעבודה עצמית...

ובמאמר הנ"ל (קבלת התורה) כתבנו, דאתערותא דלעילא נפסקת ובא נסיון במקומה, ויש לבאר יותר. הן כל עליה היא בב' פנים, א' מאתערותא דלעילא, שנותנים לו מקודם כמו ברחמים גדולים, אבל צריך לקנותה אחר כך כשסרה ממנו ומגיע לידי נסיון, אזי קונה אותה בדין, כשמחזיר לעצמו את המדרגה בעמדו בנסיון הקשה. ב' באתערותא דלתתא, שמתחלה צריך להתגבר בעצמו, ונותנים לו לקנות על ידי עבודתו של כחודו של מחט את מדרגת כפתחו של אולם, ואף שנראה שזוכה בשלו בדין, מכל מקום רחמים גדולים יש בזה שקונה הרבה יותר מערך עבודתו.