Reading Secular Stories on Shabbat

וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין כּוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ — קוֹרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֵין קוֹרִין. אִינִי?! וְהָא נְהַרְדְּעָא אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה, וּבִנְהַרְדְּעָא פָּסְקִי סִידְרָא בִּכְתוּבִים בְּמִנְחֲתָא דְשַׁבְּתָא. אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר — אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ — קוֹרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ בֵּין שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ — אֵין קוֹרִין, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ — קוֹרִין. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּבִנְהַרְדְּעָא פָּסְקִי סִידְרָא דִכְתוּבִים בְּמִנְחֲתָא דְשַׁבְּתָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא, וּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. דְּתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין קוֹרִין בָּהֶן — אֲבָל שׁוֹנִין בָּהֶן וְדוֹרְשִׁין בָּהֶן. נִצְרַךְ לְפָסוּק — מֵבִיא וְרוֹאֶה בּוֹ. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין קוֹרִין בָּהֶן — כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין קוֹרִין, וְכׇל שֶׁכֵּן בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת.

We learned in the mishna: And why does one not read the Writings on Shabbat? Due to suspension of Torah study in the study hall. Rav said: They only taught that it is prohibited to read from the Writings on Shabbat during the hours of study in the study hall; but when it is not during the hours of study in the study hall, one may read them. And Shmuel said: Even when it is not the hours of study in the study hall one may not read from the Writings on Shabbat. The Gemara asks: Is that so? Wasn’t Neharde’a Shmuel’s place where he was the rabbi of the town, and in Neharde’a they concluded their regular weekly discourse with Writings on Shabbat afternoon. Rather, if a dispute was stated in this matter, it was stated as follows: Rav said: It was only taught that there is a prohibition in a place where there is a study hall nearby that people can attend; but not in a place where there is a study hall, one may read Writings. And Shmuel said: Whether it is in the place of the study hall or it is not the place of the study hall, one may not read anywhere when it is during the hours of study in the study hall; but when it is not during the hours of study in the study hall, one may read. And Shmuel follows his line of reasoning stated elsewhere, as in Neharde’a they would conclude their studies with Writings on Shabbat afternoon. Rav Ashi said: Actually, the dispute is as we stated initially, and Shmuel said what he said in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it was taught in a baraita: Although the Sages said with regard to sacred writings that they may not be read on Shabbat, one may study the midrash on them and teach them before the congregation; if one requires a verse that is written in the Writings, he brings a book and looks in it. Rabbi Neḥemya said: Why did they say that sacred writings are not read on Shabbat? So that people will say: Sacred writings may not be read, all the more so that is the case with ordinary documents, i.e., contracts and letters. If so, according to Rabbi Neḥemya, reading any sacred writings on Shabbat is prohibited so that people will refrain from reading non-sacred documents on Shabbat. It was not prohibited to encourage attendance the study hall. Shmuel himself does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

אָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא יְהֵא כְּדֶרֶךְ חֹל וְיָבֹא לִמְחֹק. מוֹנֶה אָדָם פַּרְפְּרוֹתָיו וְאֶת אוֹרְחָיו מִפִּיו אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. אַף לִקְרוֹת בַּכְּתוּבִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר גְּזֵרָה מִשּׁוּם בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְקוֹרֵא וְיִמָּנַע מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ:

It is forbidden to read mundane documents on the Sabbath, lest one conduct oneself in an ordinary manner and be provoked to make an erasure. A person may verbally count his guests and the desserts [he will serve them], but may not read a written list, lest he read a mundane document. It is even forbidden to read the Sacred Writings during the time the House of Study is in session, lest this lead to the neglect of the House of Study - i.e., so that no one should stay home and read the Sacred Writings and thus be held back from attending the House of Study.

הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:

וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים וכן (בסוגיא דסנהדרין ק:) ספר בן סירא והוא היה איש שחבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים אין בהם טעם ולא תועלת אלא אבוד הזמן בהבל כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים והנהגת המלכים ויחוסי הערבים וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא אבוד הזמן בלבד.

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים: הגה ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחות חולין וספורי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז אבל בלשון הקודש שרי וכן נ"ל מלשון שכתבו התוס' פרק כל כתבי וכן נהגו להקל בזה:

(סה) ויש מי שמתיר - וכן נוהגין להקל וכתב בא"ר דירא שמים ראוי להחמיר בזה כי הרמב"ם והר"ן אוסרים:

לילך מב"ה לבית המדרש. ובו ב סעיפים: אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה: הגה ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים (הר"י פ"ק דברכות):

To go from the Synagogue to the House of Study. Containing 2 Se'ifim After he leaves the synagogue, he should go to the house of study and establish a time to study [Torah]. And it is necessary that this time be fixed, such that he does not skip it even if he believes he can earn a lot [of money]. Rem"a: And even one who does not know how to study should walk to the house of study, and he will have the reward for walking [there]; or he should establish a place and study a little of what he knows and think about his ways and [by doing so] bring fear of the Heaven into his heart (R"i in the first chapter of Berachot).

(ב) ויקבע - דאיתא בגמרא כשמכניסין אדם לדין שואלין אותו קבעת עתים לתורה וטוב שיקבע העת מיד אחר התפלה משום ילכו מחיל אל חיל וכנ"ל וגם דאם ילך מקודם לעסקיו חיישינן שמא ימשך ויתבטל קביעותו (פמ"ג): (ג) ללמוד - חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]: (ד) שלא יעבירנו - דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה וכדאמרינן [עירובין ס"ה] רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד עכ"פ פסוק אחד או הלכה אחת:

ובפרק ב' דחגיגה (יב:), אמר רבי לוי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) "הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש* רתמים לחמם". פירוש, הפוסק מדברי תורה, שכל דברי תורה יש להם טעם טוב, כדכתיב (תהלים יט, יא) "ומתוקים מדבש ונופת צופים", ועוסק בדברי בטלה*, שדברים בטלים אין בהם ממש וטעם. ולכך גחלי רתמים לחמם, כי מאחר שהוא מחליף התורה, שיש לה טעם טוב, בדבר שאין לו טעם, לכך "לחמם" שיהיו טועמים הוא גחלי רתמים, [ד]כאשר אינו רוצה בדבר שיש לו טעם טוב, מאכילין אותו גחלי רתמים. היינו כי לחמו הוא בטורח ובקושי ובצער גדול מאוד, וזהו גחלי רתמים, שהמאכל שבא לו בצער ובקושי כאילו גחלי רתמים הוא אוכל. ומביא הכתוב "הקוטפים מלוח", התורה תקרא "מלוח", כי המלח נותן טעם אל הכל, ו"הקוטפים", שהוא פוסק התורה "עלי שיחה" בטילה, "גחלי רתמים לחמם".

הִנֵּה הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ מֵהֶם לְמַעְלָה, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם טָרוּד בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ, הִנֵּה מַחְשְׁבוֹתָיו אֲסוּרוֹת בְּזִיקֵי הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָתֵת לֵב אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, בִּרְאוֹתָם זֶה אָמְרוּ (אבות פ"ד): הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. כִּי הִנֵּה הָעֵסֶק מֻכְרָח הוּא לָאָדָם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, אַךְ רִבּוּי הָעֵסֶק אֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אֶל עֲבוֹדָתוֹ, עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה.

Regarding worldly involvement and preoccupation, we have already spoken about this earlier. For while a man is occupied in his worldly affairs, his thoughts are bound by the chains of the burden that weighs on them and it is impossible for him to give thought to his deeds. Considering this, our sages, peace be unto them, said: "minimize your worldly occupations and toil in the Torah" (Avot 4:10). Occupying oneself to obtain a livelihood is indeed necessary but it is not necessary to occupy oneself to such an extent that he has no room left for service [of G-d]. For this we were commanded to fix times for Torah study.

אסור לקרות בו בשבת. אבל בחול מותר דכיון דדבר מועט הוא ליכא למיחש לאמשוכי (מהרש"א): משום מושב לצים. וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקסיאות והם מיני שחוק כדאיתא בע"א דף י"ח ומיני תחבולה ולא ידענא מי התיר להם בפורים ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש ועבב"י בח"מ סימן קס"ג ס"ט:

וְכֵן סִפְרֵי מִלְחָמוֹת (וְדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם), וְכֵן מְלִיצוֹת וּמְשָׁלִים שֶׁל שִׂיחַת חֻלִּין, כְּגוֹן סֵפֶר עִמָּנוּאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דִּבְרֵי חֵשֶׁק — אָסוּר לִקְרוֹתָן בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלֹא קְרִיאָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. וְאַף בְּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם "מוֹשַׁב לֵצִים" אַף אִם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וּבְדִבְרֵי חֵשֶׁק יֵשׁ עוֹד אִסּוּר אֲפִלּוּ כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁמְּגָרֶה יֵצֶר הָרָע בְּעַצְמוֹ. וּמִי שֶׁחִבְּרָן, וּמִי שֶׁהֶעְתִּיקָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּדְפִּיסָן — הֵם בִּכְלַל מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. אֲבָל אוֹתָן סִפְרֵי דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶם עִנְיְנֵי מוּסָר וְיִרְאַת שָׁמַיִם, כְּגוֹן סֵפֶר יוֹסִיפוּן וְכַיּוֹצֵא בוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹתָם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ כְּתוּבִים בְּלַעַז. (וּמִכָּל מָקוֹם אֵין רָאוּי לִבְנֵי אָדָם לְהַרְבּוֹת בָּהֶם): יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לִלְמוֹד בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, וַאֲפִלּוּ בְּסִפְרֵי חָכְמוֹת אָסוּר, שֶׁכָּל סֵפֶר שֶׁאֵין בּוֹ סְרַךְ קְדֻשֶּׁה — יֵשׁ לִגְזוֹר מִשּׁוּם שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, וּלְפִי זֶה אֲפִלּוּ לְטַלְטְלָם אָסוּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים בְּכָל סִפְרֵי חָכְמוֹת וְסִפְרֵי רְפוּאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁדְּבַר חָכְמָה אֵינוֹ מִתְחַלֵּף בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְאֵין לִגְזוֹר עַל זֶה בִּשְׁבִיל זֶה. וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל. וּלְפִי סְבָרָא זוֹ מֻתָּר לְהַבִּיט בְּשַׁבָּת בִּכְלִי שֶׁל הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים (שֶׁקּוֹרִין אַצְטְרְלוֹ"ב) וּלְהַפְּכוֹ וּלְטַלְטְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל סִפְרֵי הַחָכְמָה לְפִי סְבָרָא זוֹ, דְּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין כָּתוּב וְרָשׁוּם בְּעֵט בַּרְזֶל בְּלוּחוֹת נְחֹשֶׁת לְכָתוּב בַּסֵּפֶר. וְאֵין לֶאֱסוֹר מִשּׁוּם שֶׁמָּא יְסַלֵּק הַלּוּחוֹת וְיַחֲזִירֵן וַהֲרֵי זֶה כְּבוֹנֶה כְּלִי, דְּכֵיוָן שֶׁדֶּרֶךְ לוּחוֹת אֵלּוּ לִהְיוֹת רְפוּיִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם בּוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ג:

וְכֵן מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים – אֵין כַּף הַקֶּלַע לְבַדּוֹ מוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ לְמָרְקָהּ וּלְזַכְּכָהּ, רַק עוֹנָשִׁים חֲמוּרִים שֶׁמַּעֲנִישִׁים עַל בִּיטּוּל תּוֹרָה בִּפְרָטוּת, מִלְּבַד עוֹנֶשׁ הַכְּלָלִי לְכָל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵחֲמַת עַצְלוּת בְּגֵיהִנֹּם שֶׁל שֶׁלֶג, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם – בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.

So, too, he who is able to engage in the Torah but occupies himself instead with frivolous things, the hollow of a sling cannot itself effectively scour and cleanse his soul, but severe penalties are meted out for neglect of the Torah in particular, apart from the general retribution for the neglect of a positive commandment through indolence, namely, in the Purgatory of Snow, as is explained elsewhere. Likewise, he who occupies himself with the sciences of the nations of the world is included among those who waste their time in profane matters, insofar as the sin of neglecting the Torah is concerned, as is explained in the Laws Concerning Study of the Torah.

מליצות ומשלים של דברי חולין והבל, או ספר שיש בו דברי חשק [רומן] ומלחמות, אסור לקרות בהם בשבת. ואף בחול אסור לקוראם, ועובר משום אל תפנו אל האלילים, לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק ועיתונות חילונית מבואר בשלחן ערוך שיש בהם גם איסור משום שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאין את הרבים, ועוונם חמור מאד, ועתידים ליתן את הדין. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' ריב] .

ספרי מלחמות אסור לקרוא בספרי מלחמות בשבת, בין אם הם כתובים בלשון לועזית בין אם הם כתובים בלשון הקודש. אמנם, יש מבני אשכנז שמקילים לקרוא בספרי מלחמות הכתובים בלשון הקודש. וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"ז), וע"כ החמרנו כאן אף בכתוב בלשון הקודש.

מעיקר הדין אין איסור לתלמיד חכם לעסוק בלימודו בשבת בעיון ובפלפול, ובפרט כשיש לו נחת רוח מזה. ואף לעסוק בתורה בדבר שאינו רגיל בו, רשאי, כל שיש לו איזה ענין נחוץ לברר וללבן הדברים. אולם דרך עצה טובה ראוי לו להתעסק בשבת במדרשים וספרי אגדה, כדי להתענג ושלא יתעייף יותר מדאי, וכמו שהעיד החיד"א במחב"ר (ס"ס רץ) שכן הוא מנהג רוב החכמים בכל המקומות. ובפרט שנכון וראוי לקבוע זמן גם למדרש וספרי אגדה, שע"י זה יוכל לדרוש לרבים להדריכם ביראת ה', ובפרט בדורינו שכל העם רצים אחר דברי אגדה. [שם עמ' שצה] .

ספרי חכמות אסור לקרוא בספרי מקצועות חול [כגון: כימיה, ביולוגיה, אסטרונומיה ובכלל זה מתמטיקה לסוגיה וכדו'] בשבת, ויש מי שמתיר, אך למעשה נוהגים איסור בזה.

והרמ"א (שם, סעי' ט"ז) כתב שקריאת סיפורי מלחמות – אסורה בשבת אם כתובים בלע"ז, אבל אם כתובים בלשון הקודש – מותר. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ס"ג) שכתב שהטעם לדבר הוא משום שהלשון עצמה יש בה קדושה ולומד ממנה דברי תורה, וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"ז), ראה בהרחבה הערה י'.