Fiction and Torah Study: Halachic Limits

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻקָּיו כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רוֹפְאֶךָ״. אֶלָּא: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״, וְאֵין ״טוֹב״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.

Rabbi Yoḥanan said to him: Even schoolchildren, who learn only the Written Torah, know this concept as it is stated: “And He said you shall surely hear the voice of the Lord your God, and what is upright in His eyes you shall do and you shall listen to His mitzvot and guard His statutes; any disease that I have placed upon Egypt I will not place upon you for I am the Lord your healer” (Exodus 15:26). Rather, one must interpret the verse: Anyone who is able to engage in Torah study yet does not engage in that study, not only does the Holy One, Blessed be He, fail to protect him, but He brings upon him hideous afflictions, that embarrass him and trouble him, as it is stated: “I was mute with silence; I was silent from good, and my pain was strong” (Psalms 39:3). The word good means nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it” (Proverbs 4:2). The verse should be understood: “I have been silent from the study of Torah, and my pain was strong.” Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law.

״אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תְּרַגְּזוּ עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה — רְאוּיִין לִישָּׂרֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם״, טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבּוּר, הָא לֵיכָּא דִּיבּוּר — רְאוּיִין לִישָּׂרֵף! לָא קַשְׁיָא: הָא — לְמִיגְרַס, הָא — לְעַיּוֹנֵי.

§ The Gemara presents another piece of advice related to the story of Joseph and his brothers. Joseph said to them: “See that you not fall out by the way” (Genesis 45:24). Rabbi Elazar said that Joseph said to his brothers: Do not become occupied in a matter of halakha, lest you fall out on the way. If you discuss a halakha while traveling you might get into an argument, and it is important for travelers to remain on good terms. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Elai bar Berekhya say: With regard to two Torah scholars who are walking along the road and there are no Torah matters discussed between them, they are worthy of being burned, as it is stated: “And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both asunder” (II Kings 2:11). The reason that the chariot of fire did not harm Elisha is because there was a Torah matter between them, from which it may be inferred that had they not been discussing a Torah matter, they would have been worthy of being burned. The Gemara answers: This is not difficult. This opinion of Rabbi Elai bar Berekhya is referring to studying by rote, by reviewing material one has already learned, which is permitted and even appropriate while traveling, whereas that opinion of Rabbi Elazar is referring to examining a halakha in depth, in which case it is likely that the scholars will come into conflict.

אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לָמֵד רֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכּוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶן בְּשֵׁנָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה. וְכֵן כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק אוֹ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וּפֵרַשׁ לְהַבְלֵי עוֹלָם וְהֵנִיחַ תַּלְמוּדוֹ וּזְנָחוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בּוֹזֶה דְּבַר ה'.

צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד, וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֻמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד? כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר, לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִבְעל לֹא יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּלְבַד עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֶלָּא הַמָּתוֹק לַחֵךְ וְיִבְעל כְּדֵי לֵהָנוֹת, אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בִּלְבַד. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לַגּוּף אִם מָרִים אִם מְתוּקִים.

וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים וְהֵם מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה יְתֵרָה. גְּדוֹלָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה יט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד":

וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת, ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבא האהבה בהכרח.

חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

הַטִּיּוּל וְהַדִּבּוּר אִם אֵינוֹ בְּדָבָר אָסוּר, וַדַּאי דִּין תּוֹרָה מֻתָּר הוּא, אָמְנָם כַּמָּה בִּטּוּל תּוֹרָה נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, כַּמָּה מִן הַלָּשׁוֹן הָרַע, כַּמָּה מִן הַשְּׁקָרִים, כַּמָּה מִן הַלֵּיצָנוּת, וְאוֹמֵר (משלי י): בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע. זֶהוּ עִנְיַן הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב, שֶׁלֹּא יִקַּח מִן הָעוֹלָם בְּשׁוּם שִׁמּוּשׁ שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מָה שֶׁהוּא מֻכְרָח בּוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ אֲשֶׁר לוֹ בְּטִבְעוֹ אֵלָיו. הֲרֵי לְךָ הַכְּלָל הָאֲמִתִּי: שֶׁכָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח לָאָדָם בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפְרֹשׁ מֵהֶם, וְכָל מָה שֶׁהוּא מֻכְרָח לוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻכְרָח לוֹ, אִם הוּא פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא.

Strolls and conversations which are not of something prohibited are certainly permitted according to the Torah. But how much neglect of Torah study (bitul Torah) is drawn after this, how much slander, how many lies, how much frivolity. And scripture says: "In the multitude of words, sin is not lacking [but he who holds back his lips is wise]" (Mishlei 10:19). This is the good type of Separation, namely, where one takes from the world, in all the uses he makes of it, only that which he is forced to due to the needs of his nature. Here then is a true general principle: whatever worldly matter is not essential for a man, it is proper for him to separate from it, and whatever is essential to him for whatever reason, if he separates from it - he is a sinner, since that thing is necessary for him.

הִנֵּה הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ מֵהֶם לְמַעְלָה, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם טָרוּד בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ, הִנֵּה מַחְשְׁבוֹתָיו אֲסוּרוֹת בְּזִיקֵי הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָתֵת לֵב אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, בִּרְאוֹתָם זֶה אָמְרוּ (אבות פ"ד): הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. כִּי הִנֵּה הָעֵסֶק מֻכְרָח הוּא לָאָדָם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, אַךְ רִבּוּי הָעֵסֶק אֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אֶל עֲבוֹדָתוֹ, עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה.

Regarding worldly involvement and preoccupation, we have already spoken about this earlier. For while a man is occupied in his worldly affairs, his thoughts are bound by the chains of the burden that weighs on them and it is impossible for him to give thought to his deeds. Considering this, our sages, peace be unto them, said: "minimize your worldly occupations and toil in the Torah" (Avot 4:10). Occupying oneself to obtain a livelihood is indeed necessary but it is not necessary to occupy oneself to such an extent that he has no room left for service [of G-d]. For this we were commanded to fix times for Torah study.

(נח) חולין - ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר"י כהן ושבט יהודה שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וע"כ אפילו כתובים בלעז שרי: (נט) משום מושב לצים - וכ"ש ההולך לטרטיאות וקרקסיאות [והם מיני שחוק כדאיתא בעבודת כוכבים דף י"ח] ושאר מיני תחבולות וגם בפורים אין מותר רק השחוק שעושים זכר לאחשורוש [מ"א] ובעו"ה כיום נעשה דבר זה כהפקר אצל איזה אנשים לילך לבית טרטיאות והכתוב צוח ואומר אל תשמח ישראל אל גיל וכו' וגם איכא בזה משום מגרי יצה"ר בנפשם ואחז"ל כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר וגו' ויסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [ע"ש בגמרא עוד]: (סב) לקרות בשיחת חולין וכו' - ובדברי חשק שהוא מגרה יצה"ר לכו"ע אסור אפילו בלה"ק וכל שאסור לקרותו אסור אפילו לטלטלו [ט"ז]:

וְכֵן סִפְרֵי מִלְחָמוֹת (וְדִבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם), וְכֵן מְלִיצוֹת וּמְשָׁלִים שֶׁל שִׂיחַת חֻלִּין, כְּגוֹן סֵפֶר עִמָּנוּאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דִּבְרֵי חֵשֶׁק — אָסוּר לִקְרוֹתָן בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלֹא קְרִיאָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. וְאַף בְּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם "מוֹשַׁב לֵצִים" אַף אִם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וּבְדִבְרֵי חֵשֶׁק יֵשׁ עוֹד אִסּוּר אֲפִלּוּ כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁמְּגָרֶה יֵצֶר הָרָע בְּעַצְמוֹ. וּמִי שֶׁחִבְּרָן, וּמִי שֶׁהֶעְתִּיקָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּדְפִּיסָן — הֵם בִּכְלַל מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. אֲבָל אוֹתָן סִפְרֵי דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶם עִנְיְנֵי מוּסָר וְיִרְאַת שָׁמַיִם, כְּגוֹן סֵפֶר יוֹסִיפוּן וְכַיּוֹצֵא בוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹתָם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ כְּתוּבִים בְּלַעַז. (וּמִכָּל מָקוֹם אֵין רָאוּי לִבְנֵי אָדָם לְהַרְבּוֹת בָּהֶם): יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לִלְמוֹד בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, וַאֲפִלּוּ בְּסִפְרֵי חָכְמוֹת אָסוּר, שֶׁכָּל סֵפֶר שֶׁאֵין בּוֹ סְרַךְ קְדֻשֶּׁה — יֵשׁ לִגְזוֹר מִשּׁוּם שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, וּלְפִי זֶה אֲפִלּוּ לְטַלְטְלָם אָסוּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים בְּכָל סִפְרֵי חָכְמוֹת וְסִפְרֵי רְפוּאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁדְּבַר חָכְמָה אֵינוֹ מִתְחַלֵּף בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְאֵין לִגְזוֹר עַל זֶה בִּשְׁבִיל זֶה. וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל. וּלְפִי סְבָרָא זוֹ מֻתָּר לְהַבִּיט בְּשַׁבָּת בִּכְלִי שֶׁל הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים (שֶׁקּוֹרִין אַצְטְרְלוֹ"ב) וּלְהַפְּכוֹ וּלְטַלְטְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל סִפְרֵי הַחָכְמָה לְפִי סְבָרָא זוֹ, דְּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין כָּתוּב וְרָשׁוּם בְּעֵט בַּרְזֶל בְּלוּחוֹת נְחֹשֶׁת לְכָתוּב בַּסֵּפֶר. וְאֵין לֶאֱסוֹר מִשּׁוּם שֶׁמָּא יְסַלֵּק הַלּוּחוֹת וְיַחֲזִירֵן וַהֲרֵי זֶה כְּבוֹנֶה כְּלִי, דְּכֵיוָן שֶׁדֶּרֶךְ לוּחוֹת אֵלּוּ לִהְיוֹת רְפוּיִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם בּוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ג:

אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל]. וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.

On the other hand, the vitalizing animal soul in the Jew, that which is derived from the aspect of the kelipah, which is clothed in the human blood, as stated above, and the “souls” of the animals, beasts, birds, and fish that are clean and fit for [Jewish] consumption, as also the existence and vitality of the entire inanimate and entire vegetable world which are permissible for consumption, as well as the existence and vitality of every act, utterance, and thought in mundane matters that contain no forbidden aspect—being neither root nor branch of the 365 prohibitive precepts and their offshoots, either on the explicit authority of the Torah or by Rabbinic enactment—yet are not performed for the sake of Heaven but only by the will, desire, and lust of the body; and even where it is a need of the body, or its very preservation and life, but his intention is not for the sake of Heaven, that is, to serve G–d thereby —all these acts, utterances, and thoughts are no better than the vitalizing animal soul itself; and everything in this totality of things flows and is drawn from the second gradation [to be found] in the kelipot and sitra achara, namely, a fourth kelipah, called kelipat nogah. In this world, called the “World of Asiyah (Action),” most, indeed almost all, of it [the kelipat nogah] is bad, and only a little good has been intermingled within it [from which come the good qualities contained in the animal soul of the Jew, as is explained above.] Hence it is sometimes absorbed within the three unclean kelipot [as is explained in Etz Chaim, Portal 49, beginning of ch. 4, on the authority of the Zohar], and sometimes it is absorbed and elevated to the category and level of holiness, as when the good that is intermingled in it is extracted from the bad, and prevails and ascends until it is absorbed in holiness. Such is the case, for example, of he who eats fat beef and drinks spiced wine in order to broaden his mind for the service of G–d and His Torah; as Rava said, “Wine and fragrance [make a man’s mind more receptive],” or in order to fulfill the command concerning enjoyment of Shabbat and the Festivals. In such a case the vitality of the meat and wine, originating in the kelipat nogah, is distilled and ascends to G–d like a burnt offering and sacrifice.

אֲבָל הַלִּימּוּד בַּתּוֹרָה, אַף הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, שֶׁהֵם הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת שֶׁבַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, הַמְבָאֲרִים וּמְבָרְרִים דִּבְרֵיהֶם לַהֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁהִיא סְפִירַת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּמְקוֹמוֹת אֵין מִסְפָּר, וּבְרֵישׁ תִּיקּוּנִים: ״מַלְכוּת – פֶּה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרִינָן לָהּ״, וּבַאֲצִילוּת – ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן״, דְּהַיְינוּ, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מִתְיַיחֵד בַּאֲצִילוּת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בְּדִבּוּרוֹ שֶׁנִּקְרָא ״מַלְכוּת״ – הַכֹּל אֶחָד: לָכֵן, עִיקַּר עִנְיַן הַלִּימּוּד הוּא בְּעִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה, בְּאִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לְבָרֵר הַמּוּתָּר וְהַטָּהוֹר מֵהָאָסוּר וְהַטָּמֵא – עַל־יְדֵי עִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה בְּחָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, כַּנּוֹדָע דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת״, וּבְחָכְמָה דַיְיקָא אִתְבְּרִירוּ, וְהַיְינוּ חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, סוֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה (בְּסוֹד ״אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא״), הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, (וְסוֹד) [סוֹד] הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת הַמְלוּבָּשׁוֹת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְצִירָה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הַדַּעַת [נוסח אחר: הָרַע] שֶׁבְּנוֹגַהּ [נוסח אחר: וְהַבָּרַיְיתוֹת, הַמְלוּבָּשׁוֹת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּנוֹגַהּ], כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִיזַ״ל.

But the study of Torah, even the laws of ritual prohibition and permission, impurity and purity [i.e., the Mishnayot, and the Beraitot in the Gemara, and the codifiers, which expound and clarify their words for practical application], these, precisely these are the fundamentals of the Oral Torah, which is the sefirah malchut of Atzilut, as mentioned in innumerable places in the sacred Zohar and at the beginning of the Tikkunim: “Malchut—the mouth, which we call the Oral Torah.” And in Atzilut “He and His causations are one in them,” that is, the light of the En Sof, blessed is He, unites itself in Atzilut in an absolute unity, so that He, and His will and wisdom [vested in His speech, which is called malchut] are entirely one. Therefore, the principal mode of study is in the deliberation and argumentation of the law of issur and hetter, impurity and purity, in order to disencumber the permitted and pure from the proscribed and impure by means of the deliberation and argumentation of the law—with wisdom, understanding, and knowledge. For as known, the Torah derives from chochmah. Thus it is only through chochmah that they shall be disencumbered, i.e., the Supreme chochmah of Atzilut which is vested in malchut of Atzilut [the principium of the Oral Torah (according to the principium of abba founded barta)]—which (in turn) is vested in malchut of Yetzirah, the principium of the Mishnayot (and the Beraytot that are vested in the kelipat nogah which corresponds to the world of Yetzirah, for there begins the aspect of the evil inherent in the nogah), as known from the Arizal.

וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ. וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא]. וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.

So, too, in the matter of one’s occupation in the study of the Torah, to learn much more than his innate or accustomed desire, and inclination, by virtue of a strenuous struggle with his body. Even in the category of “turn away from evil,” every intelligent person can discover within himself that he does not turn aside from evil completely and in every respect where a hard battle at a level such as described above is called for, or even on a lesser level than the aforementioned: for example, to stop in the middle of a pleasant gossip, or in the middle of a tale discrediting his fellow, even though it be a very small slur, and even though it be true, and even when the purpose is to exonerate oneself—as is known from what Rabbi Simeon said to his father, our saintly teacher, “I did not write it, but Judah the tailor wrote it,” when his father replied, “Keep away from slander.” [Note there, in the Gemara, beginning of ch.10 of Bava Batra.] The same applies to very many similar things which occur frequently, especially with regard to sanctifying oneself in permissible things, an enactment based on the Biblical text, “You shall be holy…” and “Sanctify yourselves….” Moreover, “Rabbinic enactments are even stricter than Biblical enactments,” and so forth.

מעיקר הדין אין איסור לתלמיד חכם לעסוק בלימודו בשבת בעיון ובפלפול, ובפרט כשיש לו נחת רוח מזה. ואף לעסוק בתורה בדבר שאינו רגיל בו, רשאי, כל שיש לו איזה ענין נחוץ לברר וללבן הדברים. אולם דרך עצה טובה ראוי לו להתעסק בשבת במדרשים וספרי אגדה, כדי להתענג ושלא יתעייף יותר מדאי, וכמו שהעיד החיד"א במחב"ר (ס"ס רץ) שכן הוא מנהג רוב החכמים בכל המקומות. ובפרט שנכון וראוי לקבוע זמן גם למדרש וספרי אגדה, שע"י זה יוכל לדרוש לרבים להדריכם ביראת ה', ובפרט בדורינו שכל העם רצים אחר דברי אגדה. [שם עמ' שצה] .

הדבר ברור שיש למנוע קריאת עיתונים בתוך כותלי בית הכנסת (בדברי חולין) , אף בעיתון שהתירו הרבנים לקרוא בו. ומן הראוי שאדם לא ירגיל עצמו לקרוא בעיתונים, שהדבר גורר, והוי ביטול תורה. [ילקוט יוסף, חלק ב', על הלכות בית הכנסת וקריאת התורה, עמוד רמח] .

מליצות ומשלים של דברי חולין והבל, או ספר שיש בו דברי חשק [רומן] ומלחמות, אסור לקרות בהם בשבת. ואף בחול אסור לקוראם, ועובר משום אל תפנו אל האלילים, לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק ועיתונות חילונית מבואר בשלחן ערוך שיש בהם גם איסור משום שמגרה יצר הרע בעצמו. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאין את הרבים, ועוונם חמור מאד, ועתידים ליתן את הדין. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' ריב] .

אסור לקרוא בספרי מלחמות בשבת, בין אם הם כתובים בלשון לועזית בין אם הם כתובים בלשון הקודש. "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון: ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות – אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול – אסור, משום:

הרי נתבאר לנו אמתיות דברי המדרש, כי המתבטל מן התורה שלא לצורך, הרי הוא כאלו כופר בהקב"ה, ולפי זה נמצא שהעוסק בדברי הרשות ומתבטל מן התורה יותר מכפי הדרוש לצרכו ההכרחי, הרי הוא ככופר חס ושלום. והלא הדבר נורא ואיום, כי מי הוא אשר יכול להזהר במדה כזו שלא להתבטל מן התורה אלא רק בשביל הדברים הנצרכים לו לקיום חייו?...

There exists no area of human concern which Jewish teaching fails to address. Jewish law is hardly limited to ritual matters. Indeed, no aspect of human conduct is so weighty that it is beyond the pale of Halakhah and none is so insignificant that it does not merit the attention of that discipline.

ועוד הראה מה שכתב רבינו יונה בפירוש לאבות, שינה של שחרית וכו' מוציאין את האדם מן העולם, כי על מה נברא האדם? אך לעסוק בתורה, והיא אורך ימים ושנות חיים, ואם לוקח הוא דברים כאלה (לישון וכו') למה לו חיים? וראוי לטורדו מן העולם כי הבל הוא והבל ימיו... וצריך עיון אם כל כך חיוני הוא ענין תלמוד תורה, אם כן באמת איך אפשר שיחיו הבטלים מתלמודם?