These sources trace the linguistic and theological foundation of the phrase "Magen David" (Shield of David) through biblical, rabbinic, and kabbalistic literature. They explore how the term evolved from a metaphor for divine protection in Psalms through liturgical formulation in the Mishneh Torah, and into symbolic-mystical systems in later Jewish thought, though they do not establish a definitive historical origin for the hexagram as a geometric emblem.
ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The passages retrieved do not bear out the question as posed: Tehillim 20:2 speaks of God answering David in a time of distress and invoking the name of the God of Yaakov, with no reference to a six-pointed star or geometric symbol; Sulam on Zohar, Lech Lecha 118 records a homiletical exchange in which David asks the Holy One why the brachah is sealed with 'Magen Avraham' rather than 'Magen David,' making it a source about the liturgical formula of the Amidah, not about any visual emblem; and Pardes Rimmonim 23:1 introduces a glossary of kabbalistic designations (kinnuyim) keyed to the sefirot, again without mentioning a star-shaped symbol.
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 2:4 addresses when the abbreviated Havineinu prayer may not be recited — on rainy-season days and on Saturday nights — and says nothing that bears on the history or textual grounding of any Jewish visual symbol.
Tzitz Eliezer (Tzitz Eliezer 19:1) rules on a question of Talmudic law concerning negative commandments and a physician's obligations under state law, and does not address the historical or textual sources of the Magen David as a Jewish symbol.
תהילים כ׳
Psalms 20:2
The verse invokes protection from the God of Jacob—one biblical basis for the phrase “Magen David” as a metaphor for divine protection. It does not describe a geometric emblem.
יַֽעַנְךָ֣ יְ֭הֹוָה בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב׃
משנה תורה, תפלה פרק ב א, וראה עוד תפלה-כללי פרק א ג ד וה
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 2:4
Maimonides codifies the structure and blessings of the Amidah, including the blessing “Shield of David.” This establishes the textual-liturgical phrase, not the hexagram as an emblem.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְכֵן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת:
פרדס רמונים כ״ג:א׳
Pardes Rimmonim 23:1
Cordovero presents systematic sefirotic correspondences and symbolic configurations. Later readers sometimes connect such structures with the hexagram, but the work does not establish a direct historical origin for the Magen David.
והנרצה בשער הזה הוא לבאר כל הכנויים שנמצא ביאורם בזהר ושאר מפרשים רבים אשר קדמונו במלאכה הזאת כתבו הכנויים ע"ד הספירות לכל ספי' וספי' הכנויים המתייחסים לה. ואנו לפי דרכנו מפני שפעמים יקרה למעיין בבקשו כנוי מהכנויים יכבד עליו מבוקשו מפני שנעלם ממנו מקומו. בזולת זה פעמים יהיה כנוי אחד מתייחס אל כמה ספי' לסבות ידועות. ולפעמים עקרו במדה זו ויתייחס אל זולתה מפני סבה ידועה ולא יתן המעיין לבו אל הדבר אלא אל הספירה המכונה אליו לבד. לכן ראינו לכתוב הכנויים בערכים לפי סדר האותיות ובו נבאר כל ענין וספירה המתייחסת אליו ובזה יקל על המעיין מבוקשו:
זהר, לך לך סד קיט, ועיין שם הפירוש
Sulam on Zohar, Lech Lecha 118
Rabbi Yosi and Rabbi Yehuda discuss the phrase "You are my shield" from Tehillim, with David saying that even if the world wages war against him, God's protection will prevail; David then questions why blessings are sealed with "Shield of Abraham" rather than "Shield of David," since both he and Abraham are described with the term "shield.
ר' יוסי פתח וכו' ר"י פתח ואמר, ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. אמר דוד, אפילו בני העולם יבואו ויעשו עמי מלחמה. לא יוכלו לי, כי ואתה ה' מגן בעדי. בוא וראה, כתוב מגן בעדי. אמר דוד להקב"ה רבונו של עולם, מפני מה אין חותמים בי ברכה, כמו שחותמים ברכה באברהם, שכתוב אנכי מגן לך. ואומרים מגן אברהם. ולמה אין חותמים בי מגן דוד.
ציץ אליעזר, חי״ט סי׳ א׳
Tzitz Eliezer 19:1
This passage does not address the historical or textual sources of the Magen David as a Jewish symbol; rather, it is a responsum on Talmudic law concerning negative commandments (lavin) and whether one must forfeit all one's property to avoid transgressing them, with extended discussion of a case involving a physician's obligation to perform or withhold resuscitation in light of state law.
On this pageThis passage does not address the historical or textual sources of the Magen David as a Jewish symbol; rather, it is a responsum on Talmudic law concerning negative commandments (lavin) and whether one must forfeit all one's property to avoid transgressing them, with extended discussion of a case involving a physician's obligation to perform or withhold resuscitation in light of state law.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
איש יהודי, קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה ימיני, אלמא מבנימין קאתי, אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה, ורבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו, משפחת יהודה אומרת אנא גרים דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא... רבי יוחנן אמר לעולם מבנימין קאתי, ואמאי קרי ליה יהודי, על שם שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, כדכתיב איתי גוברין יהודאין וגו'.
from our library copy — not yet checked against the original
(בראשית מט ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חַנִּילַאי, כְּשֶהוֹכִיח יַעֲקֹב אֶת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הוֹרִיקוּ פָּנָיו שֶׁל יְהוּדָה, וְנִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יוֹכִיחוֹ בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר. מִיָּד קְרָאוֹ וּפִיְּסוֹ יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב עַל יְדֵי אָסָף "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", מִקְרָא זֶה לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד צַדִּיקִים שֶכּוֹבְשִין אֶת יִצְרָם וּמוֹדִין (בְּמַעֲשָׂיו) [בְּמַעֲשֵׂיהֶם], שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בְּמַעֲשָׂיו זוֹכֶה לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים שם) "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוּדָה שֶׁהוֹדָה בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וּשְׁנֵי בָּנֶיהָ מִן הַשְּׂרֵפָה וְאֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, כו) "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ", חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל מִבָּנֶיךָ אַרְבָּעָה, אֶחָד מִן הַבּוֹר, דָּנִיֵּאל כְּנֶגֶד יוֹסֵף, וּשְׁלֹשָׁה מִן הָאֵשׁ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה כְּנֶגֶד פֶּרֶץ וְזָרַח וְתָמָר. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּמַעֲשָׂיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַלְּלוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּקַיִן בְּשָׁעָה שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (שם ד, ט) (הֵיכָן) [אֵי] הֶבֶל אָחִיךָ. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי וְהֶבֶל הֵבֵאנוּ דּוֹרוֹן לְפָנֶיךָ, שֶׁלּוֹ קִבַּלְתָּ וְלִי הֶחֱזַרְתָּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, מִמֶּנִּי אַתָּה מְבַקְּשׁוֹ, וַהֲלֹא אֵינוֹ מִתְבַּקֵּש אֶלָּא מִמְּךָ, שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּר אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מוֹדִיעֲךָ הֵיכָן הוּא. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא", לֹא יְהֵא עֲוֹנִי גָּדוֹל מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהַכְעִיס לְפָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וְכֵיוָן שֶׁאוֹמְרִים לֶפָנֶיךָ (שמות לד, ז) "נֹשֵׂא עָוֹן", מִיָּד אַתָּה מוֹחֵל לָהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֵינִי מוֹחֵל מִיָּד אֲנִי נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה, מִיָּד מָחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶחֱצָה, שֶׁבִּתְחִלָּה אָמַר לוֹ (בראשית ד, יב) "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ", וּלְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה כְּתִיב (שם טז) "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד" "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ", זֶה קַין, (שם) "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" זֶה יְהוּדָה. וּלְפִי שֶׁגָּרַם יְהוּדָה לִרְאוּבֵן שֶׁהוֹדָה לְפִיכָךְ סְמָכוֹ מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ו ז) "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וְזֹאת לִיהוּדָה", וַעֲלֵיהֶן כְּתִיב (איוב טו, יח) "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ". יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ. הִמְלִיכוֹ עַל אֶחָיו, זוֹ מַלְכוּת דָּוִד. דָּבָר אַחֵר, יוֹדוּךָ. לִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְעָמְדוּ מִמֶּנּוּ מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ רְחַבְעָם, אֲבִיָּה, אָסָא עַד יְכָנְיָה וְכֵן לָעוֹלָם הַבָּא (יחזקאל לז, כה) "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". וְעוֹד, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה יָצְתָה אֱלִישֶבַע אֵם הַכְּהֻנָּה, וְעוֹד מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה יָצָא נַחְשוֹן רֹאשׁ לַנְּשִׂיאִים, וְעוֹד, בַּמַּסָּעוֹת הָיָה רִאשׁוֹן, ("וְנָסַע) [וַיִּסַּע] דֶּגֶל מַחֲנֵה [בְנֵי] יְהוּדָה" וְעוֹד, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה יָצָא בְּצַלְאֵל שֶׁעָשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְכָל כֵּלָיו, אַחַר מִיתַת יְהוֹשֻׁעַ שָׁאֲלוּ (שופטים א, א ב) "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַּתְּחִלָּה וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה", וְעוֹד, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה יָצָא עָתְנִיאֵל רִאשׁוֹן לַשּׁוֹפְטִים, וְעוֹד, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה בֹּעַז, וְעוֹד, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה יָצָא שְׁלֹמֹה, וְהוּא בָּנָה אֶת בֵּית הַמִּקְדָשׁ, וְעוֹד, מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה יְהוֹשָפָט וְיוֹתָם וְיֹאשִיָּהוּ (חגי ב, ב) וּ"זְרֻבָּבֶל בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה" וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שְׁלֹמֹה בָּנָה בַּיִת רִאשׁוֹן זְרֻבָּבֶל בָּנָה בַּיִת שֵׁנִי וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָשׁ. יְהוּדָה הָרְבִיעִי לַשְּׁבָטִים, כְּגוֹן דָּלֶ"ת שֶׁהוּא רְבִיעִי בָּאָלֶ"ף בֵּי"ת וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִתְלוּ הַמְּאוֹרוֹת, וּכְתִיב בַּמָּשִׁיחַ "וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי" וְנִצְּלוּ מִבָּנָיו אַרְבָּעָה, אֶחָד מִבּוֹר אֲרָיוֹת, וּשְׁלשָׁה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. דָּוִד (הוּא) אוֹת רְבִיעִי הוּא רֹאשׁ וְסוֹף שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק י) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" וְגוֹ', וּכְתִיב (שמואל ב' ז, טז) "וְנֶאֱמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם", וּכְתִיב (תהלים פט, כט) "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי" וּכְשֵׁם שֶׁבְּיוֹם רְבִיעִי נִתְלוּ הַמְּאוֹרוֹת, כָּךְ יְהוּדָה נוֹלַד רְבִיעִי לַשְּׁבָטִים. וִיהוּדָה נִמְנָה רֹאשׁ לַשְּׁבָטִים בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת, כְּנֶגֶד לֵדָתוֹ וְעוֹד כְּתִיב בְּקָרְבַּן נַחְשוֹן "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף", וּבְכֻלָּם כְּתִיב "קָרְבָּנוֹ", הוֹסִיף לְנַחְשוֹן ו', רֶמֶז לִיהוּדָה שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ שִׁשָּׁה צַדִּיקִים, וְיִתְבָּרְכוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּשֵׁשׁ מִדּוֹת. בְּדָוִד כְּתִיב (שמואל א טז, יח) "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר [חַיִל] וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר [וְאִישׁ תֹּאַר] וַה' עִמּוֹ". וּכְתִיב בְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שִׁשָּׁה דְּבָרִים "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מְאוּם" וְגוֹ'. וּכְתִיב בְּחִזְקִיָּהוּ שֵׁשׁ מִדּוֹת (ישעיה ט, ה) "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא, יוֹעֵץ, וְגוֹ', וּכְתִיב בְּדָנִיֵּאל (דניאל ה, יב) "דִּי רוּחַ יַתִּירָה (בֵּיהּ)", וּכְתִיב בֵּיהּ ("וּ)מְפַשַּׁר חֶלְמִין וְאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין וּכְתִיב בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ (ישעיה יא, ב) "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'" וְגוֹ'. אָמַר יַעֲקֹב, יְהוּדָה בְּנִי, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַתָּה הִצַּלְתָּ אֶת יוֹסֵף מִן הַמִּיתָה שֶׁאִלּוּלֵי אַתָּה הָרְגוּהוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, וְעַכְשָׁיו תִּזְכֶּה שֶׁיוֹדוּ לְךָ אַחֶיךָ שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת יוֹסֵף מִן הַמִּיתָה וְלֹא נִטְרְדוּ אַחֶיךָ לְגֵיהִנֹּם אַף בָּעוֹלָם (הַבָּא) תִּזְכֶּה שֶׁיִּקָּרְאוּ כֻּלָּם עַל שִׁמְךָ יְהוּדִים. יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. אָמַר לוֹ, בְּנִי הִקְשֵׂתָ עָרְפְּךָ וּבָשְׁתָּ עַצְמְךָ בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר, תִּזְכֶּה שֶׁתַּהֲרֹג אוֹיְבֶיךָ בְּדָבָר שֶׁהוּא נוֹשְקוֹ עַל עָרְפּוֹ וְזֶה הַקֶּשֶׁת. יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ אֵיזוֹ מִלְחָמָה שֶׁצְּרִיכָה יָד כְּנֶגֶד הָעֹרֶף הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קֶשֶׁת רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, (דברים לג, ז) "יָדָיו רָב לוֹ", אֵיזוֹ מִלְחָמָה שֶׁצְּרִיכָה שְׁתֵּי יָדַיִם, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קֶשֶׁת.
from our library copy — not yet checked against the original
והוא שורש כלל כנסת ישראל המונין ללבנה ואין דומין לאו"ה המונין לחמה שחושבין שיש להם כח מעצמם ולעשות דבר נגד רצון השם יתברך, ודוד המלך ע ביחוד שהוא מדת המלכות דישראל קרי לנפשיה עני ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א.) שלא ידע להתחכם כלל נגד השם יתברך, וע"כ בשביל אותה מעשה איבד שאול מלכותו שזה היפך ענין המלכות ואף דכונתו לשם שמים, וזהו שקראו לשון תשלומין ומה שילם לי ימיני (מגילה י"ב:) ודקדק מהרש"א בחא"ג מה תשלומין הוא ע"ש, ובאמת מצינו תשלומין קודם המעשה גבי אליאב דאמרו ז"ל (פסחים ס"ו:) דמאסו ד' ממלך משום ויחר אף אליהב בדוד אף דזה היה אחר כך, והיינו דהשורש כבר היה, והנה שורש זה של עשיי' לשם שמים נגד רצון השם יתברך הוא בזרעא דרחל שטנו של עשו כי יש להם גם כן כח הגבורה הקשה שמשתמשים הכל לשם שמים להיות גבור הכובש יצרו, ומצד הזה באים גם כן לחשוב כח זה דכחי ועוצם ידי עשה לי שהוא ראשית גוים לעשות גם כן לשם שמים, ובאמת נמצא גם כח זה ביהודה אף דדוד המלך ע הוא ממש להיפך זה ובאותה מעשה דבת שבע נאמר למען תצדק בדברך וגו' שהיה יכול לנצח היצר רק לא רצה להיות עבדא דזכי למרי, (כמה שכתוב סנהדרין ק"ז.) ואף שנענש על זה זהו כשידע מפורש דברי השם יתברך באותו ענין בפרט ואדרבא דבר זה היה נגד התורה שהרי היה ראוי לו יותר לשמור מצות התורה שהוא גם כן מצות השם יתברך ושלא לעבור, אבל חשב דהמלך ע לדחות דבור הכללי שבתורה שאפשר להתקיים על ידי אחרים ולא יתבטל אותו דבור פרטי של השם יתברך שדיבר עמו, ומכל מקום נענש על זה כי באמת רצון השם יתברך שינצחוהו בכהאי גוונא ועל דרך שנאמר בב"מ [נ"ט ב'] לא בשמים הוא והקב"ה חייך נצחוני בני, וכן בהפועלים (פ"ו.) נחלקו מתיבתא דרקיע עם הקב"ה שענייני התורה מסורים לבני ישראל ואף זה בכלל ענייני התורה שאין לו לעבור על דברי תורה, והרי זה על דרך שנאמר בס"פ (ב' דחגיגה) גבי אחר דכל מה שאומר בעל הבית עשה חוץ מצא שאין מכל מקום לשמוע להשם יתברך הנועל בפניו דרכי התשובה, הכי נמי אין לו לשמוע לעבור על דברי תורה אם לא כשיאמר נביא להוראת שעה שהוא לצורך כבוד שמים ושרצון השם יתברך כן, אבל זה שלא אמר לו השם יתברך שרצונו כן כלל רק אמר לו לא מנסית (סנהדרין שם) עדיף מהא דאחר, אבל באמת עיקר ענין עת לעשות לד' הפרו תורתך הוא דרגא דדוד המלך ע וכידוע מהזוהר דעת מורה מדת מלכות דבה כל עתים, וזה כל ענין דהמלך ע להביט על הראוי כפי אותו עת הפרטי וענין הפרטי ולדחות מפני זה כללי דברי תורה וע"כ עשה באותו מעשה כן ולא השגיח בכללי דברי תורה, ועל דרך שנאמר גם כן בפרק חלק (שם) על פסוק ודוד בא עד הראש וכו' מוטב וכו' אף דע"ז הוא החמורה בכל עבירות ויש בה גם כן צד חילול השם מלך שכמותך וכו' מכל מקום חשב לדחות כל זה בשביל שלא יחשבו בני אדם תלונות על השם יתברך, וגם בענין שמעי היה כן אף דמורד במלך חייב מיתה על פי דין והרי קיימא לן קדושין [ל"ב ב'] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואם כן מה השיב הלא ידעתי וגו' אדרבא היא הנותנת לחייבו ומה בכך דהוא בשמחה ואינו רוצה להורגו הלא אינו רשאי למחול על כבודו. ואולי למאן דאמר (הובא בפר"ד) דאותן חדשים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בסעירה כהדיוט אם כן לא היה לו אז כלל דין מורד במלכות וזה שאמר כי היום אני מלך ולא מקודם, אך למאן דפליג על זה קשה, ועוד שהרי ציוה שלמה עליו וזכר לו מהשבועה משמע שלולי השבועה היה ממיתו, ונראה דאף למאן דאמר דמתכפר כהדיוט היינו דבאותה שעה היש לומר דין הדיוט אבל אחר שחזר למלכותו ונתחרטו ישראל על מה שהמליכו אבשלום היה לו דין מלך למפרע, ודומה לרשע שעשה תשובה דמקודם היה רשע גמור ומכל מקום אחר התשובה דנעשו זדונות כזכיות חשבינן לי' למפרע כאלו לא חטא מעולם, והארכתי מזה בתשובה בענין זיקת יבם מומר גם לענין הדין דלדעתי גם לפי דעת הגאונים דיבם מומר אינו זוקק היינו באותו שעה בעודו מומר אבל כששב ומתכפר למפרע או זוקק ליבום למפרע גם כן ולא משעה ששב לבד יעוש"ב, וכן בריחת דוד מפני אבשלום שהיה לעונש חטאו כל זמן שלא נתכפר לגמרי בשעת מעשה לא היה לו דין מלך מצד שהעונש מהשמים להעבירו ממלכותו, וע"כ השיב תחלה בשעת מעשה שלא להמיתו משום דה' אמר לו קלל שגם זה מן השמים לענשו וגם מצד ישראל שהעבירוהו, אף דהיה זה חטא להם להעביר משיח ד' ממלכותו מכל מקום כיון דהעבירוהו יש לומר שלא היה לו דין מלך, אבל אחר שהחזירוהו ונתחרטו על הראשונות למפרע ונתכפר חטאם וכן חטא דוד להיות כאלו לא חטא הוה לי' למפרע מלך, וע"כ לא השיב עוד אחר כך ד' אמר לו כו' רק השיב כאלו בידו למחול וזה נגד דברי תורה: אבל באמת הוא ראה שלשלת גדולה של מרדכי יוצא ממנו והרי לוט ניצול בזכות דוד ואפילו במצרי אמרו ז"ל (שמ"ר פ"א) ויפן כה וכה ראה שאין עתיד לצאת ממנו (וכו') ואעל פסוק שהוא חייב מיתה בדין כמה שכתוב בפרק ד"מ (נ"ח:) וכן אמרו בסוטה (מ"ו:) גבי אלישע לנערים וירא ראה וכו', ומיהו חייב מיתה בדין ודאי אין חוששין למה שעתיד לצאת ממנו ואפילו יאמר נביא אמת שעתיד לצאת ממנו צדיקים גדולים הרבה אין פוטרים אותו ממיתת בית דין כלל על זה, כי משפטי התורה נמסרו לבני אדם הראוים לעינים ודנין כפי מה שהוא ואין משגיחין בעתידות, (עיין בתוספות יבמות ל"ה:) ורק בדיני שמים השם יתברך מטה כלפי חסד בשביל העתיד וגבי משה רבינו עליו השלום אמרו ז (שמו"ר שם) שהרגו בשם המפורש, ובכהאי גוונא שרוצה להרגו בידי שמים היה צריך לראות שאין עתיד וכו' דזולת זה אין משפט שמים להרגו, אבל בשמעי דהיה מורד במלכות וחייב מיתה בדין לא היה מועיל זה דעתיד רק דהמלך ע דחה דברי תורה זה משום עת לעשות, וע"כ אמרו (מגילה י"ב:) מה עשה לי יהודי דאין להתחכם על דברי תורה דאלו לא נולד מרדכי היה טוב יותר לכנ"י באותה שעה טרם הנס, ואף דבאמת כשנאבד המן הרי אדרבא הכל היה לטובה ויפה עשה דהמלך ע וכן אחר שנאבדו כל זרע המן ובאו אותן בני בניו שלמדו תורה ודאי יפה עשה שאול גם כן וע"כ לא אמר לו שמואל החטא מאגג רק מהצאן ובקר וכן לא נזכר בקרא כלל חטא על דור שהחיה שמעי אז, רק כנסת ישראל שבאותו דור טרם הנס צווחי על זה מה עשה וכו' על ידי שורש עת וגו' הפרו תורתך הקבוע בו, ומה שילם וכו' כי עם ידי שורש זה של יהודה הנטוע גם כן בכל ישראל שכולם נקראו על שמו (בראשית רבה פצ"ח) זה גרם לימיני להפר גם כן ציווי פרטי של השם יתברך גם כן מטעם כונה לשם שמים ועת לעשות, וזה נקרא שילם ותשלומין כמה שכתוב כי אין זה בעצם דישראל כלל רק הוא נמשך דרך שילום, ולפי שעל ידי דוד שהוא שורש כנסת ישראל נגרם לידת מרדכי דאיקני בהמן, והם חשבו אז זה לחטא חשבו גם כן דהגיע הגמול מדה כנגד מדה גם כן על ידי ימיני עצמו שהטיב לו במה שהניח לשמים ומה שהניח שאול לאגג מאותו הטעם עצמו בשביל שראה העתיד לצאת ממנו, ועל ידי זה נפק המן דציער לישראל והיה הגמול טרם החטא כי אין העונש מ"ה רק הוא תשלום הנמשך מעצמו, ושפיר יוצדק גם קודם המעשה דמכל מקום ישנו לשורש דבר זה בהם וכמו שנתבאר לקמן [ויש לפרש גם כן שילם לשון השלים וגמר ואף דבמעשה שאול ודוד דשאול קדם מכל מקום בעניינא דמרדכי והמן קדם הא דמרדכי לא יכרע לעורר קנאת המן וכן במגילה נזכר מקודם סיפור מרדכי ואחר כך סיפור המן]:
from our library copy — not yet checked against the original
דָּבָר אַחֵר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לג, טז): הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א ב, ח): מֵקִים מֵעָפָר דָּל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְשֻׁקָּעִים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים בְּמִצְרַיִם וְהוֹצִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּקוֹמָה זְקוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, יג): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, הֱוֵי: מֵקִים מֵעָפָר דָּל, סִיקוֹסִים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב, וְאָמַר לוֹ (בראשית כח, יד): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, כְּשֶׁיַּגִּיעוּ בָּנֶיךָ עַד עֲפַר הָאָרֶץ אוֹתָהּ שָׁעָה (בראשית כח, יד): וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה, הֱוֵי: מֵקִים מֵעָפָר דָּל, וְרִמְּמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, א): וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וגו'. רְאֵה מַה כְּתִיב (דברים א, לא): וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר לָהֶם הֲרֵי רוֹמַמְתִּי אֶתְכֶם עַל כָּל הָעוֹלָם, אִם תִּהְיוּ עוֹשִׂים רְצוֹנִי אֲנִי מַשְׁרֶה אֶתְכֶם בַּמֶּה שֶׁבָּרָאתִי עַד שֶׁלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ, שָׁם אֲנִי מְרוֹמֵם אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, ח): וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם, אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מַסְפִּיק לָכֶם מַעֲדַנֵּי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ, לְכָךְ אָמַר הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן. דָּבָר אַחֵר, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ח, ז): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, לִרְאוֹת שֻׁלְחָן שֶׁהוּא עָרוּךְ בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קטז, ט): אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, כִּבְיָכוֹל מֵסֵב לְמַעְלָה מִן הָאָבוֹת, וְאָבוֹת וְכָל הַצַּדִּיקִים בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ג): וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, וְהוּא מְחַלֵּק לָהֶם מָנוֹת. וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה בְּדָבָר זֶה הֲלֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִילָם הָיָה מֵסֵב בֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, יג): בֵּין שָׁדַי יָלִין, קַל וָחֹמֶר בְּגַן עֵדֶן. וְהוּא מֵבִיא לָהֶם פֵּרוֹת מִגַּן עֵדֶן וּמַאֲכִילָן מֵעֵץ חַיִּים. וּמִי מְבָרֵךְ תְּחִלָּה, הַכֹּל חוֹלְקִין כָּבוֹד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יְצַוֶּה לְבָרֵךְ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמִיכָאֵל בָּרֵךְ, וְהוּא אוֹמֵר לְגַבְרִיאֵל, וְגַבְרִיאֵל לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, וְהֵן חוֹלְקִין כָּבוֹד לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וְהֵם לַזְּקֵנִים, וְהֵם חוֹלְקִין כָּבוֹד לְדָוִד, וְאוֹמְרִים הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאָרֶץ יְבָרֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְנוֹתְנִין לְדָוִד הַכּוֹס וְאוֹמֵר (תהלים קטז, יג): כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָֹּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, עֲלֵיהֶם שִׁבַּח דָּוִד וְאָמַר (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ, הֱוֵי: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא מְבִיאֲךָ, עַל זֶה נֶאֱמַר: הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן. דָּבָר אַחֵר, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לט, יג יח): כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה, כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּיצֶיהָ, הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְלֹא לָהּ וגו', כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא וגו'. מָשָׁל לַחֲסִידָה שֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בַּעֲפַר הָאָרֶץ וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים דָּשִׁין אוֹתָהּ וּמְאַבְּדִין אוֹתָהּ, מִי גָרַם לָהּ עַל שֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בָּאָרֶץ, אֶלָּא מִשֶּׁעָלְתָה לַמָּרוֹם וַתֵּלֶד לְשָׁם אֵין בְּרִיָּה מַזִּיקַתָּה, אֲבָל הִיא מְשַׂחֶקֶת מִן הַכֹּל. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה, כְּנַף (יחזקאל טז, ח): וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ. רְנָנִים (תהלים לג, א): רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה': נֶעֱלָסָה (משלי ז, יח): נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. אִם אֶבְרָה (תהלים נה, ז): וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבָר כַּיּוֹנָה. חֲסִידָה (ירמיה ח, ז): גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ. כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּיצֶיהָ (ירמיה יב, ז): עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי. וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם (תהלים מד, כו): כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ. וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ (ישעיה נא, יג): וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ. וְחַיַּת הַשָֹּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ, אֵלּוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יג, ז): וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ. הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְלֹא לָהּ (ירמיה ד, כב): בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה. לְרִיק יְגִיעָהּ (תהלים ו, ז): יָגַעְתִּי בְאַנְחָתִי. בְּלִי פָחַד (ירמיה לו, כד): וְלֹא פָחֲדוּ. כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה (ירמיה ד, כב): כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע. וְלֹא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה, לֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, כָּל אֵלּוּ לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל כְּשֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְלוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים קכג, א): אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא (איוב ה, יא): לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם, אוֹתָהּ שָׁעָה תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ, ח): אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר, הֱוֵי: הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן. דָּבָר אַחֵר, הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז, טו): מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן. מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יח, ג): ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי. לַחְמוֹ נִתָּן, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם. מֵימָיו נֶאֱמָנִים, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. דָּבָר אַחֵר, לַחְמוֹ נִתָּן, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו, כה): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. מֵימָיו נֶאֱמָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, לַחְמוֹ נִתָּן, זֶה הַמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מֵימָיו נֶאֱמָנִים, זֶה הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, יז): עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. דָּבָר אַחֵר, לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמְפַקֵּד לִבְנֵי תוֹרָה אַל תְּהֵא אוֹמֵר עַל מַה שֶׁלֹא שָׁמַעְתָּ שָׁמָעְתִּי, וְלֹא תְהֵא אוֹסֵר לַאֲחֵרִים וּמַתִּיר לְעַצְמוֹ, אֶלָּא יִהְיוּ יוֹצְאִין מִפִּיךָ נֶאֱמָנִין כְּשֵׁם שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי משֶׁה, וַאֲנִי מַרְאֶה לְךָ יֹפִי פָּנִים אֶל פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, יז): מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל הֵיאַךְ אָנוּ רוֹאִין פָּנֶיךָ וַהֲלוֹא מְסַרְתָּנוּ בְּיַד אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ז, ז): דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי, אָמַר לָהֶם אַל תִּירְאוּ מֵהֶם שֶׁעֲתִידִים אַתֶּם שֶׁתֹּאמְרוּ לִי הֵיכָן הֵם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לג, יט): אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה, וְאַתֶּם רוֹאִים שִׂמְחָתָהּ שֶׁל צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, כ): חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלָיִם נָוֶה שַׁאֲנָן.
from our library copy — not yet checked against the original
This search explores textual and historical sources connected to the six-pointed star as a Jewish symbol. The sources examined include biblical passages associated with star imagery and Jewish symbolism, as well as Zoharic interpretive traditions linking the concept of divine protection (magen, or shield) to David's name.
Sources trace the liturgical and theological concept of "Magen David" (Shield of David) through biblical, rabbinic, and classical Jewish texts. These sources explore how the phrase developed from biblical language about divine protection into a formalized blessing within Jewish prayer.
The Torah links place names to divine encounters and spiritual realities, using geographic nomenclature to preserve theological memory and reveal the hidden holiness of locations. Sources from biblical narratives, rabbinic interpretation, and Hasidic teaching explain how naming is an act of insight into a place's true nature and inner essence.
The Maor VaShemesh (Rabbi Kalonymus Kalman Epstein) presents key Hasidic teachings on spiritual devotion, including the role of self-nullification before the divine will, the purpose of creation as cleaving to God through Torah and mitzvot, the renewal of Torah in each generation through the tzaddik's transmission, the inner journey of spiritual refinement, and the continuous dynamic of spiritual ascent and descent.
These sources explore the Jewish customs and spiritual significance of naming children, tracing the practice from Biblical examples of name-giving and name-changes to Talmudic teachings on how names influence character and destiny, and concluding with codified halakhic practices for the timing of a baby's name.
These passages from the Babylonian Talmud recount stories of tannaim and other righteous scholars who experienced miraculous divine intervention to alleviate their poverty. The sources explore themes of sustenance from Heaven, communal responsibility toward poor scholars, and the reward granted to those who endure hardship with faith.