נפקו, כל היכא דהוה מחי ר"א הוי מסי ר"ש.
כל כח כשמתגבר במדה גבוהה א"א לו להתחבר עם הכח ההפכי לו בכפיפה אחת. ע"כ כיון ששני הצדדים הם מלאים ענין ודברי אמת מרובים, הצד השלילי המורה על הרעה והשפלות שיש במציאות, והבחנת חולשת הנהגת החיים ע"י לב בנ"א הנשחת והנשפל, והצד השני לעומתו, למצא את הטוב, בין צדדי הטוב הנמצאים גם במצב הירוד של ההוה, בין הטוב שיהיה נצמח בעתיד דוקא מעומק הרע, ע"כ כדי שיהיו שני הצדדים מלאים כ"א מאותו השכל והאור האלהי הנצרך לו, נחלקו לשתי מערכות, כדי שכל אחד יתן את פריו בכל עז. והיה ר"א מברר את הצד השלילי, ור"ש לעומתו מברר את הצד החיובי, וכח הזכות של החיים, בין מצד ההוה בין מצד העתיד, וכל היכא דהוה מחי ר"א הוה מסי ר"ש.
from our library copy — not yet checked against the original
ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה.
אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים. גם עצם מציאות הרשעים ורעותיהם שהם לצור מכשול לפי המחזה החיצוני, אבל למבין לעמקן של כל עלילות המציאות ומסיבותיהם, הוא יכיר איך סוף כל סוף הרע הגדול בעצמו יסבב תכלית של טוב ושלמות, עד שיש להתפלא על חסד עליון וחכמתו הצפונה בזה. ואחר כל אלה הנה הפליאה היותר גדולה, המבהלת לב קצרי הדעת ומביאה לעצב ושממון את ההולכים רק אחר הרגש הבא מהתפעלות החושים לבדם, הוא יום המיתה, הנה הוא ע"ה נסתכל ביום המיתה, וראה מה גדולה היא החליפה הנפלאה שהאדם מתחלף מחיי גשם לחיי רוח, מחיים מלאים חשכת ספיקות וצללי רשעה, לחיים מלאים אור וצדקה ונועם ד'. הכיר ביתר שאת מהחכמה הצפונה את תורת החסד שיש בזה, ואמר שירה. הרי ביאר לנו עוצם מהלך רוח הקודש של דוד ע"ה, שרגשותיו שהרגיש חסד ד', ומלאה שירתו הוד ונועם, היו תולדות של חכמה עמוקה החודרת אל מסתרי מעללי יה. ואיך הי', הוא הגבר הוקם על במעלות החכמה הנסיונית השופטת בעומק מחקרה, עם זה נעים זמירות ישראל בהשתפכות הנפש של שירה הבאה מרגשי תם נעם והדרת קודש.
from our library copy — not yet checked against the original
ועל טוב יזכר שמך, נמי משמע על הטובה ולא על הרעה, ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
יש ציור להבין רעות העולם מפני הכרח החומר. א"כ אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה מפני שכל מה שעשה הוא טוב מאד, אלא שהרע הוא ההעדר והוא בא לפי הכרח החומר , אמנם ציור זה משובב דעתו של אדם. והציור האמיתי הוא, שיכולת השם ית' אין להגבילה בהכרח החומר, ויוכל החומר בחק יכולתו הבלתי תכליתית להברא בתנאים יותר שלמים, אלא שיש תכלית לכל רעה שתבא ממנה טובה עצמית, ויתרון הטובה תהי' ניכרת לשעתה כשתבא איך היא נעלה דוקא מפני שבאה ע"י הרעה שקדמתה, ע"כ ראוי להזכיר שמו ית' בברכה על הרעה כמו על הטובה.
from our library copy — not yet checked against the original
רבי יוסי שתק.
כשהולכת פעולה טובה ממקור שאינו הגון, אז אפילו אם לא נוכל להכחיש את הטוב היוצא מהפעולה, מ"מ הננו תמיד שרויים בפחד, שלא יתגבר הצד הרע של הנטיה הפנימית ויביא שואה ורעה הרבה יותר מהטוב היוצא ע"י הפעולה הטובה. ע"כ א"א למחות על הטוב והתועלת, אבל אי אפשר ג"כ לשמח, במה שהוא נעשה ע"י אותו הכח שמצד עצמו הוא כולו רע ועומד להשחית תבל ומלואה. ע"כ יסערו גלי הלב, ורגש ההכרה אל הטוב מעבר מזה עם הרגש של החזיון על כלל הרשעה שמתחזקת בכ"ז דוקא ע"י הטוב המורגש החיצוני מעבר מזה, 'רגשות אלו' הנם נלחמים זה עם זה, עד שהלב נדחק ואי אפשר לו לדבר דבר, ע"כ ר"י שתק.
from our library copy — not yet checked against the original
ותראה שמאחר חטאו של אדם הראשון הנה נתערב הטוב ברע ונכבש תחתיו. ובזמן המתן תורה הנה יצא הטוב מתוך הרע ונתגבר ושלט, ואמנם לא הגיע עדין להיות הוא כובש את הרע תחתיו, אבל הגיע לצאת ממאסרו, ולהתחזק בעצמו, ונשאר הרע נפרד ממנו עומד בפני עצמו. אך לעתיד לבא – הנה ישתלם התיקון הזה והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו.
from our library copy — not yet checked against the original
בן זומא ראה אוכלסא ע"ג מעלה בהה" כ אמר כרוך חכם הרזים, וברוך שכרא כל אלה לשמשני.
ראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לענין תכונות ודיעות הפכיות מתכונותיו ודיעותיו הוא, שיחשב הרי אף שלעיני הפרטיות נראים שאין תועלת בתכונות ההם והדיעות ההם, והם הפכים מתכונה הישרה. אבל לפני חכם הרזים ב"ה גלוי שהכל עולה לתכלית מתאחדת ותיקון כללי. וכן במעשים, התחרות מביאה את האדם לצרור את העוסק באיזה מעשים שלפי השקפתו מביאים הם נזק ועכ"פ הם משוללים מכל תועלת. ע"כ צריך להתבונן שבענין ריבוי הדיעות והתפלגותם, ברוך חכם הרזים. שיש רז המאחד ומקשר את התכלית, המאחד דוקא מכל הפירודים הפרטיים. ובמעשים ג"כ ברוך שברא את כל אלה לשמשני, כי האדם הפרטי לא יוכל להשכיל איך כל המון המעשים הנראים רחוקים מתועלת, ולפעמים עוסקים אלו ג"כ מעיקים לו בערך מצבו הפרטי. אבל באוצר הכללי מתלקט מן הכל תועלת ושימוש כללי. ע"כ ראוי להביט בעין יפה, על כל הדיעות וכל המעשים שתחת השמש, ולהשכיל לבחור מכל אשר יראו עיניו את הטוב ואת היפה לשלימותם הרוחנית והגשמית, אז יהי' אוהב את המקום ואוהב את הבריותי.
from our library copy — not yet checked against the original
מאי הוי עלה דתחש שהיה כימי משה.
הטומאה והטהרה מיוחסות לטוב ולרע במציאות. אמנם הם ענינים שבאים יותר לפי היחש, כי בכלל הלא נדע כי כל פעל ד' למענהוי ואין במציאות רע מוחלט שלא יהי' לו טוב תכליתי באחרית. מ"מ יסוד המוסר והיראה הוא להבחין בין טוב לרע, וכמו כן יסוד המדע הוא להכיר ג"כ שגם הרע היותר גרוע אינו נפרד לעצמו מאין כל יחש אל הטוב הכללי, כ"א בחוברת המציאות הכללית יעלה גם הרע לתכלית טוב. אמנם המצות מכוונות הנה ביותר להגדיל את הכרת דרך החיים והטוב בלבו של אדם, שלזה צריך שיכיר מאד את השינאה והבוז להרע והפסד הצדק והמוסר, מבלתי שתפגם שנאת הרע בכל שהוא מפני הצורך הכללי שיש למציאות הכללית במציאות הרע, כ"א ידע לנכון כי דבר זה של מציאות הרע בכלל המציאות לתכלית הטוב הוא ענין אמתי מדעי, אבל לגבול המוסר המעשי לא יגש, כי המוסר המעשי כולו נבנה ע"פ הציור היותר עמוק ונרגש שאפשר להיות משנאת הרע ואהבת הטוב. ע"כ לא הוכשרו למלאכת שמים כ"א דברים טהורים, להורות שאם שבהיות הטמא נמצא ודאי מציאותו בעצמה תעיד עליו שיש לו ערך תכליתי, מ"מ למלאכת שמים, המצות שנתנו לצרף את הבריות, לא הוכשרו להן, כ"א עור בהמה טהורה בלבד, להודיע שיסוד הצירוף המוסרי יבנה משנאת הרע בתכלית וזרייתו הלאה. אמנם כ"ז יוכל להיות ליסוד מוסד רק בערך המוסר הפרטי, או אפילו המוסר הכללי, אבל רק אם יש לו רק מטרה של הנהגת הצדק בהוה. ואפילו אם ההוה יהי' מושקף להכנת העתיד, מ"מ ההוה ע"פ דרכו הרי הרע עומד בו בניוולו ומיאוסו שצריך לזרותו כמו דוה. אמנם לא כן היה ערך דור המדבר, שהוא היה דור שקיפל את התמצית של דורות הבאים כולם. שהרי ע"פ כריתות ברית תורת חיים לעד ולעולמי עולמים שכרתו עלי זבח , דור דעה ההוא, מפיהם אנו חיים ויחיו ג"כ הדורות העתידים לחיות, מטלה של תורה, עד שגם כל הטוב העתיד לבא בעולם לעולם שכולו טוב, שאז יהפך הכל לטוב, וכל הכחות הרעים יהפכו ויצטרפו לפעול בפעולתם העזה והקשה לטוב למשפט וצדק, לחסד ואמת ודעת אלהים, כאן במושג כללי כזה, שביותר היה ראוי שיוכר במערכת קדושת המשכן, שכלל את הוד הסדר הכללי כולו, ומגמת ההשגחה האלהית בהרמת המציאות לעת האושר היותר גדול, כאן במקום שעכ"פ ההיקף היותר חיצוני, עורות תחשים שמלמעלה, ששם נכללו הגוונים המרובים המחולפים בכוחות המציאות לחסד ולמשפט, ולכל שימושיהם ופרטי הכחות הנדרשים למלאותם, ססגונא, ששש בגוונין שלו , שהם מרובים וכוללים הכל, - בערך זה של הבנה כללית המקפת הכנה להישרת המציאות עד עומק תכליתה היותר נעלה, יש מקום ספק גדול איך ראוי שיורשם בו ערך הטומאה, דהיינו רגש יחש מציאות הרע והבחנתו. אם נשקיף לפי הצורך של המוסר הבא בתור ההכנה המצטרכת לטהרתו של עולם, הלא כל נתינת מקום לדבר רע, לפשרה מוסרית הוא מביא, שהוא ראש לכל קלקול, ע"כ ראוי הוא שאותו הרושם של שנאת הרע וזרייתו, לא יוחלש כלל מפני גודל ההשקפה וכללותה המיוחסת למקור הקדושה של דור הדעה, דור המדבר, שהוא בערך ימי עולם, ויכיר ימי עולם משה עבדו. ואם שמה שאנו משקיפים עליו לרע יוכר לנו לעת המאושרה, שגם הוא הועיל לטוב ולשכלול המציאות בכללותו, הלא מה שישאר מתמצית הכחות הרעים יהיה ג"כ אותו הטוהר והטוב הגנוז בהם שרק בצירוף היותר נעלה יתגלה בזהרתו. או שעכ"פ ראוי לתן מקום שאותה ההשקפה המדעית שהיא מסתעפת מדעת אלקים הבהירה והכרת אחדותו איך שאין מלבדו, ושהכל ברא לכבודו, ולהשלים את הטוב באופן היותר נשגב, שמזה תוצאות לכל האורה וכל המוסר הכללי והפרטי, שהיא מוכרת מתוך ההופעה היותר עליונה של נצחיותה של תורה ושלטון אורה הבלתי תכליתי. מצד מבט כזה ראוי להכניס ג"כ במלאכת שמים זאת של מעשה המשכן ג"כ עור בהמה טמאה, להורות כי יש כאן פינה ויתד לנצח כל מה שאנו מכירים לדבר שהוא ההיפוך ממטרתו העליונה של צדיקו של עולם ב"ה במציאות הכללית, וכי "דבר אלהינו יקום לעולם" . ו"מי יתן טהור מטמא לא אחד" . ע"כ החקירה גדולה היא מאד מאי הוי עלה דתחש שהיה כימי משה.
from our library copy — not yet checked against the original
ושלותה כ"ו, דכתיב שתים עשרה שנה וגו'. מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון. ע"כ גלגלה ההשגחה האלהית את מצבם של אלה החטאים העומדים לנס למשל ולשנינה לאות לבני מרי, בשני הצדדים בשוה, וכפי אורך מדת תקופתם המוגבלת הטעימם שפלות והכנעה וגם גדולה ושלוה, ושני המצבים השתמשו בהם אך לרעה, עד אשר הוכיחו לדעת כי אין במציאות תנאי חיים שיוכלו להובילם אל דרך התיקון והטוב. ע"כ נדונו בכליה, "הפוך רשעים ואינם" . ואם נשים [לב] לדעת כי אין לנו דבר מושכל במקרה, נתאים את מספר כ"ו הנמצא במספר שם ד' ית' באותיותיו והוא כולל כל המדות המונהגות ממנו בעולם, כי שמו ית' הוא על שם פעולותיו. ע"כ בין בשימוש הדין שהשפיע להם שפלות וטירוף המצב, בין בחסד וגדולה שהופיעו עליהם, בכולם השתמשו לרעה, וע"ז אמרו ז"ל גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, ואמרו שבמלתה גדולה היא, כי הנקמה האלהית היא מדה גדולה משוערת לתיקון הכללי, עד שהפרט האבוד יהי' גם באבדו נרכס לשלשלת הכלל, להיות ממנו תועלת לדורות ולתקופות יבאו.
from our library copy — not yet checked against the original