Eyes in Torah: Vision, Desire, and Divine Sight

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃

וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב׃

וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃

When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.”

וַתִּקְרָ֤א שֵׁם־יְהֹוָה֙ הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי׃

And she called GOD who spoke to her, “You Are El-roi,” by which she meant, “Have I not gone on seeing after my being seen!”

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהֹוָֽה׃

לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃

You shall not judge unfairly: you shall show no partiality; you shall not take bribes, for bribes blind the eyes of the discerning and upset the plea of the just.

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃

Now Israel’s eyes were dim with age; he could not see. So [Joseph] brought them close to him, and he kissed them and embraced them.

גַּל־עֵינַ֥י וְאַבִּ֑יטָה נִ֝פְלָא֗וֹת מִתּוֹרָתֶֽךָ׃

Open my eyes, that I may perceive the wonders of Your teaching.

אֹ֣זֶן שֹׁ֭מַעַת וְעַ֣יִן רֹאָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה עָשָׂ֥ה גַם־שְׁנֵיהֶֽם׃

The ear that hears, the eye that sees— GOD made them both.

אָמַר רַבָּה: הָכָא טַעְמָא מַאי — שֶׁמָּא תֵּצֵא מִבֵּית דִּין זַכָּאִית, וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה. הָתָם — הָא מִסְתַּלְּקָא. וְכִי תֵּימָא: אָתֵי לְאִיגָּרוֹיֵי בְּאַחְרָנְיָיתָא — הָאָמַר רָבָא: גְּמִירִי דְּאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת.

Rabba said: What is the reason here, with regard to a sota, that Rabbi Yehuda is concerned? Perhaps the sota will leave the court having been proven innocent, and the young priests in the Temple who saw her partially naked will become provoked by the sight of her. There, in the case of a woman who is stoned, she departs from this world by being stoned and there is no concern for sexual thoughts. The Gemara comments: And if you would say that the fact that she is killed is irrelevant to their sexual thoughts, as the onlookers will be provoked with regard to other women, this is not a concern. As didn’t Rava say: It is learned as a tradition that the evil inclination controls only that which a person’s eyes see.

אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לְסוֹמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵין שְׂבֵעִין. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוֹדְתָּא לָא לֵיכְלַהּ אֶלָּא בִּימָמָא. אֲמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָא: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם בְּאִשָּׁה יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״.

Rav Yosef said: From here there is an allusion to the idea that blind people eat but are not fully satisfied when they eat because they cannot see their food. Seeing the food contributes to the enjoyment of eating. Abaye said: Therefore, from what we have just learned, one who has a meal should eat it only during daytime, when there is light to see the food that is being eaten. Rabbi Zeira said: What is the verse that alludes to this? “Better is the seeing of the eyes than the wandering of the desire” (Ecclesiastes 6:9). On the same verse, Reish Lakish said: The sight of a woman is better than the actual act of relations, as it is stated: “Better is the seeing of the eyes than the wandering of the desire.”

מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ, אֵין אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת. הָעַיִן הַזּוֹ לְבָנָה וְהַשָּׁחוֹר בָּאֶמְצַע, מֵהֵיכָן צָרִיךְ לִרְאוֹת? לֹא מִתּוֹךְ הַלֹּבֶן. וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר. וְעַל אוֹר עֵינֶיךָ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲמֹד עַל דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

ולא תתורו אחרי לבבכם. כְּמוֹ "מִתּוּר הָאָרֶץ" (במדבר י"ג); הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף, מְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה (תנחומא):

ולא תתרו אחרי לבבכם — The verb has the same meaning as in (Numbers 13:25), “and they returned from searching (מתור) the land”. (The translation therefore is: AND YE SHALL NOT SEARCH AFTER YOUR OWN HEART). The heart and the eyes are the “spies” of the body — they act as its agents for sinning: the eye sees, the heart covets and the body commits the sin (Midrash Tanchuma, Sh'lach 15; cf. Talmud Yerushalmi Berakhot 1:8).

״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ - זוֹ הַמִּינוּת, ״אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים״ - זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא יְהַרְהְרוּ מִן הַתְּכֵלֶת בְּמִינוּת אוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל יִהְיֶה לָכֶם הַכֹּל לְצִיצִית וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם. ״וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ - זוֹ זְנוּת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב: ״וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'״ (ירמיהו כט כג), וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין.

עיני - דברה תורה כלשון בני אדם, עיניו חפצו ורצונו או שכלו נצרו אנשי דעת מכל רע.

וְאַף אִיּוֹב הֵעִיד עַל עַצְמוֹ וְאָמַר (איוב לא): אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם. וְהַבֵּט יֹפִי הַמָּשָׁל הַזֶּה, כִּי דִּמָּה הַגָּזֵל הַבִּלְתִּי נִגְלֶה כְּדָבָר הַמִּתְדַּבֵּק בְּיַד הָאָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם הוֹלֵךְ לְכַתְּחִלָּה לִטּוֹל אוֹתוֹ וְנִשְׁאַר דָּבֵק מֵאֵלָיו, סוֹף סוֹף בְּיָדוֹ הוּא, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאַף שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם הוֹלֵךְ וְגוֹזֵל מַמָּשׁ, קָשֶׁה הוּא שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו רֵיקָנִיּוֹת מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי. אָמְנָם, בֶּאֱמֶת, כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִמָּה שֶׁתַּחַת הֱיוֹת הַלֵּב מוֹשֵׁל בָּעֵינַיִם שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לִהְיוֹת נָעִים לָהֶם אֶת שֶׁל אֲחֵרִים, הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים עַל מָה שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם יָפֶה וְנֶחְמָד, עַל כֵּן אָמַר אִיּוֹב, שֶׁהוּא לֹא כֵּן עָשָׂה וְלֹא הָלַךְ לִבּוֹ אַחַר עֵינָיו, עַל כֵּן לֹא דָּבַק בְּכַפָּיו מְאוּם.

Even Job testified on himself: "if my step has turned aside from the path and my heart has gone after my eyes, and if any speck has stuck to my palms" (Job 31:7). Consider this beautiful analogy in which he compared unseen theft to something which tends to stick to a person's hand (ex. flour when kneading) for even though one does not intend to go and take it and by itself it sticks to his hands, nevertheless, it remains in his hands. So too here, even though one does not go out to actually steal, it is difficult for his hands to be completely empty of theft. In truth, all this is due to his eyes drawing his heart instead of his heart ruling over his eyes thereby not allowing them to see as pleasing the things belonging to other people. Thus the eyes draw the heart to seek to rationalize permits (heterim) for what seems attractive and desirable to them. Therefore Job said he did not do so. His heart did not go after his eyes. Therefore, no speck had stuck to his hands.

...ועל כן היה דוד מתפלל גל עיני וכו', כי מתוך התורה שהוא רואה בראיית עין השגתו יראה עוד כמה נפלאות מצד גלוי העינים, והבן היטב. נמצא כלל הדבר הפנימיות הוא סגור בחיצוניות, וגם בוקע ויוצא בסוד החושים, והבקיעה הראשונה היותר חזקה היא הבקיעה בעינים ששם מתפשט הנשמה בעצמות הבנתה אשר בלב, ומשם יוצא הפנימיות ומתדבק בכל הבריות, וחוזר ומציירם, ואז נותן קיום גדול לבריות המצטיירים שם, ואלה הם העינים בסוד החכמה כנזכר במקום אחר, והציור הזה נעשה בעין עצמו, שהוא בחינת כלי, אך יותר פנימי ודק, וזה עושה שני דברים, א' שלא יהיה הציור אלא בבחינת חיצוניות וגוף, ואחד שהגוף עצמו נשרש שם ובכח התחזקו שם נתקן בכל האברים במקומן. והנה הגוונין לעצמן של העין נעשה בכח שליטת הנשמה כמו שנכתוב לקמן בס"ד.

ואם כן כל אותן עניינים שאנו קורין בתורה, כגון יד ורגל אזן ועין ושאר כל כיוצא בהם מה הוא: דע והאמן, כי כל אותן העניינים אף על פי שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמתתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהתבונן מהות אותו הדבר הנקרא יד ורגל וכיוצא בהם, ואם אנו עשוים בצלם ובדמות אל יעלה בדעתך כי עין בצורת עין, או יד בצורת יד. אבל הם ענינים פנימים, ופנימים לפנימים, באמיתת מציאות ה' יתברך אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנמצאים. וכן הדברים ברוחניות הכח אשר יתפש מהספירות להשגיח על העולם מכח אין סוף הוא יקרא עינים, וכן ז' המה עיני ה' המשוטטות, ופירשו המקובלים כי הם ז' כוחות ונקראים אורפניא"ל תגריא"ל דגרא"ל פלטיא"ל אסמו"ן פסקא"ל בוא"ל, והם המשגיחים בענייני בני אדם, ולהיות שלהם כח ההשגחה נקראים עינים, ולא שהם עינים, אלא שיש בהם השגחה רוחנית על דרך שפירשתי למעלה

ואמנם כבר שמעת ג"כ החילוק הנמצא בין שאר החושים לראי' כי החושים הם פעולות פרטיות בהתפשטות פרטי של הנשמה אך הראי' הוא התדבקות כללי בהתפשטות כללי של הנשמות כמו שהי' בלב, כי באמת אין דבר להתדבק מאור במאור אם עליון ואם תחתון אלא בסוד העינים וע"כ זאת הבקיע' היא יותר עיקרית מן האחרים, ובאמת הוא קיום כל הנבראים כי בהראות התחתון מן העליון הוא מתקיים. וגם זה כבר פירשתי לך איך הוא נמשך מן החכמה שהוא קיום הכל בסוד כולם בחכמה עשית. אך צריך שתבין היטב פעולת העינים איך הוא, כי בכח זה ההתדבקות נעשה פעולת עין הרואה כי הלא מצטייר בו הנראה וזה גורם חוזק לנראה עצמו בהראותו מסיבתו, כי הלא אז כפול הוא הקשר ביניהם, אך צריך שימצא עוד תולדה היוצאת ממש ומתפרשת מן העין כמו פרי מן הראי' וינתן אל הנראה כי זהו ודאי שנתוסף דבר מה בנראה בכח הראי' שע"כ אסור להסתכל באלילים בסוד אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כי מי שמסתכל באלילים יוצאים ממנו חלקי ההתנוצצות וניתנים בתוך האלילים עצמן והם מתחזקים ע"י ונחשב לו כאלו עשאם, ונמצא שיש הגעת הנשמה אל הנראה והצטייר הנראה בנשמה ואז ממילא נולד תוקף אל הנראה ואח"כ יוצא מה שיוצא מן הרואה אל הנראה וניתן בו ממש.

קודם הנחת תפילין של ראש יסתכל בשבעה זייני"ן שהן נגד שבעה עיני ה', ויכוין דאית בהון רזין סתימין, והוא מאמר הזוהר הקדוש הביאו הרב יד אהרן במ"ב, ובחסד לאלפים סוף סימן ל"ז

היוצאין דרך נקבי עינים דא"ק -כי הם אינם אורות העינים עצמן אלא רק שיצאו דרך שם,כי אור העינים גופה הם מן המוח והם גבוהים מאד כי הם מהחכמה וכמ"ש באח"פ )פרק א(,אבל אורות הנקודים דענינינו הם באמת רק אורות תחתונים מהנה"י דא"ק שעלו מלמטה למעלה ויצאו דרך העינים כמבואר לקמן )פרק ב(].בע"ח דפוס ירושלים ע"ה ת"ו משנת תרכ"ו הובא כאן דיבור אחד מספר שעה"ק )דף י"א ודף ח"י( המתחיל עוד נלע"ד כי אור ראש א"ק הוא כו',והנה בארתי תהלאית"ש כל הדיבור הזה לעיל סוף שער עגו"י בדרוש ספיקות דעגולים ויושר סי' ד' ע"ש ותמצא.[

בס"ד בעזר העוזר ואין בלתו. תשובה אגיד מראשית ספק השואל ה"י שאין הדברים כפשטן במה שנסתפק בהצד הראשון בתחילת אוכלה אם מותר לעשות תרופה הנז'. דבהא ודאי ליכא ספיקא אם תרופה זו היא רפואה שלימה לעין דפשיט' דמותר ואפי' לשחוק הסמני' בשבת וליתנן בביצה ולסחוט הביצה תוך העין וכל צורכו עושה בשבת משום סכנה כדאמרי' בפ"ב דע"ז דף כ"ח א"ר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה הנ"מ דשחק סמנים מאתמול אבל משחק בשבת ואתויי דרך ר"ה לא א"ל ההוא מרבנן כו' אפי' משחק בשבת ואתויי דרך ר"ה מותר וכו' דההיא אמתא דמר שמואל וכו' מ"ט שורייקי דעינא בליבא תלו. כגון מאי אר"י כגון רירא דיצא דמא דימעתא וקידחא ותחילת אוכלא וכו' פי' שכשיש בו א' מאלו בעין יש סכנת נפש יע"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דשבת והטור ז"ל סי' שכ"ח וז"ל מחללין שבת על חולי העין כגון דמא ודיצא ורירא וכו' ותחילת אוכלא וז"ל הרמב"ם ז"ל החושש בשבת בב' עיניו או שהיה בא' מהן ציר או שהיו שותתות מהן דמעות מחמת הכאב או שהיה דם שותת וכו' וכיוצא בהן ה"ז בכלל חולי שיש בו סכנה עכ"ל. והוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל ומעולם לא עלתה ע"ד של השואל ה"י בהא. אלא דמאי דמספקא ליה הכי קא מספקא ליה. דאיפשר לו' דע"כ לא אמרו דמחללין שבת על חולי העין לעשות רפואה בשבת אלא בדידעינן שאותה רפואה היא רפואה גמורה כגון כחול וכיוצא בו שעינינו הרואות שרוב העולם מתרפאין בה וברפואה כזו הוא דהתירו לחלל שבת. וכההיא דתנן פ' בתרא דיומא דתנן מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור"א ור' מתיא ן' חרש מתיר. ופי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דאין מאכילין משום שאינה רפואה גמורה משמע מדברי רש"י ז"ל דכל שאינה רפואה גמורה אין מאכילין אף דאיכא רפואה כל דהוא. ור"א ור' מתיא ן' חרש לא התיר אלא משום דס"ל דהוי רפואה גמורה. אכן בביצה זו דנ"ד שנוהגין ליתן בתוכה סמנים ידועים וסוחטין לתוך העין דעיקרה היא להשקיט הכאב ואין בה רפואה גמורה לרפאות העין בנ"ד נסתפק השואל ה"י אם מותר לסחוט ישראל ביצה זו לתוך העין בשבת כדי להשקיט הכאב. או"ד דלא התירו לחלל שבת אלא במידי דההיא תרופה היא רפואה גמורה ולא להשקיט בנ"ד שאינו אלא להשקיט הכאב. זהו תורף ספק השואל ה"י. ונר' לע"ד דאף להשקיט הכאב מותר ראיה לדבר מהא דתנן במה מדליקין דתנן המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים מפני לסטים מפני רוח רעה בשביל החולה שיישן פטור. ואסיקנא בש"ס דהאי חולה מיירי בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תנא רישא פטור יע"ש וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל פה א' דבחולה שיש בו סכנה דמותר לכבות את הנר בשביל שישן יע"ש. והא הכא בכביית הנר שרינן אע"ג שאין בכבייה זו עצמה רפואה לחולה אלא שבכבייה זו היא גרמא ונחת רוח לחולה כאשר נר' לעיל כל שבסיבת חולשת החולי אינו יכול להסתכל באור הנר ומפני זה אינו יכול ליישן ואף שאין בכבייה זו רפואה עצמית אפ"ה התירו לכבות אולי בכבייה זו ימצא החולה נחת רוח ויישן. דון מינה בנ"ד נמי אף שתרופ' זו אינה עיקר הרפואה אלא להשקיט הכאב כיון שהיא בתחיל' אוכלא דהוי חולי שיש בו סכנה דמותר כההיא דכביית הנר דשקולין הן. ואם יקניטני הדוחה לומר דאין מכאן ראיה לנ"ד משום דהתם שאני דאין לו' דכביית הנר היא רפואה עצמית דמאחר שאין החולה יכול ליישן לאור הנר אם לא שיכבנו א"כ כבייה זו נראת כרפואה עצמת והכרחית לחולה כמ"ש רז"ל א' מהג' דברים שיפים לחולה היא השינה והחלו' וכיון שכן אין מכאן ראיה לנ"ד דבנ"ד ביצה זו אין בה רפואה לחולי כי אם דוקא להשקיט החולי. מ"מ להפיס דעת הדוחה הרי עלי להביא ראיה ממתני' דפ' מפנין דתנן אין מילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת כו'. ובגמ' מיכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקו' למקו' ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר כו' אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשי' לא צריכה בסומה מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לה ע"כ והתוס' הק' מההיא דיומא דאמרינן דאין מאכילין החולה בי"ה אלא עפ"י מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא. ותירצו דהכא יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד דשמא לא יעשו יפה מה שהיא צריכא כמו שיסתכן החולה ברעב. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' שבת וז"ל ואפי' היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואע"פ שאינה רואה. וכ"פ הטור ומרן ז"ל ש"ל. וראיתי בהרב מ"א ז"ל שהקשה וז"ל וק' יאמרו בפניה שהדליקו הנר ותתיישב. ותי' דמ"מ היא רואה מראה נר. א"נ תוכל לנסות להראו' להם אצבע או ב' אם ידעי ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתבא דעתה הלא צריכי להדלקת הנר לראות מה שצריכה עכ"ל ז"ל. אמנם במה שנסתפק השואל ה"י בחצר השני אם הוא בסוף או לא ולרפואה אי שרי כנר' מתוך דברי השואל ה"י שהוגד לו מפי הרופאים המתעסקים ברפואת העינים שתרופה זו בתחילת אוכלא דאין בה תועלת לרפואה כי אם דוקא להשקיט הכאב בלבד. אבל בסוף אוכלא מועלת לרפאות ג"כ כן נר' מדבריו למדקדק בלשונו ה"י. וע"פי מונח זה נעתיק עצמנו לישא וליתן במה שנסתפק השואל ה"י בהצד הב'. וכמדומה לי שספק זה של השואל ה"י בהצד השני הוא עצמו מה שנסתפק הרא"ש בפ"ב דע"ז עלה דאמרינן התם עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה דבס' משנה דשחיק סימני' מאתמול אבל משחק ואתויי לא א"ל ההוא מדרבנן כו' ונסתפק שם הרא"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו לישראל לעשות לו רפואה בשבות כי שחיקי סמנים מאתמול דהא איכא איסור מדרבנן משום שחיק' ככל רפואה דאסורא משום שחיקת סמנים כשם שהתירו לו אמירה לגוי דשבות הוא. או"ד לא התירו אלא אמירה לגוי אבל שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל לא התירו כיון שהישר' עושה מעשה בידים. ומרן בב"י סי' שכ"ח הביא ספק זה דהרא"ש יע"ש ואף שהלשון שכתבו אין זה לשונו מ"מ הן חסר הן יתר זהו תורף ספקו דהרא"ש. וראיתי בהרב מגן דוד שכתב על ספק זה שנסתפק הרא"ש והטור בסי' שכ"ח וז"ל ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש והטור ז"ל בזה במה שנסתפקו דהא איתא בפ"ב דביצה כו' אמרי' התם אמימר שרי למיכחל עינא בשבת ע"י גוי ואיכא דאמרי דאמימר גופיה כו' א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. והא מר מסייע דעמיץ ופתח. א"ל מסייע אין בו ממש שמעי' דע"י ישראל אסו' וכן פי' שם הרא"ש וכן פי' הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולי שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר ע"י ישראל. והא דאמרי' בפ"ח שרצים עין שמרדה כו' כבר תירץ הר"ן ז"ל דהתם עכ"פ היה סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר כו' אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפי' באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לגוי ואין לו' כו' עד ואין לו' דאמימר מיירי לשחוק הסמ' בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט וזה ודאי מיירי כששחק קודם י"ט וכן פי' רש"י להדיא התם למיכחל להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה שם רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקים מאתמול צריך דוקא ע"י גוי כו' ולבסוף כתב אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע לישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויורני עכ"ל ז"ל. ואני עני וכואב מראות ברע אשר מצא לגדולי ישראל ג' אבירי הרועים הרא"ש והטור ומרן ז"ל בב"י שנתן נפשו לקיים ספק זה דהרא"ש והטור כאשר יראה הרואה שם בב"י ובכ"מ פ"ב דשבת יע"ש דלכאורה נר' דלכולהו אישתמיט להו סוגיא זו דפ"ב דביצה לדעת הט"ו ז"ל. ואשתומם על המראה כשעתא חדא ותל"י יגעתי ומצאתי והיו עיני ולבי שם בהך סוגיא וז"ל בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט היכא דאיכ' סכנה כגון רירא דמא דימעתא וקדחתא ותחילת אוכלא לא מיבעיא לי דאפי' בשבת שרי כי קמיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור איתיבה כו' אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת איכא דאמרי אמימר גופי' כחל עינא מגוי בשבת א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתיך דא' עולא כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת וא"ר המנונא כל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה הנ"מ היכא דלא מסייע בהדיה אבל מר קא מסייע דקא עמיץ ופתח. ופריק ליה מסייע אין בו ממש ע"כ. ופי' רש"י למיכחל עינא לשום בו כחול לרפואה. רירא כו' דמה כו' דמעתא כו' קדחתא כו' תחילת אוכלה כו', דאפי' בשבת שרי כדאמרי' במס' ע"ז שורייני דעינא באובנתה דליבא תלו סוף אוכלה כו'. נמצא דרב אשי דהוא מארי דתלמודא כדבעא מיניה האי בעיא מאמימר כבר ידע האמור שם בההיא סוגיא דע"ז דהיכא דאיכא סכנה כגון רירא ודמעתא וכיוצא דמותר בשבת אפי' בשחיקת הסמני' בשבת ולא כדסברוה מעיקרא התם משום דשורייקי דעינא כו' ומיבעיא ליה בסוף אוכלה ופצוחי עינא. ואע"ג דאסיקנא התם בע"ז אבל פצוחי עינה וסופי אוכלה לא. היה סבור ס"ד דהתם לענין שבת איתמר אבל לגבי י"ט היה סבור שהיה מותר משום דהיה מיסתמיך ואזיל על ההיא ברייתא דאין מכבין בקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר שכן מצינו דאיתביה רב אשי לאמימר כדפשט ליה דאסיר איתיביה רב אשי מהך ברייתא וזה פשוט. ובודאי דכי קא מיבעיא ליה לרב אשי בסופי אוכלה ופצוחי עינא הוא אי שרי בשחיקת סמנים בי"ט עצמו דומיא דהתחלת אוכלא ורירא כו' דשרי אפי' בשחיקת סמנים בשבת ובי"ט וגם זה פשוט. ובתר הכי אמרו אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת וס"ל להרא"ש דהך דאמימר דשרא למיכחל עינא מגוי בשבת חייב באופן הנז"ל שהוא בשחיקת סמנים שהתיר שיאמר ישראל לגוי בי"ט שישחוק לו סמנים ויכחול את עיניו. ויש קצת ראיה לזה ממה דמצינו דאתיביה רב אשי לאמימר מההיא דא' עולא והוסיף ידו שנית לאותוביה ממימרא דרב המנונא. דמה לו להזכיר הך מימרא דרב המנונא הרי במימרא דעולא בלחוד הרי יש בה כל הצורך לאותובי מינה אלא דע"כ לו' דהך דשרי אמימר הוא דאמרן דשרי לו' לגוי לשחוק לו סמנים ולכן הך מימרא דעולא בלחוד לא הוי תיובתא גמורה לדינו דאודי אמימר משום דעולא סתמא קא' כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת. ואיפשר לפ' דהכי קא' כל צורכי חולה שכבר מוזמנין מאתמול עושין ע"י גוי אך לא דמשמע בהידיא שהתיר עולא לשחוק סמנים ע"י הגוי בשבת באופן דדברי עולא איכא למשמע הכי ואיכ' למשמע הכי לכן הביא רב אשי מימרא דרב המנונא נמי שפי' דבריו יותר וא' כל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה דמשמע מדבריו יותר דשרי לו' לגוי בשבת שיעשה המלאכה בו ביום כשחיקת הסמנים וכיוצא דהוי כנדון דשרא אמימר כמדובר ואפילו הכי איתיביה משום מסייע ופריק ליה מסייע אין בו ממש. יצא מהמחובר דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ע"י גוי בשבת הוא ואפי' ע"י שחיקת סמני' והרב ט"ז ז"ל רמזו כלאחר יד ודחאו מכח דברי רש"י ז"ל ולכן בס"ד אכתוב שאין מדברי רש"י ז"ל הכרח אלא האמת דפשט השמועה כדפי' דמאי דשרי אמימר למיכחל עינא בשבת ע"י גוי מיירי ואפי' ע"י שחיקת סמני' בשבת. וכן נר' דס"ל להרא"ש ז"ל הכי בפשט שמועה זו. תדע לך דהכי ס"ל דהא בפסקיו בתר דמייתי הך בעיא דרב אשי דבעי מאמימר עד א"ל אסור כתב וכן הלכתא והנ"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר שרי למיכחל עינא מגוי וא"ד אמימר גופיה כחל מגוי בשבת. ואשר רוח בו בלבבו יבין דס"ל להרא"ש ז"ל בפי' הסוגייא כדפי' מדכתב אחר הוראת אמימר דאסר א' וכן הלכתא פי' דאסור בשחיק' סמני' בסוף אוכלא פצוחי עינא כאשר הוכחנו כן מדברי הש"ס וכתב אח"כ והנ"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר וכו' דהדברים ממשמשין ובאי' דהכי הוי פי' והנ"מ דבסוף אוכלא ופצוחי עינא אסור בשחיקת סמני' בשבת דוקא ע"י ישר' כיון דאין סכנה בדבר אבל מגוי שרי כלו' מגוי כי האי גוונא שרי לו' לגוי לשחוק סמני' בשבת ויכחול עינו דהא אמימר שרי וכו' פי' בכי האי גוונא התיר אמימר לו' לגוי שישחוק לו סמני' בשבת ויכחול כנ"ל אמתותן של דברים דהכי ס"ל להרא"ש ז"ל בפשט שמועה זו. וכיון שכן ממילא הוסרה והודחה תמיהת הרב ט"ז ז"ל דודאי אין מכאן ראיה לספקו דהרא"ש מהאי סוגייא משום דע"כ לא שרא אמימר למכחל עינא ע"י גוי בשבת ולא ע"י ישר' הוא משום דאיירי בשחיקת סמני' בשבת ולכן לא שרא אמימר אלא דוקא ע"י גוי ולא ע"י ישר' דכיון דאין סכנה בדבר היאך נתיר לו לישר' לשחוק סמני' בשבת. וספקו דהרא"ש הוא במי שאין לו אפי' סכנת אבר אי שרי ליה לישר' לעשות לו רפואה בשבות כגון דאית ליה סמני' שחוקי' מע"ש דליכא אלא איסור' דרבנן משום גזירה דשחיקת סמני' בשבת כמו שהתירו ע"י גוי בשבות דאמירה לגוי שבות. או"ד דע"כ לא התירו אלא אמירה לגוי אבל בשבות דאית ביה מעשה ע"י ישר' לא התירו כיון שהישר' עושה מעשה בידים כנז"ל. וא"כ אי איפשר למפשט ספקו דהרא"ש מההיא דההיא דאמימר שאני כיון דאיירי בגוי ששוחק הסמני' בשבת ולהכי הוה ס"ד דאסור משום מסייע דהוי כמי שמסייע נמי בשחיקת סמני' עד דפשיט ליה דמסייע אין בו ממש. באופן דאין פשיטות לספקו דהרא"ש ז"ל כלל מהך סוגייא כמדובר. ומה שנסתייע הרב ט"ז ז"ל מדברי רש"י ז"ל שכתב למכחל עינא לשום בו כחול לרפואה. אינה סייעתא משום דדברי רש"י הנז' קאי אתחילת הבעיא דבעי רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. ועד ממהר לזה מ"ש אח"כ הירא וכו' דמא וכו' דזה מורה באצבע דקאי אתחילת הבעיא אלא דהמדפיס שינה את הלשון וכתב במקום לכחול את העין למיכחל עינא והיא היא וכיון דקאי לתחילת הבעיא מוכרח לו' דבעייתו היא בשחיקת סמני' אי שרי ע"י ישר' בי"ט או לא כמש"ל. ומ"ש רש"י ז"ל לשום בו כחול לרפואה הוא משום דתרי גווני כוחל איכא א' בפוך כדאי' פ' המצניע במתני' הגודלת והכוחלת דהתם אסור משום כותב או משום צובע למ"ד יע"ש. וכוחל אחר הוא שכוחל עיניו משום דכאיב ליה משום רפואה. ולהכי פי' רש"י דהך כוחל דהכא דבעי רב אשי מיירי משום רפואה כדמוכח מדברי הש"ס כנ"ל וכנ"ל דהרמב"ם ז"ל הכי ס"ל בפשט שמועה זו דפ"ב דביצה כמ"ש והכי מוכח מדבריו כמ"ש בפ"ב דשבת וז"ל חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי כיצד וכו' לבשל לו ולאפו' לו ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו וכן כוחל עיניו מן הגוי וכו' דמדכתב וכן כוחל עיניו מן הגוי נר' דקאי למ"ש ברישא לבשל לו וכו' דהוי מלאכה גמורה דכוותא נמי גבי מ"ש וכן כוחל עיניו מן הגוי דמיירי נמי במלאכה גמור' וכגון שאו' לגוי לשחוק לו סמני' ולאתויי דרך ר"ה. ובודאי חילי דליה מהאי סוגייא דפ"ב דביצה כמש"ל. וכן מצאתי דהכי מפ' הב"ח ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל לדעת הטור ובהכי יישב קו' מרן הב"י יע"ש אך לא פי' דמסוגייא זו הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה אמור מעתה נמצא ספקו דהרא"ש ז"ל לא נפשט ובמקומו עומד. אמנם הר"ן פשטו לחומרא בפ"ח שרצי' והביא ראיה לדבריו יע"ש. ומרן הקדוש וז"ל והרשב"א פשט ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפי' ע"י ישראל עכ"ל. ואני בעניותי לא זכיתי להבין דברי מרן דמהכא משמע ליה שהרשב"א פשט ספק דהרא"ש ז"ל לקולא. דהא כל ספקו דהרא"ש הוא בחולה דאין בו אפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע"י ישר' או לא. והרשב"א לא כתב דמותר לישראל לעשות רפואה בשבות דרבנן אלא כשיש סכנת אבר שכ"כ או שיש סכנת אבר כו'. וביש סכנת אבר לא נסתפק הרא"ש אם מותר לעשות לו רפואה ע"י ישראל דהא בהדיא כתב דמותר ודייק לה מהך סוגיא דע"ז יע"ש ואין לו' דמשמע ליה למרן הכי ממ"ש הרשב"א בתחילת דבריו חולה שאין בו סכנה כו' דמשמע דמיירי דאין בו אפי' סכנת אבר. דאי הכי ק' דלמה איצטריך ליה להרשב"א לו' או שיש סכנת אבר כו' דהן דברי מותר דהא מכ"ש אתייא דאם באין אפילו סכנת אבר התיר הרשב"א לעשות לו רפואה ע"י ישראל מכ"ש כשיש סכנת אבר דפשי' דשרי ולמה ליה להרשב"א לכתוב עוד חלוקה זו דאתיא במכ"ש. ואין לו' דס"ל למרן כדברי הרשב"א ז"ל דזו ואין צ"ל זו קא' דזה דוחק. אלא ודאי דאי איפשר לפ' דברי הרשב"א הכי אלא דמ"ש בתחילת דבריו חולה שאין בו סכנה מיירי בחולה שאין בו סכנת הגוף כחולה שאין בו סכנה הנז' בכל מקום סתם ואח"כ כתב או שיש בו סכנת אבר כלו' שאינו חולה כל גופו אלא אבר א' מאיבריו ויש באותו אבר סכנה שיתבטל והוא יחיה לעד ועל שניהם כתב דשרי לעשות רפואה ע"י ישראל. אבל בחולה בא' מאיבריו ואין לו בגופו סכנה ולא באבר זה דמחש ביה מנ"ל דס"ל הרשב"א דשרי לישר' לעשות לו רפואה ע"י יש' בזה לא דבר הכתוב ולא נגע בספק זה דהרא"ש כלל. והדרא קו' לדוכתא על מרן ז"ל כמדובר. (עיין בס' יד אהרן). קם דינא דלתחילת אוכלא דאיכא סכנת אבר ונפש אפילו להשקיט הכאב שרי ע"י ישר' ואפילו בשחיקת סמנים בשבת וכ"ש בנ"ד דמיירי דשחיקי סמנים מע"ש. ובסוף אוכלא ולרפואה שרי לישר' לסחוט הביצה ע"י שינוי דהיינו לתוך ידו או לתוך כלי ולהניחו תוך העין. והביצה עצמה להניחה ע"ג העין לא שרי כי אם דוקא ע"י גוי אם הוא צריך לה. ואם בסוף אוכלא לא מהני תרופה זו לרפואה אלא לפצוחי עינא לא שרי אפי' ע"י גוי כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילני משגיאות כה דברי עבד נרצע לפני ה' ולחושבי תורתו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי:

חז"ל דרשו וראיתם אותו על השכינה שמי שמקיים מצות ציצית זוכה לראות פני השכינה כו'. והסתכלות זה הוא כבוד מלכותו ית' שיש בכל דבר כדכתיב מלא כל הארץ כבודו. והאמת כי ע"י הביטול להשי"ת בכל לב שכן ענין עטיפה בציצית וראיתם כפשוטו הוא להיות כל החפץ והסתכלות האדם רק לראות ולהכיר כבוד שמו עי"ז יוכל לראות זיו יקרי'.

ועינינו מאירות (צג) ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כו'. הנה עתה מדבר בעיני' שהוא נו"ה דחכ' בחי' ראי' שלמעלה מבחי' שמיעה דבינה שבא בדיבור לספר בשבחו שא"ז רק שמספר לפני מי שלא ראה. ואמר ועינינו מאירות כו'. פי' עינינו דמל' שהוא בחי' מקבל כמו וכל עין לך תצפה עיני כל אליך כו' כמו עין העני שצופה ומביט כלפי העשיר לקבל וכתי' ותשב בפתח עינים דכל עיינין מצפאן כו' וגם הנה אור ראי' דעין הוא בבחי' אור מקבל דהיינו שאינו אור עצמי כלל שהרי אין העין רואה בחושך ואישון לילה רק לפני אור היום ואור הנר דוקא

הצבעים שבעינים הם ארבעה. א) הלבן שבחוץ הסובב את העין, כעין שיש בכל אדם. ב) לפנים ממנו צבע השחור הסובב. ג) לפנים ממנו ירוק, הרומז על ת"ת, ונכלל בשחור.

ותאנא עינא דא וכו׳: ולמדנו, עין זו דא״א, שהיא העין של ההשגחה, פתוחה תמיד, צוחקים תמיד, ושמחים תמיד. מה שאין כן למטה, בז״א, שהן כלולות באדום ובשחור ובלבן, בג׳ גוונים, ואינן תמיד פתוחות, שיש לו גבות בעיניו המכסים על העין. וז״ש עורה למה תישן ה׳. פקח עיניך וראה. שמשמע שאינן תמיד פתוחות.

קבעה התורה, שאדם המזיק את חבירו, ייענש במידה כנגד מידה – "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל, כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כד-כה). אלא שחכמים פירשו שהכוונה היא שהמזיק ישלם ממון כדמי שווי העין או השן או היד או הרגל (ב"ק פד, א). והשאלה, איך יכולים חכמים לדרוש את הפסוק ולפרשו אחרת מכפי מובנו הפשוט? כך התורה שבכתב מתבטאת בכל התוקף כנגד המרים ידו על חבירו ומזיקו – "עַיִן תַּחַת עַיִן", אולם בפועל איך מסדרים את התיקון למעשה, מבארת התורה שבעל פה שהוא על ידי ממון. כך יהיה בסופו של דבר עונש הולם יותר, ופיצוי ראוי לניזק (עפ"י שיחות הרצי"ה שמות ע' 234-235. מקור המשל מהזוהר שמות קצ, ב).

The Mishnah (Shabbat 10:6) records a dispute as to what level prohibition exists against applying blue color to the area around one’s eyes on Shabbat and Yom Tov. The Chachamim believe that it entails a rabbinic violation, while Rabi Eliezer believes that it is a biblical prohibition. The Gemara (Shabbat 95a) explains that Rabi Eliezer defines this act as Tzovei’a (coloring), one of the thirty-nine categories of creative activities that are forbidden on Shabbat.