Sources explore why the Torah introduces the mitzvah of bikkurim (firstfruits) with the word vehaya, which connotes immediate joy and happiness. The sources indicate that bringing firstfruits to the Temple represents an act of recognizing God's bounty and redirecting material prosperity toward divine service, thereby meriting genuine rejoicing.
לְהַעֲלוֹת דְּבַר הַשֵּׁם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundational principle runs through the Chazal: Sifrei Devarim 297:1 teaches that the word וְהָיָה in the opening pasuk of the bikkurim portion signals immediacy, and that the later command וְשָׂמַחְתָּ means that the recitation must take place precisely at a moment of joy — thus linking the word וְהָיָה to the joy that frames the entire passage.
The Peri Tzadik (Peri Tzadik, Ki Tavo 2) makes the structural connection explicit: the language of וְהָיָה points forward to the conclusion of the parashah — וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב — teaching that it is specifically through bringing bikkurim, the first fruits consecrated to God, that one merits this joy.
The Kedushat Levi (Devarim, Ki Tavo 26:1) reinforces the same hermeneutical principle from a different angle, reading וְהָיָה as the language of joy in its own right, so that the very opening word of the mitzvah already encodes the joy that the act is meant to generate.
The Sefer HaChinukh (Sefer HaChinukh 91:1) grounds the entire mitzvah in this dynamic: bikkurim are commanded so that we place God at the head of our joy, acknowledging that all blessing derives from Him — and it is through that act of recognition and declaration that we become worthy of continued blessing.
Sifrei Devarim 297:1
The phrase vehaya introduces immediate joy, and the command to rejoice refers specifically to a time of happiness.
(דברים כו א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֵין ״וְהָיָה״ אֶלָּא מִיָּד. וְשָׂמַחְתָּ, אֵין קְרִיאָה אֶלָּא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה.
Sefer HaChinukh 91:1
The roots of the mitzvah require elevating Divine remembrance to the head of our joy, so that we recall and know that all blessings in the world come from the blessed God; therefore we are commanded to bring the first fruit ripening on the trees to the servants of His house, and through this remembrance, acceptance of His kingship, and our acknowledgment before Him that fruits and all good come from Him, we become worthy of blessing and our fruits are blessed.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת דְּבַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ, וְנִזְכֹּר וְנֵדַע כִּי מֵאִתּוֹ בָּרוּךְ הוּא יַגִּיעוּ לָנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת בָּעוֹלָם. עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא לִמְשָׁרְתֵי בֵּיתוֹ רֵאשִׁית הַפְּרִי הַמִּתְבַּשֵּׁל בָּאִילָנוֹת וּמִתּוֹךְ הַזְּכִירָה וְקַבָּלַת מַלְכוּתוֹ וְהוֹדָאָתֵנוּ לְפָנָיו, כִּי הַפֵּרוֹת וְיֶתֶר כָּל הַטּוֹבָה מֵאִתּוֹ יָבֹאוּ, נִהְיֶה רְאוּיִים לִבְרָכָה וְיִתְבָּרְכוּ פֵּרוֹתֵינוּ.
Peri Tzadik, Ki Tavo 2
The word vehaya refers to the end of the passage stating "and you shall rejoice in all the good," indicating that through bringing bikkurim, which are the firstfruits dedicated to G-d, one merits to rejoice.
אך לשון והיה קאי על סיום הפרשה שנא' ושמחת בכל הטוב וגו' שע"י שיביא הביכורים שהוא הראשית לה' יזכה לשמחה. אך לשון והיה קאי על סיום הפרשה שנא' ושמחת בכל הטוב וגו' שע"י שיביא הביכורים שהוא הראשית לה' יזכה לשמחה. אך לשון והיה קאי על סיום הפרשה שנא' ושמחת בכל הטוב וגו' שע"י שיביא הביכורים שהוא הראשית לה' יזכה לשמחה.
קדושת לוי, דברים, כי תבוא
Kedushat Levi, Deuteronomy, Ki Tavo 26:1
Kedushat Levi reads the bikkurim offering as a devotional acknowledgment that all abundance comes from God. The act of bringing the first fruits redirects material prosperity toward divine service and gratitude, the spiritual basis of its joy.
וזהו והיה אם, והיה לשון שמחה. אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, היינו הקול מלמעלה המשמיע בכל יום, היינו הבת הקול כנ"ל המשמיע בכל יום לשוב בתשובה:
Likkutei Sichos 19, Ki Tavo 1
The Rebbe explains Rashi's reading of "veshamarta veasita otam" as a divine blessing on Israel for fulfilling the mitzvah of bikkurim rather than as a command, and this understanding connects to the verses that follow.
לפיכך מסביר רש"י ש"ושמרת ועשית אותם" היא ברכה לישראל על קיום מצות בכורים, וכך שייך הפסוק גם לפסוקים שלאחריו
In this sichaThe Rebbe explains Rashi's commentary on the verse 'ושמרת ועשית אותם,' identifying it as a divine blessing from a Heavenly Voice (Bat Kol) rather than a commandment. The blessing promises that one who brings Bikkurim (first-fruits) today will merit doing so again next year, reflecting the idea that the joy of performing a mitzvah draws down the blessing to repeat it.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
והיה כי תבוא אל הארץ - אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו אז ימלא שחוק פינו.
ושמת בטנא. ע"ד הפשט היו הבכורים מעלה לכהן וכבוד להקב"ה ותועלת גדולה לישראל, מעלה לכהן להטריח עצמו בכל הדרך להאכילו מראשית פירותיו והמובחר שבהם, וכבוד הקב"ה להתפלל לפניו בבית הגדול והקדוש שישפיע ברכותיו אליו ולהודות לפניו כי הברכה אינה אלא מאתו יתברך, ותועלת גדולה לישראל כי בזכות המצות הזאת היו הפירות מתרבין ומזונות העולם מתברכין. ולשון טנא הוא סל, והוא כלי לקבל הפירות, ומכאן שהבכורים טעונין כלי. וזה אחד משבעה דברים שהבכורים טעונין, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה. הבאת מקום, הוא שיצטרך שיביאנו למקום מיוחד, הוא בהמ"ק, וזהו שכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר וגו'. כלי, שנאמר ושמת בטנא. ומצוה מן המובחר היא להביא כל מין ומין בפני עצמו בכלי, ואם הביאן בכלי אחד יצא, ולא יביאם מעורבין, אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכל, ויהיה שום דבר מפסיק בין כל מין ומין כגון הוצין ועלין, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ. ומביאין בידם תורים בני יונה, שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין שמחה אלא בבשר, והיו תולין בצידי הסלים תורים ובני יונה כדי לעטר את הבכורים, אותן שבסלים היו מקריבין עולות ואותן שבידיהם היו נותנין לכהנים של אותו משמר עם הבכורים והם מחלקין אותו ביניהם כשאר קדשים. קריאה, שנאמר וענית ואמרת, והוא שיקרא הפרשה מארמי אובד אבי עד האדמה אשר נתתה לי ה', ועניה זו היא התהלה בהרמת קול ובלשון הקדש, ממה שכתוב (דברים ל״א:כ״א) וענתה השירה הזאת, וכתיב וענית ואמרת, וכן (שם כא) וענו ואמרו ידינו לא שפכו, בלשון הקדש. קרבן, שלמים. שיר, שנאמר ושמחת בכל הטוב, ואין טוב אלא שיר שנאמר (תהילים ל״ג:ג׳) הטיבו נגן בתרועה, שכן היו הלוים קורים בשיר משהיו מביאים בכורים שמגיעים לעזרה. תנופה, שנאמר והנחתו, הא כיצד כהן היה מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, וזהו ולקח הכהן הטנא מידך כלומר להניף אותו. לינה, שאע"פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו והשלים ידי חובתו בו ביום, אינו רשאי לצאת בו ביום מירושלים אלא שילין שם, שנאמר (דברים ט״ז:ז׳) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ודרשו רז"ל כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהו אלא בבקר. הבכורים אסורים לזרים לפי שהוקשו לתרומה, שנאמר (שם יב) ותרומת ידך, ודרשו רז"ל אלו בכורים, כתיב הכא הטנא מידך וכתיב התם (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ותרומת ידך. וכיון שהוקשו לתרומה, כשם שהזר אסור לאכול תרומה שנאמר (ויקרא כ״ב:י׳) וכל זר לא יאכל קדש, כן הוא אסור לאכול בכורים. וכן כהן אונן אסור בבכורים, שנאמר ושמחת בכל הטוב, למדך הכתוב שאסור לאכלן באנינות אלא בשמחה.
פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים ובא תלמיד אחד ושאל אותי דבר כמו בן ששואל את אביו ואמר לי מפני מה נשתנו דורות הראשונים מכל הדורות כולם שרבו ימיהם והאריכו ימים ושנים אמרתי לו בני בשביל כך האריכו שנים כדי שיוכלו לעשות גמילות חסדים זה עם זה. מנין תדע לך שכך הוא צא ולמד מעשרה דורות ראשונים אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח. אדם בא לעולם בא שת בנו אחריו אמרו לו לשת עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו. בא שת לעולם בא אנוש בנו אחריו אמרו לו לאנוש עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו. אמרו לאנוש עבוד את אבי אביך אמר להם אנוש אין אני חייב בו. בא אנוש לעולם בא קינן בנו אחריו אמרו לו לקינן עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לקינן עבוד את אבי אביך א"ל קינן אין אני חייב בו. וכן עד נח בא נח לעולם אמרו לו עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לנח עבוד את אבי אביך קיבל עליו והיה זן את אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה ולא עוד אלא היה יוצא וממחה בדברים כל אותן מאה ועשרים שנה עד שלא בא המבול לפיכך בא הכתוב והגיד עליו לדורות שהוא היה צדיק שנאמר (בראשית ו׳:ט׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (נ"א נח איש צדיק תמים וגו') (בראשית ו׳:ט׳) מכאן אמרו מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב וכן במדה הזאת לכל משפחות האדמה בין לישראל בין לעכו"ם מכאן אמרו בחרותו של אדם מאה ועשרים שנה ואח"כ יבא לעוה"ב בשמחה גדולה וכן אמרו יום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב ויום משתה ושמחה וכן היתה שמחה בעולם לשלשה דברים למלאך המות וליצר הרע ולישיבת בית הכסא ואמר לי רבי מפני מה אתה משמח במלאך המות אמרתי לו בני אלמלא מ"ה אנחנו עושין לאבינו שבשמים צא ולמד מעשרה דורות הראשונים שהקב"ה השפיע להן טובה מעין עוה"ב והם עמדו להחריב את כל העולם. ואמר לי רבי מפני מה אתה משמח ביצה"ר אמרתי לו בני אלמלא יצה"ר לא היה כל אותו הכבוד לישראל. מנין כשיעלו לירושלים ברגלים שנאמר (שמות כ״ג:י״ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' כשם שאנו עתידין לעלות ולהשתחות שלש פעמים בשנה לממ"ה הקב"ה שנאמר (זכריה י״ד:ט״ז) והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות וגו'. וכשיהיו הולכין בדרך יאמרו איש אל אחיו מה מנחה עלינו להעלות בידינו והלא הכסף והזהב שלו הוא האבנים טובות ומרגליות שלו הן. ומה מנחה עלינו להעלות בידינו מיד הולכין ומביאין את בני ישראל בכבוד גדול שנאמר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. ואם ימצאו מבני ישראל בן שנה אחד או בן שתי שנים השרות מיניקות אותו. ואם בן עשר שנים או בן חמשה עשר שנים המלכים מגדלים אותן שנאמר (ישעיהו מ״ט:כ״ב) כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וגו'. וכשהן מהלכין בדרך יהיו מגפפין ומחבקין ומנשקין אותן ומלחכין עפר רגליהם שנאמר ועפר רגליך ילחכו. ואז יהיו כל ישראל צדיקים והקב"ה נוטל יצה"ר מהן ויבואו למקרא ולמשנה וללימוד ודרך ארץ ולעשות רצון אביהם שבשמים אמר לי רבי ישיבת בית הכסא מה ענין ואמרתי לו בני עתיד הקב"ה לפדות את ישראל מבין העכו"ם ויביא להן ימות בן דוד והגאולה ויהיו שלשה דברים הללו נטולין מהן לעולם שנאמר (שיר השירים א׳:י״ג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין. וכשאנו זוכרין שלשה דברים הללו אנו מברכין ומשבחין ומגדלין ומקדשין לאבינו שבשמים. ואמר לי רבי אמור לי כמה נביאים היו מתנבאים להם לישראל אמרתי לו בני ארבעים ושמונה נביאים היו מתנבאים לישראל. ואמר לי רבי ומה נשתנה ארבעים ושמונה מארבעים וחמשה או מחמשים. אמרתי לו בני כנגד ארבעים ושמונה ערי מקלט שנתנו ללוים. ואמר חכמים שלא פחתו הנביאים כלום ממה שכתוב בתורה ולא הוסיפו כלום על מה שכתוב בתורה אלא כולם נכוחין למבין וישרים למוצאי דעת: ולמה בית ישראל דומין בעוה"ז אצל אביהם שבשמים למלך בשר ודם שיש לו בנים ועבדים הרבה עמד ובנה בתים הרבה ופלטרין הרבה ומישרים הרבה שאין להם סוף העלה המלך דבר על דעתו ואמר אצרוף את עבדי ואת בני מי הוא שאוהבני וירא ממני ומי שירא ממני ואינו אוהב אותי מה עושה המלך עומד ובונה מבוי שהוא ד' אמות על ד' אמות ועושה בתוכו חצר שהוא ד' טפחים על ד' טפחים ועושה בתוכו פשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל מתוך הפשפש קטן פניו של המלך ובני המלך ועבדיו באים ועומדים בחצר ובמבוי. והמלך יודע בדעתו מי אוהבו וירא ממנו ומי שירא ממנו ואינו אוהבו. האוהב והירא מן המלך מצער גופו ונכנס בפשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל פני המלך והירא מן המלך ואינו אוהבו עומד בחצר ובמבוי ואינו מצער גופו לכנוס בפשפש קטן וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני מה עשיתם באתי אני להקביל פניכם ואתם לא באתם להקביל פני שנאמר היושבת בגנים וגו' ואומר (ישעיהו מ״ג:ח׳) הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו. הוציא עם עור ועינים יש אלו עמי הארץ שיש בהם דרך ארץ ושאר מצות ומרחיקין א"ע מן הגזל ומן כל דבר מכוער. וחרשים ואזנים למו אלו ת"ח שמסרו את עצמן למקרא למשנה להלכות ולאגדות ועל אלו הוא נאמר לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך (ישעיהו מ״ב:ז׳) ואמר לי רבי מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים אמרתי לו בני מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים שנאמר (ישעיה ז) ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני וכתיב בתריה ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו ואומר עד מתי ה' ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב וגו'. ועלה על דעתו של ישעיהו שאין הקב"ה רוצה בתשובתן של ישראל ח"ו משל למלך שהיה לו בן יחיד במדינה שיגר לו שליח ואומר לו לשליח שחוט לי לבני שורים הרבה וצאן הרבה והאכיל לבני בשר הרבה והשקה לבני יין ישן הרבה ותתעצל במלאכת השדה ובמלאכת בית השלחין וכל כך למה כדי שלא יצא בן המלך עמך לעשות במלאכה ויבא אביו המלך ולא ימצא ממנו קורת רוח. אלא המלך הקב"ה יודע שלא השיב ישעיהו תשובה במקומה בודאי מי שאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב׳:ח׳-ט׳) וכן אמר (זכריה ח׳:ד׳) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה יאמר לישעיה (ישעיהו ו׳:י״א) עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם וגו' בודאי יהא אדם יודע לפני מי עומד ולפני מי הוא מדבר וידע מה מדבר וידע מה הוא הדבר שהוא מדבר כשהוא עומד ומדבר לפני מי שהוא גדול ממנו ושנו חכמים אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואמר לי רבי בכמה שנים נתנבא ישעיה כל אותן הטובות והנחמות שהתנבא לישראל אמרתי לו בני אלו עשו ישראל תשובה מחיבתן היה הקב"ה בונה להם בית האחרון מיד באותה שעה. ועאכ"ו שהקב"ה היה מגפפן ומחבקן ומנשקן ומיישבן בחיקו לעולם ולעולמי עולמים.
מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר וכל מעשיו הטובים שהיה עושה היה עושה בסתר והיה לו עשרה בנים מאשה אחת ששה זכרים וארבע נקבות ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר כדי שלא יבא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער. ואמרו לא יצתה אותה שנה ולא שנית ולא שלישית עד שבא עזרא והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל ואותו הכהן עמהם ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה ואחר כך נכנס אותו הכהן לבית עולמו עליו הכתוב אומר (תהילים ל״ז:ד׳) בטח בה' ועשה טוב וגו'. והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך וגו'. וכך אמר הקב"ה לישראל בני וכי יש יכולת בהבלי מכחישי התורה ליתן לעובדיהם אכילה ושתיה ומזונות אפילו בעוה"ז ואצ"ל בעוה"ב אבל אתם בני ישראל לקחתי אתכם אצלי משום שהכל שלי והכל מעשי ידי ולא עוד אלא שאני יושב על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין ושליש היום אני עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ואת כל מעשי ידי שבראתי בעולמי שנאמר (ישעיהו כ״ו:ג׳-ד׳) בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים ששני עולמים שלי לפיכך אני אומר הבוטח בשמך באמת לא יבוש לעולם שנאמר (תהילים כ״ב:ה׳-ו׳) בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו ואומר (ישעיה כה) אלקי בך בטחתי אל אבושה וגו' גם כל קויך לא יבושו וגו'. וכן הבטחת על ידי עבדיך הנביאים שנאמר (ירמיהו י״ז:ז׳-ח׳) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים וגו' והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. אשריהם הצדיקים שכך בטחונן שהן בוטחין על אביהם שבשמים שברא את העולם בחכמה בבינה בדעת ובהשכל לכך נאמר והיה כעץ שתול וגו'. משלו משל למה"ד למלך שהביא עבדו דורון לפניו איפה של חטים אם טחנה ולא בררה הרי זה דבר מגונה אם בררה ולא טחנה הרי זה דבר מגונה בררה וטחנה ולא הוציא ממנה סולת הרי זה מדה בינונית אבל אם בררה וטחנה והוציא ממנה סולת הרי זו מדה שלמה. כך ת"ח דומים בעוה"ז בד"ת קרא אדם ולא שנה הרי זה דבר גנאי שנה ולא קרא הרי זה דבר גנאי קרא ושנה ולא שימש ת"ח זו מדה בינונית אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושמש ת"ח זו מדה שלמה לכך נאמר (ישעיהו י״ח:ז׳) בעת ההיא יובל שי לה' צבאות וגו' כדי לעשות רצון אביהם שבשמים כמו במנחה לפני המלך וכן הוא אומר (יחזקאל מ״ז:י״ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה ומהו העץ אשר יעלה בנחל זה אלו ת"ח שיש בהם תורה מקרא ומשנה הלכות ואגדות ומעשים טובים ושימוש ת"ח והכל משכימין ויוצאין לפני הגבורה ועובדין לפני בני ישראל ולת"ח מכאן ומכאן והכל יהא מתוקן ומונח לפניהם. משלו משל למה"ד למלך ב"ו שהיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו על השלחן וצבר ציבורין לפניהם שאין להם סוף כך ת"ח בעוה"ז בד"ת כיון שקראו את המקרא ושנו את המשנה וד"ת מתוק עליהם הקב"ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מעשים טובים ות"ת והכל יהא מתוקן לפניהם לכך נאמר ועל הנחל יעלה על שפתו וגו' לא יבול עלהו וגו' מה זית זה אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ת"ח גם בניהם הם תלמידי חכמים ואינם פוסקים מד"ת לא ביום ולא בלילה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים שנאמר (תהילים קכ״ח:א׳) אשרי כל ירא ה' וגו'. יכול אתה לומר אף העבדים אף הגרים שהן יראי שמים אף הן בכלל אשרי. שאם לא כן היה לו להכתוב שיאמר אשרי החכמים ותלמידיהם ומלמדיהם אלא מן המקרא שלאחריו לא תוכל לומר כך מדכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך מעיד אני עלי שמים וארץ שכל ת"ח שאוכל משלו ונהנה מיגיע כפו ואינו נהנה משל צבור כלום הרי הוא בכלל אשרי וכל שלחן שאין ת"ח נהנה ממנו אינו מבורך שנאמר (איוב כ׳:כ״א) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו ואין שריד אלא ת"ח שנאמר (יואל ג׳:ה׳) ובשרידים אשר ה' קורא: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך אשתך תהא כגפן שהוא עושה פירות ולא כגפן שאינו עושה פירות ואימתי תהא אשתך כגפן שהוא עושה פירות כל זמן שאשתך תהא בירכתי ביתך מה כתיב בתריה בניך כשתילי זיתים מה זית זה יש בו זית לאכילה וזית ליבש וזית לשמן ושמנו דולק בכל הנרות כך כל זמן שאשתך בירכתי ביתך היא אינה דומה אלא לגפן שאינה זזה ממקומה לעולם ובניה דומין לזית מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי תלמוד מהם בעלי משא ומתן מהן חכמים ומהן נבונים יודעי בינה כל דבר בעתו לכך נאמר אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים וגו'. שניה לה אשה שמהלכת בשוק ומדברת עם כל אדם היא גורמת רעה לעצמה ושיהיו בניה רעים ומתחייבת בעצמה ובבניה מכאן אמרו אשה רעה גורמת רעה לעצמה ולבניה שיהיו בניה בעלי מומים כיצד אם היא מתגברת פעם בחוץ פעם ברחובות היא גורמת רעה לעצמה ולבניה שיהיו כל בניה רעים בעלי מומין ואם לא קוצה לה חלה בטהרה או פשעה לה מן הנדה האמורה בתורה גם היא גורמת רעה לעצמה ולבניה שיהיו כל בניה בעלי מומין ואינה מוצאה קורת רוח לעולם ובשביל מעשיהן המקולקלין הויין להם בנים חגרין אלמין וסומין אחד מהן שוטה ואחד מהן רשע. תדע לך שכן הוא שכל זמן שתלמידי חכמים בבית המדרש ודברי תורה מתוק עליהן מתוך כך הקב"ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מעשים טובים ות"ת צא ולמד מתינוק הזה כשדנין אותו אין דנין אותו לא מתחלה כשנולד ולא משעה שגומלין אותו מן החלב עד שמכניסין אותו בבית רבו כיון שבא אדם בבית רבו למקרא ולמשנה ואח"כ הניח הכל ופירש והולך לו אז דנין אותו שנאמר (ירמיהו ט׳:י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו'. אבל אם עוסק במקרא ומשנה ואינו פורש הכל אוהבין אותו ומרחמין עליו שנאמר (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל חיי הבלך וגו' כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש ומנין לתורה שהיא משולה לאשה שנאמר (משלי י׳:א׳״ח:כ״ב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' וכיון שלומד את התורה הרי זה מביא טובה לעולם ויכול הוא לבקש רחמים ולהתפלל לפני הקב"ה ויפקפק את הרקיע ויביא מטר לעולם לכך נאמר ויפק רצון מה' ואומר כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך וגו' ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' (ישעיהו נ״ד:ח׳) ובזמן שישראל עוסקין בתורה ועושין צדקה ומשפט הקב"ה שמח בהן ומגיד להן ששמחתן יהא עד סוף כל הדורות שנאמר (תהילים קל״ב:י״ג-י״ד) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד וגו'. וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני וכי מה שמחה יש לו לאדם אלא בד"ת בלבד הא כל המשמח בכסף וזהב באבנים טובות ומרגליות מה שמחתו בהן לאחר מיתה הלא לאחר שמחתך מות א"כ מה יתרון לכל שמחתו אבל אתם בני בואו ושמחו עם התורה שמחה שלמה כדרך שאני משמח בכם לעד ולעולמי עולמים שנאמר (ישעיהו ס״ה:י״ח) כי אם שישו וגילו עד עד וגו'. מהו לחדשיו יבכר למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד לבן שהוא בכור לאביו ולאמו שמחדש ד"ת שהכל שמחין בו כיצד אם יש לאדם בן בכור בבית רבו אם יש בו תורה שמחה מתחדש לו לאביו בכל יום עליו הכתוב אומר (משלי י) בן חכם ישמח אב אבל אם פשע הבן בחכמה ומוציא חכמתו לדברים של בטלה ולדברים אחרים ואביו אינו מיסרו עליו הכתוב אומר (משלי י״ג:כ״ד) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר: