מפרשי הפרשה
כי תבוא
Parshas Ki Tavo
Deuteronomy
10 commentaries
כלי יקר
Kli Yakar on Deuteronomy 26:1
וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃
Q — Why does the bikkurim mitzvah open with the phrase 'וירשתה וישבת בה' — a phrasing that appears elsewhere only in the parshat hamelech? And why is this the trigger for the first-fruit declaration?
A — Kli Yakar reads the doubled language 'וירשתה וישבת בה' as a diagnostic. Once Yisrael inherits and settles ('ישמן ישראל ויבעט'), the natural drift is to forget that the land is a gift and treat it as an inheritance and a fixed possession — 'בחרבם ירשוה.' The first verse spells out both the truth ('אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה') and the misreading ('וירשתה וישבת בה'). The bikkurim mitzvah counteracts the drift: bringing the first fruits to the kohen and reciting the declaration is precisely the ritual of acknowledging — every year — that the land is given, not seized. Rambam (Moreh 3:39) gives the same טעם. The orthography of the verse holds the diagnosis and the cure.
לא מצינו לשון 'וירשתה וישבת בה' כי אם כאן ובפרשת המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים. כך בפרשת ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה'... כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ... אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצוותיו.
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Devarim 26:1
וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃
Q — A man can carry his bikkurim basket on a wagon, give it to a servant, hand it to a relative — the Torah permits all of these — but the moment he reaches Har HaBeis, he must hoist the basket onto his own shoulder, even if he is the king of Israel. Why this specific demand at the threshold?
A — Rabbeinu Bachya draws out the bittul-atzmi at the heart of the mitzvah. Bikkurim is not a tax — the gemara's enumerated seven requirements (klei, kriah, korban, shir, tenufah, linah, and the basket-on-shoulder) constitute a choreographed declaration of dependence: every step is designed to keep the donor's body involved. And at the gate of the Beis HaMikdash, where the priestly system could easily relieve him of physical labor, the halacha tightens, not loosens. The king himself — at the moment when he most needs to publicly perform majesty — must put the basket on his own shoulder and walk it in, reciting his own ancestry as ארמי אובד אבי. This is RBB's framing of avodah: the mitzvah's geographic gradient from chol to kodesh is matched by a gradient of increased personal exertion. The closer to the Aron, the lower one must bend. Bikkurim is the laboratory case of this gradient.
המביא בכורים רשאי הוא ליתנן בכל הדרך לעבדו ולקרובו עד שמגיע להר הבית, כשמגיע להר הבית נוטל את הסל ומניחו על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך ישראל, עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד שהסל על כתפו: הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ.
ספורנו
Sforno on Deuteronomy 26:3
וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃
Q — Rashi reads "אשר יהיה בימים ההם" as the famous "אין לך אלא כהן שבימיך" — don't look down on the contemporary kohen. Sforno takes the same phrase but draws a different implication. What does he add?
A — For Sforno, the verse anticipates a specific failure of kavod. The kohen of "those days" may indeed be unimpressive — "לא יהיה גדול בחכמה" — and the one bringing bikkurim might naturally drop into a casual register with him. The Torah pre-empts that by scripting the bikkurim address: "הגדתי היום לה' אלקיך." This particular formula — "ה' אלקיך," addressed personally to another — is normally reserved for kings and prophets (cf. Shmuel II 18:28; Melachim I 17:12). Using it for the contemporary kohen elevates the encounter regardless of his personal stature. And the kohen's next act — "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" — reinforces the chiddush: "להראות ולהודיע שהביכורים לא הובאו לכהן אבל הובאו אל האל יתברך והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה." The bikkurim are tribute to the Owner of the Land, channeled through His representative. Both bringer and receiver must know this; the כבוד is built into the script.
אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אף על פי שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך "ה' אלהיך" אף על פי שזה לא יֵאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים מכל מקום בהיותך מביא אליו את הבכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד... והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. להראות ולהודיע שהביכורים לא הובאו לכהן אבל הובאו אל האל יתברך והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Deuteronomy 26:5
וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃
Q — "ארמי אובד אבי" — Chazal's reading, preserved in the Pesach Haggadah and Rashi, takes "ארמי" as Lavan, "אבי" as Yaakov, and "אובד" as "tried to destroy": Lavan the Aramean tried to destroy my father. Where does the peshat reading break with this, and what does it offer in its place?
A — Ibn Ezra rejects Chazal's syntax on two grounds. (1) Grammar: "אבד" in the קל (basic) conjugation is intransitive — it describes the subject itself, not what the subject did to someone else. To say "an Aramean destroyed my father" the Torah would have to use the hifil (מאביד) or piel (מאבד). The conjugation refuses the reading. (2) Context: "ארמי אבד אבי וירד מצרימה" reads as a continuous narrative — the Aramean episode caused the descent to Egypt. But Lavan had nothing to do with that descent. Ibn Ezra's reading inverts the syntax: "ארמי" describes the predicate, "אבד" is a modifier, "אבי" is the subject. Render: Aramean and impoverished was my father — "כאשר היה אבי בארם, היה אובד." "אובד" means "poor" — proof from Mishlei 31:6-7: "תנו שכר לאובד... ישתה וישכח רישו" (give beer to the perishing... he will drink and forget his poverty) — אובד is parallel to רש. Why call Yaakov "Aramean"? Because he lived in Aram — names track residence, not origin. Parallel: Yeter, who is called "הישראלי" in Shmuel II 17:25 and "הישמעאלי" in Divrei HaYamim I 2:17 — Yisraeli by origin, Yishmaeli by where he lived. So: my father was an impoverished Aramean (i.e., a poor man living in Aram), and he descended to Egypt... — the framing of the bikkurim declaration is "the Land is not my inheritance from a wealthy father; it is Hashem's gift from a poor refugee's descent." The peshat shifts the bikkurim recitation's entire emotional register from triumph-over-enemies to gratitude-from-poverty.
אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד... והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Ki Tavo:11
כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת־כׇּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ׃
Q — Why does the וידוי מעשרות request bracha specifically "ממעון קדשך"?
A — Per Tehillim 68:6, "אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו" — Hashem raises the orphan in His OWN holy ma'on, not in a lesser place. The וידוי describes giving maaser to the לוי, גר, יתום and אלמנה — those whom Hashem himself houses in מעון קדשו — so we naturally request bracha FROM that very ma'on. Chagigah 12b lists the seven heavens: מעון is HIGHER than זבול (which contains the heavenly mizbeach) — paralleling "גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות."
דיש מרחמים על יתומים — אבל אינם בביתו, רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב'מעון קדשו'. לכן אמר 'נתתיו לגר ליתום לאלמנה', לכן 'השקיפה ממעון קדשך'.
אור החיים
Or HaChaim on Deuteronomy 26:17
אֶת־יְהֹוָ֥ה הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֺתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ׃
Q — Verses 17-19 list six excellences by which Israel 'exalts' God and six by which God 'exalts' Israel. But 'keeping the mitzvot' appears on both lists — Israel exalts God by keeping mitzvot, and God exalts Israel by keeping mitzvot. Why does mitzvah-observance appear among the things God does for Israel?
A — Or HaChaim notes that mitzvah-observance clearly belongs among the ways Israel honors God ('nachat ruach before Me'), so its appearance among God's exaltations of Israel requires explanation. He answers that Israel's very glory and elevation is the fact that God raised and exalted them by giving them all the mitzvot — a gift granted to no other nation. The privilege of being commanded is itself the honor God bestows; the capacity to serve through mitzvot is Israel's crown.
ולשמר כל מצותיו - יש להעיר בדבר הלא דבר זה הוא מתנאי הכבוד, שרשם במעשה ישראל לה'... ומה מקום להזכירו בדברים שמה' לישראל. ואולי כי תפארת ישראל היא מה שהעלה ורומם אותם בתת להם כל המצוות, מה שלא (עשה לאומה אחרת).
אלשיך
Alshekh on Torah, Deuteronomy 28:1
Q — The brachot in this parsha all sound material — blessed in the city, in the field, in the basket, the kneading bowl, victory in battle. Where is the spiritual reward — the kedushah that mitzvot are supposed to confer? And a proof from within the parsha: verse 7 says 'יתן ה' את אויביך... נגפים לפניך,' which presupposes that enemies still come against Israel — if Israel had achieved the kedushah of 'ממלכת כהנים וגוי קדוש,' enemies wouldn't dare rise up in the first place.
A — The Alshich's chiddush distinguishes two tiers within the same parsha. The first eight pesukim begin 'אם שמע תשמע... לשמר לעשות' — kabbalah in the heart, the resolution to keep mitzvot. That is enough to merit the material brachot, but not enough to acquire kedushah itself, 'כי אין הקדושה ההיא נקנית אלא על ידי המעשה.' Verse 9 then shifts: 'יקימך ה' לו לעם קדוש... כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו' — now we are talking about action in poel, and the reward shifts accordingly to verse 10: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' — pure spiritual reward, with enemies not even daring to rise up. Two grades of reward for two grades of avodah.
הנה כל אשר דברתי עד כה הוא כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות שהוא קבלה בלבך כדי לשמור ולעשות עם שלילת עשות את הרע, אך עדיין לא עשית מעשה בפועל להתקדש בו, ועל כן לא הגעת בזה להשיג מעלת הקדושה ההיא להיותך עם קדוש בעצם כי אין הקדושה ההיא נקנית אלא על ידי המעשה. אך אמנם 'יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך', אך יהיה זה כאשר 'תשמור את מצות ה' אלהיך' שהיא שמירה ועשייה בפועל, ועל ידי ש'והלכת בדרכיו'... כי אז יתקיים בך תואר קדושה זו.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 28:2
וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כׇּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
Q — Verse 1 already states the condition ('אם שמע תשמע'). Why does verse 2 repeat it: 'ובאו עליך כל הברכות... כי תשמע בקול ה' אלהיך'? Isn't 'כי תשמע' a redundant restatement?
A — HaKtav VeHaKabbalah identifies a categorical shift. 'כי' in v.2 is NOT the conditional 'if' (the שלים מ'כי תפגע שור אויבך' type — that was already used in v.1). Here 'כי' functions as 'אשר' in a causal/teleological sense — so that, like 'מי אנכי כי אלך' (Shemot 3:11). The blessings aren't reward; they are enabling conditions. 'The blessings shall reach you so that you may hearken to Hashem's voice' — because when a person is consumed by illness, hunger, and worry, his mind is not free to engage Torah and mitzvot. The blessings clear the bandwidth: 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא,' but the blessings 'גורמות לחיי עד' by removing obstacles to avodah. The chiddush reframes the relationship between the brachot and the mitzvot — not transactional, but instrumental.
אין מלת 'כי' תנאי כמו 'כי תפגע שור אויבך', דכבר הזכיר התנאי 'אם שמע תשמע', אבל טעם כמלת 'אשר' שהמשפט הקודם סיבה למשפט הבא כמו 'מי אנכי כי אלך'. ויודיע בזה התכלית המכוון בברכות אלה, שעל ידיהם תהיה דעתכם פנויה לשמוע בקול ה' לשמור מצותיו, כי בזמן שאדם טרוד בחולי ורעבון וכדומה מן הדברים המטרידים את הנפש אין דעתו פנויה להתעסק בתורה ולשמור המצות כראוי, לכן יבטיח בזה שכאשר יהגה בחכמת התורה ויעשה המצות בשמחה ובטובת נפש יוסרו ממנו כל הדברים המונעים אותו מלעשותה.
רמב"ן
Ramban on Deuteronomy 28:4
בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ׃
Q — In the brachot (verses 4-5), פרי בטן precedes טנא ומשארת. In the klalot (verses 17-18), the order REVERSES — טנא ומשארת precedes פרי בטן. The same items in opposite order. Why?
A — Ramban: עונש is not an end in itself but a wakeup call to teshuva. So in the brachot, Hashem leads with the most precious blessing — children — wanting to give the greatest good FIRST. In the klalot, He reverses: He strikes nechasim first, hoping the person will be awakened to do teshuva, and only "אם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו" — only if he doesn't repent does the punishment escalate to children. Same principle applied to nigiphat oyvim: in brachot, military victory comes FIRST (security > prosperity, on Ramban's read); in klalot, economic curse precedes military defeat — start with the lesser blow, hoping for teshuva before escalation.
הקדים בברכות 'פרי בטנך', ואחר כך 'טנאך ומשארתך', כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר; ובקללה איחר אותו, כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 98:1
Q — Why does the Torah command bringing bikkurim with a spoken declaration recounting Israel's history? Why pair the first fruits with a recital of the descent to Egypt and the redemption? Why so elaborate a ritual of thanks?
A — The bikkurim and their viduy habituate a person in hakaras hatov — recognizing the good — for the root of all avodah is gratitude for the past. Bringing the first and finest fruit while reciting the whole arc from Lavan and Egypt to the land trains the farmer to trace his present blessing back to its divine Source through history. The ritual converts a private harvest into a national act of thanksgiving, teaching that to serve God begins with acknowledging, concretely and in speech, all He has already done.
יבאר שההשתעבד וההכנע למי שיאות לו האדנות הוא עצם החפשיות ויבאר ענין תפילין. וביכורים. ופרשת הברית. פרשת הברית כלה והיה כי תבא אל הארץ וגו':
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
במדרש תנחומא היום הזה ה' כו' מצוך לעשות את החקים כו' לכו נרננה כו' נשתחוה ונכרעה כו' צפה מרע"ה שביכורים עתידין ליפסק תיקן תפלה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום להש"י כמו ביכורים כו' ע"ש. אך השייכות להיום הזה צריך ביאור. ובמד' וברש"י הביאו היום הזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים. וכי הרצון להטעות להאדם אף שבאמת אינו התחדשות ח"ו. אך בכח האדם…
בשם אא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מע' כו'. דברכת מצות עובר לעשיתן ובגמ' לישנא דאקדומי הוא כו'. ולמה נקט לשון עובר. אך כי מסברא צריך להיות הברכה אחר קיום המצוה שנותן שבח והודי' שזכה לקיים המצוה. רק דרך איש ישראל שקודם כל דבר מקדים ההודי' אל הש"י. וזה למי שלא בא לכלל שכחה ח"ו:
במדרש תנחומא כי מרע"ה ראה שלא יהי' מצות ביכורים בגלות תיקן ג' תפלות בכל יום. ופי' מו"ז ז"ל כי מצות ביכורים היא ליתן את הראשית מהכל להש"י וכן התפלות בשינוי הזמנים ערב ובוקר וצהרים כו'. כי הכל תלוי בהראשית כמ"ש ז"ל טוב אחרית ד' כשהוא מראשיתו טוב. וכן מראשית השנה נידון מה יהי' בסופה אינו דווקא בר"ה רק כל שינוי ודבר חדש נמשך הכל אחר הראשית. וכל דבר בראשיתו צריך …
ולא נתן ה'. לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים לשמוע כו'. וקשה כי דור המדבר הוא דור דיעה שעמדו על הר סיני. אך לא כתיב לא נתן לכם דעת כו'. רק הכלים לב ועינים ואזנים. כי בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף כמ"ש נפשי יצאה בדברו והם ממש דור דיעה בלי גוף ותיקון הגוף ניתן לבנ"י כשנכנסו לא"י. והכלל שהקב"ה נתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת…
היום הזה ה"א מצוך. ברש"י ובמד' תנחומא להיות בכל יום חדשים כו'. פרשנו כבר שהתחדשות הימים הוא לפי עבודת האדם. והענין שיש ג' בחי' עולם שנה נפש והם תלוין זה בזה. וכפי מה שמתפשט כח הנשמה בגוף בא התחדשות החיות בנפש האדם וכמו כן מתחדש הזמן ובכלל הבריאה ג"כ. ומצות ביכורים הי' על זה התחדשות ובמקום זה תיקנו תפלות כו'. והמצוה להזכיר יצ"מ היא ג"כ כנ"ל שכמו שבנ"י לא באו …
במדרש לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' מזוזות פתחי כמו מזוזה קבוע כו'. כי בכל פתיחת פתח חדש נולד כח הסט"א ג"כ כמ"ש לפתח חטאת רובץ לכן צוה לקבוע מזוזה בפתח כמ"ש בזוה"ק זז מות. והיא התערובות שנעשה אחר חטא הראשון. והעצה דלת לפנים מדלת היא כמו חותם בתוך חותם שאין שם מגע נכרי. וביאור הדברים שאם זוכה אדם להשיג השגה בלב צריך לשמור שלא לבא ח"ו לידי גסות רק להיות י…
והותירך ה' לטובה כו'. פי' שלא יבא האדם ע"י רוב טובה לנפילה ח"ו ע"י התנשאות וכדומה רק שיהי' נשאר כמו שהי' מקודם. עוד ע"י גבוה יותר שאף שיתן הש"י רוב השפעת שכל ובינה אל ישכח האדם מכל צורכי הגוף וישאר בעוה"ז לקשר הארת הנשמה גם בגוף והבן:
מצות ביכורים הי' הכנה לר"ה כי הוא מעצרת עד החג ומסתמא רוב ביכורים הי' קודם ר"ה שאחר הסוף מפירות השנה היו מחזירין הראשית להשי"ת והוא התדבקות אחרית הדבר בראשיתו. לכן הביכורים נק' ראשית ואחז"ל בראשית ברא בשביל מצות ביכורים ע"ש. כי זה קיום העולם מה שמעוררין תמיד ראשית הכח שבא מהש"י. ולכן הי' המצוה אחר שבאו לא"י יזכרו הראשית שהש"י הוציאנו ממצרים ועשה לנו ניסים עד…
בקיצור. עיקר חביבות מצות ביכורים הראשונים שהביאו בנ"י בכניסתם לארץ כמ"ש כבר טעם סמיכות הפרשה אחר מחיות עמלק שהוא ראשית גוים שהפריד עצמו משורש החיים. ובנ"י מיד שנכנסו לארץ ישראל נחלתם. הביאו ביכורים להתדבק בשורש העליון. ואחר מחיות עמלק יכולין להביא אלה הביכורים כראוי. ובכל שנה ע"י מצות הביכורים נתעורר כח ביכורים הראשונים כנ"ל. וז"ש במד' שראה שביכורים עתידין ל…
מצות ביכורים חשובה מאוד אשר הפסוק פורט כל מעשה ולקחת מראשית כמ"ש חז"ל אדם רואה כו' כורך גמי אח"כ ושמת בטנא כו' והלכת כו' לתת שכר על כל דבר ודבר. כי חיות הכל ע"י נקודה הראשית ויש לכל אחיזה בנקודה זו. שכולם נבראו רק לצוות לזה להיות הכנה לזה הראשית. וכחן של ישראל לדבוק תמיד באותו ראשית כמ"ש במ"ד בפ' ונתנך ה"א עליון שהם תמיד צפין למעלה כמו השמן. לכן נק' ראשית תב…
בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל דכ' ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי לא הי' בכח היסורין והעונשים לחול על בנ"י רק כי המה קיבלו אותם מעצמם ומרצונם. וזה המשך הפסוק שיאמרו הלוים ארור כו' וענו כו' אמן אח"כ כתיב והי' א"ש כו'. פי' שכל זה קיבלו עליהם בנ"י ברצונם. ק"ו ממה שמצינו בגדולי ישראל שקראו ליסורים לבא עליהם לכפר על בנ"י. מכ"ש כללות בנ"י בוודאי קיבל…
במדרש תנחומא ראה מרע"ה שביכורים עתידין ליבטל תיקן ג' תפלות. כי [*ע"י] הביכורים התעורר ההתחדשות בעולם ע"י שנתנו הראשית אליו ית' והעלו כל דבר לשורשו נתעורר להם התחדשות החיות מן השורש. שע"ז נאמר מחדש בטובו בכ"י מ' בראשית. ולכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב שזכו ע"י הביכורים להטוב הגנוז הנ"ל שבו נברא העולם. ועכשיו שאין לנו בהמ"ק וביכורים צריכין לעורר הכל ע"י תפלה. כמ"ש…
במדרש אם שמוע ת' דלת לפנים מדלת כו' לשקוד על דלתותי כו' מזוזת פתחי כשם שהמזוזה קבוע כו' א"א עושה כן דע שאתה מקבל פני השכינה. דלת לפנים מדלת הוא בחי' התשובה דאיתא מקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולים לעמוד [כי יש ה' עלאה וה' תתאה ועל ה' עילאה נאמר פותח יד בתשובה ופתחו לי כחודה של מחט הוא היו"ד שתוך הה"א ואז הדלת נפתח]. כי בכל תפלה שאדם צריך להתפלל. וכשנפתח לו אז שעת…
במדרש לשקוד על דלתותי ב' דלתות. הוא בחי' עובדא ומילולא שצריכין לעבוד בכל יום לתקן בחי' חיצוניות ופנימיות העולם. והנה כ' דלתותי יום יום. ויתכן לפרש כי יום יום הם הדלתות. כאשר חכמים הגידו שס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת וכל יום מזהיר לאדם כו' ע"ש. והוא בחי' שס"ה גידים הממשיכין חיות לכל הקומה והקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. ומחדש משמע דרך חדש בכל יום. וכ"כ הפותח בכל יום דלתות …
במדרש תנחומא לכו נרננה צפה מרע"ה שביכורים עתידין להיבטל ותיקן שלש תפלות כו'. דכ' והשתחוית לפני ה'. וכנראה שזה הי' כנתינת שכר שע"י הביכורים זכה כ"א להיות מוכן להשתחות לפני ה'. וכעין זה מצאתי באוה"ח לפי דרש שלו ע"ש. כן י"ל לפי פשוטו שע"י הביכורים שמסרו הראשית לה' באו להכנעה האמיתית מה שעתה צריכין ליגע בהרבה יגיעות בשר ג"פ ביום נשתחוה נכרעה נברכה וכולי האי ואול…
בענין מצות ביכורים ואח"כ מעשר עני ואח"כ היום הזה כו' מצוך ודרשו חז"ל המביא ביכורים עושה יום הזה כו'. הגם כי כ' אצל מעשר עני השקיפה כו'. ופרשנו כי הכל תלוי בהראשית לכן סמוך לי' כי תכלה לעשר שטוב אחרית דבר הוא מראשיתו. והנה מצות ביכורים הוא להתדבק בכח הראשית כמ"ש ראשית בכורי אדמתך תביא כו'. וכ' בזוה"ק שכפי שמירת הראשית אין מתערב אח"כ פסולת לכן כ' אח"כ ל"ת גדי …
במדרש תנחומא בפסוק בואו נשתחוה ונכרעה נברכה כו' ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות שתפלה חביבה לפני הקב"ה שמרע"ה אחר שגזר עליו שלא יכנוס התפלל כו'. כי בזמן המקדש הי' לבנ"י התדבקות אל השורש והיו ממשיכין ממנו תמיד התחדשות החיות. ומצות הביכורים הי' מביא ברכה לכל הפירות כדכ' ושמחת בכל הטוב. שע"י המצוה היו מקבלין בנ"י הטוב הנשפע להם מ…
במדרש גדול העונה אמן לפני הקב"ה כו'. כי הנה דור המדבר היו כולם בבחי' אמת לאמיתו. ודור באי הארץ הי' בבחי' אמונה אספקלריא שאינה מאירה ואין האמת מבורר וצריכין להאמין וע"י האמונה לזכות אל האמת. וזה הי' עניית האמן בכניסת א"י. דאיתא בגמ' בא דוד והעמידן על אחת עשרה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. ומסתמא הי"א דברים הם מכוונים מול הי"א ארורים שבפרשה ש…
במדרש תנחומא התקין מרע"ה ג' תפלות במקום ביכורים ע"ש. דכ' והי' אמונת עתך דרשו חז"ל אמונת סדר זרעים כו'. כי ע"י הפרשת מצות התלויות בארץ הי' כל אכילתם בקדושה. כי כל החטאים נמשכו מתערובת טוב ורע ועל ידי הפרשת הראשית הי' ניתקן ונתברר הטוב. ואיתא במד' גדול כח מעשרות שמהפך הקללה דכ' השקיפה והיא לשון קללה. ועתה שאין לנו מצות אלו צריכין להתדבק בעתות וזמנים שנפתחים בכ…
בענין מצות ביכורים ובמד' שתיקן משה רבינו ע"ה תפלות במקום ביכורים ע"ש בתנחומא. כי מצות ביכורים היא להביא הראשית למקדש ועי"ז נתחדש הפנימיות דכ' בראשית ברא ודרשו חז"ל בשביל ישראל שנק' ראשית. ולמה נתכנו כאן בשם ראשית. ועוד קשה ובשביל ישראל נבראו כל האומות. אך הפי' שכן ברא הש"י עוה"ז להיות לו בו ראשית וחלק וכמ"ש בת"ד אלי' על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו. כי בוודאי של יכ…
במדרש אשרי אדם שומע לי כו' על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' שהקב"ה מונה פסיעותיך כו'. שמיעה היא התאספות כל הכחות ואברים לשמוע דבר ה' ואם הוא כנסי' לש"ש זוכה לשמוע. כמ"ש ששמועותיו לי. וב' דלתות הם כדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים כאלו נמסרו לו מפתחות פנימיות ולא החיצוניות. א"כ יש מפתח חיצוני ופנימי. ובאמת ב' מפתחות אלו הם א' בידינו וא' ביד הקב"ה כמ"ש …
בפסוק הסכת ושמע כו' היום הזה נהיית כו'. בגמ' ברכות [ס"ג] כתתו לבבכם לשמוע ר"ת עשו כתות כו'. דהנה מרע"ה תיקן את בנ"י קודם הסתלקותו כמ"ש בפרשה זו את ה' האמרת היום. היום הזה ה"א מצוך כו'. ומפורש ביותר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים כו' עד היום הזה. א"כ נראה כי ביום הזה ניתקנו בנ"י נהיית הוא שנעשו כברי' חדשה. וכמו שהתנה הקב"ה עמנו א"ש ת' כו' והייתם לי …
בענין הברכות שלא נזכרו בפי' וחז"ל אמרו כי כל הארורים התחילו בברכה. נראה כי הברכות הם מעלמא דאתכסיא. וכ"כ יצו כו' הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין. והכלל כי עיקר ברכה המיוחדת לבנ"י הוא בעוה"ב. והעונשים והקללות לבנ"י הם רק בעוה"ז בגשמיות ולא בפנימיות אכן כשבנ"י זכאין זוכין לקבל בעוה"ז ג"כ המשכה מעולם העליון לכן כ' ונתנך ה"א עליון אח"כ כתיב ובאו עליך כו' הברכות …
במדרש תנחומא בואו נשתחוה ונכרעה כו' שתיקן משה רבינו ע"ה ג' תפלות כשראה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידים לפסוק כו' שגדולה תפלה כקרבנות שמשה רבינו התפלל אעברה ונאמר לו עלה וראה כו' ע"ש. הענין הוא דכ' נשתחוה ונ' נברכה לפני ה'. וחז"ל דרשו בכ"מ שנא' לפני ה' בעזרה. א"כ נראה כי ע"י התפלות זוכין להתגלות הארת בהמ"ק. ובאמת מרע"ה פעל זאת ולא על חנם התפלל הרבה תפלות אע…
בפסוק עשיתי ככל מצותך השקיפה ממ"ק כו'. פירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו משמע שזה תכלית המצות. ופי' שימחתי הוא לגרום שמחה לפניו במרום. זה גמר המצוה לעשות נ"ר לפניו ית"ש שאמר ונעשה מצותו ואז זוכין לברכה. ואמרו חז"ל גדולה מתנת עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים דכל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה כו'. וזאת מדת אברהם אע"ה דכ' בי' וישקף וכן דרשו חז"ל על המשקוף זה אברהם ע"ש. והיא מדת עי…
סמיכת מצות ביכורים למחיות עמלק דכ' ראשית גוים ע' ואחריתו עדי אובד. ובנ"י כל הראשית שלהם מביאין אל הש"י שהוא ראשון שאין לו סוף ותכלית. כי כל שיש לו ראשית יש לו תכלית אבל בנ"י הדבקים בהקב"ה נכללין בהראשית שאין לו תכלית. והנה כ' הידים ידי עשו כי הידים הם ראשית בנין הגוף. אבל בבנ"י כ' שאו ידיכם קודש שכל מה שברא הקב"ה הוא בחכמה. ולכן נבראו הידים בזה האופן להעלות …
במדרש אם שמוע תשמע. ונתנך ה"א עליון כו'. התורה נמשלה לשמן תורק מה שמן אינו מתערב בשאר משקין כך אין ישראל מתערבין עם האומות ד"א מה השמן אפי' אתה מערבו במשקין צף למעלה כך בנ"י ונתנך עליון כו'. נראה שהם בחי' צדיקים ובעלי תשובות. כי הצדיקים שד"ת נבלעים בדמם א"י כלל להתערב והם בחי' שמן זית זך. אך גם ע"י החטא שפשעו בד"ת נתערבו בין האומות אעפ"כ כשחוזרין לעסוק בתורה…
במדרש אשרי א' שומע לי כו' ששמועותיו לי לשקוד ע"ד אל תעמוד בדלת החיצון להתפלל ע"ש כל המדרש. ומ"ש אל תהי זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות קשה לפרש כפשוטו להיות כל היום והלילה בבת"כ וב"מ. אלא וודאי רמז המדרש כי אלה השערים והדלתות הם פתחי שערי בינה ודיעה שבלב ונפש. וכמו שהמזוזה קבוע בדלת כמו כן ברית מילה קבוע בפתח האדם. ויש ברית הלשון וברית המעור שני שערים ולהם ב' דלת…
במדרש תנחומא, נשתחוה ונכרעה... אלא שראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב וביכורים להתבטל, ותיקן ג' תפלות. כי כשהיה בית המקדש קיים, כשעלה איש ישראל לפני ה' בעזרה נתבטל לגמרי ונדבק אל השורש, ועתה צריכין למצא מעט דביקות על ידי ג' תפלות בכל יום, וכולי האי ואולי...
המשך מצות ביכורים למחיות עמלק דכ' ראשית גוים ע' ואחריתו עדי אובד כמ"ש בפרוח רשעים כ' עשב כו' להשמידם ע"ע. כי עמלק היא חלק הסט"א מוץ ותבן שנתערב ע"י החטא כמ"ש ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה כו' וקוץ ודרדר תצמיח רמז מלחמה לה' בעמלק מדר דר על דרדר הנ"ל. שלעולם צריכין מלחמה להעביר הפסולת ותערובות מחלק הסט"א לכן עשו הי' בכור ויצא ראשונה כמו הקש שגדל מקודם. ואח"כ ב…
והנה אחז"ל תרומת ידך אלו הביכורים. וכבר כתבנו מזה ע"פ המד' עשו מתגאה בירושתו ובנ"י מתגאין ונצעק אל ה'. כי זה כח הקול נק' יד רמה כמ"ש בזוה"ק שיש יד הגדולה והחזקה ויד רמה. כי גם הלשון נק' יד כמ"ש מות וחיים ביד לשון כי יד הוא מקום ורשות כמ"ש ויד תהי' לך. וכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל זה כח פיהן של בנ"י. וזה היפוך מעמלק שסומך על כח זרועו כו' אבל בנ"י מתרוממים…
במדרש תנחומא נשתחוה ונכרעה נברכה והלא כריעה בכלל השתחוי' כו' אלא שראה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים להתבטל ותיקן ג' תפלות כו'. כי כשהי' בהמ"ק קיים כשעלה איש ישראל לפני ה' בעזרה נתבטל לגמרי ונדבק אל השורש. ועתה צריכין למצוא מעט דביקות ע"י ג' תפלות בכל יום כולי האי ואולי וזה רמז ג' הלשונות נשתחוה ונכרעה נברכה. כי בבוקר השתחואה להיות עכ"פ מודה בטובת הבורא ית' …
בפסוק ולא שכחתי פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות. מה שתולה הברכה בזה. כי עיקר קיום המצות לעשותו בשמחה ואהבה. וכפי מה שמשתוקק האדם כל היום לקיים המצות כך יכול לעשותם באמת. לכן מקדימין ברכה אל המצוה להראות החביבות וזה הכנה אל המצוה. ובזה יש ברכה בהמצוה ונשאר הארת המצוה באדם כל היום. וכמ"ש חז"ל המצות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. כן הוא בכל פרט כש…
במדרש תנחומא היום הזה ה"א מצוך. ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב וביכורים יתבטלו תיקן ג' תפלות ע"ש. דהקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. וזה ההתחדשות מתלבש בטבע והטבע מסתיר זאת הנקודה כמ"ש אין כל חדש ת' השמש שאינו במילואו והתגלות תחת השמש. אבל בנ"י הם כלים לעורר ולקבל זה התחדשות. ולכן היום הזה ה"א מצוך לעשות לתקן ולגמור זה התחדשות כמ"ש אתם עדי נאום ה'. וע"י מצות הביכורים שכ' …
ולקחת מראשית. בנ"י נק' ראשית לפי שנותנין הראשית אל הבורא ית"ש. ועמלק ראשית גוים שלוקח לעצמו הראשית לכן אחריתו ע' אובד. וכ' בראשית ברא בתורה שנק' ראשית דרכו שמלמדת להתדבק בראשית. ונתקיים בבנ"י בפועל ראשית תבואתו שמעלין אליו הראשית. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו. לכן יש כל אלה השינוים בזמנים ובנ"י מתפללין ג' תפלות בכל שינוי הזמן נעשה התחדשות שיבין האדם שהכל מהבור…
בפסוק תחת אשר לא ע' את ה"א בשמחה כו' מרוב כל. פי' האר"י ז"ל להיות שמחת עבודת ה' יותר מרוב כל. כי בכל המדות צריכין לעבוד את ה' כמ"ש עבדו א"ה בשמחה וכ' עבדו א"ה ביראה. וכשאדם שרוי בטובה צריכה להיות עבודת ה' בשמחה ושיתגדל שמחת עבודת ה' יותר מכל השמחות ויתבטל שמחת הגוף לעבודת ה' וכמו כן בגלות ויסורים צריך להיות יראת ה' ופחד ודאגה מחסרון תיקון הנפש בעבודת ה'. וית…
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy