The Maharal on Torah Study and Soul Refinement

(סִימָן: ״עֲנָקִים״ ״לְחָיָיו״ ״לוּחוֹת״ ״חָרוּת״). אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): מַאי דִּכְתִיב ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב ״לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבּוֹשֶׂם״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, וּכְבוֹשֶׂם זֶה שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין בָּהּ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים, וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים. אֲמַר לֵיהּ: אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תּוֹרָה נִיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה — נְחָלוֹ אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל״. וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל — עוֹלֶה לִגְדוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת״. וְאִם מֵגֵיס לִבּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא״.

In light of the previous discussion, the Gemara cites several expositions of verses proposed by Rabbi Eliezer, while first providing them with a mnemonic: Chains, cheeks, tablets, engraved. Rabbi Eliezer said: What is the meaning of that which is written: “And chains about your neck” (Proverbs 1:9)? If a person makes himself like a chain that hangs loosely on the neck, i.e., if a scholar is not pushy and disruptive to others, and he is also seen but not seen, i.e., just as a chain is covered by clothes and hair, so too, the scholar does not let himself be seen, his Torah study will endure. But if not, if he acts in a rude and arrogant manner, his Torah study will not endure. And Rabbi Eliezer also said: What is the meaning of that which is written: “His cheeks are like a bed of spices” (Song of Songs 5:13)? If a person makes himself humble like this garden bed upon which everyone treads, and like this spice with which everyone perfumes himself, i.e., which benefits not only the one who wears it, his Torah study will endure. But if not, his Torah study will not endure. Rava said to him: If a person makes himself humble like this wilderness, which is open to all and upon which everyone treads, the Torah will be given to him as a gift [mattana]. And once it is given to him as a gift, he inherits it [neḥalo] and God [El] makes it His inheritance, as it is stated: “And from Mattanah to Nahaliel.” And once God has made it His inheritance, he rises to greatness, as it is stated: “And from Nahaliel to Bamoth,” which means heights. And if he becomes haughty, the Holy One, Blessed be He, lowers him, as it is stated: “And from Bamoth to the valley.” And if he repents, the Holy One, Blessed be He, raises him back up, as it is stated: “Every valley shall be exalted” (Isaiah 40:4).

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כׇּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״,

The Sages taught: “And you shall place [vesamtem] these words of Mine in your hearts” (Deuteronomy 11:18). Read this as though it stated sam tam, a perfect elixir. The Torah is compared to an elixir of life. There is a parable that illustrates this: A person hit his son with a strong blow and placed a bandage on his wound. And he said to him: My son, as long as this bandage is on your wound and is healing you, eat what you enjoy and drink what you enjoy, and bathe in either hot water or cold water, and you do not need to be afraid, as it will heal your wound. But if you take it off, the wound will become gangrenous. So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination.

שהמצוה שהיא לעבוד השם יתברך, כתפלה ובקשה, והתרחק מלעבוד אלהי נכר, כלם תכונה לנפש לזכך אותה לטהר אותה מפחיתות החומר. וצריך להשיב הנפש בפעל, ולעשות אותה רוחנית על ידי זכוך הנפש, ולהדבק בו יתברך על ידי העבודה אליו. וזהו על ידי המעשים שסדר השם יתברך אל האדם בסדר השכלי, והם זכוך נפשו, ומקרבים אותו אל השם יתברך, עד שהאדם דבק בו יתברך.

כך הם מצות התורה, עם שהם דברים גשמיים, יש להם סוד פנימי שהוא עומד ברומו של עולם. וכך, עם* שמצות התורה נראה שהם בדברים הפחותים, יש במצות דברים עליונים על הכל, מגיעים עד עולם הבא. עד שמצות התורה שמחויב* האדם לפעול, הם דומים לגמרי אל האדם ונשמתו. וכך* התורה והמצות שמחויב האדם לפעול, הם בדברים שהם בעולם הזה, ותכלית מדרגתם עומדים* ברומו של עולם.

ועוד דבר רע יותר מגונה, כי לפי מעוט השכל שיש לנו, היה ראוי שיהיה הלמוד מסודר, כדי לתקן חסרון השכל. כי האיש אשר אינו יכול לילך כמו שאר אדם, יש לו מקל ומשענת לתקן החסרון. ולכך הדור אשר הם חסרי השכל, היה ראוי להם שיהיה להם יותר תקון ומשענת, שיהיה הלמוד שלהם מסודר בתכלית, ובדבר זה היו מגיעים אל מדרגה מה.

כי האדם הוא בכח, והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות. ולכך נקרא בשם "אדם", על שם אדמה (ב"ר יז, ד), כי האדמה היא בכח ויוצא* אל הפעל. וכך נזרע בגוף האדם, שהוא נברא מן האדמה, הנשמה שהיא זכה ונקיה בלא פסולת, וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו, ולכך נקרא "אדם". והתורה והמעשים הם פרי, כמו שאמר הכתוב (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".

והתבאר כי צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואם לא כן אי אפשר לקבל התורה השכלית, רק צריך שיהיה גובר על גופו הגשמי, אשר הוא סיבת הרחקה מן השכל הנבדל, ואז יש לתורתו קיום, שעומד בו השכל האלקי, הוא התורה. ולריש לקיש* אין התורה השכלית מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וזה כמו שאמרנו, כי הגוף מתנגד אל השכל, ולפיכך צריך שימות על דברי תורה, כלומר לסלק הגוף לגמרי כאילו אינו, ואז יש לתורתו קיום, כאשר האדם גובר על הגוף לגמרי, ובזה הוא שכלי.

ובפרק קמא דתענית (ד.), אמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דרתח, שנאמר (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'". אמר ליה רבי אבא לרב אשי, אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב (דברים ח, ט) "ארץ אשר אבניה ברזל", אל תקרי "אבניה", אלא "בוניה". אמר רבינא, אפילו הכי מבעי ליה לאינש למילף נפשיה בנחת, שנאמר (קהלת יא, י) "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", עד כאן.

כך הנשמה הנבדלת צריכה אל התורה, שהיא השכל האלקי הנבדל, והוא* קיום לנשמה. וכבר בארנו זה למעלה בתחלת* הנתיב כי הנשמה והתורה הם שייכים זה לזה. לכך אם אינו שומר האחד, הוא התורה, הקב"ה נוטל ממנו השני.

והאדם שעוסק בתורה השכלית בלילה, שאז הגוף כאילו אינו, ועל ידי התורה, שהיא תורת השם יתברך, העולם מתדבק בו יתברך, לכך נחשב העולם כאילו הוא עוסק בעבודה. ולא תאמר כאילו עוסק בעבודה אבל אינו הקרבת גוף הקרבן, אבל מי שעוסק בתורה דבר זה נחשב הקרבת קרבן, כי אין לך התקרבות יותר אל השם יתברך כמו שהיא התורה, ולכך נחשב כאשר עוסק בתורה כאילו הקריב קרבן. ואילו העוסק בתורה הוא עם השם יתברך מבלי הסרה, ואינו צריך קירוב כלל, רק שהוא עם השם יתברך תמיד.

ויש לפרש כי המאמר הזה רצה לומר, כמו שהתורה מחזרת חולי הגוף אל הסדר כמו שהתבאר, כך התורה מחזרת אנשי חולי הנפש אל הסדר, אף אם יש בהם חולי הנפש, התורה היא מחזרת הכל אל סדרו. וחולי הנפש כאשר האדם יש לו חסרון בשכלו ובמחשבתו, והחטא במחשבה הוא בכמה דברים. ועוד יש חולי הנפש בכח הדברי, שהוא למטה מן השכלי, כאשר ידוע. ועוד יש חולי הנפש בכחות הגוף של אדם, שמהם התאוה והקנאה, וכל הדברים אשר מהם החטא. ועוד יש חולי הנפש במעשה, דהיינו פעולת החטא בעצמו.

המדה הזאת גזר ה' על האדם, וכן שאר המצות, כלם הם לקבוע באדם מדות טובות, והם גזירות על האדם.

לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית.

וכן התורה כאשר נתנה לעולם, הנה זה סדר חדש שלא היה עד עתה. אין ראוי שתהיה התורה, שהיא צורת כל הנבראים, במקרה. שדבר זה התבאר פעמים הרבה, כי התורה היא צורת כל הנבראים. ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שתנתן התורה לאדם.

שכשם שברא השם יתברך כל מעשה בראשית, ונתן לכל אחד טבעו אשר יהיה נוהג עליו. כך ראוי שיהיה לאדם השכלי הנהגה שכלית. ודבר זה הוא תורת האדם, אשר התורה היא הנהגתו השכלית, כמו שהתבאר למעלה.

ובפרק קמא דתענית (ז.), רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואומר (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך", ואומר (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים". וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (דברים כא, ד) "וערפו* שם את העגלה", עד כאן. מדמה התורה שהיא סם חיים לאדם, שהסם מניח הרופא מבחוץ על האדם, ועל ידי הסם הזה הוא החיים. כך התורה היא נבדלת מן האדם, והיא דבוקה* לאדם, כמו הסם שהוא בחוץ, דבק באדם. וכמו שהתורה היא סם חיים לתלמיד חכם שהוא עוסק בה לשמה, כך התורה היא סם המות לתלמיד חכם שאינו עוסק לשמה. ודבר זה בארנו אצל (אבות פ"א מי"ג) "המשתמש בתגא חלף", כי המשתמש בדבר שהוא קדוש* אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה, כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדבר* החמרי עם הנבדל. ולפיכך אם נהנה האדם שהוא חול, מקדשי שמים, היא התורה, בא אליו המיתה, שאין אלו דברים יש* להם מציאות וחבור יחד, ונדחה הפחות והחול מן אשר הוא קדוש.