Bar Mitzvah Custom of Delivering Torah Pilpul

וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ

...ורשב"ם ז"ל פירש, פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן, לומר בזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי הקרבנות ושיר הלוים, עכשו במקום הקרבן מאכיל העניים, ובמקום השיר מדבר בדברי תורה. ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה, ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל העיקר הדבור ממש לומר איזה דין או חדוש פסוק או הגדה... וכמו שמי שאינו מדבר דברי תורה ממשיך עליו כח הטומאה, כך המדבר דברי תורה ממשיך עליו כח הטהרה, דכתיב וידבר אלי זה השולחן. ולפי דברי קשר המשנה הפך מה שכתב ה"ר ישראל, וזה לשונו, כדי שלא תאמר הנה שאין לו לאדם לדבר בכל עת שיושב רק בדברי תורה, אמנם בעת האוכל שהאדם טרוד למלא נפשו כי ירעב והוא מתעסק בדברים הגופניים אין לו לדבר בדברי קדש דברי אלקים חיים, לפיכך סמך משנה זו, לומר כי אף כשיאכל חייב בדברי תורה. ולדברי אדרבה, כי החיוב גדול כי עת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה אם לאו... הכלל העולה מזו המשנה שיש לו לאדם לעשות מן התורה עיקר ומן האכילה טפל...

וְטַעַם וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, וְכֵן "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג) בַּלֶּחֶם. וְאֵין הַבְּרָכָה שֶׁתִּהְיֶה מִחְיָתוֹ מִשְּׁלַל הָאוֹיְבִים בְּחַרְבּוֹ, כִּי הִנֵּה נָתַן לוֹ מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם וּבָהּ יִחְיֶה, אֲבָל הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁיִּחְיֶה בְּמִלְחֲמוֹתָיו, כִּי יְנַצַּח וְלֹא יִפּוֹל בְּחֶרֶב אוֹיֵב, וְעַל כֵּן אָמַר "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", שֶׁלֹּא תִּתְגַּבֵּר עָלָיו וְהוּא יִגְבַּר עָלֶיךָ:

מִי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, כְּשֶׁעוֹלֶה לַתּוֹרָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל סֵּפֶר הַתּוֹרָה, מְבָרֵךְ הָאָב וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר פְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה (עַיֵּן בספר חיי"א). וּמִצְוָה עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה בְּיוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם שֶׁנִּכְנַס לִשְׁנַת הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וְאִם הַנַּעַר דּוֹרֵשׁ, הֲוֵי סְעוּדַת מִצְוָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּאוֹתוֹ יוֹם (רכה).

(ו) בר מצוה - היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בצבור בתורת ש"ץ או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה והיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וטעם הסעודה משום דעכשיו נעשה איש ישראל שנצטוה במצות התורה. ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום: (ז) שפטרני מענשו וכו' - פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה ועכשיו שנעשה איש מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצות הש"י. ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה וכשאינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה וכו': (ח) וטוב לברך בלא וכו' - משום שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא וכן העתיק בדה"ח אמנם דעת הגר"א בביאורו דמאחר שהוזכרה ברכה זו במדרש ומהרי"ל עשה כן הלכה למעשה יש לברך בשם ומלכות ועיין בח"א שכתב ג"כ דהמברך לא הפסיד:

אלא כוונת ר"ע היה במה שאמר חיי וחמרא כו' כדי להתעורר לבות רבנן ותלמידהון במשתה היין, שלא יכוונו בשתייתן להנאת השכרות למלוי בטן, רק עיקר כוונתם תהיה אל התכלית הטובה נמשך מזה, והוא שיפתח לבם מחמת שמחת משתה היין כי היכי דלימרו מילתא דברי תורה מכח הביסום כנזכר, ועל כן אמר לפום רבנן וכו', להורות להם כי אין זה ראוי לעשות כי אם כשיהיו רבנן ותלמידיהון במסיבה יחדיו ולא כשמעורב ביניהם ג"כ ההמוניים שאינם בני תורה, כי שמא ילמדו לשכ"ר הבעלי בתים היושבים המסובים עמהם בסעודה, כי גם עליהם יעבור כוס השתיה, ישתו כוסם בבת אחת, הרי אלו גרגרין שכורים ולא מיין תורה כמו שישתו ושכרו דודים התלמידי חכמים, רק כל עיקר כוונתם בשתייה אל מלוי הגרון, ואז אל"ם בשיר שיר של פגעים ירון, חרש אינו שומע ואינו מדבר דברי תורה, שקו"ל ישק"ל או ירה יירה. וזה שאמרו רז"ל (בפרק זה בורר (סנהדרין כג, א)) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה, אלא א"כ היו יודעים מי מיסב עמהן, וזה מבואר:

שכב עליה. כמו שוכב בקרבה או בתוכה, כי יש על במקום בתוך, כל העובר על הפקודים, נהפך עלי לבי, שהוא כמו נהפך לבי בקרבי (איכה א׳:כ׳), אמנם אמר עליה להורות בכוונה שניה על הדרש שהזכיר רש"י:

הנה בטור שו"ב ר"ח הם כננד י"ב שבטים, ולפי סדר השבטים הכתובים באבני האפוד כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש, ר"ח טבת הוא נגד שבט אשר, ונראה שיש בו רמז שר"ח שלו הוא תמיד בחנוכה, בברכת יעקב מאשר שמנה לחמו, ובברכת משה וטובל בשמן רגלו, ונרמז שבר"ח שלו יהי' בו ברכת שמן, ונראה עוד דברכת שמן הוא ענין נכבד מאד, דהנה בזוה"ק ח"א פ"ח. דבשעה שהשיבה אשת עובדי' לאלישע אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, אמר לה נחמתני וכו' אבל השתא דאית לך שמן דא הוא אתר לאשתכחא בי' ברכאן מנלן דכתיב כשמן הטוב וכו' עד שמן לסטר ימינא ומסטרא דימינא נפקי ברכאן לעלמא עי"ש כל המאמר, ונראה דבחנוכה שהי' הנס בשמן, זה מורה שהגיעו למקור הברכה דמתמן נפקי ברכאן לעלמא וכל הנסים שהי' בנצחון היוונים הכל נכלל בנס ברכת השמן, ומיושב מה שמקשין העולם מה רבותא כ"כ שהי' נס במקדש הלוא עשרה נסים נעשים בכל יום במקדש, ואפי' בגבולין הי' מלומדים בנסים וההולך למוד את גרנו אמר יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה, ואח"כ מודה על שנשלח לו ברכה בכרי הזה, הרי שהי' ברכה מצוי' אצלם בתמידיות ומאי אולמא דנס חנוכה, ולהנ"ל ניחא שעיקר רבותא שבאו למקור הברכה, ושוב נשלח ברכה לכל הפרטים בכל ענינים, ולא הי' ברכה פרטית בדבר אחד בלבד: ולפי"ז יש לומר טעם שלא תקנו סעודה כמו בפורים דה"נ הי' הנס מלחמה כי הזכר שעושין לדורות הוא באשר בכל שנה כשהגיע זמן שנעשה בו נס מתעורר הנס כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו וע"כ עושין פועל דמווני למען יחול הנס כמו מאז, ומאחר שבשעת הנס הי' במקור הברכה וממנו נסתעף לענפים, ע"כ אין צריך לעשות עוד זכר רק לעיקר הנס ממקור הברכה והם נרות חנוכה וממילא נמשך הברכה לכל דבר ואין צריכין לפועל דמיוני להפרטים:

טוב לשים את השולחן בצפון כסדר שהיה במשכן ואת הנרות בדרום, ועל ידי כן זוכה שעל ידי אמירת דברי תורה על השולחן בסעודה יהיה השולחן כמזבח. "כתוב בפרקי אבות (ג', ג') הלכה מפורשת, שאדם חייב לומר דברי תורה על השולחן, ואם לא – נחשב שאוכל מזבחי מתים. אך אם אמר דברי תורה על השולחן – כאילו אכל משולחנו של מקום, שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה".