Kasha Alei Preidaschem: Separation From God

מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵּשׁ שָׂטָן לַהֲרוֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי״, צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּיזְנָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ ״אַף״ וְ״חֵימָה״ וּבְלָעוּהוּ, וְלֹא שִׁיְּירוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו. מִיָּד ״וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ״, מִיָּד ״וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ״.

Because he was occupied with lodging first and did not immediately perform the mitzva of circumcision, as it is stated: “And it came to pass on the way at the lodging-place” (Exodus 4:24). Rabban Shimon ben Gamliel says: It was not Moses our teacher that Satan wanted to kill, but rather, that infant who was not circumcised, as it is stated: “Surely a bridegroom of blood are you to me” (Exodus 4:25). Go out and see: Who does it make sense would be the one that is called the bridegroom in this instance? You must say this is the infant, since he is the one who entered the covenant of Abraham by means of the circumcision. Rabbi Yehuda bar Bizna taught: At the time that Moses our teacher was negligent about the circumcision, the destructive angels named Af, meaning anger, and Ḥeima, meaning wrath, came and swallowed him, and only his legs were left outside. Immediately, “Zipporah took a flint, and cut off the foreskin of her son” (Exodus 4:25), and immediately “He let him alone” (Exodus 4:26).

אחר הדברים האלה, כבר אחז"ל שהנותן מתנה לזולתו צריך להודיעו כדי שיחזיק לו טובה (שבת י':). ועל זה האופן עצמו הוא מ"ש שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס"ד.) כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם. שאע"פ שכל המגיע לאדם מכל אלו הצדדים ואפילו על ידי הזכות שהוא הדרך היותר חזק על הכל ראוי להודות לו יתברך כי הכל בא מאתו בתורת מתנה כי איך ישאל אריסו של מלך או עובד אדמתו בתבואתו שכר בעד איפת השעורים אשר יקח ממנו וכמ"ש המשורר ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב). לך יי' חסד בשתשלם לאיש שכר טוב כמעשהו כאלו הוא אינו חייב לך כלום ממקום אחר וכאלו אינו חייב העובד לאותה עבודה מזולת זה השכר. והנה לפי זה הצדיקים לעולם שואלין בתורת חסד ומתנת חנם אמנם הוא ית' מתחסד עליהם ואינו מבקש שיוחזק לו מהם טובה במה שיגיעם מכל האופנים ההם רק במה שיטיב עמהם יותר ממעשיהם או כנגד הטבע או למעלה ממנו הוא מ"ש המשורר כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך (שם ק"ח). ירצה מה שאתה מתאר אותו בחסד הוא הענין אשר הוא גדול מעל מערכות השמים. אמנם מה שידובר מההשתדלות מהטבע המביט עד סדרי השמים הוא אצלך בתורת צדק ואמת לא זולת. (התר ספק ה') והנה אם היה הש"י פוקד לאברהם ושרה בתחלת ענינם לא ידעו ולא יכירו אם נעשה כן לפי הטבע או בדרך ההשגחה ולזה היה יתב' מצפה שיכירו בחסרונם ויתפללו עליו והנה עדין לא נמצא שנתעוררו על זה כלל ועכשו כשהוא לא נתן אל לבו לבקש על הדבר הנה הוא יתברך סבב פני הדברים בהיות לו אחר דבר המלחמה דבר ה' במחזה לאמר (ב) אל תירא אברם מד' מלכים שנצחת שמא יחזרו להלחם עמך כי אנכי מגן לך ואל ירע בעיניך מה שהשיבו נפשות מלך סדום ואת כל רכושו (ב) כי שכרך עלי ליתן לך הרבה מאד מעושר גדולה וכבוד וכגון זה פתח פיך לאלם הוא למה שהשיב לו מיד (ג) ה' אלהים מה תתן לי גדולה וכבוד ואנכי הולך ערירי ומעתה אין איש אתי שישמור משמרתי זולתי עבדי שמפרנס ביתי וכאלו דואג על לוט שנתרחק מעליו גם העושר למה לי כי הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי (ד) והנה דבר ה' היה מזומן להשיב לו דבר לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. אך דע נא וראה שזה יהיה כנגד הטבע שהרי אתה עקר מתולדתך ותקטן זאת בעיני וארבה את זרעך במאד מאד שנאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא כו'. ומה נפלאו דברי חז"ל באומרם הוציאו חוץ לעולם והגביהו על הככבים והמזלות כו' (ב"ר פ' מ"ד). והוא ודאי שהראה לו כי גדול מעל שמים חסדו אליו בענין הזה: (ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ירצה האמין בו במה שייעד לו מהזרע ומרבויו עם היותו הוא ואשתו כבר באים בימים ויחשבה לו צדקה. שראה והכיר כי בתורת צדקה וחסד עשה עמו וכן ביאר זאת המלה הרב המורה עם שהסב הצדקה לאברהם: ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו'. במה אדע כו' עד סוף, כבר נתבאר מה שיתכן בה לפי פשוטו: ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית כו'. ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' כו'. אחר שהזכיר מה שנתעורר אברהם אבינו משאלת הבנים. עתה מחדש הזכיר כי שרה אמנו ג"כ היה לה לב אשה מצירה בחסרונה עד שאמרה לאברהם הנה נא עצרני כו'. בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה ובכל זה לא נתנה לבה גם היא לדרוש את ה' להבנות ממנו כמו שעשו שאר האמהות. ולא עוד שהיה שם שמים שגור בפיהם מאד בכל הדברים וכל זה מה שיעיד עדות נאמנה מה שאמרנו בשער הקודם כי השלמים האלו היו מכירים אלהותו ית' שהוא סבת הסבות כלם אבל לא נגמר בידם אם היה בידו להפוך את טבעם. ולזה אמרה הנה נא עצרני ה' מלדת כי הוא ית' עושה כל מה שהוציאו הטבע מההויות (ח) אבל לא ראתה עדין שהוא יתב' פוקד עקרות ואל תתמה שאפילו בסוף הוכיחה אלוה על זה באומרו למה זה צחקה שרה כו'. היפלא מה' כו' (בראשית י"ח). וכ"ש אם היתה התוכחה לשניהם כמו שיבא שם ב"ה:

וֶהְיֵה בְּרָכָה. בִּרְכַּת ה' הִיא שֶׁיִּשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ז): יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ וְיִגֹּלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ. אָמַר: אִם כֵּן הֱיֵה לִי בְּרָכָה בְּמַה שֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִקְנֶה שְׁלֵמוּת וּתְלַמֵּד דַּעַת אֶת הָעָם.

מ"ש בשמיני עצרת איתא במדרש אמר הקב"ה לישראל עכבו עלי עוד יום א' קשה עלי פרדתכם ולכאורה יפלא מה יהי' מזה אם יתעכבו עוד יום אחד אך הענין הוא כי סוכות רומז לז' מדות ושמ"ע נגד יראה ואהבה מתתא לעילא ומעילא לתתא וכשמתקן הז"מ צריך לזה אהוי"ר ובלא זה לא תקן כלום וזשה"כ ביום השמיני עצרת תהי' לכם שעי"ז פי' אהוי"ר תלכו לתקן הז"מ זה"ש הקב"ה עכבו עלי עוד יום אחד היינו אהוי"ר ועי"ז קשה עלי פרדתכם פי' קשה לפרוש א"ע מהשי"ת:

וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:

The following is sound counsel as to how to cleanse one’s heart of all sadness and of every trace of worry about mundane matters, even about children, health, and sustenance. Everyone is familiar with the statement of the Rabbis that “Just as one must recite a blessing for the good, [one must also recite a blessing for misfortune].” In the Gemara it is explained that one should accept [misfortune] with joy, like the joy of a visible and obvious benefit, for “this is also for the good,” except that it is not apparent and visible to mortal eyes because it stems from the “hidden world” which is higher than the “revealed world,” the latter emanating from the letters vav and hey of the Name of Havaya, whereas the “hidden world” represents the letters yud and hey. Hence the meaning of the verse, “Fortunate is the man whom You chastise, O L–rd.” Therefore, the rabbis, of blessed memory, commented that it is to those who rejoice in their afflictions that the verse refers: “But they that love Him shall be as the sun going forth in its might.” For this is the joy of desiring the nearness of G–d more than anything in the life of this world, as is written, “For Your kindness is better than life…,” and the nearness of G–d is infinitely stronger and more sublime in the “hidden world,” for “The concealment of His strength is there,” and “The Most High abides in secrecy.” Therefore, [the man who accepts affliction with joy] merits [to see] the “sun going forth in its might”—in the World to Come, i.e., the sun emerging from its sheath in which it is enclosed in this world. But in the World to Come it will appear out of its covering, meaning that then the “hidden world” will be revealed and will shine and send forth light in a great and intense revelation to those who had taken refuge in Him in this world and had taken shelter under His “shadow”—the shadow of wisdom (chochmah), i.e., in the sense of “shade” as differing from light and revealed goodness. Suffice it for him who understands.

[headingintext_begin]בעזר"ה שבת פ' ויקהל פקודי[headingintext_end] [oldpage_1312] ּ[cup]אלה[/cup] פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד עפ"י משה כו'. להבין ענין הכפל שכפל ב"פ משכן פקודי המשכן משכן העדות כו'. וגם מה שאמר במשכן הראשון משכן סתם ובמשכן השני אמר משכן העדו"ת כו'. הנה ענין המשכן בכלל ידוע שהוא ע"ש הכתוב במשכן ושכנתי בתוכם שהוא בחי' מל' דאצי' שנק' שכינה ע"ש ששוכן ומתלבש בתחתונים כו'. והנה עיקר ירידת הנשמה בגוף הוא כדי שיהא להקדב"ה דירה בתחתונים ע"י תורה ומצות שיעשה האדם כידוע מאמרם ז"ל נתאוה הק