Tefillahתפילה

A Mourner Leading Maariv With a Regular Chazzan

Halakhic sources address whether a mourner may lead the evening prayer service on Saturday night during the year of mourning when the synagogue has an established chazzan. The sources discuss the competing interests of the mourner's spiritual benefit, communal custom, and fixed synagogue leadership.

הקהל יכול לבחור באיזה שירצה להתפלל

7 sources · 5 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The base practice of a mourner leading Maariv on Motzaei Shabbos traces to Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 376:4, which records the custom of the mourner leading the evening prayer on Motzaei Shabbos during the twelve months, alongside reciting the final kaddish and leining the haftarah.

The Mishnah Berurah and Shulchan Arukh HaRav both establish that while a mourner may say kaddish for a parent even without the congregation's consent, he cannot serve as the congregation's shaliach tzibbur against their will, so where the community wishes a regular chazzan to lead, that chazzan is followed (Mishnah Berurah 53:59-60; Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 53:25-26).

Both sources further note that in places with an established communal enactment reserving the amud for the shul's regular shaliach tzibbur throughout the week, that enactment stands and is not to be displaced by the mourner (Mishnah Berurah 53:59-60), a point echoed in the ruling that a mourner should not contest such a synagogue regulation or provoke a dispute over it (Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 53).

Modern practice as recorded by Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 53:17 favors giving the mourner the amud when he is capable, framing it as a merit for the deceased through the congregation's responses of kaddish, kedushah, and chazarah, even extending this to Rosh Hashanah and Yom Kippur during the year of mourning.

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 56 addresses the specific case of a regular Shabbat Musaf chazzan, ruling that he may continue in his accustomed role during the twelve months of mourning rather than yielding to a mourner, which bears directly on the question of a shul's regular chazzan retaining his role on Motzaei Shabbos as well.

The underlying halachic sensitivity to a mourner's altered status is rooted in Moed Katan 27b-28a, which exempts a mourner from standing before a nasi and from being told to sit, reflecting the distinct communal posture accorded to a mourner even as his participation in leading prayer remains bounded by the congregation's prerogatives.

Source 1 · Chazal
Verified

Moed Katan 27b–28a

מועד קטן כ״ז ב-כ״ח א

Moed Katan 27b-28a

Discusses mourning practices and the mourner’s place within the community, including the public dimensions of aveilut that underlie later regulations about participation in communal prayer. The passage is a background source rather than a complete ruling on leading Maariv.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַכֹּל אוֹמְרִים לָהֶם ״שֵׁבוּ״, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה.

See also

Source 2 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah 53:59–60

משנה ברורה נ״ג:נ״ט-ס׳

Mishnah Berurah 53:59-60

Israel Meir Kagan explains that an aveil may lead the prayer service when the congregation wishes, since this brings satisfaction to the deceased, but a synagogue’s established rule reserving the amud for its regular chazzan must be upheld; the congregation may choose whom it wishes, and an aveil who cannot articulate the prayers properly should not lead.

(נט) בשביל אביו - פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים כי תפלה היא יותר מצוה מאמירת הקדיש: (ס) שירצה הקהל - הטעם דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו ואין רשות ביד הקהל לדחותו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם ולענין זה הוא ג"כ כמו בש"ץ שאין יחיד מוחה כדי שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או הנבררים לזה וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים. יש מקומות שיש להם תקנה בבהכ"נ שאין מניחין לאבל להתפלל כל השבוע לפני התיבה כ"א להש"ץ הקבוע שלהם אין לדחות התקנה [ונעשית מפני ע"ה שאינם יודעים ומבינים הברכות והתפילות ואומרים טעות ואיכא זילותא לכך תקנו אפילו על היודעים שלא יתפללו משום דלא ליתי לאנצויי] אכן במקום דליכא תקנה ומנהג קבוע מצוה לקהל להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גהינם ומיהו ודאי כשאין יכול לחתוך האותיות וכדומה אין לו להתפלל לפני העמוד. כתב המ"א אם יש אבל ומוהל נדחה האבל מן התפלה מחמת המוהל ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יארצייט דוחה למוהל ולאבל וכל זה שאין הקהל מקפידין ע"ז אבל יש רשות ביד הקהל לבחור עליהם מי שירצו:

Source 3 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 53:25–26

שולחן ערוך הרב, אורח חיים נ״ג:כ״ה-כ״ו

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 53:25-26

Explains the rules of appointing and prioritizing a shaliach tzibbur, including fixed communal leadership and competing claims to lead. It complements Yoreh De'ah 376 when determining whether a mourner should displace the regular chazzan.

אִם אֶחָד אָבֵל עַל אָבִיו וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים וְאֶחָד רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁבִיל אַחֵר — מִי שֶׁיִּרְצֶה הַקָּהָל שֶׁיִּתְפַּלֵּל הוּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁקַּדִּישׁ בִּלְבַד הוּא יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִיל אָבִיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַקָּהָל, אֲבָל לֹא יוּכַל לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַקָּהָל לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּרְחָם. וְלָכֵן, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל דּוֹחֶה הָאָבֵל מִלְּהִתְפַּלֵּל, מִכָּל מָקוֹם אִם הַקָּהָל רוֹצִים שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָבֵל — זָכָה הָאָבֵל. וְיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁקּוֹרִין יָארְצַיי"ט קוֹדֵם לַמּוֹהֵל, אִם אֵין הַקָּהָל מַקְפִּידִים בְּכָךְ:

Source 4 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 376:4

שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 376:4

Joseph Karo’s passage records the custom for a mourner to recite Kaddish, read the haftarah, and lead Maariv on Motzaei Shabbos, explaining that this is when souls return to Gehinnom and that a son’s public prayer and sanctification can redeem his parents.

הגה י"א שיושבים ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א) ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו' וכשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול (מ"כ בהגהות מנהגים) וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שם במהרי"ל) ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא) ע"כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות) ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו (סברת הב"י ע"פ המנהג) מצוה להתענות ביום שמת אב או אם (ריב"ש וכל בו) . ג' אחין ואיש נכרי הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד (במהרי"ל) ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג (אגור בשם מהרי"ל) ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים (ב"ז) ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל (שם) ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם (מהרי"ק שורש מ"ד) והולכים בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט (כן הוא בתשובת מהרי"ל) אע"פ שאין איסור בדבר אבל בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (ב"ז) ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו.

See also

Source 5 · Modern
External

Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 56)

נטעי גבריאל, אבילות ב פרק נ״ו

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 56

The passage permits someone who regularly leads Musaf every Shabbat to continue doing so during the twelve months of mourning, since he normally does so.

On this pageThe passage permits someone who regularly leads Musaf every Shabbat to continue doing so during the twelve months of mourning, since he normally does so.

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 56 — page scan on HebrewBooks
Page 412

Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 6 · Modern
External

Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 53)

נטעי גבריאל, אבילות ב פרק נ״ג

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 53

The passage states that where a synagogue has a regulation allowing only its regular shaliach tzibbur to lead throughout the week, an aveil should not challenge that rule or cause a dispute; it also discusses a minyan in which the aveil serves as the congregation’s representative, even when ten others are present.

On this pageThe passage states that where a synagogue has a regulation allowing only its regular shaliach tzibbur to lead throughout the week, an aveil should not challenge that rule or cause a dispute; it also discusses a minyan in which the aveil serves as the congregation’s representative, even when ten others are present.

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 53 — page scan on HebrewBooks
Page 386

Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 7 · Modern
Verified

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 53:17

קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim נ״ג:י״ז — ד"ה מותר לאבל תוך שבעה להיות שליח

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 53:17

Rav Yitzchak Yosef states that a mourner may serve as shaliach tzibbur during the first seven days, on weekdays and Shabbat, and that one mourning a parent who is qualified to lead should preferably do so to benefit the congregation and the deceased; the custom is also for a mourner to lead on Rosh Hashanah and Yom Kippur during the twelve-month mourning period.

מותר לאבל תוך שבעה להיות שליח צבור ולהתפלל, בין בשבת בין בחול. ובפרט אבל על אב ואם שאם האבל יודע להתפלל וראוי להיות שליח צבור, נכון מאד שיעמוד להתפלל כשליח צבור, לזכות את הרבים בעניית קדיש וקדושה וחזרה, ויהיה זה לזכותו של הנפטר. ומנהגינו שהאבל עולה להיות שליח צבור גם בראש השנה וביום הכפורים, אף שהוא בתוך י"ב חודש לאבלותו. [ילקו"י מהדורת תשס"ד, ספר על הל' פסד"ז, סי' נג הערה יז. ילקו"י על אבלות דיני קדיש ואזכרה] .

Related sources· 7 found, not yet verifiedSign in to verify
  • להבין ענין הבדלה על היין דשבחוהו רבנן ז"ל (שבועות יח :) ובשלמא בכניסתו זוכריהו על היין ששמח בקבלת שבת אבל ביציאתו שנסתלק יום הקדוש לכאורה היה צריך להיות להיפך ולשמחה מה זו עושה. אך הענין דבאמת קדושת השבת קביעא וקיימא שהשי"ת מקדשו ואם כן מה יתרון להאדם בקדושת דאטו יש יתרון למלאכים אשר השי"ת נותן בהם קדושה. רק דקדושת שבת הוא כעין הקדמה לימי המעשה שעל ידי זה נמשך הקדושה לו' ימים שאחריו וכמו דאיתא בסה"ק המשל לאב שניסה בנו באיזה חידה שאומר לו כל ההקדמות השייכים לפתרון החידה כדי שיגידה ואף שהבן אינו מחדש כלל מכל מקום נקרא ההגדה על שמו. וכן בקדושת השבת שהשי"ת מקדשו כדי שישראל ידביקו ימי המעשה לקדושת השבת. ועל זה אנו מתפללין החל עלינו הימים כו' ומדובקים ביראתך והגם דבלא התפלה גם כן נמשך קדושת השבת לימי המעשה מכל מקום צריך איזה תפלה לזה כעין אמירת יהי רצון כאלו הקרבתי וכו' אף דבלא"ה ונשלמה פרים שפתינו. ועל ידי כן נקרא הקדושה על שם ישראל וזה ענין היין להבדלה להמשיך היראה דשבת שא' (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) וצריך להמשיך היראה לימי המעשה ואיתא (סא"ר ר"פ ג) שמחתי מתוך יראתי שזהו שלימות היראה שבא ממנה לשמחה וזה ענין היין להבדלה שמורה על שמחה והוא להמשיך בחינת היראה דשבת לחול וכענין סעודת מלוה מלכה שאמרנו שהוא מלשון הפעם ילוה וגו' שהיא לחבר קדושת השבת לימי החול. והוא כעין מ"ש (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו ועושה פעולה בשעה שנפטר מחברו כדי שיזכרהו. וכן ענין קדושת שבת מתוך ההבדלה על היין זוכרהו. ועיקר ההבדלה ההבחנה להבדיל בין הקודש ובין החול. ומזה דעת הישראל מתפייסת ונוחה במוצאי שבת שכבר אמרנו בשם רב קדוש א' שאמר שבמוצאי שבת הישראל כנופל מאיגרא רם לבירא עמיקתא (ונת' מוש"ק בא) והיה הישראל בעצב מאד מהעדר מעלת השבת ועיקר מה שנתפייס דעתו על ידי שזוכה להבחין ההבדלות שעל זה אמרו (ירושלמי פ"ה דברכות ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין שזה שהאדם מבחין להבדיל הוא מבחינת דעת שבאמת אין ניכר על הגוון שום הבדל בין יום השבת ליום חול וכן ענין ההבדל בין ישראל לעמים גם בתינוק בן יומו אף שלא נימול עדיין ומכל מקום השי"ת מבדיל בין כו' והישראל שמרגיש ומבחין זה הוא בחינת דעת. (ונת' מוש"ק ויחי) וכן גם כן ההבדל בין אור לחשך אף דזהו נראה בחוש. הוא רק באור של יום רביעי שנתלו המאורות. אבל אור הראשון של יום א' במאמר יהי אור זה לא נראה בחוש והישראל שמבחין ההבדלה בין אור לחשך שבימי המעשה הוא מבחינת דעת ומזה דעתו של הישראל נחה עליו. ומההבדלה ממשיך שמחה לימי המעשה שלא יהיה עצב רק לקיים שמחתי מתוך יראתי כנ"ל: להבין ענין הבדלה על היין דשבחוהו רבנן ז"ל (שבועות יח :) ובשלמא בכניסתו זוכריהו על היין ששמח בקבלת שבת אבל ביציאתו שנסתלק יום הקדוש לכאורה היה צריך להיות להיפך ולשמחה מה זו עושה. אך הענין דבאמת קדושת השבת קביעא וקיימא שהשי"ת מקדשו ואם כן מה יתרון להאדם בקדושת דאטו יש יתרון למלאכים אשר השי"ת נותן בהם קדושה. רק דקדושת שבת הוא כעין הקדמה לימי המעשה שעל ידי זה נמשך הקדושה לו' ימים שאחריו וכמו דאיתא בסה"ק המשל לאב שניסה בנו באיזה חידה שאומר לו כל ההקדמות השייכים לפתרון החידה כדי שיגידה ואף שהבן אינו מחדש כלל מכל מקום נקרא ההגדה על שמו. וכן בקדושת השבת שהשי"ת מקדשו כדי שישראל ידביקו ימי המעשה לקדושת השבת. ועל זה אנו מתפללין החל עלינו הימים כו' ומדובקים ביראתך והגם דבלא התפלה גם כן נמשך קדושת השבת לימי המעשה מכל מקום צריך איזה תפלה לזה כעין אמירת יהי רצון כאלו הקרבתי וכו' אף דבלא"ה ונשלמה פרים שפתינו. ועל ידי כן נקרא הקדושה על שם ישראל וזה ענין היין להבדלה להמשיך היראה דשבת שא' (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) וצריך להמשיך היראה לימי המעשה ואיתא (סא"ר ר"פ ג) שמחתי מתוך יראתי שזהו שלימות היראה שבא ממנה לשמחה וזה ענין היין להבדלה שמורה על שמחה והוא להמשיך בחינת היראה דשבת לחול וכענין סעודת מלוה מלכה שאמרנו שהוא מלשון הפעם ילוה וגו' שהיא לחבר קדושת השבת לימי החול. והוא כעין מ"ש (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו ועושה פעולה בשעה שנפטר מחברו כדי שיזכרהו. וכן ענין קדושת שבת מתוך ההבדלה על היין זוכרהו. ועיקר ההבדלה ההבחנה להבדיל בין הקודש ובין החול. ומזה דעת הישראל מתפייסת ונוחה במוצאי שבת שכבר אמרנו בשם רב קדוש א' שאמר שבמוצאי שבת הישראל כנופל מאיגרא רם לבירא עמיקתא (ונת' מוש"ק בא) והיה הישראל בעצב מאד מהעדר מעלת השבת ועיקר מה שנתפייס דעתו על ידי שזוכה להבחין ההבדלות שעל זה אמרו (ירושלמי פ"ה דברכות ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין שזה שהאדם מבחין להבדיל הוא מבחינת דעת שבאמת אין ניכר על הגוון שום הבדל בין יום השבת ליום חול וכן ענין ההבדל בין ישראל לעמים גם בתינוק בן יומו אף שלא נימול עדיין ומכל מקום השי"ת מבדיל בין כו' והישראל שמרגיש ומבחין זה הוא בחינת דעת. (ונת' מוש"ק ויחי) וכן גם כן ההבדל בין אור לחשך אף דזהו נראה בחוש. הוא רק באור של יום רביעי שנתלו המאורות. אבל אור הראשון של יום א' במאמר יהי אור זה לא נראה בחוש והישראל שמבחין ההבדלה בין אור לחשך שבימי המעשה הוא מבחינת דעת ומזה דעתו של הישראל נחה עליו. ומההבדלה ממשיך שמחה לימי המעשה שלא יהיה עצב רק לקיים שמחתי מתוך יראתי כנ"ל: להבין ענין הבדלה על היין דשבחוהו רבנן ז"ל (שבועות יח :) ובשלמא בכניסתו זוכריהו על היין ששמח בקבלת שבת אבל ביציאתו שנסתלק יום הקדוש לכאורה היה צריך להיות להיפך ולשמחה מה זו עושה. אך הענין דבאמת קדושת השבת קביעא וקיימא שהשי"ת מקדשו ואם כן מה יתרון להאדם בקדושת דאטו יש יתרון למלאכים אשר השי"ת נותן בהם קדושה. רק דקדושת שבת הוא כעין הקדמה לימי המעשה שעל ידי זה נמשך הקדושה לו' ימים שאחריו וכמו דאיתא בסה"ק המשל לאב שניסה בנו באיזה חידה שאומר לו כל ההקדמות השייכים לפתרון החידה כדי שיגידה ואף שהבן אינו מחדש כלל מכל מקום נקרא ההגדה על שמו. וכן בקדושת השבת שהשי"ת מקדשו כדי שישראל ידביקו ימי המעשה לקדושת השבת. ועל זה אנו מתפללין החל עלינו הימים כו' ומדובקים ביראתך והגם דבלא התפלה גם כן נמשך קדושת השבת לימי המעשה מכל מקום צריך איזה תפלה לזה כעין אמירת יהי רצון כאלו הקרבתי וכו' אף דבלא"ה ונשלמה פרים שפתינו. ועל ידי כן נקרא הקדושה על שם ישראל וזה ענין היין להבדלה להמשיך היראה דשבת שא' (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) וצריך להמשיך היראה לימי המעשה ואיתא (סא"ר ר"פ ג) שמחתי מתוך יראתי שזהו שלימות היראה שבא ממנה לשמחה וזה ענין היין להבדלה שמורה על שמחה והוא להמשיך בחינת היראה דשבת לחול וכענין סעודת מלוה מלכה שאמרנו שהוא מלשון הפעם ילוה וגו' שהיא לחבר קדושת השבת לימי החול. והוא כעין מ"ש (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו ועושה פעולה בשעה שנפטר מחברו כדי שיזכרהו. וכן ענין קדושת שבת מתוך ההבדלה על היין זוכרהו. ועיקר ההבדלה ההבחנה להבדיל בין הקודש ובין החול. ומזה דעת הישראל מתפייסת ונוחה במוצאי שבת שכבר אמרנו בשם רב קדוש א' שאמר שבמוצאי שבת הישראל כנופל מאיגרא רם לבירא עמיקתא (ונת' מוש"ק בא) והיה הישראל בעצב מאד מהעדר מעלת השבת ועיקר מה שנתפייס דעתו על ידי שזוכה להבחין ההבדלות שעל זה אמרו (ירושלמי פ"ה דברכות ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין שזה שהאדם מבחין להבדיל הוא מבחינת דעת שבאמת אין ניכר על הגוון שום הבדל בין יום השבת ליום חול וכן ענין ההבדל בין ישראל לעמים גם בתינוק בן יומו אף שלא נימול עדיין ומכל מקום השי"ת מבדיל בין כו' והישראל שמרגיש ומבחין זה הוא בחינת דעת. (ונת' מוש"ק ויחי) וכן גם כן ההבדל בין אור לחשך אף דזהו נראה בחוש. הוא רק באור של יום רביעי שנתלו המאורות. אבל אור הראשון של יום א' במאמר יהי אור זה לא נראה בחוש והישראל שמבחין ההבדלה בין אור לחשך שבימי המעשה הוא מבחינת דעת ומזה דעתו של הישראל נחה עליו. ומההבדלה ממשיך שמחה לימי המעשה שלא יהיה עצב רק לקיים שמחתי מתוך יראתי כנ"ל:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ומצוה על האב לגדל בנו לתלמוד תורה, ושכרו שהוא בן עולם הבא. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג.), שלשה מן נוחלי עולם הבא; הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דמשייר מקדושא לאבדלתא. ודבר זה צריך טעם, למה באלו שלשה דברים זוכה לעולם הבא. דע, כי העולם הבא הוא נבדל, וזהו עצם עולם הבא, כמו שאמרו בכל מקום (ברכות יז., זוה"ק ח"ב קטז., וח"ג רלו:, רנח.) "העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן, ונהנין מזיו השכינה". ואלו שלשה דברים, האדם העושה אותם נוטה להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי שיהיה בן עולם הבא; כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו (ב"ב קנח:) "אוירא דארץ ישראל מחכים", שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה. והמגדל בניו לתלמוד תורה, שהתורה היא שכלית, והוא מגדל בניו לתורה, ונמשך אחר השכלי הנבדל, ובזה גם כן ראוי אל העולם הבא הנבדל. (-והמקדש-) [והמבדיל] על היין במוצאי שבת, מורה זה על שיש לשבת קדושה נבדלת, וכמו שאנו אומרים בהבדלה (פסחים קג:) "המבדיל בין קודש ובין החול", והוא מורה על קדושה נבדלת לגמרי מן החול. ואמר "דמשייר מן קדושה להבדלה", כי אם לא היה זה, אינו מורה שהשבת הוא נבדל וקדוש רק בצד מה, ואינו נבדל לגמרי. אבל כאשר משייר מקדושה להבדלה, ומורה בזה כי הקדושה שהוא מקדש השבת בכניסתו גורם אל הבדלה בסופה. וזה מורה כי השבת קדוש מן תחלת הקדושה עד סופה, ובזה השבת נבדל לגמרי. וכאשר האדם נמשך אחר הקדושה הזאת, הוא ראוי אל עולם הבא, שהוא נבדל לגמרי. ומצוה על האב לגדל בנו לתלמוד תורה, ושכרו שהוא בן עולם הבא. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג.), שלשה מן נוחלי עולם הבא; הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דמשייר מקדושא לאבדלתא. ודבר זה צריך טעם, למה באלו שלשה דברים זוכה לעולם הבא. דע, כי העולם הבא הוא נבדל, וזהו עצם עולם הבא, כמו שאמרו בכל מקום (ברכות יז., זוה"ק ח"ב קטז., וח"ג רלו:, רנח.) "העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן, ונהנין מזיו השכינה". ואלו שלשה דברים, האדם העושה אותם נוטה להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי שיהיה בן עולם הבא; כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו (ב"ב קנח:) "אוירא דארץ ישראל מחכים", שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה. והמגדל בניו לתלמוד תורה, שהתורה היא שכלית, והוא מגדל בניו לתורה, ונמשך אחר השכלי הנבדל, ובזה גם כן ראוי אל העולם הבא הנבדל. (-והמקדש-) [והמבדיל] על היין במוצאי שבת, מורה זה על שיש לשבת קדושה נבדלת, וכמו שאנו אומרים בהבדלה (פסחים קג:) "המבדיל בין קודש ובין החול", והוא מורה על קדושה נבדלת לגמרי מן החול. ואמר "דמשייר מן קדושה להבדלה", כי אם לא היה זה, אינו מורה שהשבת הוא נבדל וקדוש רק בצד מה, ואינו נבדל לגמרי. אבל כאשר משייר מקדושה להבדלה, ומורה בזה כי הקדושה שהוא מקדש השבת בכניסתו גורם אל הבדלה בסופה. וזה מורה כי השבת קדוש מן תחלת הקדושה עד סופה, ובזה השבת נבדל לגמרי. וכאשר האדם נמשך אחר הקדושה הזאת, הוא ראוי אל עולם הבא, שהוא נבדל לגמרי. ומצוה על האב לגדל בנו לתלמוד תורה, ושכרו שהוא בן עולם הבא. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג.), שלשה מן נוחלי עולם הבא; הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דמשייר מקדושא לאבדלתא. ודבר זה צריך טעם, למה באלו שלשה דברים זוכה לעולם הבא. דע, כי העולם הבא הוא נבדל, וזהו עצם עולם הבא, כמו שאמרו בכל מקום (ברכות יז., זוה"ק ח"ב קטז., וח"ג רלו:, רנח.) "העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן, ונהנין מזיו השכינה". ואלו שלשה דברים, האדם העושה אותם נוטה להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי שיהיה בן עולם הבא; כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו (ב"ב קנח:) "אוירא דארץ ישראל מחכים", שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה. והמגדל בניו לתלמוד תורה, שהתורה היא שכלית, והוא מגדל בניו לתורה, ונמשך אחר השכלי הנבדל, ובזה גם כן ראוי אל העולם הבא הנבדל. (-והמקדש-) [והמבדיל] על היין במוצאי שבת, מורה זה על שיש לשבת קדושה נבדלת, וכמו שאנו אומרים בהבדלה (פסחים קג:) "המבדיל בין קודש ובין החול", והוא מורה על קדושה נבדלת לגמרי מן החול. ואמר "דמשייר מן קדושה להבדלה", כי אם לא היה זה, אינו מורה שהשבת הוא נבדל וקדוש רק בצד מה, ואינו נבדל לגמרי. אבל כאשר משייר מקדושה להבדלה, ומורה בזה כי הקדושה שהוא מקדש השבת בכניסתו גורם אל הבדלה בסופה. וזה מורה כי השבת קדוש מן תחלת הקדושה עד סופה, ובזה השבת נבדל לגמרי. וכאשר האדם נמשך אחר הקדושה הזאת, הוא ראוי אל עולם הבא, שהוא נבדל לגמרי. ומצוה על האב לגדל בנו לתלמוד תורה, ושכרו שהוא בן עולם הבא. ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיג.), שלשה מן נוחלי עולם הבא; הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דמשייר מקדושא לאבדלתא. ודבר זה צריך טעם, למה באלו שלשה דברים זוכה לעולם הבא. דע, כי העולם הבא הוא נבדל, וזהו עצם עולם הבא, כמו שאמרו בכל מקום (ברכות יז., זוה"ק ח"ב קטז., וח"ג רלו:, רנח.) "העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן, ונהנין מזיו השכינה". ואלו שלשה דברים, האדם העושה אותם נוטה להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי שיהיה בן עולם הבא; כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו (ב"ב קנח:) "אוירא דארץ ישראל מחכים", שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה. והמגדל בניו לתלמוד תורה, שהתורה היא שכלית, והוא מגדל בניו לתורה, ונמשך אחר השכלי הנבדל, ובזה גם כן ראוי אל העולם הבא הנבדל. (-והמקדש-) [והמבדיל] על היין במוצאי שבת, מורה זה על שיש לשבת קדושה נבדלת, וכמו שאנו אומרים בהבדלה (פסחים קג:) "המבדיל בין קודש ובין החול", והוא מורה על קדושה נבדלת לגמרי מן החול. ואמר "דמשייר מן קדושה להבדלה", כי אם לא היה זה, אינו מורה שהשבת הוא נבדל וקדוש רק בצד מה, ואינו נבדל לגמרי. אבל כאשר משייר מקדושה להבדלה, ומורה בזה כי הקדושה שהוא מקדש השבת בכניסתו גורם אל הבדלה בסופה. וזה מורה כי השבת קדוש מן תחלת הקדושה עד סופה, ובזה השבת נבדל לגמרי. וכאשר האדם נמשך אחר הקדושה הזאת, הוא ראוי אל עולם הבא, שהוא נבדל לגמרי.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • תַּנִּי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאוֹל אֲבֵילִים בְּשַׁבָּת שׁוֹאֲלִין. וּבְדָרוֹם שׁוֹאֲלִין. רִבִּי הוֹשַׁעְיָא רוּבָּא אֲזַל לְחַד אֲתָר וַחֲזָא אֲבֵילַיָּא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאִיל בּוֹן. אָמַר לוֹן אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מִנְהַג מְקוֹמְכֶם. אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵינוּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא מְשַׁבֵּחַ בִּדְרִבִּי מֵאִיר קוֹמֵי צִיפּוֹרָאֵי אָדָם גָּדוֹל אָדָם קָדוֹשׁ אָדָם צָנוּעַ. חַד זְמָן חֲמָא אֲבֵלַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמְרִין לֵיהּ אֲהֵן דְּאַתְּ מַתְנֵי שְׁבָחֵיהּ. אָמַר לוֹן מַה עִיסְקֵיהּ. אָמְרִין לֵיהּ חֲמָא אֲבֵילַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמַר לוֹן בָּעְאֵי אַתּוּן מֵידָע מַהוּ חֵילֵיהּ בָּא לְהוֹדִיעֲכֶם שֶׁאֵין אֵבֶל בְּשַׁבָּת. הֲדָא הִיא דִּכְתִיב בִּרְכַת יי הִיא תַעֲשִׁיר זוּ בִרְכַת שַׁבָּת. וְלֹא יוֹסִיף עֵצֶב עִמָּהּ זוּ אֲבֵילוּת. כְּמָה דְתֵימָא נֶעֱצָב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: אבלות

  • Filed under: במוצאי ת"ב

  • Filed under: קידוש בתפילה

  • Filed under: ספק אבלות

Related sheets

Chassidusחסידות

Chassidic Perspectives on Erev Shabbat Immersion

Sources exploring the spiritual and practical dimensions of immersion before Shabbat, examining both the halakhic requirements and the inward preparation that mikveh represents as one enters the sanctity of Shabbat.

View Sources7 sources
Shabbatשבת

Spiritual Intentions for Mikvah on Erev Shabbat

Sources exploring the kavvanot (mystical intentions) and spiritual preparations associated with immersion in the mikvah before Shabbat, including both halakhic requirements and kabbalistic frameworks for elevating consciousness toward the holy day.

View Sources8 sources
Chassidusחסידות

Joy as the Foundation of Divine Service

Chassidic and classical sources examine simcha (joy) as an essential element of avodas Hashem. These teachings explain how genuine joy in serving God breaks through spiritual obstacles, enables closeness to the Divine, and distinguishes authentic worship from mere mechanical observance.

View Sources11 sources
Tefillahתפילה

Reciting Ketores from Written Parchment

Sources address the practice and halakhic requirements for reciting Pitum HaKetores (the incense formula) during prayer, with emphasis on reading from a written klaf rather than by heart to ensure precision of all ingredients. The sources span the biblical commandment, Talmudic and halakhic rulings, and kabbalistic teachings on the spiritual power of exact recitation.

View Sources9 sources
Halachaהלכה

Kohanim and Temple Maintenance Accountability

These sources examine how King Jehoash discovered that the kohanim had neglected to repair the Temple with collected funds, and how he restructured the system to bypass the priests and allocate money directly to craftsmen. The texts explore both the historical events and the halakhic principles governing Temple upkeep and financial accountability.

View Sources7 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Teachings on Parashat Pinchas

Pinchas

Chassidic and Hasidic sources explore Parashat Pinchas through themes of zealous action rooted in divine truth, the spiritual meaning of priesthood and covenant, and the elevation of the Jewish people through faithful service. These teachings reframe the narrative of Pinchas's zealotry as a model of purity and love of Israel, connecting his actions to enduring communal leadership and sanctification.

View Sources17 sources

Explore more