Joy as the Foundation of Divine Service

למדנו אר"א אמר ר' אבא, כתוב עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, הכתוב בא להוציא, שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה. שאמר ר' אלעזר אין השכינה שורה מתוך עצבות, שכתוב, ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן וגו':

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ.

It is a great mitzvah to always be happy, and to make every effort to determinedly keep depression and gloom at bay.

ומאחר שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטת בהם, כי ה' אלהיו עמו ותרועת והתחברות מלך בו, ועל כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), מה שאין כן כשהוא בקרבם אין שום אומה ולשון שולטין בהם.

וידוע שהקודשא בריך הוא בסוד חתן ואנו בסוד כלה ושלח לנו סבלונות הוא כל המצוות שבהם נתקשט לפני החתן כדרך הכלה שצריכה להתקשט להביא תשוקה בלבו של החתן:

תלמיד ותיק,‏ בטח שאלה נפשך,‏ הלא התורה היא הכל אף מדור הקב״ה היא,‏ והלא לומד אני,‏ ולמה איני מתעלה?‏ ואף שיש לי זמנים שמרגיש אני א״ע גבוה מעט,‏ אבל האם מעט מן המעט הזה כל העלי׳ היא אשר עלי לעלות.‏ האם בזה כבר אגיע למצב שדורשים ומבטיחים בקונטרס הזה,‏ ואשר קותה נפשי אליו כ״כ.‏ ולמה עוד ישנם אנשים שלומדים תורה ופורשים ממנה ח״ו ויורדים אח״כ לבאר שחת.‏ ואיפה היא הבטחת קדושינו ז״ל שאמרו,‏ שהמאור שבה מחזירו למוטב.‏ אמנם כן,‏ בלמוד התורה מתקשרים הלומדים במלמד תורה לעם ישראל,‏ הוא האלהי ישראל.‏ אבל צריכים לדעת איך ללמוד תורה,‏ ובזוה״ק ‏(ח״ג קנ״ב)‏ איתא: מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלא אוחרא,‏ תיפה רוחי׳‏ ולא יהי׳ לי׳ חולקא בעלמא דאתי,‏ עכ״ל הק׳. זאת אומרת שמי שלומד את התורה רק בשכל אנושי יבש בלבד,‏ כמו להבדיל שמעיין בדבר שכל אחד,‏ אומר הזוה״ק שאין לו חלק לעולם הבא,‏ השכל הפשוט אשר בתורה רק לבו‎ש התורה הוא ומי מתלבש בלבוש הזה,‏ ד׳ ית׳,‏ וכשלומדים תורה צריכים להשתדל לבוא אל האל מסתתר שהסתיר עצמו בתורה.‏ רצונך לטהר את נפשך,‏ כבר אמר ר״ע: מה מקוה‏ מטהר את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל,‏ אבל רק מי שבא אל המקוה ונכנס בה יטהר.‏ חדור איפוא דרך לבוש התורה אל הקב״ה שנמצא בה,‏ ואז תטהר.‏ הן אמת שבשעה שאתה לומד תורה, קשה לך לעורר את נפשך במחשבות עילאות,‏ מוכרח אתה להעמיק בה בראשך וכל עצמך לעבוד עבודה קשה המתשת את הכח,‏ אבל עורר את נפשך טרם שתבא ללמוד,‏ גלה אותה‏ וקשרה בד׳.‏ ואז כשתבא ללמוד תורה,‏ אתה תעבוד בפשט השכל הפשוט,‏ והנפש הגלוי׳ שלך תרוץ ותחדור דרך הלבוש אל מלכה וקונה אשר בה ותתיחד עמו ית׳. אבל הדבר הזה לא טוב הוא מה שגם הנפש שלך - שבה אתה רוצה להתעלות ולהתקרב,‏ נעלמה ממך,‏ מוסתרת היא בגופך וישנה היא בגשמיותך,‏ ואם לא תקיץ אותה משינת עולם,‏ ולא תגלה אותה מן מחצלת הקנים אשר היא קבורה בה,‏ במה תתעלה ובמה תתקרב אל קדוש ישראל.‏ אבל דע נא שהקיצת נפש הקדושה לא כהקיצת גוף הישן היא,‏ אותו מקיצים בפעם אחת,‏ ואת הנפש רק בהתמדת העבודה שמכריחים אותה‏ לעבוד יכולים להקיץ.‏ כי יכול האיש לעשות מצות,‏ בידיו,‏ בכל אבריו אף בפיו,‏ להתפלל,‏ והנפש גם אז תישן אף תתעלף,‏ צריכים להכריח את הנפש שהיא תעבוד והיא תפעל ובזה תתעורר ותתגלה.‏ לכן גם בכל היום,‏ אף בשעה שאין אתה לומד תורה תזכור שעבד ד׳ אתה ועליך להתקשר בו.‏ חזק את אמונתך בד׳,‏ חשוב כמה פעמים ביום.‏ אני מאמין בד׳ ית׳ באמת ובלב שלם.‏ אבי ומלכי,‏ ברור לי שאתה אדון העולם אשר בראת את כל העולמות וכל אשר בהם,‏ המלאכים בשמים אף הבריות הקטנות אשר מתחת לארץ,‏ ואתה מקיף אותי וממלא את גופי ורוחי, עבדך אני ולך כל עצמי מסור, הפוך והפוך במחשבה זו דכולה בה. תרגיל את לבך ונפשך להשתפך לד׳ בשיח ותפלה, הנער אף הגדול אם יש לו אך דעה קטנה,‏ חושבים שכל עצמה של התפלה היא הדאגה והצרות שעלי׳ מתפללים,‏ כמו שמבקש העני מן העשיר או כל איש מן מלך בו״ד אשר בידו להושיעו באיזה דבר.‏ אבל רק איש בער ולא ידע יכול לחלל כ״כ את התפלה ולחשבה רק צורך הדאגות,‏ ולולא צרכיו לא הי׳ מתפלל ח״ו.‏ כי באמת התפלה בעצמה,‏ התקרבות הלב והשתפכות הנפש לד׳ בתפלה,‏ זו היא העיקר אשר בתפלה.‏ וראה נא במדרש עוד יותר,‏ לא בלבד שאין התפלה מסובבת מן הדאגות והצרות,‏ רק שלפעמים את הדאגות שולח ד׳ כדי שנתפלל אליו ית׳.‏ איתא בשמות רבה ‏(פ״א),‏ אמר ריב״ל למה הדבר דומה, למלך שהי׳ בא בדרך והיתה‏ בת מלכים צועקת לו, בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים,‏ שמע המלך והצילה.‏ לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה,‏ הי׳ רוצה שתדבר עמו ולא היתה רוצה,‏ מה עשה המלך,‏ גירה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך,‏ עכ״ל הק׳. את הנמשל בטח אתה‏ מעצמך מבין, הנפש שלך בת מלכים, רוצה הקב״ה לישא אותה,‏ כלומר שתתקרב ותתיחד בקדושתו,‏ וצריכה לדבר ולהתפלל אליו,‏ כי ע״י התפלה הפנימית הבאה מקירות הלב, הנפש מתעוררת משנתה,‏ הומה ומתיחדת במלך מלכו של עולם,‏ והיא עיקרה ותכליתה של התפלה,‏ עד שישנן דאגות שד׳ שולח אותן לאיש הישראלי כדי שיתעורר ע״י להתפלל ולצעוק לד׳ מקרב לבו ונפשו,‏ כמו אותו המלך שגירה את הלסטים בבת המלך כדי שתצעק אליו.‏ ואף אתה כשבאת לעורר את נפשך שלא תישן ותתעלף בשעה שאתה עומד לפני אביך שבשמים ומתפלל,‏ מתחלה עורר עצמך בעניני התפלה שכואבים לך ואתה צריך להם,‏ כמו באתה חונן לאדם דעת,‏ השיבנו אבינו לתורתך,‏ שאתה משתוקק שיפתח ד׳ את לבך ונפשך לתורה ולעבודה.‏ וכן בברך עלינו את השנה הזאת,‏ שלא בלבד על ברכת התבואה היא,‏ רק בכלל תפלה על הפרנסה היא.‏ והאם לא יחם לבבך ולא תשפוך נפשך להתפלל לד׳ שיפרנס את הוריך,‏ ואז נפשך תתעורר תתגלה ותתיחד במלכה וקונה.‏ ולא בשעה שאתה מתפלל בעניני צרכיך לבד,‏ רק כיון שתתרגל נפשך לקום ולהתעורר,‏ אז בשעה שתדבר עניני ד׳, עוד יותר תתלהב בהתלהבות האמיתית, וכשתאמר לד׳ אתה‏ קדוש ושמך קדוש, תתפעל נפשך ותרגיש איך היא עומדת לפני מקור הקדושה ומדברת אליו בלשון נוכח ומשבחת את קדושתו בפניו ואומרת אתה קדוש ושמך קדוש וכו׳.‏ ותתלהב ותמס בנועם קדושת קדוש ישראל,‏ וכן בשאר עניני התפלה, ולא בתפלה של חיוב שחרית מנחה וערבית בלבד,‏ רק גם בכל היום תשתדל להמציא לך איזה זמן פנוי,‏ שבו תשיח עם ד׳ בתפלה ובשירה, וככל אשר תתרגל יותר בשיח הנפש, יתרכך לבך, רוחך יתנשא ונפשך תתקרב יותר לד׳. אבל לעורר את נפשך שתדבר לד׳, תוכל רק אם תחזק את מחשבתך הנ״ל באמונתך שד׳ מלא כל הארץ כבודו, ואף אם אתה אינך רואה אותו, בו ובקדושתו אתה עומד. ולא במחשבה אחת יצאת ידי חובתך בזה, רק ככל שתכפול ותתמיד לחשוב במחשבה חזקה את עניני האמונה, יותר יקל לך לעורר את נפשך שתדבר לה׳ העומד לפני׳.

Advanced student, you have certainly asked yourself, "Isn’t the Torah everything - and even the domain of the Holy One, blessed be He? Given that I am studying it, why am I not elevated? And even though there are times when I feel a little elevated, is that tiny bit all the elevation that I can hope to aspire to? Will I reach the state that they are requiring and promising in this book - and that I have hoped for so much - with this? Moreover, why are there others who study Torah and then separate from it, God forbid - and then descend to the pit of destruction? And where is the promise of our holy ones, may their memory be blessed, that its light should bring them back to the good?" Indeed it is true that Torah study connects those who study it to the One who teaches Torah to the Jewish people - the God of Israel. But one needs to know how to study Torah. It states in the holy Zohar 3:152, "The one who thinks that the clothing is the actual Torah and nothing else will have his essence removed and will not have a share in the world to come." (Editor’s note from the printed edition: That is to say, about someone who studies Torah only with his dry human intellect like, mutatis mutandis, he would study another intellectual matter - the holy Zohar says that he has no share in the world to come. The simple intellect that is found in the Torah is only the Torah’s clothing. But who is it that wears this clothing? It is God, may He be blessed. So when one studies Torah, he must make efforts to reach the Hidden One who is hiding Himself in the Torah. Do you want to purify yourself? Rabbi Akiva has already said (Yoma 85b), "Just like a mikveh purifies the impure, so too does the Holy One, blessed be He, purify Israel." But only the one who enters the mikveh is purified. So delve by way of the clothing to the Holy One, blessed be He, who is found in it - and then you will be purified! Granted, at the time you are studying Torah, it is difficult for you to arouse your spirit with lofty thoughts; as you need to concentrate with your whole mind and being in a way that weakens your strength. So arouse your spirit before you start to study Torah, uncover it and connect it with God. And then when you begin to study Torah, you will work with the simple intellect, but your revealed spirit will race and delve by way of the clothing to its King and Creator which is in [the Torah] and become unified with Him, may He be blessed. But this will not be effective if your spirit - through which you want to elevate yourself and get close to God - is hidden from you; if it is hidden in your body and sleeping in your physicality. So if you don't arouse it from its permanent sleep and don't uncover it from the reed sheet under which it is buried, how will it be elevated and how will it approach the Holy One of Israel? In addition, you should know that awakening a holy spirit is not like awakening a sleeping body. The latter is awoken all at once, whereas the spirit requires continuous work in order to awaken it. As a person can do the commandments with his hands and all of his other limbs and even pray with his mouth, yet his spirit can still be asleep - even unconscious. One must force the spirit to work and be active, and that is how it will awaken and be revealed. Hence during the whole day, even when you are not studying Torah, you should remember that you are a servant of God, and that you must connect with Him. Strengthen your faith in God and think several times a day, "I truthfully and wholeheartedly believe in God, may He be blessed. You are my Father and King. It is clear to me that You are the Master of the world who created all of the worlds and all that is in them - the angels in the heavens and even the tiny creatures under the ground - and that You surround me and fill my body and essence. I am Your servant and I am totally dedicated to You." 'Go over this thought over and over, for everything is in it.' Accustom your heart and spirit to pour itself out in speech and prayer in front of God. A youth - and even an adult if he only has the understanding of a child - thinks that the whole essence of prayer is the concerns and troubles about which one prays. This is like a poor person who requests help from a wealthy man, or any person who requests that a king of flesh and blood save him from something which is in his power. But only a foolish man with no understanding can profane prayer so greatly and think that it is only for the sake of our concerns - such that without his needs [that he wants answered], he would, God forbid, not pray. For actually, prayer itself - bringing the heart close and pouring out the spirit to God in prayer - is the essence of prayer. Moreover, please see in the Midrash that prayer [should not be] caused by concerns and troubles, but rather it is sometimes that God sends concerns so that we will pray to Him, may He be blessed: It is stated in Shemot Rabbah 21:5 - Rabbi Joshua ben Levi says, "To what is this matter similar? To a king that was on a journey when he heard a daughter of royalty yelling out to him, 'I plead with you, save me from the robbers!' The king heard and saved her. After some time, he sought to marry this woman. He wanted her to talk with him but she didn’t want to. What did the king do? He sent the robbers to trouble her, so that she would yell out and he would hear her." Up to here are its holy words. You certainly understand the analogy on your own. Your spirit is a daughter of royalty which the Holy One, blessed be He, wants to marry - meaning to bring close and have unify with His holiness. So it needs to speak and pray to Him. For it is from the inner prayer that comes from within the heart that the spirit awakens from its slumber, calls out and unifies itself with the King - the King of the world. And that is the essence and purpose of prayer - so much so that God sends concerns to some Jews, so that they will pray and cry out to God from the bottom of their hearst and spirits. This is like that king that sent the robbers against the daughter of royalty to trouble her so that she would yell out to him. So, you too, when you are ready to awaken your spirit, such that it not sleep and stay unconscious; first awaken yourself with matters related to prayer that hurt you and that you want - such as in (the blessings), "You grant understanding to man; bring us back, our King to your Torah" - that you yearn that God should open your heart and spirit to Torah and divine service. And likewise in, "Bless this year for us" - for it is not only for the blessing of produce; rather, this prayer is [also] for sustenance in general. And does your heart not warm up and your spirit not pour itself out to pray to God to sustain your parents? And then your spirit will awaken, be revealed and become unified with its King and Maker. But this should not only be when you pray regarding your needs. Rather once you have accustomed your spirit to get up and awaken, it will be even more enthusiastic - with genuine enthusiasm - about matters relating to God. When you say to God, "You are holy and Your name is holy," your spirit will be excited and have the sensation that it is standing in front of the Source of Holiness, and that it is speaking to Him in second person and praising His holiness in front of Him, and that it is saying, "You are holy and Your name is holy, etc." And it will enthuse and melt in the pleasantness of the holiness of the Holy One of Israel. And likewise in the other subjects of the prayers. But not only during the obligatory [services of] the morning, afternoon and evening; all day, you should make efforts to find yourself some free time in which you can speak with God in prayer and lauding. And the more you accustom yourself to the speech of the spirit - the more your heart will soften, your essence will climb and your spirit will come closer to God. But you can only awaken your spirit to speak to God if you strengthen your aforementioned thought that the earth is full of God's glory; and that even if you don't see Him, you are standing within Him and His holiness. Nor have you fulfilled your obligation in this with [just] one thought. Rather the more you can constantly go over thoughts of strong faith, the easier it will be for you to awaken your spirit to speak with God, who is standing in front of you.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה: וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. Furthermore, Scripture states it explicitly: “Because you did not serve the L–rd your G–d with joyfulness…”—and everyone is familiar with the commentary of the Arizal on this verse. The following is sound counsel as to how to cleanse one’s heart of all sadness and of every trace of worry about mundane matters, even about children, health, and sustenance. Everyone is familiar with the statement of the Rabbis that “Just as one must recite a blessing for the good, [one must also recite a blessing for misfortune].” In the Gemara it is explained that one should accept [misfortune] with joy, like the joy of a visible and obvious benefit, for “this is also for the good,” except that it is not apparent and visible to mortal eyes because it stems from the “hidden world” which is higher than the “revealed world,” the latter emanating from the letters vav and hey of the Name of Havaya, whereas the “hidden world” represents the letters yud and hey. Hence the meaning of the verse, “Fortunate is the man whom You chastise, O L–rd.”

וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִיפַּת נוֹגַהּ, וְלֹא מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדוּשָּׁה כְּתִיב: ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״, וְ״אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״ ״וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכוּ׳״, אֶלָּא, שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב שֶׁבְּנוֹגַהּ. [וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּידּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדוּשָּׁה דַּוְוקָא] וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.

For although sadness stems from the realm of kelipat nogah and not from that of holiness, since in regard to holiness it is written, “Strength and gladness are in His place,” and “the Divine Presence (Shechinah) abides only in joy…as is the case also in the study of halachah,” and so on, except that if the sadness comes from reflections about celestial [i.e., spiritual] things, it is derived from the realm of goodness that is in nogah [hence the Arizal wrote that even worry about sins is only fitting during confession but not during prayer and Torah study, which should be conducted with joy derived from the side of holiness, exclusively]— And this shall be his service all his life in great joy, the joy of the soul in her release from the despised body and “returning to her Father’s house as in her youth,” when engaged in Torah and prayer. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said that one should be in a state of repentance throughout one’s life.

אבל כעת רואים אנו שאין אנחנו מרגישים כל צער וצרה בערך שהיינו מרגישים לשעבר כל צרה גם קטנה שבאה עלינו, ואילו היינו מרגישים עתה את כל צערה של כל צרה בהרגשה ומרירות כזו שהרגשנו אז, כי אז לא הי׳ אפשרות להתקיים ח״ו אפילו יום אחד, הסבה הפשוטה היא כמו שאמרו חז׳׳ל (שבת יג) אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל, רק רמיסה בכל עצמותנו מרגישים אנו, העולם חשוך בעדנו, לא יום ולא לילה רק מהומה ומבוכה לכן בוירעו אותנו המצרים לא נאמר בפרטיות במה הרעו, כיון שלא הרגישו ישראל את כל גזרה רעה לעצמה, אבל הוא ית׳ שמע את קולנו וראה את פרט של כל צרה כמו שדרשו חז״ל ענינו וכו׳ וריחם והושיענו.

עורות תחשים כו' (שמות כו, יד). כי לפעמים אדם מדבר מלתא דבדיחותא רק הפנימיות הוא יראת שמים וכן תחשים החיצוניות לא היה טוב אבל הפנימיות היה טוב. ומה שאומר היראה במלתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. וזהו שמתרגם אונקלוס על עורות תחשים ססגונא, כלומר שמשמח את חבירו ועל ידי זה חבירו מקבל ממנו הפנימיות. ושש משזר, הוא מה שאדם מדבר דבורים טובים והדיבור הוא טוב והפנימיות הוא גם כן טוב. ויריעות עזים, הוא מה שאדם מדבר מצרכי עצמו: וראה ועשה כתבניתם כו' (שמות כה, מ). פירש רש"י מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא. ויש להבין, הלא גם בשאר כלי המשכן כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו'. ועוד גוף הדבר למה נתקשה משה במעשה המנורה. ונראה, כשכל העולמות מסתכלים בהבורא יתברך בבהירות עליונות אשר למעלה מכל העולמות אז מחמת גודל בהירות הזה הם ביראה ופחד עד שהם מתבטלים במציאות ואין להם שום שמחה כלל מחמת היראה ופחד שיש להם עד שהם בטלים במציאות ועיקר השמחה הוא כשהם חוזרים לעצמותם ובהירות הבורא יתברך מצמצם עצמו ומתלבש עצמו בלבוש בעולמות אז הם בשמחה:

Exodus 26,14. “skins of Tachash, to be placed on top.” ‎Sometimes people make remarks in a jocular fashion, although ‎the deeper meaning of their remarks does reflect reverence for ‎G’d. These skins of Tachash used as the outermost coverings of the ‎‎“roof” of the Tabernacle, symbolized this ‎חצוניות‎, vernacular, ‎secular, which though not valuable by itself, was put to good use ‎as a cover, protection for the sacred content beneath the surface. ‎When people known to revere G’d properly, nonetheless indulge ‎in jocular remarks from time to time, this is not to be understood ‎as lack of reverence for G’d, but is meant to make the substance ‎of their remarks which are designed to bring people closer to G’d, ‎more readily acceptable, as their listeners respond to jokes ‎immediately. In the paragraph under discussion the words ‎שש ‏משזר‎, symbolize the real content of the conversation of people ‎who forego the need to “spice” up their words by making jokes ‎first. The words ‎יריעות עזים‎, “sheets or carpets of goat-hair,” refer ‎to people’s discussing their personal needs. ‎ Exodus 25,40.“and take a good look and follow the ‎patterns for them that have been shown to ‎you.” Rashi explains these words as referring to ‎the fact that G’d, while Moses was on the Mountain, had to give ‎him a visual lesson in how the menorah would look when ‎completed, as Moses had had difficulty in constructing for himself ‎a mental image of it. Why did Rashi feel that he had to ‎give this exegesis when he did not do so when the Torah ‎described other parts of the Tabernacle to be constructed also ‎accompanied by the instruction ‎ככל אשר אני מראה אותך‎, “in ‎accordance with all that I show you?”‎ Furthermore, the entire premise that Moses would have had ‎difficulty making a mental picture of what the completed ‎‎menorah would look like is difficult to understand.‎ In order to understand this, it seems that we must realize ‎that when the various “creatures,” or phenomena, that ‎constitute the various parts of G’d’s universe look at their Creator ‎and the brilliance that is beyond their ability to endure, they are ‎so filled with awe that they have completely excluded any other ‎feeling, attribute, they are capable of under normal ‎circumstances. It is only when the Creator draws around His ‎essence the veils that enable His creatures to look at Him without ‎being harmed, that they can once more consciously experience ‎such feelings as ‎שמחה‎, joy, and any of the other attributes.

והיה כי תבא כו'. נראה לפרש דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק עובד ה' מיראה כל ימות החול, ובהגיע שבת קודש ניתוסף עליו קדושה יתירה שעובד מאהבה, כי בחינת שבת היא אהבה, ובוא יבוא הצדיק במדריגת אהבה, ויש צדיק שגם בימי החול עובד ה' באהבה, וזה הצדיק נקרא בשם "שבת" כדאיתא בזוהר הקדוש תלמיד חכם נקרא שבת, והיינו כי שבת היא בחינת אהבה, והצדיק הזה ג"כ תמיד בבחינה הזאת לכן ג"כ נקרא שבת. וזהו שאמרו חז"ל "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים", ר"ל הצדיק שהוא תמיד בבחינת אהבה והוי כמענג עם השבת שמתענגין זה עם זה, כי הוא תמיד בבחינת אהבה כמו השבת, נותנין לו נחלה כו' ר"ל נחל ה', הוא הנחל העליון אשר משם מושך הצדיק השפע לישראל. וזהו דמצינו באליהו הנביא ז"ל "וישב בנחל כרית והעורבים מביאים לו לחם", ולכאורה למה בחר ה' בעורבים שהם אכזרים על בניהם שהם יביאו לו לחם? וע"פ דברינו הנ"ל כך פירושו, "וישב בנחל" שהיה ממשיך השפעות מנחל העליון, ודרכי העורבים הם הקליפות לטרוף טרף ההשפעות, אלא העובד ה' מאהבה גם הם ישלימו ויסכימו עמו לבלתי יגעו בהשפעה, וזהו רמז ש"העורבים הביאו לו לחם" ר"ל שגם הקליפות הסכימו עמו. וזהו "כל המענג כו' נותנים לו נחלה", כנ"ל להמשיך השפעות מנחל ה', "בלי מצרים" ר"ל בלי שום קטרוג ומונע.

And it will be, when you come etc. (Deuteronomy 26:1) - it is important to explain that behold, there are two levels of righteous people. There is the righteous that serves G!d out of awe all days of the wee, and when the Holy Shabbat comes an extra holiness is added to that righteous one, that s/he serves G!d out of love, and through that the righteous one comes to the level of love. And there is the righteous person that also during the days of the week serves G!d out of love, and this righteous one is called with the name Shabbat, as we find in the Holy Zohar “a disciple of the sages is called Shabbat”, that is, Shabbat is the aspect of love, and this righteous person is always at this level, therefore s/he is also called Shabbat. And that is what our sages of blessed memory said “whoever enjoys Shabbat is given an inheritance (nachalah) without limit” that is to say, the righteous person that is always in the aspect of love, and enjoys the Shabbat and they enjoy each other, because that [righteous] one is always in the aspect of love [just] like the Shabbat, “is given an inheritance [nachalah] etc” that is, nachal H’, which is the higher river [nachal] from which the righteous person makes the Flow (Shefa) continue to Israel. And this is what we find regarding Eliahu HaNavi z”l, “and he sat by Nachal Karit and the crows brought bread for him” (I Kings 17:2). And it is important to ask why did G!d chose the crows, which are cruel to their young, to bring bread to him? And according to our previous words “and he sat by Nachal” that he was continuing the Flow from the Higher River, and the ways of the crows, which are the husks (kelipot) is to tear at the flows, and this is the hint (remez) that “the crows brought him bread” that is to say that even the husks agreed with him. And this is “whoever enjoys is given Nachalah etc”, as we said before, to continue the Flows from the River of G!d “without limit” that is to say without any prosecutor nor preventer.