Taking Pain Relief on Shabbat

תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁאֲחָזָהּ דָּם, אֵין מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן. אָדָם שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן. אָמַר עוּלָּא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין. אִי הָכִי אָדָם נָמֵי! אָדָם נִרְאֶה כְּמֵיקֵר. אִי הָכִי בְּהֵמָה נָמֵי נִרְאֶה כְּמֵיקֵר! אֵין מֵיקֵר לִבְהֵמָה.

The Gemara cites an additional proof: Come and hear that which was taught in the following baraita: With regard to an animal suffering from heart congestion that restricts its blood supply and whose temperature has risen, one may not stand it in water so that it will cool off. However, with regard to a person suffering from heart congestion that restricts his blood supply, one may stand him in water so that he will cool off. Apparently, the suffering of an animal is of no concern. Ulla said: Here, the Sages issued a decree prohibiting all healing on Shabbat due to the crushing of herbs for medicinal purposes, which is prohibited by Torah law. The Sages prohibited cooling the animal in water lest one come to grind the ingredients used in the preparation of medicine. If so, the same decree should also apply in the case of a person. It should be prohibited to stand a sick person in water to cool him off due to the rabbinic prohibition against engaging in healing on Shabbat. The Gemara answers: In the case of a person, it appears as if he entered the water merely to cool off, not necessarily to cure an illness. The Gemara asks: If so, say in the case of an animal as well that it appears as if it entered the water merely to cool off, not necessarily to cure an illness. The Gemara answers: An animal does not typically enter the water on its own to cool off. Neither does one typically stand an animal in water to cool it off unless it serves some healing purpose. Apparently, due to a decree, the Sages were stringent and prohibited standing the animal in water even if it will die as a result.

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: כׇּל מַכָּה שֶׁצְּרִיכָה אוֹמֶד, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמֵי, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. חוֹשֵׁשׁ הוּא דְּלָא, הָא כָּאֵיב לֵיהּ טוּבָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא תַּנָּא הֵיכָא דְּכָאֵיב לֵיהּ טוּבָא ״חוֹשֵׁשׁ״ נָמֵי קָרֵי לֵיהּ.

Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: With regard to any injury that requires a medical evaluation to determine whether or not it is fatal, one may desecrate Shabbat for its treatment. Rav Shemen bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: And a burning fever is similar to an internal injury, and therefore one may desecrate Shabbat for its treatment. Abaye said: Come and hear a proof from a mishna (Shabbat 111a): One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes, as it is generally prohibited by rabbinic law to perform acts of healing on Shabbat. Abaye infers: It is only when he is merely concerned about pain in his teeth that he may not treat them, which indicates that if it hurts him greatly, it is permitted to seek treatment. The Gemara rejects this inference: Perhaps the tanna also characterizes a situation where it hurts one greatly as one of mere concern.

גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא אֲרִיכָא דְּהוּא רַב אַחָא בַּר פָּפָּא לְרַבִּי אֲבָהוּ: תְּנַן, הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶץ מְעַלֵּי לְשִׁינַּיִם?! וְהָכְתִיב: ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁינַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקִיּוּהָא דְפֵרֵי, הָא בְּחַלָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּחַלָּא: הָא דְּאִיכָּא מַכָּה, הָא דְּלֵיכָּא מַכָּה. אִיכָּא מַכָּה — מַסֵּי, לֵיכָּא מַכָּה — מְרַפֵּי.

כִּדְרַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי, דְּאָמַר: כׇּל צׇרְכֵי חוֹלֶה נַעֲשִׂין עַל יְדֵי אַרְמַאי בְּשַׁבָּת, וְכִדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא. אֲזַל גַּבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָא לֵיהּ מִלְּתָא חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: בְּשַׁבָּת מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי מִצְטְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית, אִישְׁתְּבַע: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא. נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא. מִמַּאי הֲוָה? מֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דְּחִיטֵּי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. וּמַאי סִימָנֵיהּ — כַּד רָמֵי מִידֵּי בְּכַכֵּיהּ וְאָתֵא דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, עֲבַד הָכִי בְּשַׁבְּתָא וְאִיתַּסִּי. וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא הוֹאִיל וּמַתְחִיל בַּפֶּה, וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים.

§ The mishna said: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. The Gemara discusses a related incident: Rabbi Yoḥanan suffered from the illness tzefidna, which first affects the teeth and gums and then the intestines. He went to a certain gentile matron [matronita] who was a well-known healer. She prepared a medicine for him on Thursday and Friday. He said to her: What shall I do on Shabbat, when I cannot come to collect the medicine from you? She said to him: You will not need it. He asked her: If I do need it, what shall I do? She said to him: Swear to me that you will not reveal the remedy; then I will tell you, and you can prepare it yourself should you need it. He swore: To the God of the Jews, I will not reveal it. She told him the remedy. Rabbi Yoḥanan then went out and taught it publicly, revealing the secret of the remedy. § The Gemara asks: From where does this disease tzefidna come? It is from eating wheat bread that is too hot and fish remains fried in oil. What is the sign of this sickness? When one puts something between his teeth, blood comes out from his gums. When Rabbi Yoḥanan suffered from tzefidna, he prepared this medicine described above on Shabbat and was cured. The Gemara asks: And how did Rabbi Yoḥanan prepare this medicine on Shabbat for an ailment which affects only the gums but is not life-threatening? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Tzefidna is different, since it does indeed begin in the mouth and appears to be an illness of the teeth, but it ends up in the intestines and is dangerous.

הַצָּרִיךְ לָדוּק פִּלְפְּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לִתֵּן לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ בְּיַד הַסַּכִּין וּבַקְּעָרָה אֲבָל לֹא בְּמַכְתֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹחֵן. לְפִיכָךְ אָסוּר לַבָּרִיא לְהִתְרַפְּאוֹת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹק הַסַּמְמָנִין: הַצָּרִיךְ לָדוּק פִּלְפְּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לִתֵּן לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ בְּיַד הַסַּכִּין וּבַקְּעָרָה אֲבָל לֹא בְּמַכְתֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹחֵן. לְפִיכָךְ אָסוּר לַבָּרִיא לְהִתְרַפְּאוֹת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹק הַסַּמְמָנִין:

כֵּיצַד. לֹא יֹאכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מַאֲכַל בְּרִיאִים כְּגוֹן אֱזוֹבְיוֹן וּפֵיאָה. וְלֹא דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִים כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְׁתֶּה דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לִשְׁתּוֹתָן כְּגוֹן מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן סַמְמָנִין וַעֲשָׂבִים:

כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סמנין אבל כל דבר שיש בו סכנה מותר הלכך כל מכה של חלל דהיינו באברים הפנימיים מן השיניים ולפנים מחללין עליה השבת בסתם אפי' אין שם בקי וחולה אינו אומר כלום אבל כשיודעין באותו חולה שאין צריך לחלל עליו אין מחללין וכ"ש אם רופא אומר שאינו צריך וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל מחללין אבל בשאר מכות בסתם אין מחללין עד שיאמר חולה או רופא שצריך : כל צורכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לא"י ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע"ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א"א הרא"ש ז"ל אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לא"י אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר אבל הרמב"ם ז"ל כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י א"י ואם היו צריכין לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים ומעלין אונקלין בשבת ומחזירין השבר וכל כיוצא בזה והרמב"ן חילק בדבר דבחולה שאין בו סכנה אפי' סכנת אבר אע"פ שהתירו אפי' שבות דאית ביה מעשה צריך שיעשנו בשינוי אבל בלא שינוי אסור אבל אם יש בו סכנת אבר מותר אפילו שבות דאית ביה מעשה בלא שינוי:

חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו עַל יְדֵי נָכְרִי. כֵּיצַד. אוֹמְרִין לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְהוּא עוֹשֶׂה. לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֶאֱפוֹת וּלְהָבִיא רְפוּאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן כּוֹחֵל עֵינָיו מִן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה. וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְלָאכָה עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת וּמַעֲלִין אֻנְקְלִי וּמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר:

מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול או שיעשה אצל א' מהם סכנת נפשות (וע"ל סי' תרי"ח): חולה שנפל מחמת חלי למשכב ואין בו סכנה הגה או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי [המגיד פ"ב] אומרים לעכו"ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאוריית' אפי' יש בו סכנת אבר ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירים אפי' אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהיא נסמך למלאכה דאוריית' ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפי' אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין: הגה מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ם ורשב"א) וכל שאסור לעשותו ע"י ישראל אפי' ע"י החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו"ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב):

וכל אלו הדברים הם בחולה שמוטל במיטה או יושב על מטתו, שאין ביכולתו לצאת מפתח ביתו, ויש בו חילוק בין יש בזה סכנה לאין סכנה כמו שנתבאר. אבל מי שיש לו מיחוש בעלמא: מיחוש בראש או במעיו או בלב וכיוצא בזה, והוא מתחזק והולך בבריא, כמו שיש חלושים מפני מיחושים שיש להם שיעול וכיוצא בזה והולכים ונוסעים ועושים כל העסקים - אין להם דין חולה כלל, ואסור לעשות להם רפואה אפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סממנין. אך מי שיש לו מיחוש שעל ידי זה נחלש כל גופו, ואף שמתחזק והולך אך הילוכו בכבידות ובחלישות - ודינו כנפל למשכב בחולה שאין בו סכנה.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּמוֹ בָרִיא, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וַאֲפִלּוּ לָסוּךְ בְּשֶּׁמֶן, בֵּין בְּעַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָיו בְּמֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְאֵין לוֹ צַעַר גָּדוֹל (וְעַיֵּן בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה סָעִיף ד) לֹא יִגְמַע בָּהֶן חֹמֶץ אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה לִרְפוּאָה וְיִפְלוֹט אֶת הַמַּשְׁקֶה, אֶלָּא מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ אוֹ טוֹבֵל בּוֹ פַּת וְאוֹכְלוֹ כְּדַרְכּוֹ. וְכֵן הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֲרֶנּוּ בְּאֵיזֶה מַשְׁקֶה, אֶלָּא בּוֹלֵעַ. וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא (שכ"ח).

One who is slightly ill and makes an effort [and manages] to get around like a well person, is forbidden to be medically treated in any way, even in a way that no melachah is involved. [This applies] even to applying oil, whether this is done by himself or by someone else or even by a non-Jew. If you have a slight toothache but are not in great pain, do not rinse them (the teeth) with vinegar, or other liquid for medicinal purposes and then expectorate the liquid. Rather, you should rinse and swallow it, or dip some bread into it and eat it as usual. Similarly, if you have a sore throat do not gargle with some liquid, but, instead, swallow it and, if as a result, you feel better, then so be it.

(ק) החושש בשיניו - ואסור לומר לא"י לעשות לו איזה דבר דלרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות כיון שהוא רק מיחוש בעלמא אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובעבור זה נחלש כל גופו מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה דאורייתא וכדלעיל בס"ג וע"ש בהג"ה:

(כא) מקצת חולי - דאלו בחולי ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפילו ישראל עושה שבות לחד דעה כמ"ש סימן שכ"ח סי"ז ודע שאין מדמין דבר לדבר בענין השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לא"י במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן ש"ו סי"א:

טוב) שם. אבל מיחושים אין נקראים מכה. ואין מחללין עליהם אפי' אם כואב לו מאד ואם מצטער כ"כ עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה. ואם אינו מצטער כ"כ מותר לעשות ע"י עכו"ם כל דבר האסור משום שבות. ר"ז שם:

כל רפואה אסור לעשות בשבת מתבאר בתוך הדינין שיבואו בסימן זה וגם ממה שכתב בסימן הקודם לזה החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ והא דאסרינן לעשות כל רפואה בשבת פשיטא דלאו בחולה שיש בו סכנה היא שהרי מחללין עליו את השבת וגם אין לומר דבחולה שיש בו סכנת אבר קאמר שהרי אפילו מלאכות דרבנן עושין לו ע"י ישראל וכמו שיתבאר וחולה שאין בו סכנה כלל ע"י נכרי מיהא עושין לו צרכיו הלכך עכ"ל דביש בו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא היא דכל כה"ג אין מתירין אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי ולא עוד אלא אפילו שבות דדבריהם שאין בהם משום מלאכה גזרו משום שחיקת סמנין כך הם דברי ה"ה בפ"ב והר"ן בפ' ח' שרצים וכך הם דברי הרשב"א בתשובה:

אֲבָל מִחוּשִׁים בְּעָלְמָא אֵינָן נִקְרָאִים מַכָּה, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ אִם כּוֹאֵב לוֹ מְאֹד. וְאִם מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ — אֲזַי מֻתָּר לְחַלֵּל עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְמוּרָה (וְאִם אֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי כָּל דָּבָר הָאָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

למעשה, כל זמן שהמיחוש רק מטריד ולא גורם צער, נכון להחמיר ולא ליטול תרופות שמיוצרות בבתי חרושת. אבל כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול אותן. וזאת משום שיש סוברים שחכמים לא אסרו נטילת תרופות במקום של צער, ואף שלדעת רבים גם במקום צער אסרו חכמים ליטול תרופות, כאשר מדובר בתרופות שמיוצרות בבתי חרושת, שאין חשש שאדם פרטי ינסה להכין בכוחות עצמו, נכון להקל. ויש להוסיף, שכאשר מצד הדין אפשר להקל, הרי שראוי לנהוג כך משום מצוות עונג שבת. לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא יקח טיפות לרפאן. אבל אם המיחוש מצער אותו, יקח טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה, לא יקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו, יקח טיפות לאף. וכן מותר למי שסובל מנדודי שינה ליטול כדורי שינה, כי בלא זה יצטער. אפשר אולי להציע, שאם המצטער במצב שלדעתו ראוי לטרוח וללכת ק"מ כדי להביא לו תרופה, סימן שהוא ממש מצטער, ומותר לו ליטול תרופה שמיוצרת בבית חרושת. ואם לדעתו אין צורך לטרוח כל כך, הרי שזה רק מיחוש, ועליו להימנע מנטילת תרופה.

ולאור כל המתבאר בהנז"ל נראה לי שבנידון שאלתו מותר לו לקחת התרופה (כדורים) בשבת קודם עלותו במדריגות כדי שיוכל להתפלל בציבור בביהכ"נ ולשמוע קריאת התורה. ולא יקבל התקפי לב.

ישתדל לקחת את התרופה לפני ההליכה על ידי איזה שינוי, דאז יהא באפשרי לצרף לזה גם דברי הגאון המהרש״ם ז״ל דדעתו להתיר בכלל לקיחת תרופה בשבת ע״י שינוי, כמובא משמן בספר ארחות חיים על או״ח בה׳ חוה״ם סי׳ תקל״ב בהגהות מהרש״ם אות

בדבר שנשאל כמי שצוה לו הרופא ליקח כדורים (פילס) לתרופה שהקולעסטעראל הוא גבוה אצלו וצוה לו ליקח כדור אחד בכל יום