Medical Alert Bracelets on Shabbat

מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת הוּא וְכוּ׳. לְמָה לִי תּוּ לְמֵימַר: ״וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. הָא כֵּיצַד? רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם — פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּקָא צָיֵיד כְּווֹרֵי. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לְבוֹר — עוֹקֵר חוּלְיָא וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. אַף עַל גַּב דִּמְתַקֵּן דַּרְגָּא.

§ The mishna states that one with pain in his throat should be given medicine on Shabbat because it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. The Gemara asks: Why do I need to say furthermore: And any case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat? Rav Yehuda said that Rav said: They stated this not only in a case where there is uncertainty with regard to this Shabbat, but even if the uncertainty is with regard to a different future Shabbat. § The Sages taught in a baraita: One engages in saving a life on Shabbat, and one who is vigilant to do so is praiseworthy. And one need not take permission from a court but hurries to act on his own. How so? If one sees a child who fell into the sea, he spreads a fisherman’s net and raises him from the water. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although in doing so he catches fish in the net as well. Similarly, if one sees a child fall into a pit and the child cannot get out, he digs part of the ground out around the edge of the pit to create a makeshift step and raises him out. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although in doing so he fashions a step.

וְשֶׁל דֶּלֶת — טָהוֹר.

אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

With regard to the halakha in the mishna, the Gemara cites Abaye and Rava, who both said: Anything that contains an element of healing and seems to be effective does not contain an element of the prohibition against following the ways of the Amorite. There is no cause for suspicion of one who engages in their practice, gentile or Jew.

מפקחין על ספק נפשות בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליקח רשות מבית דין. כיצד, נפל לים ואינו יכול לעלות, טבעה ספינתו בים ואינו יכול לעלות יורדין ומעלין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. נפל לבאר ואינו יכול לעלות, עוקרין לו חוליא ומעלין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. תינוק שנכנס לבית ואינו יכול לצאת שוברין לו דלתות הבית ואפילו הן של אבן ומעלין אותו ומוציאין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. מכבין ומפסיקין דליקה משבת, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית?! טוּמְאָה, ״כְּלִי מַעֲשֶׂה״ אֲמַר רַחֲמָנָא — וּכְלִי הוּא. שַׁבָּת, מִשּׁוּם מַשּׂוֹי אֲמַר רַחֲמָנָא, אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם — תַּכְשִׁיט, יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם — מַשּׂוֹי. מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. וְלֹא בְּיָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה. וְלֹא בִּתְפִילִּין, וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים. וְאִם יָצָא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said an additional resolution to the contradiction between the mishnayot: Are you raising a contradiction from the halakhot of ritual impurity to the halakhot of Shabbat? The underlying principles of these areas of halakha are totally different. With regard to ritual impurity, the Torah stated: “All vessels with which labor is done” (Numbers 31:51), and a ring with a seal is a vessel and can therefore become ritually impure. However, with regard to Shabbat, the Torah stated that the prohibition is due to the fact that the object is a burden. Therefore, in a case where there is not a seal on it, it is an ornament and may be worn in the public domain. In a case where there is a seal on it, it is a burden and may not be worn. MISHNA: A man may not go out on Shabbat with a spiked sandal, as will be explained in the Gemara. And he may not go out with a single sandal when there is no wound on his foot. And he may neither go out with phylacteries, nor with an amulet when it is not from an expert, but rather it was written by someone who has not established a reputation as an expert in writing amulets that are effective for those who carry them. And he may neither go out with shiryon, nor with a kasda, nor with maggafayim. These terms will be explained in the Gemara. And if he went out into the public domain with any of these, he is not liable to bring a sin-offering.

תָּנוּ רַבָּנַן: פּוֹתְקִין מַיִם לַגִּינָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וּמַנִּיחִין מוּגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים עֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְגַּמְּרִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וּמַנִּיחִין גׇּפְרִית תַּחַת הַכֵּלִים עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְגַּפְּרִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ, וּמַנִּיחִין קִילוֹר עַל גַּבֵּי הָעַיִן וְאִיסְפְּלָנִית עַל גַּבֵּי מַכָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְרַפֵּאת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין חִטִּין לְתוֹךְ הָרֵיחַיִם שֶׁל מַיִם אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיִּטָּחֲנוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

The Sages taught in a Tosefta: One may open a canal that passes adjacent to a garden on Shabbat eve at nightfall, so that water will flow into a garden and the garden continuously fills with water all day long on Shabbat. Similarly, one may place incense, perfumed herbs placed on coals to produce a fragrance, on coals beneath the clothes on Shabbat eve and the clothes may be continuously perfumed all day long. And, similarly, one may place sulfur beneath the silver vessels on Shabbat eve at nightfall for the purpose of coloring the vessels, and they may be continuously exposed to sulfur all day long. And one may place an eye salve [kilor] on the eye and a bandage [ispelanit] smeared with cream on a wound on Shabbat eve at nightfall, and the wound may continuously heal all day long on Shabbat. However, one may not place wheat kernels into the water mill unless he does so in a way so that they will be ground while it is still day on Friday and not on Shabbat.

דְחוּיָה הִיא שַׁבָּת אֵצֶל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. לְפִיכָךְ חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת עַל פִּי רוֹפֵא אֻמָּן שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם. סָפֵק שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת סָפֵק שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וְכֵן אִם אָמַר רוֹפֵא לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְרוֹפֵא אַחֵר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: אֲמָדוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ וְכָךְ לִשְׁמוֹנָה יָמִים אֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין עַד הָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת אֶלָּא מַתְחִילִין מֵהַיּוֹם שֶׁהוּא שַׁבָּת וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֲפִלּוּ מֵאָה שַׁבָּתוֹת כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ וְיֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה אוֹ סְפֵק סַכָּנָה מְחַלְּלִין. וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר וּמְכַבִּין מִלְּפָנָיו אֶת הַנֵּר וְשׁוֹחֲטִין לוֹ וְאוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין וּמְחִמִּין לוֹ חַמִּין בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לִרְחִיצַת גּוּפוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר שַׁבָּת לְגַבֵּי חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הֲרֵי הוּא כְּחל לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן:

The [laws of] the Sabbath are suspended in the face of a danger to life, as are [the obligations of] the other mitzvot. Therefore, we may perform - according to the directives of a professional physician of that locale - everything that is necessary for the benefit of a sick person whose life is in danger. When there is a doubt whether or not the Sabbath laws must be violated on a person's behalf, one should violate the Sabbath laws on his behalf, for the Sabbath laws are suspended even when there is merely a question of danger to a person's life. [The same principles apply] when one physician says the Sabbath laws should be violated on a person's behalf and another physician states that this is not necessary. [The following laws apply when physicians] determine on the Sabbath that a person needs [a treatment to be administered] for eight days. We do not say that we should wait until the evening so that it will not be necessary to violate two Sabbaths on his behalf. Instead, the treatment is begun immediately, on the Sabbath, and even one hundred Sabbaths may be violated on his behalf. As long as a person is dangerously [ill] - or even if there is a question whether or not he is dangerously [ill] - and requires treatment, [the Sabbath] should be violated [on his behalf]. A lamp may be lit on his behalf and extinguished on his behalf. [Animals] may be slaughtered on his behalf, [food] baked and cooked on his behalf, and water heated for him, whether to drink or to use for bathing. The general principle for a person who is dangerously ill is that the Sabbath should be considered as a weekday regarding all his needs.

הַמּוֹצִיא תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ חַיָּב מִשּׁוּם הַכִּיס שֶׁאֵין הַכִּיס טְפֵלָה לַתִּינוֹק. אֲבָל אִם הוֹצִיא אֶת הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְלֻבָּשׁ בְּכֵלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ פָּטוּר שֶׁהַכּל טְפֵלָה לוֹ. הָיוּ כֵּלָיו מְקֻפָּלִין עַל כְּתֵפוֹ הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ חַיָּב: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַהוֹצָאָה כַּשִּׁעוּר, כְּשֶׁהוֹצִיא סְּתָם. אֲבָל הַמּוֹצִיא לְזֶרַע אוֹ לִרְפוּאָה אוֹ לְהַרְאוֹת מִמֶּנּוּ דֻּגְמָא וּלְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא:

A person who transfers a living child with a purse hanging around his neck is liable, because of the purse, for the purse is not considered to be subsidiary to the child. If, however, one transfers an adult who is wearing clothes and rings on his hands, one is not liable, for everything is considered to be subsidiary to him. If, by contrast, his garments were folded [and held] on his shoulder, a person who carries him is liable. When does [the abovementioned rule,] that a person is liable only when he transfers the minimum of a standard measure of a substance, apply? When the person transfers the substance without any specific intent. If, however, a person transfers a [seed] to sow, or a substance for medicinal purposes, to show as an example, or the like, he is liable for the slightest amount.

שנינו ביומא אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות... פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקאה וצריך נמי חמין אחרים להבראה, שירחצו אותו בהם לאחר השתיה, אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד, ולא נחלל שבת שתי פעמים, אלא מקדימים ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה, שהזריז בפקוח נפש הרי זה משובח, וספקו דוחה את השבת, ולא ספק זו בלבד, אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא על ידי ארמיים, ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל. נוסחא אחרת, ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי ארמיים ועל ידי קטנים אלא אפילו בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי. נוסחא אחרת אבל מצטרפי לדעת אחרת... וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים, דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה, כדתנן וקורין לה חכמה ממקום למקום. ותנו רבנן אם היתה צריכה לנר, חברתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה שמן, חברתה מביאה לה שמן... והכי פירושא, אין עושין דברים הללו כלל על ידי ארמים וקטנים, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פיקוח נפש, ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבין במצות, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה... אלא מכל מקום כיון דבגמרא אתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא, לא דחינן סוגיא מפורשת ותפסינן סברא בעלמא... אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך, ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל, כמאן דליתנהו דמי (כאילו אינם), אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין, אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות, והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות. ואיכא מאן דאמר מדקתני על פי בקיאין, שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות, ואינו נראה, שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין...

אֲבָל הַמִּעוּט הַזֶּה לְמִילָה אוֹ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. וְכָךְ אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (ירושלמי פ"ח ה"ה) וּמִנַּיִן שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה שַׁבָּת, רַבִּי אַבְהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, מִעוּט.

כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּפָהּ שֶׁל מְלָאכָה חַיָּב עָלֶיהָ. וְכֵן הַמַּעֲבִיר אֶת הַקּוֹץ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ הַמְכַבֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהֶן רַבִּים חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַכִּבּוּי אוֹ לְגוּף הַהַעֲבָרָה אֶלָּא לְהַרְחִיק הַהֶזֵּק הֲרֵי זֶה חַיָּב.

כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצא' בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם [פי' להסירם מעליה] ולהראותם: הגה וע' לקמן סי' ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפי' בחצר או בבית] הלכך לא יצא איש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס [פי' מגן] ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא ולא יצא קטן במנעל גדול דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יוצא באותו שאין בו מכה: יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאינם מרפאים הוי משאוי אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו:

One who utilizes something that is not a piece of jewellery, and is not 'in the normal way its worn', and he goes along the path where people walk to take it out is liable. And any ornament that is insecurely fastened and could easily fall off by itself, one is forbidden from going out with it and if he does go out, he is exempt. A woman may not go out with ornaments that are able to be removed and (easily) displayed. RAMA: And see Siman 303 Seif 18 if it is forbidden in the courtyard or in the house. For this reason a man may not go out with a fencer, a bow, a shield, a club, a spear or with items that are not ornaments, and if he does go out (with these) he is liable to bring a Chatat (offering). And not with armor, or a helmet, or boots and if he went out (with these) he is exempt, because they are usually worn. One may not go out with Tefillin because he has to take them off when he goes to the bathroom. A minor may not go out with big shoes for he might fall and have to carry it with him. However, (a minor) may go out with a big robe. He may not go out with one shoe if he doesn't have an injury to his legs because he might hurt himself that way and have to carry it (the one shoe). However if he has an injury to his legs/feet, he may may go out with (a shoe on) the one that is not injured. It is permitted to go out with down, and a sponge [placed over] a wound because they heal it. They are, therefore, considered as an ornament. Similar laws apply to garlic peels, onion [peels], an adhesive bandage, a compress and a dressing that is on it. And if it fell off we do not put it back on. And the more so that we do not put them on initially (on Shabbat). But it is forbidden to tie a string or a band around the bandage (or other entities that are on the wound) in order to go out with it, for then they are not considered healing agents; rather they are burdens. However regarding rags that are tied to the bandage so that they will not fall off it, one may walk with them, and tie them and untie them.

מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים: כל חולי שהרופאים אומרים שהיא סכנה אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא א' אומר צריך ורופא א' אומר אינו צריך מחללין ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל: הגה וי"א דוקא ישראלים אבל סתם עכו"ם שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאים [איסור והיתר הארוך]. מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו עיין לעיל סי' ש"ו [ב"י בשם הרשב"א]:

(סט) וכבלים וכו' - דנחשב לו כמו מלבוש דדרך הליכתו הוא כן ובטלים הם לגבי הגוף שהוא לבוש בהן ולא חיישינן דילמא נפיל מרגליו ואתי לאתויי דמסתמא כיון דאסור בהם בודאי הם בחוזק על רגליו ולא יפלו: (עט) הארוגים להם - ולכן לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ואפילו אם הם זגין של זהב שאינו עשוי אלא לבני מלכים ג"כ לא חיישינן דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי בידו כיון שהוא ארוג: (פ) אינם ארוגים לא - ואפילו הם קשורים להכסות וכ"ש בזוג שבצוארו דאסור לצאת דחיישינן דילמא מיפסק מהכסות או מצוארו ואתי לאתויי וכ"ש אם הם של זהב דחיישינן דילמא מחייכי עליה להחזיקו כיוהרא דאינו עשוי אלא לעשירים ואתי ליטלן ולאתויי ביד וכתבו בתוספות בשם הריב"א דאפילו בנים קטנים שאינם עשירים אסורים לצאת בזוג של זהב שאינו ארוג בכסות או התלוי בצוארו דחיישינן דילמא מחייכי עלייהו וא"א שלא ישמע אביהם ויטלם ובתוך כך אתי לטלטלם ד"א בר"ה והביאם המ"א וא"ר:

אין יוצאים בקמיע שאינו מומחה וכו' משנה שם (ס.) לא יצא האיש בסנדל המסומר וכו' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ופירש"י אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ובגמ' (סא.) א"ר פפא לא תימא עד דמימחא גברא ומימחא קמיע אלא כיון דמימחא גברא אע"ג דלא מימחא קמיע וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן דכ"ש אם אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא דהא משמע בגמרא שהמחאת קמיע עדיף מהמחאת רופא ואיתא תו בגמרא שם ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד ופירש"י ובברייתא קמייתא תני כל שריפא ושנה ושלש אפי' אדם אחד ל"ק הא למחויי גברא הא למחויי קמיע. ופירש"י הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג' בני אדם ג' מיני חולאים ואיירי בג' מיני קמיעים שאינם דומים זה לזה ולאמחויי גברא שנעשה מומחה לכל קמיעי שיעשה לעולם כדאמרי' בב"ק (לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהם והא דקתני כל שריפא ושנה ושלש מיירי בחולה אחד וכתב זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לג' ולאתמחויי קמיע מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה ע"י אדם זה או אם כתבוה ג' רופאים נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם ואיתא תו בגמרא שם א"ר פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברא תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעי ג' קמיעי לתלתא גברא חד חד זימנא גברי איתמחי קמיע לא איתמחי חד קמיע לתלתא גברא קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ובעי רב פפא ג' קמיעי לחד גברא מאי קמיעי ודאי לא איתמחי גברא איתמחי או לא איתמחי מי אמרינן הא אסי ליה או דילמא מזלא דגברא הוא דמקבל כתבא תיקו. ופירש"י ג' קמיעין. ג' מיני לחש: תלתא תלתא זימני. כל לחש ריפא ג"פ ואפי' אדם א': איתמחי גברא. בכל קמיעות לעולם שהרי הומחה בג' מיני קמיעים: ואיתמחי קמיעי ג' קמיעות הללו נעשו מומחין מיד כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג"פ ואין לומר מזל הרופא גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו: קמיע לא איתמחי לבא מיד רופא אחר: חד קמיע לתלתא גברא. לחולי אחד: קמיע איתמחי. מיד כל אדם: גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה: ג' קמיעי. של ג' מיני חולי: קמיעי ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם אחת: מזליה דהאי גברא. וא"ת ממתני' דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושלש דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאיתמחי קמיע ולא אמרי' מזליה הוא וי"ל דלא דמי התם חד קמיע הוא וליכא למיתלייה במזלא דגברא אלא בקמיע הני ודאי בגברא תלו או ברופא או במתרפא הילכך מיבעיא לן במאי ניתלייה עכ"ל והרא"ש כתב שם פירש"י אם ריפא ג' מיני חולאים בג' מיני קמיעות דאיתמחי גברא לכל הקמיעים גם לחולאים אחרים ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעים וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעים אחרים שאינו בקי בהם הילכך נראה לפרש איתמחי גברא היינו שאם כתב לחש א' בג' איגרות ורפאו שלשתן איתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו אבל לשאר לחשים לא וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר ואיגרת שריפתה ג"פ מומחה לכל אדם ותלת קמיעי לתלתא גברא תלתא זימני ה"פ אם כתב לחש א' בג' איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ איתמחי גברא ללחש זה בכל איגרות שיכתוב ואיתמחי איגרות הללו לכל אדם וכן כתבו התוס' נמצא שהם חולקים על רש"י בפירוש איתמחי גברא ובפי' איתמחי קמיע בפי' איתמחי גברא דלרש"י איתמחי לכל מיני קמיעים שיכתוב ולדבריהם לא איתמחי אלא לקמיעים שהן ממין אותו לחש אבל לא לקמיע לחש אחר בפי' איתמחי קמיעא דלרש"י הוחזק לחש זה אפילו כתבו באיגרת אחרת ואפילו כתבו אדם אחר ולדידהו לא הוחזק אלא אותה איגרת עצמה לבד אבל לא איגרת אחרת שכתוב בה לחש זה אפי' כתבה אדם זה אא"כ איתמחי גברא ולפי דברי התוס' והרא"ש ה"פ דשמעתא תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני כלומר ג' איגרות רפאו ג' בני אדם וכל איגרת הועילה ג"פ איתמחי גברא שכתב ג' איגרות והועילו לג' בני אדם וכל איגרות מאלו איתמחי אפי' אי לא הוי איתמחי גברא שהרי כל אחת הועילה ג"פ תלתא קמיעי לתלת גברי חד חד זימנא גברא איתמחי שכתב ג' איגרות שהועילו אבל אי לאו דגברא איתמחי לא איתמחי שום איגרת מאלו שהרי לא הועילה כל אחת אלא פעם אחת חד קמיע לתלת גברי קמיע איתמחי כלומר איגרת זו היא מומחה שהועילה ג"פ גברא לא איתמחי שלא כתב אלא איגרת אחת שהועילה וכתבו התוספות דה"ה חד קמיע לחד גברא תלתא זימני דאיתמחי קמיע והאי דנקט לתלתא גברי לאשמעינן דאפילו הכי גברא לא איתמחי וכן משמע מדברי הרא"ש בעי רב פפא תלת קמיעי לחד גברא כלומר כל איגרת לא הועיל אלא חד זימנא קמיע ודאי לא איתמחי גברא מי אמרינן דכיון שכתב ג' איגרות שהועילו אתמחי או דילמא כיון שכל אגרותיו לא הועילו אלא לאדם א' איכא למימר מזלא דגברא דמקבל כתבא גרים ולא איתמחי וסלקא בתיקו וכתבו התוס' והרא"ש דלגבי המחאת קמיע לא מיבעיא ליה באיגרת שרפאה ג"פ לאדם אחד אי אמרי' דאיתמחי קמיע דפשיטא ליה דאיתמחי ולא תלינן במזלא דגברא משום דהמחאת קמיע עדיף מהמחאת גברא ומש"ה אע"ג דפשיטא ליה גבי המחאת קמיע מיבעי ליה גבי המחאת גברא ופסקו סמ"ג וסמ"ק וספר התרומה ורבינו ירוחם בח"ה בעיא דרב פפא לחומרא וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ט וכן משמע ברמזים וכ"כ בקצת ספרי רבינו אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג"כ לא איתמחי גברא ולא קמיעי וכן מצאתי בספר מוגה מיד אדם גדול ואע"פ שבקצת ספרים כתוב איתמחי גברא ולא קמיעי ליתא להאי נסחא דא"כ נמצא חולק על כל הפוסקים ועוד דא"כ ה"ל למתנייה ולערובי בהדיה מ"ש לעיל איתמחי גברא ולא איתמחי קמיע והכי הל"ל כגון שכתב לחש אחד בג' איגרות ורפאו שלשתן לג' אנשים או לאיש אחד ומדלא ערבינהו משמע ודאי דלא הוי מצי לערבינהו דכל שלא הועילו אלא לאדם אחד לא איתמחי גברא ולא קמיעי והכי דייק לישנא דאבל דקתני דמשמע דלא דמי לדלעיל כלל דבאינך איתמחי גברא או קמיע ומש"ה שרו אבל בכה"ג לא איתמחי חד מינייהו ולפ"ז מ"ש כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות ורפאו שלשתן היינו דוקא ברפאו ג' בני אדם שאם לא רפאו אלא אדם אחד היינו בעיא דרב פפא דסלקו בתיקו ולחומרא דגברא נמי לא אתמחי ומ"ש כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו ג"פ אפילו לא רפאה כל שלש פעמים אלא לאדם אחד איתמחי קמיע ומ"ש כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ כלומר דנהי דלאמחויי גברא בעינן שכל אגרת תועיל לאיש אחד לאמחויי האגרת לא מיבעיא אם כל אגרת הועילה לג' אנשים פעם אחת בכל איש דהא ודאי איתמחי כיון שכל אגרת הועילה ג"פ באנשים מחולפים אלא אפילו אם כל אגרת הועילה ג"פ לאדם אחד אתמחי כל הג' אגרות דאע"ג דלהמחאת גברא בעינן ג' אנשים להמחאת האגרת באדם א' ג"פ סגי וכמו שכתבתי בשם התוס' והרא"ש: אחר שכתבתי כל זה מצאתי כתוב ביאור לשון זה בסידור נכון ואע"פ שהכל עולה לסגנון אחד ראיתי להעתיקו שאין בית המדרש בלא חידוש וז"ל אתמחי גברא ולא קמיע הוא בשכתב פרשת והיה אם שמוע בדרך משל בג' אגרות וריפא בכל אחת מהן אדם אחד אח"כ כתב פעם אחרת והיה אם שמוע ולא ריפא בה ג"פ האיש נעשה מומחה אחר שריפא ג' בני אדם בג' אגרות הקמיע לא נעשה מומחה אחר שלא ריפא ג"פ והדין בזה שמותר לצאת בכל אגרת זה האיש מזה הלחש וא"ת היאך אפשר שנמחה האיש ולא הקמיע והלא כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ אגרת זו ודאי תועיל תירצו התוס' דנ"מ שאם אבד המחאתו כגון שכתב ג' קמיעות ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד המחאתו חלוקה אתמחי קמיע ולא גברא מבוארת במה שכתבתי והוא שכתב והיה אם שמוע באגרת אחת וריפאה האגרת ג"פ אפילו לאדם אחד כ"ש לג' אנשים והדין בזה כל אדם יכול לצאת באותה האגרת אתמחי גברא וקמיע הוא כשכתב והיה אם שמוע בג' אגרות וריפאו השתים מהן כל אחת איש א' והשלישית ריפאה ג' אנשים או ג"פ איש א' בזה נמחה האיש והקמיע הג' ואם כל אחד מאותן האגרות ריפאו ג"פ נעשו כולן מומחות ואל יקשה עליך קמיע שלישי האיך נמחה והלא מיד כשיתרפא האדם ג' בקמיע ג' נמחה האיש וכיון שנמחה האיש ודאי שאותה האגרת תועיל מכאן ואילך שאפשר לומר כגון שב' קמיעות מאלו ריפאו ג"פ לב' אנשים והקמיע הג' לאחד מאלו האנשים ב"פ ועכשיו כבר נמחו שני קמיעים והאיש והקמיע הג' עדיין לא נמחה וחזר וריפא קמיע שלישי אדם ג' שעכשיו בא בבת אחת המחאת האיש והמחאת הקמיע והשתא מ"ש כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וריפאו שלשתן היינו לומר שריפאו לג' אנשים כי אם ריפאו הג' אגרות לאיש א' לא אתמחי גברא כמ"ש בסוף אבל אם כתב וכו' ובזה לא ביאר בעל הספר כל צרכו או סמך על המבין גם מ"ש בזאת החלוקה וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר אינו פי' למ"ש לא אתמחי קמיע דא"כ יקשה למה שאמר למטה באתמחי קמיע וז"ל שאותה האגרת מומחה לכל אדם אבל הכל הוא פי' אתמחי גברא כי פי' לא אתמחי קמיע יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיע כי מכלל הן אתה שומע לאו אבל לפי שפי' דאתמחו גברא ר"ל לאותו לחש לבד לא לשאר לחשים הוצרך לומר כי זה הלחש מיד אחר אינו מומחה שאם היה מומחה מיד אחר מה יתרון לאדם שנמחה גם הזכירו למה שאתמחי קמיע ר"ל לאותו האגרת לבד אבל הלחש לא מיד הכותב ולא מיד איש אחר אינו מומחה גם הזכירו כנגד פירש"י באתמחי גברא ומ"ש בחלוקה השניה מבואר במה שכתבנו ותדקדק שכתב בה שריפא ג"פ סתם ולא חילק כלל למה שאמר כמו שכתבתי שאפי' ג"פ לאדם אחד די וא"צ שירפא לג' אנשים גם בעל הספר כתב זה בפי' בחלוקה שלישית במ"ש וכל אחד הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג"פ הנה לך בפי' שאין חילוק כלל ומ"ש בחלוקה הג' הכל מבואר כשתעיין מה שכתבנו שלא הוכרח הרב לומר באתמחי גברא וקמיע שכל א' מהקמיעים ירפא ג' אנשים כי האחד לבדו שירכא ג' אנשים ושתים האחרות כל א' איש א' אתמחי גברא וקמיע א' אבל הסבה שכתב כן לכשיהיו כל הג' קמיעות מומחים כאשר כתבנו ופי' מ"ש אתמחי גברא ללחש זה וכו' ואתמחי אגרות הללו וכו' תבין במ"ש בתשובת הקושיא שהקשינו למעלה בחלוקה הראשונה ור"ל אתמחי אגרות הללו לכל אדם אף אם זה האיש יאבד המחאתו נשארו אלו האגרות מומחות לעולם לכל אדם והוכרח לומר זה שאל"כ יקשה אחר שזה האיש הוא מומחה לכל אגרות שיכתוב מזה הלחש מה יתרון לאלו האגרות שאמר עליהן ואתמחי אגרות הללו וכו' ובזה יתיישב גם כן קושיא שיש בלשון ה"ר יעקב מה לו להזכיר הדבר הפשוט אפילו בדרך כ"ש אבל במה שאמרתי מודיע לנו חידוש גדול ומ"ש אבל אם כתב ג' קמיעים וכו' אינה חלוקה רביעית אבל היא מעין חלוקה הראשונה ודומה לה ואין הפרש ביניהם אלא שהראשונה היא שרפאו הג' אגרות לג' בני אדם וזו שריפאו לאדם א' ג"פ והיא בעיא בגמרא ועלתה בתיקו ולחומרא והאמת כי הלשון אינו מדוייק ממש שהל"ל אבל אם כתב לחש אחד בג' אגרות לאדם אחד וריפאו וכו' כמו שכתב למעלה בחלוקה הראשונה אחר שאין חילוק ביניהם כי אם בענין לרפאות ג' בני אדם או אדם אחד ג"פ כמו שכתבתי. ואל יקשה עליך למה לא נאמר גם כן למעלה בחלוקת אתמחי קמיע בזה י"ל מזליה דהאי גברא דמקבל קמיע הוא אחר שהאמת הוא כאשר כתבתי שלהמחאת הקמיע א"צ שירפא לג' בני אדם אלא לאדם אחד ג"פ והטעם כי אחר שהמחאת הקמיע תלוייה בעשייתו כתקונו יותר יש לתלות ענין הרפואה בתיקון הקמיע מבמזלו של זה האיש אבל באתמחי גברא אחר שהוא תלוי במזל הרופא יש לספק שמא מזל הרופא גורם או מזל החולה עכ"ל ודברי סמ"ג וסמ"ק והתרומה כדברי רש"י דאם ריפא ג' מיני חלאים וג' מיני קמיעות אתמחי גברא לכל הקמיעות גם לחלאים אחרים וכתבו עוד שלא יקרא אדם מומחה ע"י שריפא ג' בני אדם ע"י תחבושת או משקה אלא דוקא אם הוא מומחה הקמיעים ואע"פ שהנותנו אינו יודע כלום ברפואה וזה פשוט וכתוב בהגהות אשיר"י וז"ל רופא מומחה שעשה קמיע חדש לשום חולה אותו קמיע לבד מותר ואם יעשנו אדם אחר אינו מומחה אע"פ שריפא ג"פ מיד המומחה איכא למימר מזל הרופא גרם אבל קמיע שבא מיד אדם שאינו מומחה וריפא ג"פ נעשה מומחה מיד כל אדם דאין כאן לתלות במזל הרופא כיון שלא היה מומחה בשעה שעשהו עכ"ל והרמב"ם בפרק י"ט כתב וז"ל ואיזה קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא ג' בני אדם בקמיעים אחרים עכ"ל נראה שמפרש דכי אמר רב פפא חד קמיע לתלת גברי קמיע אתמחי דוקא קאמר אבל לגברא חד תלת זימני לא אתמחי קמיע ושלא כדברי המפרשים שכתבו דלאו דוקא אבל אין בדבריו הכרע אם תופס כפי' רש"י או כפי' התוס': ומ"ש רבינו מותר לצאת בקמיע מומחה ל"ש הוא של כתב או של עיקרין וכו' עד ויצא בו לר"ה הכל שם בגמרא ופי' רש"י של עיקרין של שרשי סמנין קרוי נמי קמיע: נאמן הרופא וכו' ירושלמי בפ' במה אשה נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושלשתי וכתבוה הרא"ש והר"ן והמרדכי בפרק הנזכר:

(ד) מצוה וכו' - פי' לעשות לו רפואה והטעם משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם: (ו) והשואל וכו' - פי' אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה הרי הוא שופך דמים שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן והרי הכתוב אומר לא תעמוד וגו' ובירושלמי איתא הנשאל הרי זה מגונה פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות [רדב"ז]: (יז) סכנת נפשות - צ"ל ספק סכנת נפשות ור"ל דאפילו אומרים רק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי וזהו שסיים הרמ"א וע"ל סימן תרי"ח דכן מבואר שם לענין אכילת יוה"כ וה"ה כאן:

(לו) מי שראה או שמע שאחד מישראל בסכנה כגון שהוא טובע בנהר או שנפל עליו גל או שהיה נרדף מפני רשעים או שהעלילו עליו ואפשר שיהרגוהו אם לא ימהרו ישראל להצילו מצות עשה מן התורה להצילו וכן חולה שיש בו חולי של סכנה מצוה להשתדל לרפאותו בכל עוז וכל אלה מצות פקוח נפש שדוחה שבת והמתרשל בה נקרא שופך דמים ובכלל זה מצות פדיון שבוים ומצות פיקוח נפש נוהגת גם בגר תושב הוא המקיים שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

(ה) קביעות הראשון במקומו - ואע"ג דבעלמא אמרו כל דפריש מרובא פריש אפילו היכא דהקביעות נשאר במקומו גבי פיקוח נפש אקילא רחמנא דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם משמע שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל:

אבל מותר לכבד-שמיעה להשתמש במכשיר שמיעה חשמלי המוצמד לאוזנו, ובתנאי שיפעיל את המכשיר מערב שבת, ובמשך השבת לא יגביר את הזרם שבמכשיר ולא יפחית. וכשירצה לישון יסיר את המכשיר מאוזנו בלא לכבותו, ולמחרת בבוקר יחזיר אותו לאוזנו בלא להפעילו. ואף שלמדנו שאסור להשתמש ברמקול וטלפון, מפני שהדיבור דרכם מגביר את זרמי החשמל שבמכשיר, זהו דווקא כאשר מדברים ישירות למכשיר, אבל כאשר מדברים כדרך העולם, הרי שהפעלת המכשיר שבאוזן השומע נעשית בכוח שני שזו פעולת 'גרמא', ובשעת הדחק מתירים 'גרמא'. ואין בזה איסור של השמעת קול בשבת או זלזול בשבת, הואיל והקול נשמע לאוזנו של בעל המכשיר בלבד.

Nevertheless, one who is hard of hearing may use an electric hearing aid that rests on or inside the ear on Shabbat as long as it is turned on before Shabbat and he does not adjust the volume on Shabbat. When he wants to go to sleep, he should remove the device without shutting it off. In the morning, he may put it back in without turning it on. Although we stated that one may not use a microphone or telephone because speaking into it increases the electric current, this prohibition applies only when someone speaks directly into them. However, when speaking normally, the activation of the device in the wearer’s ear is secondary and therefore a form of grama, which is permitted when truly necessary. Furthermore, there is no problem of producing sound on Shabbat or belittling Shabbat since the sound is heard only by the wearer.

והנה בנוגע להולכת המכונה שמיעה (סולל באקוסטיק), אף אם רק במקום שאין שם רה"ר דאורייתא, ואף באופן שהחוט בעצמו בתוך הבגד

כעת הנני להשיב ע"ד שאלתו בענין המכונת שמיעה אם מותר לישאו בחוץ בשבת, כי עכשיו הוא הדבר המצוי והמתפשט בעולם, ומי שהוא רגיל בה בימות החול, קשה לו שלא להשתמש בה בשבת.

בדבר נער כבר שית ואביו ת"ח וחרד לדבר ד' והילד כנראה נולד חרש, וחסר לו כח הדבור וגם השמיעה, ומטפלים עמו ללמדו לדבר ולהוציא הברות, וגם לומדים עמו עברי ותפלה, וכבר יכול להתפלל, ובימות החול משתמש במכונה שנושא על לבו ובגדיו

ע"ד אשה זקנה שיש לה מכונת שמיעה חדשה ממדינת הולנד, שהוא קטנה ממש ככפתור קטן ואין שום משיחה או חבל או שאר דבר, רק הכל מונח באותו כפתור, והכפתור באוזן שאינו נראה בחוץ כלל, מה הדין להוצאת שבת.