Hearing Aids and Shabbat Observance

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא. אֲזַל גַּבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָא לֵיהּ מִלְּתָא חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: בְּשַׁבָּת מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי מִצְטְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית, אִישְׁתְּבַע: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא. נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא. מִמַּאי הֲוָה? מֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דְּחִיטֵּי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. וּמַאי סִימָנֵיהּ — כַּד רָמֵי מִידֵּי בְּכַכֵּיהּ וְאָתֵא דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, עֲבַד הָכִי בְּשַׁבְּתָא וְאִיתַּסִּי. וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא הוֹאִיל וּמַתְחִיל בַּפֶּה, וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּמַאן — כְּרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ, דְּאָמַר: הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בְּזוֹ, וְלֹא בְּאַחֶרֶת.

§ The mishna said: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. The Gemara discusses a related incident: Rabbi Yoḥanan suffered from the illness tzefidna, which first affects the teeth and gums and then the intestines. He went to a certain gentile matron [matronita] who was a well-known healer. She prepared a medicine for him on Thursday and Friday. He said to her: What shall I do on Shabbat, when I cannot come to collect the medicine from you? She said to him: You will not need it. He asked her: If I do need it, what shall I do? She said to him: Swear to me that you will not reveal the remedy; then I will tell you, and you can prepare it yourself should you need it. He swore: To the God of the Jews, I will not reveal it. She told him the remedy. Rabbi Yoḥanan then went out and taught it publicly, revealing the secret of the remedy. § The Gemara asks: From where does this disease tzefidna come? It is from eating wheat bread that is too hot and fish remains fried in oil. What is the sign of this sickness? When one puts something between his teeth, blood comes out from his gums. When Rabbi Yoḥanan suffered from tzefidna, he prepared this medicine described above on Shabbat and was cured. The Gemara asks: And how did Rabbi Yoḥanan prepare this medicine on Shabbat for an ailment which affects only the gums but is not life-threatening? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Tzefidna is different, since it does indeed begin in the mouth and appears to be an illness of the teeth, but it ends up in the intestines and is dangerous. Rav Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: In accordance with whose opinion did you do this? Was it not in accordance with the opinion of Rabbi Matya ben Ḥarash, who said: In the case of one who suffers pain in his mouth, one puts medicine in his mouth on Shabbat, which is a minority opinion? Rabbi Yoḥanan said to him: It is so, but I say the Sages agreed with him about taking medicine in this case alone, but no other. If so, with regard to medicine on Shabbat, the view of Rabbi Matya ben Ḥarash is not a minority opinion.

תָּנוּ רַבָּנַן: פּוֹתְקִין מַיִם לַגִּינָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וּמַנִּיחִין מוּגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים עֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְגַּמְּרִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וּמַנִּיחִין גׇּפְרִית תַּחַת הַכֵּלִים עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְגַּפְּרִין וְהוֹלְכִין כׇּל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ, וּמַנִּיחִין קִילוֹר עַל גַּבֵּי הָעַיִן וְאִיסְפְּלָנִית עַל גַּבֵּי מַכָּה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וּמִתְרַפֵּאת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין חִטִּין לְתוֹךְ הָרֵיחַיִם שֶׁל מַיִם אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיִּטָּחֲנוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ לְבֵית הִלֵּל אִית לְהוּ שְׁבִיתַת כֵּלִים דְּאוֹרָיְיתָא, גׇּפְרִית וּמוּגְמָר מַאי טַעְמָא שָׁרוּ? מִשּׁוּם דְּלָא קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה. אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן מַאי טַעְמָא שָׁרוּ — מִשּׁוּם דְּלָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, וּמֵינָח נַיְיחָא. מְצוּדַת חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים דְּקָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, מַאי טַעְמָא שָׁרוּ? הָתָם נָמֵי בְּלֶחִי וְקוּקְרֵי דְּלָא קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה.

The Sages taught in a Tosefta: One may open a canal that passes adjacent to a garden on Shabbat eve at nightfall, so that water will flow into a garden and the garden continuously fills with water all day long on Shabbat. Similarly, one may place incense, perfumed herbs placed on coals to produce a fragrance, on coals beneath the clothes on Shabbat eve and the clothes may be continuously perfumed all day long. And, similarly, one may place sulfur beneath the silver vessels on Shabbat eve at nightfall for the purpose of coloring the vessels, and they may be continuously exposed to sulfur all day long. And one may place an eye salve [kilor] on the eye and a bandage [ispelanit] smeared with cream on a wound on Shabbat eve at nightfall, and the wound may continuously heal all day long on Shabbat. However, one may not place wheat kernels into the water mill unless he does so in a way so that they will be ground while it is still day on Friday and not on Shabbat. Since the obligation of resting utensils on Shabbat was mentioned, the Gemara says: Now that you said that Beit Hillel also hold that resting utensils on Shabbat is required by Torah law, with regard to sulfur and incense on coals that are placed under silver vessels and clothes, respectively, what is the reason that the Sages permitted this on Shabbat? Isn’t that performed on Shabbat in utensils? The Gemara answers: Because the utensil itself does not perform an action when the incense or sulfur is burning. With regard to the bundles of flax, what is the reason that they permitted placing them in the oven on Shabbat eve at nightfall to dry, even though the oven is performing a prohibited labor on Shabbat? Because it does not perform an action; rather, on the contrary, it sits idle in its place and the prohibited labor occurs on its own. However, with regard to traps of an animal, and a bird, and a fish, which perform a bona fide action of trapping, what is the reason that they permitted spreading them on Shabbat eve at nightfall? The Gemara explains: There too, it is referring to a fish hook and nets [kokrei], which perform no action. They stand in place, and the fish comes to them and is trapped. Indeed, a trap that performs an action is prohibited.

אָמַר רַבָּה בַּר זוּטְרָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַעֲלִין אׇזְנַיִם בְּשַׁבָּת. תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: בַּיָּד אֲבָל לֹא בְּסַם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּסַם אֲבָל לֹא בַּיָּד. מַאי טַעְמָא? מִזְרָיף זָרֵיף. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עַיִן שֶׁמָּרְדָה מוּתָּר לְכוֹחְלָהּ בְּשַׁבָּת. סְבוּר מִינֵּיהּ: הָנֵי מִילֵּי הוּא דִּשְׁחִקִי סַמָּנִין מֵאֶתְמוֹל, אֲבָל מִשְׁחָק בְּשַׁבָּת וְאֵתוֹיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — לָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲפִילּוּ מִישְׁחָק בְּשַׁבָּת וְאֵתוֹיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — מוּתָּר.

§ The Gemara returns to the issue of medical treatment on Shabbat. Rabba bar Zutra says that Rabbi Ḥanina says: One may raise his ears to their appropriate position, i.e., set his dislocated jaw, on Shabbat. Rav Shmuel bar Yehuda teaches: This applies only if one raises it by hand, but not by means of medicine. There are those who say the opposite: One may raise his ears by means of medicine, but not by hand. What is the reason that one may not manually raise the ear? It is because doing so might injure [zareif ] the ear, which would constitute a violation of Torah law, whereas applying medicine is a violation of rabbinic law. Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: With regard to an eye that rebelled, i.e., which is apt to pop out of its socket, it is permitted to apply blue eye shadow to it on Shabbat. The Sages initially concluded from this that this statement applies only where one had already ground the ingredients yesterday, i.e., on Shabbat eve, but if he planned to grind them on Shabbat, or to bring them through a public domain, it would not be permitted, as this would constitute a desecration of Shabbat by Torah law. To dispel this notion, one of the Sages, named Rabbi Ya’akov, said to them: This matter was explained to me by Rav Yehuda, who said that even if he plans to grind the ingredients on Shabbat and bring it through a public domain, it is permitted.

מַהוּ לְמִימַּץ וּלְמִיפְתַּח? אֲמַר לֵיהּ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מַתְנָה וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר עוּקְבָא, וְתַרְוַויְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי אָמְרִין, חַד אָמַר: יַיִן, בְּתוֹךְ הָעַיִן — אָסוּר, עַל גַּב הָעַיִן — מוּתָּר. וְחַד אָמַר: רוֹק תָּפֵל [אֲפִילּוּ] עַל גַּב הָעַיִן — אָסוּר. תִּסְתַּיֵּים דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הוּא דְּאָמַר יַיִן בְּתוֹךְ הָעַיִן — אָסוּר, עַל גַּב הָעַיִן — מוּתָּר, מִדְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹרֶה אָדָם פִּיתּוֹ בְּיַיִן וְנוֹתְנוֹ עַל גַּב הָעַיִן בְּשַׁבָּת. דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִמַּאן — לָאו דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מֵאֲבוּהּ? וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: רוֹק תָּפֵל אֲפִילּוּ עַל גַּבֵּי הָעַיִן אָסוּר, דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִמַּאן? אִילֵּימָא דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מֵאֲבוּהּ, אֶלָּא לֵוִי — וְלָא חֲדָא אָמַר?! אֶלָּא: חֲדָא שְׁמִיעָא לֵיהּ מֵאֲבוּהּ וַחֲדָא שְׁמִיעָא לֵיהּ מִלֵּוִי, וְלָא יָדְעִינַן הֵי מֵאֲבוּהּ הֵי מִלֵּוִי.

Ravin asked another question: When one washes himself on Shabbat in water from the Dead Sea, what is the halakha? Is it permitted for him to close and open his eyes in the water so that the water gets inside? Rabbi Yirmeya said to him: That case I did not hear; however, with regard to a similar case, placing wine in one’s eye on Shabbat, I did hear. As Rabbi Zeira said, sometimes he said it in the name of Rav Mattana and sometimes he said it in the name of Mar Ukva, and they both said it in the name of Shmuel’s father and in the name of Levi: One of them said: With regard to placing wine inside the eye on Shabbat, it is prohibited because it heals; on the eye, it is permitted. And one of them said: Bland saliva, saliva from one who has not eaten since waking, even placing it on the eye on Shabbat is prohibited because it is commonly used as medicine. The Gemara comments: Conclude that Shmuel’s father is the one who said that placing wine inside the eye is prohibited but on the eye is permitted, from the fact that Shmuel said: A person may soak his bread in wine and place it on his eye on Shabbat. He said this after he heard this halakha from whom? Is it not that he heard it from his father? The Gemara rejects this: And according to your reasoning, that halakha which Shmuel said: It is prohibited to place bland saliva even on the eye on Shabbat, he said this after he heard this halakha from whom? If we say that he heard it from his father, then Levi, who was cited together with Shmuel’s father in the list of those who stated the halakhot, did he himself not say even one halakha? Rather, one halakha Shmuel heard from his father, and one halakha he heard one from Levi, and we do not know which he heard from his father and which he heard from Levi.

כּוֹחֶלֶת — מִשּׁוּם צוֹבַעַת, גּוֹדֶלֶת וּפוֹקֶסֶת — מִשּׁוּם בּוֹנָה. וְכִי דֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ? אִין, כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״, מְלַמֵּד שֶׁקִּילְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם — שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא ״בַּנָּיְתָא״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גּוֹדֶלֶת כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת, לְעַצְמָהּ — פְּטוּרָה, לַחֲבֶרְתָּהּ — חַיֶּיבֶת. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִשָּׁה לֹא תַּעֲבִיר סְרָק עַל פָּנֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁצּוֹבַעַת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן — כִּגְרוֹגֶרֶת. הַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ, שָׁגַג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב — לוֹקֶה אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.

A woman who applies eye shadow is liable due to dyeing; one who braids her hair and applies blush is liable due to the prohibition against building. The Gemara asks about this: And is that the typical manner of building? The Gemara answers: Yes, braiding one’s hair is considered building, as Rabbi Shimon ben Menasya taught that the verse states: “And the Lord God built the side that He took from Adam into a woman” (Genesis 2:22), which teaches that the Holy One, Blessed be He, braided Eve’s hair and brought her to Adam. From where is it derived that this is the meaning of built? It is because in the islands of the sea they call braiding building. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to a woman who braids her hair and who applies eye shadow or blush on Shabbat, if she did it for herself, she is exempt; if she did it for another, she is liable. This is because a woman cannot perform these actions for herself in as complete a fashion as she can for someone else. And, so too, Rabbi Shimon ben Elazar would say in the name of Rabbi Eliezer: A woman may not apply rouge to her face on Shabbat because by doing so she is dyeing, which is one of the prohibited labors on Shabbat. The Sages taught in a baraita: One who milks an animal, and one who sets milk to curdle, and one who makes cheese, in the measure of a dried fig-bulk, and one who sweeps the house, and one who sprinkles water on the floor, and one who removes honeycombs, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives forty lashes; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: Both this, on Shabbat and that, on a Festival, these actions are only prohibited due to a rabbinic decree, not by Torah law. Therefore, one is neither liable to bring a sin-offering nor to receive lashes for performing those actions.

כִּדְרַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי, דְּאָמַר: כׇּל צׇרְכֵי חוֹלֶה נַעֲשִׂין עַל יְדֵי אַרְמַאי בְּשַׁבָּת, וְכִדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ עֲצֵי אֲשֵׁירָה נָמֵי! וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נָמֵי לָא?! לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי עֲצֵי אֲשֵׁירָה לָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״. וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכׇל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכׇל נַפְשְׁךָ״?

The Gemara discusses another matter pertaining to deriving benefit. Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said with regard to objects from which it is prohibited to derive benefit: One may heal oneself with any substance except for wood of a tree designated for idolatry [asheira]. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say it is a case in which there is danger to a person’s life, then it is permitted to use even the wood of an asheira. And if it is a situation where there is no danger, then all the prohibited substances in the Torah also may not be used, as one may not derive benefit from them. The Gemara answers: Actually, it is referring to a case where there is danger, and even so, one my not derive benefit from the wood of an asheira. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul,” why is it stated: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.

הָאוֹמֵר ״גַּד גַּדִּי, וּסְנוּק לָא אַשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי״ — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״גַּד״ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים: כל חולי שהרופאים אומרים שהיא סכנה אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא א' אומר צריך ורופא א' אומר אינו צריך מחללין ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל: הגה וי"א דוקא ישראלים אבל סתם עכו"ם שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאים [איסור והיתר הארוך]. מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו עיין לעיל סי' ש"ו [ב"י בשם הרשב"א]:

(פה) ואסור ליתן וכו' - אף דהוא רק איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו [ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט] בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדום לחתוך בו דבילה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור: הגה כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה [מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבי ירוחם חי"ג והמגיד פרק כ"ה ות"ה סי' ס"ו וכל בו סוף דיני שבת] וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מקרי טלטול [תשובת מהרי"ו סי' רכ"ו]: כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפי' אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו: וכתבי הקדש ואוכלים מותר לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל: הגה ותפילין אין לטלטלם כי אם לצורך (תרומת הדשן ועיין בב"י) ושופר אסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו (הגהות אשירי סוף פרק במה מדליקין):

3. It is permitted to move a Keli she’melachto l’issur, (if it was used during twilight for a prohibition, for example a lamp that was lit, see above Siman 279), either in order to use the Keili, for example to use a goldsmith’s or blacksmith’s hammer to crack open nuts or an axe to cut dates, or to use its place, i.e. one needs to use the place the Keili is occupying. One is permitted to remove it and place it wherever one wants. However from sun to shade, i.e. if he is only moving it to prevent it from getting broken or from getting stolen, it is forbidden to move. RAMA: It is only forbidden to move Muktze, but touching without moving is permitted. Therefore it is permitted to touch the candleholders in Shul on which candles are placed, or the (portable) stove with fire within, and it is permitted to remove a non-Muktze item placed on top of Muktze [Mordechai, Perek Kol HaKeilim; Rish; Rabbeinu Yerucham; the Maggid]. It is also permitted to move a Muktze through blowing, as it is only moving the Muktze kil’achar yad (backhandedly) and is therefore not called moving. [Teshuvos Mahariv, Seif 226] 4. It is permissible to move a Keli she’melachto le’heter (a Keili generally used for a heter) even if one is only moving it to prevent it from getting broken or stolen, but to move it for no purpose at all is forbidden. It is permissible to move holy writings and food for no purpose at all. RAMA: Tefillin should only be moved when necessary. (Terumat HaDeshen and see in the Beis Yosef). It is forbidden to move a Shofar unless for the sake of using it or for using its place. (Ha'gahot Ashiri, end of Perek Bameh Madlikin

הנה קודם שנבאר סימן זה אקדים פתיחה קטנה. הנה איסור טלטול מוקצה שגדרו חז"ל כתב הרמב"ם בס"פ כ"ד וז"ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטלה טעם שנאמר בתורה למען ינוח ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה בדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר עכ"ל. והראב"ד נתן טעם שהוא גדר להוצאה שאם נתיר לטלטל כל דבר יבוא עי"ז גם להוציא מרה"י לר"ה. ודע דמכאן עד ס"ס שי"ב נתבאר ד' חלקים של מוקצה. חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל. חלק ב' דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. חלק ג' כלי שמלאכתו לאיסור בסעיף ג'. חלק ד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה ואפילו הוסרו בשבת כיון שהיה עליו בין השמשות מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא [ויש עוד ב' חלקים מוקצה אחד דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה וזה יתבאר בהלכות יו"ט. שנית מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה ויתבאר אי"ה בהלכות סוכה] וביאור דינים אלו מכאן עד סוף סימן שי"ב כ"כ הב"י ולכן המעיין בסימנים אלו יבין כל דין איזה חלק מוקצה הוא: (א) כל הכלים וכו' - ר"ל אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו או מקומו וכדלקמן בס"ג: (ד) לצורך גופו - דהיינו שצריך לגוף הדבר למלאכה אחרת של היתר:

דִּין חוֹלֶה בְּשַׁבָּת וּבוֹ נ"ה סְעִיפִים: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ בְּעָלְמָא שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּלָל, וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא — אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וַאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם סְרַךְ מְלָאכָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין בּוֹ שׁוּם אִסּוּר כְּלָל לְבָרִיא, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה לִרְפוּאָה וְנִכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה — אָסוּר, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹק סַמְמָנִים לִרְפוּאָה כְּשֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לַעֲסוֹק בִּרְפוּאוֹת בְּשַׁבָּת, וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם טוֹחֵן: חוֹלֶה שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת חָלְיוֹ לְמִשְׁכָּב וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁנֶּחֱלַשׁ מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ כְּנָפַל לְמִשְׁכָּב הוּא דוֹמֶה — הֲרֵי צְרָכָיו נַעֲשִׂין עַל יְדֵי נָכְרִי, אֲפִלּוּ בִּמְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, כְּגוֹן לֶאֱפוֹת לוֹ אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ אִם צָרִיךְ לְכָךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא הִתִּירוּ אוֹתָן לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אַף עַל פִּי כֵן הִתִּירוּ לוֹ אִסּוּר בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים בְּשַׁבָּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻתָּר מֵחֲמַת עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַנָּכְרִי גּוֹרֵם לוֹ הָאִסּוּר. אֲבָל אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר, כָּל שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנַת נֶפֶשׁ. וּלְחַלֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּאִסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּיָדַיִם, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת לוֹ כָּל רְפוּאָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ בְּעַצְמָהּ שׁוּם סְרַךְ מְלָאכָה בַּעֲשִׂיָּתָהּ אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ גַּם בָּהּ בְּעַצְמָהּ אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲשִׂיָּתָהּ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ לוֹ בְּלֹא שׁוּם שִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל, אִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפַל לְמִשְׁכָּב וְגַם לֹא חָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר, אֶלָּא שֶׁנָּפַל לְמִשְׁכָּב, אוֹ שֶׁמִּצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ — אֵין עוֹשִׂין לוֹ דָּבָר הָאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל. וְעַל יְדֵי שִׁנּוּי מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מְלָאכָה גְמוּרָה, כְּגוֹן הַגּוֹנֵחַ [שֶׁמֻּתָּר לִינַק] בְּפִיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמְּשַׁנֶּה בַּעֲשִׂיָּתָהּ — אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם צָרִיךְ לוֹ לֶאֱכוֹל מַאֲכָלִים הַנִּכָּרִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהוּא (דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי וְהוּא) חוֹלֶה בְּכָל גּוּפוֹ — הִתִּירוּ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל: וְאִם לֹא נָפַל לְמִשְׁכָּב, וְגַם אֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁנֶּחֱלַשׁ כָּל גּוּפוֹ (אֲבָל עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ צַעַר גָּדוֹל) — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כָּל שְׁבוּת הַנַּעֲשֶׂה בְּשִׁנּוּי, אֲפִלּוּ הוּא מְלָאכָה. אֲבָל אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל מַאֲכָלִים הַנִּכָּרִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר שְׁבוּתִים שֶׁלֹּא בְשִׁנּוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם סְרַךְ מְלָאכָה. וְכֵן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה גְמוּרָה עַל יְדֵי נָכְרִי, שֶׁזֶּהוּ שְׁבוּת גָּמוּר, שֶׁלֹּא בְשִׁנּוּי. וְאִם אֵין לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְלֹא חֹלִי הַכּוֹלֵל כָּל הַגּוּף, אֶלָּא מִקְצָת חֹלִי — אֲזַי מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְשִׁנּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ז, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּשִׁנּוּי. וְלָכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה מִבַּחוּץ עַל יְדֵי נָכְרִי שֶׁיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בָּזֶה. וְאַף שֶׁמְּסַיֵּעַ לוֹ קְצָת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (אֲבָל אָסוּר לֶאֱכוֹל מַאֲכָלִים הַנִּכָּרִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר). אֲבָל אִם אֵין לוֹ אֲפִלּוּ מִקְצָת חֹלִי, אֶלָּא מִחוּשׁ בְּעָלְמָא — אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי שׁוּם דָּבָר הַנִּכָּר שֶׁהוּא לִרְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

האזינו השמים ואדברה וגו' ובמדרש הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאין אותה בשבת, ויש להבין מה שייכת הלכה זו לפרשה זו ועוד מהו זה אם סכנה היא דמשמע דלא פסיקא לי' שסכנה היא א"כ אכתי לא השמיענו בדין האוזן כלום, אלא הכל תלוי בהלכה הפשוטה וידוע לכל שספק נפשות דוחה את השבת, ומה השמיענו המדרש כלל והנה האוזן עצמה היא אבר פרטי ומ"מ בפנימית האוזן הנה היא נוגעת במוח ויכול לבוא ממנה סכנת נפש בכללה, וזה שכתב המדרש אם סכנה היא כלומר שיש מציאות באוזן שיש בה סכנה וחשוב אבר הכללי ויש מציאות שאין בה סכנה ואינה נחשבת באופן זה אלא לדבר פרטי ודוגמא דבגשמיות היא ברוחניות, והוא עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דבמשנה ר"ה אם קול הברה שמע לא יצא

הנה בדבר מכונת השמיעה לחרשים אם יש בזה האיסור דיש בדבור ע"י מייקראפאן, נהגתי אנו כאן להקל אף שאנו אוסרין בדבור במייקראפאן

הנה לענ״ד לא מצאתי שום טעם לחוש בזה לאיסור מוקצה שהרי לכל היותר אין זה אלא ככלי שמלאכתו לאיסור דמותר עכ״פ לצורך גופו, ואין לומר דכיון שדמיה יקרים חשיב כמוקצה מחמת חסרון כיס דאסור גם לצורך גופו, דכל זה דוקא כשמשתמש בו לצורך דבר שאין הכלי עומד לכך, משא״כ הכא הרי המכונה עומדת לכך

גם מסתבר דתיקון כזה שרגילין לעשותו רק בשעת השימוש לא חשיב כלל בגדר תיקון של הכלי כיון שכך תשמישו תדיר ונקרא ״משתמש״ ולא ״מתקן״

בכל זאת נלפענ"ד דאיסור גמור , הוא להפעיל את המכונה הזאת בשבת גופא

כעת הנני להשיב ע"ד שאלתו בענין המכונת שמיעה אם מותר לישאו בחוץ בשבת, כי עכשיו הוא הדבר המצוי והמתפשט בעולם, ומי שהוא רגיל בה בימות החול, קשה לו שלא להשתמש בה בשבת.

במה שהפליא על מש"כ (בסי' ל"ז) בענין מכונה חשמלית לחרשים אם מותר לצאת עמה בשבת. ולא נגעתי בעיקר החששא — לבד שאלת ההוצאה — גם להשתמש במכונה זו בבית ובמקום שיש עירוב.

מה שכתבנו ברבבות אפרים כענין נשיאת מכונת שמיעה בשבת ולצאת בה ידי קריאת התורה עיין מה שכתב בזה באריכות בספר בקור חולים כהלכתו פני ברוך מהרה"ג ר' ברוך פנחס גולדברג זצ"ל

בדבר מכונת השמיעה שדנתי בזה בספרי מנח"י (סי' ק"כ)

בשעה שאדם מדבר או מנגן בקרבת מיקרופון הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לגלי הקול שהשמיע