Taking Medicine for Headache on Shabbat

מַתְנִי׳ הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמׇתְנָיו — לָא יָסוּךְ יַיִן וָחוֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא שֶׁמֶן וֶורֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן לָסוּךְ בְּחוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם. גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא אֲרִיכָא דְּהוּא רַב אַחָא בַּר פָּפָּא לְרַבִּי אֲבָהוּ: תְּנַן, הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶץ מְעַלֵּי לְשִׁינַּיִם?! וְהָכְתִיב: ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁינַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקִיּוּהָא דְפֵרֵי, הָא בְּחַלָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּחַלָּא: הָא דְּאִיכָּא מַכָּה, הָא דְּלֵיכָּא מַכָּה. אִיכָּא מַכָּה — מַסֵּי, לֵיכָּא מַכָּה — מְרַפֵּי.

MISHNA: One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes: however, he may dip his food in vinegar in his usual manner and eat it, and if he is healed by the vinegar, he is healed. One who is concerned about pain in his loins may not smear wine and vinegar on them on Shabbat because that is a medical treatment. However, one may smear oil on them. However, one may not use rose oil, which is very expensive and used exclusively as a cure. However, princes may smear with rose oil on their wounds on Shabbat because it is their usual manner to smear rose oil on themselves during the week for pleasure. Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat. GEMARA: Rav Aḥa Arikha, so named for his height as the word arikha literally means long in Aramaic, who is also known as Rav Aha bar Pappa, raised a contradiction before Rabbi Abbahu: We learned in the mishna that one who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat. Is that to say that vinegar is beneficial for teeth? Isn’t it written: “Like vinegar to the teeth, and like smoke to the eyes, so is the lazy one to those who send him” (Proverbs 10:26)? The Gemara answers: This is not difficult, as there is a distinction. This verse, which indicates that vinegar is harmful for teeth, is referring to fruit vinegar. The mishna, which indicates that vinegar is beneficial for teeth, is referring to wine vinegar. And if you wish, say instead that both this and that are referring to wine vinegar. In that case, the distinction is as follows: The mishna, which states that vinegar is beneficial for teeth, is referring to a situation in which there is a wound in the teeth. That verse, which indicates that it is harmful for teeth, is referring to a situation in which there is not a wound in the teeth. The Gemara explains: Where there is a wound, vinegar heals; where there is not a wound, it weakens the teeth.

תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁאֲחָזָהּ דָּם, אֵין מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן. אָדָם שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן. אָמַר עוּלָּא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין. אִי הָכִי אָדָם נָמֵי! אָדָם נִרְאֶה כְּמֵיקֵר. אִי הָכִי בְּהֵמָה נָמֵי נִרְאֶה כְּמֵיקֵר! אֵין מֵיקֵר לִבְהֵמָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: שְׁחִיקַת סַמְמָנִין גּוּפָה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה כַּרְשִׁינִין לֹא יְרִיצֶנָּה בֶּחָצֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְרַפֶּה, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַתִּיר. דָּרֵשׁ רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא.

The Gemara cites an additional proof: Come and hear that which was taught in the following baraita: With regard to an animal suffering from heart congestion that restricts its blood supply and whose temperature has risen, one may not stand it in water so that it will cool off. However, with regard to a person suffering from heart congestion that restricts his blood supply, one may stand him in water so that he will cool off. Apparently, the suffering of an animal is of no concern. Ulla said: Here, the Sages issued a decree prohibiting all healing on Shabbat due to the crushing of herbs for medicinal purposes, which is prohibited by Torah law. The Sages prohibited cooling the animal in water lest one come to grind the ingredients used in the preparation of medicine. If so, the same decree should also apply in the case of a person. It should be prohibited to stand a sick person in water to cool him off due to the rabbinic prohibition against engaging in healing on Shabbat. The Gemara answers: In the case of a person, it appears as if he entered the water merely to cool off, not necessarily to cure an illness. The Gemara asks: If so, say in the case of an animal as well that it appears as if it entered the water merely to cool off, not necessarily to cure an illness. The Gemara answers: An animal does not typically enter the water on its own to cool off. Neither does one typically stand an animal in water to cool it off unless it serves some healing purpose. Apparently, due to a decree, the Sages were stringent and prohibited standing the animal in water even if it will die as a result. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The matter of the decree due to crushing herbs is itself subject to a dispute between the tanna’im. As it was taught in a baraita: In the case of an animal that ate vetch, which caused a life-threatening case of constipation, one may not run it around in the courtyard to loosen its bowels due to the decree prohibiting healing. Rabbi Oshaya deems it permitted. Apparently, the tanna’im disagree whether or not healing is prohibited with regard to animals. The Gemara adds that Rava taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya.

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: כׇּל מַכָּה שֶׁצְּרִיכָה אוֹמֶד, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל דָּמֵי, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ. חוֹשֵׁשׁ הוּא דְּלָא, הָא כָּאֵיב לֵיהּ טוּבָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא תַּנָּא הֵיכָא דְּכָאֵיב לֵיהּ טוּבָא ״חוֹשֵׁשׁ״ נָמֵי קָרֵי לֵיהּ.

Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: With regard to any injury that requires a medical evaluation to determine whether or not it is fatal, one may desecrate Shabbat for its treatment. Rav Shemen bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: And a burning fever is similar to an internal injury, and therefore one may desecrate Shabbat for its treatment. Abaye said: Come and hear a proof from a mishna (Shabbat 111a): One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes, as it is generally prohibited by rabbinic law to perform acts of healing on Shabbat. Abaye infers: It is only when he is merely concerned about pain in his teeth that he may not treat them, which indicates that if it hurts him greatly, it is permitted to seek treatment. The Gemara rejects this inference: Perhaps the tanna also characterizes a situation where it hurts one greatly as one of mere concern.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִּינָא. אֲזַל גַּבַּהּ דְּהַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עֲבַדָא לֵיהּ מִלְּתָא חַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲמַר לַהּ: בְּשַׁבָּת מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. אִי מִצְטְרִיכְנָא מַאי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית, אִישְׁתְּבַע: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל לָא מְגַלֵּינָא. נְפַק דַּרְשַׁהּ בְּפִירְקָא. מִמַּאי הֲוָה? מֵחַמִּימֵי חַמִּימֵי דְּחִיטֵּי, וּמִשִּׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. וּמַאי סִימָנֵיהּ — כַּד רָמֵי מִידֵּי בְּכַכֵּיהּ וְאָתֵא דְּמָא מִבֵּי דָרֵי. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי חָשׁ בְּצַפְדִּינָא, עֲבַד הָכִי בְּשַׁבְּתָא וְאִיתַּסִּי. וְרַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי צַפְדִּינָא הוֹאִיל וּמַתְחִיל בַּפֶּה, וְגוֹמֵר בִּבְנֵי מֵעַיִים. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּמַאן — כְּרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ, דְּאָמַר: הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מְטִילִין לוֹ סַם בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בְּזוֹ, וְלֹא בְּאַחֶרֶת.

§ The mishna said: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: With regard to one who suffers pain in his throat, one may place medicine inside his mouth on Shabbat, although administering a remedy is prohibited on Shabbat. The Gemara discusses a related incident: Rabbi Yoḥanan suffered from the illness tzefidna, which first affects the teeth and gums and then the intestines. He went to a certain gentile matron [matronita] who was a well-known healer. She prepared a medicine for him on Thursday and Friday. He said to her: What shall I do on Shabbat, when I cannot come to collect the medicine from you? She said to him: You will not need it. He asked her: If I do need it, what shall I do? She said to him: Swear to me that you will not reveal the remedy; then I will tell you, and you can prepare it yourself should you need it. He swore: To the God of the Jews, I will not reveal it. She told him the remedy. Rabbi Yoḥanan then went out and taught it publicly, revealing the secret of the remedy. § The Gemara asks: From where does this disease tzefidna come? It is from eating wheat bread that is too hot and fish remains fried in oil. What is the sign of this sickness? When one puts something between his teeth, blood comes out from his gums. When Rabbi Yoḥanan suffered from tzefidna, he prepared this medicine described above on Shabbat and was cured. The Gemara asks: And how did Rabbi Yoḥanan prepare this medicine on Shabbat for an ailment which affects only the gums but is not life-threatening? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Tzefidna is different, since it does indeed begin in the mouth and appears to be an illness of the teeth, but it ends up in the intestines and is dangerous. Rav Ḥiyya bar Abba said to Rabbi Yoḥanan: In accordance with whose opinion did you do this? Was it not in accordance with the opinion of Rabbi Matya ben Ḥarash, who said: In the case of one who suffers pain in his mouth, one puts medicine in his mouth on Shabbat, which is a minority opinion? Rabbi Yoḥanan said to him: It is so, but I say the Sages agreed with him about taking medicine in this case alone, but no other. If so, with regard to medicine on Shabbat, the view of Rabbi Matya ben Ḥarash is not a minority opinion.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן פָּטוּר אֶלָּא מוּתָּר. תַּמָּן תַנִּינָן. הַמֵּיפִיס מוּרְסָא בַּשַּׁבָּת. אִם לַעֲשֹוֹת לָהּ פֶּה חַיָיב. אִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּיחָה פָּטוּר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן פָּטוּר אֶלָּא מוּתָּר. תַּמָּן תַנִּינָן. הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת. אִם בְּמִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ פָּטוּר. אִם לִרְפוּאָה חַיָיב. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. לֵית כָּאן פָּטוּר אֶלָּא מוּתָּר. תַּמָּן תַנִּינָן. וְעַל לֹפַּסִים עִירֹנִיּוֹת [אִרוֹנִיּוֹת] שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. וְיֵאוּת. אִם לְצוֹרֶךְ. הָדָא דְתַנִּינָן. אִם לִרְפוּאָה חַיָיב. הֲוֵי. לֵית כָּאן פָּטוּר אֶלָּא מוּתָּר.

Rebbi Joḥanan said, there is here no “not liable” but “permitted.” There, we have stated: “He who opens a boil on the Sabbath, if to make an opening he is liable, if to remove fluid he is not liable.” Rebbi Joḥanan said, there is here no “not liable” but “permitted.” There, we have stated: “One who catches a snake on the Sabbath, if he is active that it should not bite him he is not liable, if for medicine he is liable.” Rebbi Joḥanan said, there is here no “not liable” but “permitted.” There, we have stated: “About rural dishes that they are pure in a tent with a corpse but impure if carried by a sufferer from gonorrhea.” Rebbi Zeˋira said, this is correct. If for a need, that is what we have stated, “if for medicine he is liable.” This implies that there is here no “not liable” but “permitted.”

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא כַּמּוֹן בְּיוֹם טוֹב — דַּחֲזֵי לִקְדֵרָה, יַיִן וָשֶׁמֶן חֲזֵי נָמֵי בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה, דְּתַנְיָא: אֵין טוֹרְפִין יַיִן וָשֶׁמֶן לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אַף טוֹרְפִין יַיִן וָשֶׁמֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת חָשׁ רַבִּי מֵאִיר בְּמֵעָיו, וּבִקַּשְׁנוּ לִטְרוֹף לוֹ יַיִן וָשֶׁמֶן וְלֹא הִנִּיחָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ: דְּבָרֶיךָ יִבְטְלוּ בְּחַיֶּיךָ?! אָמַר לָנוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּךְ וַחֲבֵירַי אוֹמְרִים כָּךְ — מִיָּמַי לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי. הוּא נִיהוּ דְּמַחְמִיר אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲבָל לְכוּלֵּי עָלְמָא — שְׁרֵי!

Abaye said to Rav Yosef: What is different about cumin that makes it permissible to grind it on a Festival? The fact that it is suitable for use to spice a pot, in cooking. Based on that explanation, mixed wine and oil are also suitable for use on Shabbat for a sick person, as it was taught in a baraita: One may not mix wine and oil for a sick person on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar said in the name of Rabbi Meir: One may even mix wine and oil on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar said: It happened on one occasion that Rabbi Meir had intestinal pain on Shabbat, and we sought to mix wine and oil for him as treatment and he did not let us do so. We said to him: Will your statement be negated in your lifetime? You permit mixing these ingredients for a sick person. He said to us: Even though I say this and my colleagues say that, and I do not retract my statement, still, in all my days I have never been so presumptuous as to violate the statements of my colleagues and act in accordance with my opinion. Apparently, it was he who was stringent with regard to himself, but for everyone it is permitted.

חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו עַל יְדֵי נָכְרִי. כֵּיצַד. אוֹמְרִין לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְהוּא עוֹשֶׂה. לְבַשֵּׁל לוֹ וְלֶאֱפוֹת וּלְהָבִיא רְפוּאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן כּוֹחֵל עֵינָיו מִן הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סַכָּנָה. וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְלָאכָה עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת וּמַעֲלִין אֻנְקְלִי וּמַחְזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר:

כל צורכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לא"י ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע"ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א"א הרא"ש ז"ל אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לא"י אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר אבל הרמב"ם ז"ל כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י א"י ואם היו צריכין לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים ומעלין אונקלין בשבת ומחזירין השבר וכל כיוצא בזה והרמב"ן חילק בדבר דבחולה שאין בו סכנה אפי' סכנת אבר אע"פ שהתירו אפי' שבות דאית ביה מעשה צריך שיעשנו בשינוי אבל בלא שינוי אסור אבל אם יש בו סכנת אבר מותר אפילו שבות דאית ביה מעשה בלא שינוי:

הַצָּרִיךְ לָדוּק פִּלְפְּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לִתֵּן לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ בְּיַד הַסַּכִּין וּבַקְּעָרָה אֲבָל לֹא בְּמַכְתֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹחֵן. לְפִיכָךְ אָסוּר לַבָּרִיא לְהִתְרַפְּאוֹת בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹק הַסַּמְמָנִין: כֵּיצַד. לֹא יֹאכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מַאֲכַל בְּרִיאִים כְּגוֹן אֱזוֹבְיוֹן וּפֵיאָה. וְלֹא דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִים כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְׁתֶּה דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לִשְׁתּוֹתָן כְּגוֹן מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן סַמְמָנִין וַעֲשָׂבִים:

A person who must pulverize pepper and the like to season food on the Sabbath should crush it with the handle of a knife against the bowl. It is forbidden to use a pestle, for one is grinding. For this reason, it is forbidden for a healthy person to take medication on the Sabbath. This is a decree [enacted] lest one grind herbs. What is implied? A person should not partake of foods that are not ordinarily eaten by healthy people - e.g., hyssop and piah - nor herbs that cause diarrhea - e.g., wormwood and the like. Nor should one drink beverages that are not ordinarily drunk by healthy people - e.g., water cooked with herbs and grasses.

דין חולה בשבת. ובו מט סעיפים: מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפי' ע"י עכו"ם גזירה משום שחיקת סמנים: חולה שנפל מחמת חלי למשכב ואין בו סכנה הגה או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי [המגיד פ"ב] אומרים לעכו"ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאוריית' אפי' יש בו סכנת אבר ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירים אפי' אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהיא נסמך למלאכה דאוריית' ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפי' אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין: הגה מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ם ורשב"א) וכל שאסור לעשותו ע"י ישראל אפי' ע"י החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו"ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב):

וכל אלו הדברים הם בחולה שמוטל במיטה או יושב על מטתו, שאין ביכולתו לצאת מפתח ביתו, ויש בו חילוק בין יש בזה סכנה לאין סכנה כמו שנתבאר. אבל מי שיש לו מיחוש בעלמא: מיחוש בראש או במעיו או בלב וכיוצא בזה, והוא מתחזק והולך בבריא, כמו שיש חלושים מפני מיחושים שיש להם שיעול וכיוצא בזה והולכים ונוסעים ועושים כל העסקים - אין להם דין חולה כלל, ואסור לעשות להם רפואה אפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סממנין. אך מי שיש לו מיחוש שעל ידי זה נחלש כל גופו, ואף שמתחזק והולך אך הילוכו בכבידות ובחלישות - ודינו כנפל למשכב בחולה שאין בו סכנה.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּמוֹ בָרִיא, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וַאֲפִלּוּ לָסוּךְ בְּשֶּׁמֶן, בֵּין בְּעַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָיו בְּמֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְאֵין לוֹ צַעַר גָּדוֹל (וְעַיֵּן בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה סָעִיף ד) לֹא יִגְמַע בָּהֶן חֹמֶץ אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה לִרְפוּאָה וְיִפְלוֹט אֶת הַמַּשְׁקֶה, אֶלָּא מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ אוֹ טוֹבֵל בּוֹ פַּת וְאוֹכְלוֹ כְּדַרְכּוֹ. וְכֵן הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֲרֶנּוּ בְּאֵיזֶה מַשְׁקֶה, אֶלָּא בּוֹלֵעַ. וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא (שכ"ח).

One who is slightly ill and makes an effort [and manages] to get around like a well person, is forbidden to be medically treated in any way, even in a way that no melachah is involved. [This applies] even to applying oil, whether this is done by himself or by someone else or even by a non-Jew. If you have a slight toothache but are not in great pain, do not rinse them (the teeth) with vinegar, or other liquid for medicinal purposes and then expectorate the liquid. Rather, you should rinse and swallow it, or dip some bread into it and eat it as usual. Similarly, if you have a sore throat do not gargle with some liquid, but, instead, swallow it and, if as a result, you feel better, then so be it.

(ק) החושש בשיניו - ואסור לומר לא"י לעשות לו איזה דבר דלרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות כיון שהוא רק מיחוש בעלמא אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובעבור זה נחלש כל גופו מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה דאורייתא וכדלעיל בס"ג וע"ש בהג"ה:

כל רפואה אסור לעשות בשבת מתבאר בתוך הדינין שיבואו בסימן זה וגם ממה שכתב בסימן הקודם לזה החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ והא דאסרינן לעשות כל רפואה בשבת פשיטא דלאו בחולה שיש בו סכנה היא שהרי מחללין עליו את השבת וגם אין לומר דבחולה שיש בו סכנת אבר קאמר שהרי אפילו מלאכות דרבנן עושין לו ע"י ישראל וכמו שיתבאר וחולה שאין בו סכנה כלל ע"י נכרי מיהא עושין לו צרכיו הלכך עכ"ל דביש בו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא היא דכל כה"ג אין מתירין אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי ולא עוד אלא אפילו שבות דדבריהם שאין בהם משום מלאכה גזרו משום שחיקת סמנין כך הם דברי ה"ה בפ"ב והר"ן בפ' ח' שרצים וכך הם דברי הרשב"א בתשובה: ומ"ש רבינו והרמב"ן חילק וכו' כתב ה"ה בפ"ב גם בשם הרשב"א ז"ל וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות והרמב"ם ז"ל ודע דהא דאמרינן דצרכי חולה שאין בו סכנה אסור בשבות הנעשה ע"י ישראל אפילו החולה עצמו אסור לשום בידיו הרפואה או לעשות לרפואתו דבר שהוא משום שבות אבל אם הא"י עושה לו רפואה רשאי הישראל לסייעו סיוע קל והכי איתא בפ"ב די"ט (כב.) אמימר כחל עינא מא"י בשבתא א"ל רב אשי מאי דעתיך דבר שאין בו סכנה אומר לא"י ה"מ היכא דלא קא מסייע בהדיה מר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל מסייע אין בו ממש ופירש"י מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלאו הוא מתעבדא אין בו ממש: כתב הר"ן בפ"ח שרצים דכי שרי ע"י א"י ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ וגם ה"ה כתב בפ"ב חולי שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י א"י ודוקא בדבר שיש בו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה שלשים יום וכגון לכחול בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל מתחזק והולך כבריא והוא חושש אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י א"י ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל ודברים ברורים הם יתבאר בדברי רבינו בפכ"א עכ"ל:

(כא) מקצת חולי - דאלו בחולי ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפילו ישראל עושה שבות לחד דעה כמ"ש סימן שכ"ח סי"ז ודע שאין מדמין דבר לדבר בענין השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לא"י במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן ש"ו סי"א:

דִּין חוֹלֶה בְּשַׁבָּת וּבוֹ נ"ה סְעִיפִים: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ בְּעָלְמָא שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּלָל, וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא — אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וַאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם סְרַךְ מְלָאכָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין בּוֹ שׁוּם אִסּוּר כְּלָל לְבָרִיא, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה לִרְפוּאָה וְנִכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה — אָסוּר, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹק סַמְמָנִים לִרְפוּאָה כְּשֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לַעֲסוֹק בִּרְפוּאוֹת בְּשַׁבָּת, וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם טוֹחֵן: כָּל מַכָּה שֶׁל חָלָל, דְּהַיְנוּ בְּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים מֵהַשִּׁנַּיִם וְלִפְנִים, וְשִׁנַּיִם עַצְמָן בִּכְלָל — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְהוּא שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ הַשִּׁנַּיִם אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר אֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים מֵחֲמַת מַכָּה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בּוּעָא וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. אֲבָל מִחוּשִׁים בְּעָלְמָא אֵינָן נִקְרָאִים מַכָּה, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ אִם כּוֹאֵב לוֹ מְאֹד. וְאִם מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ — אֲזַי מֻתָּר לְחַלֵּל עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְמוּרָה (וְאִם אֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי כָּל דָּבָר הָאָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלָכֵן מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנּוֹ וּמִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ (אֲזַי מֻתָּר לְחַלֵּל עַל יְדֵי נָכְרִי) — אוֹמֵר לְנָכְרִי לְהוֹצִיאוֹ. וְאַף שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מַמְצִיא לוֹ שִׁנּוֹ וּמְסַיֵּעַ קְצָת בְּהוֹצָאָתוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁמְּסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, לְפִי שֶׁאַף אִם לֹא הָיָה הַיִּשְׂרָאֵל מְסַיְּעוֹ סִיּוּעַ זֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה מְעַכֵּב עַל יָדוֹ — הָיָה הַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה בִּלְבַדּוֹ. (וּלְהָאוֹמְרִים מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי אַף אִם לֹא חָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):