Why the Torah Conceals the Temple's Location

(דברים יב ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם – דְּרֹשׁ עַל פִּי נָבִיא! יָכוֹל תַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמַר לְךָ נָבִיא? תַּלְמוּד לוֹמַר: לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה – דְּרֹשׁ וּמְצָא, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר לְךָ נָבִיא. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב א-ה): ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי, עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב״. מִנַּיִן שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא עַל פִּי נָבִיא? שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כד יח): ״וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה׳ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבוּסִי״, וְאוֹמֵר (דברי הימים ב ג א): ״וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה׳ בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ״.

Pisqa’ 62 1. “Rather, seek out (tidrosh) the place which HASHEM your God will choose, from all your tribes, to make His Name dwell; there shall you come” (Dt.12:5)— that is, seek it out (derosh) with the guidance (`al pi) of a prophet. Is it possible to say: delay seeking until a prophet tells you [where to seek]? The Teaching prescribes a sequence to the search: “Seek out . . . to make His Name dwell . . . there shall you come” (Dt.12:5)— first, seek it out and find it; afterward, a prophet will confirm it for you. And so do you find with David, for it is stated: “I will give neither sleep to my eyes, nor rest to my eyelids, until I find a place for HASHEM, a dwelling for the Mighty One of Jacob” (Ps.132:4-5). On what basis do I know that David acted solely under the guidance (`al pi) of a prophet? For it is said: “And Gad came to David on that day, and told him: Go up and erect for HASHEM an altar on the threshing floor of Aronah the Jebusite” (2Sam.24:18). And He says: “Then Solomon began to build an abode for HASHEM in Jerusalem— on Mt. Moriah, which had appeared to David, his father— and which David had prepared on the threshing floor of Arnon the Jebusite” (2Chron.3:1).

אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא; אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה) הַגְּבוּל״, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״; בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.

David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was. They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin.

5 הסבר להסתרתו) אשר לשאלה מדוע (מקום זה) לא נזכר במפורש בתורה ולא יוחד אלא נרמז אליו ונאמר: "[הַמָּקוֹם] אֲשֶׁר יִבְחַר ה' [אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם]" (דברים יב,יא ועוד) – יש לכך לדעתי שלוש סיבות. כדי שהאומות לא ייאחזו בו ויילחמו עליו בחוזקה משידעו שמקום זה הוא תכלית התורה בארץ. שלא יבקש כל שבט שהוא יהיה בנחלתו ושהוא יזכה בו, וכך יארעו מחלוקת וסכסוך כפי שאירע בבקשת הכהונה.

כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס"ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה: כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר (דברי הימים א כב א) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר (תהילים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד":

After [the Jews] entered The Land [of Israel], they erected the Sanctuary in Gilgal during the fourteen years in which they conquered and divided [the land]. From there, they came to Shiloh, built a house of stone, and spread the curtains of the Sanctuary over it. It did not have a roof. The sanctuary of Shiloh stood for 369 years. When Eli died, it was destroyed. [Afterwards,] they came to Nov and built a sanctuary. When Samuel died, it was destroyed. And they came to Givon and built a sanctuary. From Givon, they came to the eternal structure [in Jerusalem]. The days [the sanctuary stood] in Nov and Givon were 57 years. Once the Temple was built in Jerusalem, it became forbidden to build a sanctuary for God or to offer sacrifices in any other place. There is no Sanctuary for all generations except in Jerusalem and [specifically,] on Mt. Moriah, as [I Chronicles 22:1] states: "And David declared: 'This is the House of the Lord, God, and this is the altar for the burnt offerings of Israel.' and [Psalms 132:14] states: "This is My resting place forever."

שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וְלִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ה) "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה":

וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט עַל הַצַּד הַזֶּה נְפָרֵשׁ שְׁרִיַּת הַשְּׁכִינָה בַּמָּקוֹם הַהוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאֱמֶת כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה כח א) קְדֻשָּׁתָן עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין, שֶׁמַּשְׁמַע בְּזֶה שֶׁאֵין כָּל סִבַּת שְׁרִיַּת הַשְּׁכִינָה שָׁם מִצַּד הָעוֹבְדִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם בְּחָרוֹ הָאֵל לְבָרֵךְ בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר בָּרָא מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה חֶפְצוֹ לִשְׁלֹחַ לִבְנֵי אָדָם נָבִיא לְהוֹרוֹתָם דֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָּהּ וְיִזְכּוּ לְקַיֵּם נַפְשׁוֹתָם, כְּמוֹ כֵן חָפַץ בַּחֲסָדָיו הַגְּדוֹלִים לִקְבֹּעַ לָהֶם מָקוֹם בָּאָרֶץ שֶׁיִּהְיֶה נָכוֹן אֶל טוֹבַת הַבְּרִיּוֹת וּזְכוּתָם, וְכָל זֶה מֵחֲסָדָיו עַל בְּרִיּוֹתָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, לְעוֹלָם תִּתְרַבֶּה שָׁם הַבְּרָכָה וְהַקְּדֻשָּׁה לְפִי הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי אָדָם, וְאָז עִם הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת יִפָּתְחוּ מַעְיְנֹת הַטּוֹב כְּנֶגְדּוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת אֵינָהּ דּוֹמָה קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם בְּחֻרְבָּנוֹ לִקְדֻשָּׁתוֹ בְּיִשּׁוּבוֹ.

And we will explain the dwelling of the Divine Presence in this place in this way according to the simple understanding: Even though, in truth, our Rabbis, may their memory be blessed, said (Megillah 28a) [that] their sanctity is upon them, even when they are desolate — which implies that there is no reason at all for the dwelling of the Divine Presence from the side of the worshipers — [still,] it is possible to say that God chose this place to bless from it people that He crated, as we have said. And [just] like it was His desire to send a prophet to people to teach them the path in which they should walk and [so] merit to preserve their souls, so too did He desire, in His great kindnesses, to fix a place on earth for them that would be prepared for the good of people and their merit — and all of this is from His kindnesses to His creatures. And regardless, blessing and holiness will increase there according to the good actions that people do there. And then with the good actions, the channels of good will open up corresponding to it; since in truth the holiness of a place in its destruction is not similar to its holiness in its inhabitation (use).

לא תעשון כן לה' אלקיכם כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה ופי' רמב"ן עפ"י ספרי הקב"ה לא גלה להם מקום המקדש עד בימי דוד והיינו לשכנו תדרשו דרוש עפ"י נביא ובאת שמה הנה לפ"ז לכשיבנה בהמ"ק ע"כ לנתוץ ולהרוס המשכן שהי' עומד שם המזבח והארון כדי לבנות בהמ"ק במקומו ואלו לא חטאו ולא נחרב שילה ע"י פלשתים הי' ישראל בעצמם צריכים לנתוץ ולבנות בהמ"ק לכשיתגלה להם המקום והיינו את מזבחותם תתוצון לא תעשון כן לה' אלקיכם פירש"י אזהרה לנותץ אבן ממזבח ובהמ"ק ואמר כ"א אל המקום וגו' לשכנו תדרשו אז הותר לנתוץ ותעשון כן לה' אלקיכם לנתוץ משכן זה כדי לבנות בהמ"ק עולמים:

בשני פסוקים אלה נוקטת התורה אותה לשון ממש, ומכאן סובר הרמב"ן כי כשם שלא נאמר מי יהיה המלך, כך גם לא נאמר היכן יהיה המקום הנבחר, ואותו שיתמנה להיות מלך, דבר שנקבע מן השמים, יהיה גם זה שבמהלך ההתפתחות ההיסטורית יקבע את המקום - "אשר יבחר ה' אלוהיך בו", שהרי הכל נעשה מן השמים.

ובאמת שיש בזה פלא גדול הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם כתיב מפורש ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקב"ה לעמו, עכ"ל, א"כ הי' המקום ידוע להם, ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום מצומצם, ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה דוגמא לדבר איתא בזוה"ק דזמן הקץ מפורש בתורה ולעתיד הכל יהיו רואין אותו מפורש בתורה ועתה הוא סתום ואין אתנו יודע עד מה, וכן הי' בענין ציון וירושלים: