מפרשי הפרשה
ראה
Parshas Re'eh
Deuteronomy
10 commentaries
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Devarim 11:26
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃
Q — ראה אנכי נתן לפניכם — why the abrupt shift from singular ראה to plural לפניכם in the same six words?
A — Rabbeinu Bachya catches the number-mismatch and reads it as a deliberate split addressed simultaneously to two audiences. The singular ראה is for the yachidim — those few who can see with the inner eye, who grasp that bracha and klalah are not external administrative rewards but actually flow from the two cosmic middos through which the world was created (din and rachamim). For them, the verse is an invitation to contemplative vision. The plural לפניכם is for the rabim — the masses, who do not need to perceive the metaphysics, but do need the practical motivation of here is reward, here is punishment, choose. Moshe simultaneously speaks to the philosopher and to the crowd, with no need to choose between them, because the same single phrase carries both messages: each listener hears what he is calibrated to hear. RBB sees this same yachid/rabim coding elsewhere — ראה למדתי אתכם חקים — where ראה (sing.) goes with chukim (mysteries known only to yachidim) and אתכם (pl.) goes with mishpatim (given to the multitude).
אמר ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל — עם היחידים ועם ההמון. ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם, והן מדת הדין ומדת רחמים, שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר ראה בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל... ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר לפניכם.
אור החיים
Or HaChaim on Deuteronomy 12:28
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
Q — 'שמר ושמעת את כל הדברים' reverses the expected order — one normally hears a command first and then keeps it, so why 'keep' before 'hear'? And what is added by 'את כל'?
A — Or HaChaim explains that the verse commands two distinct things. 'שמר' (keep) refers to the Torah and mitzvot already known to Israel from Moshe — these one already possesses, so they are 'kept.' 'ושמעת' (and you shall heed) refers to the future enactments, the fences and safeguards (גדרים וסייגים) that the Sages will innovate — these one must accept as they arise. 'את כל' comes to include all the decrees, protections, and fences that the Sages will establish. The verse thus lays the foundation, near the entry to the Land, for the rabbinic expansion of Torah.
אכן הכונה היא שמצוה על ב' דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז"ל אמר ושמעת... את כל פירוש את לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז"ל.
אלשיך
Alshekh on Torah, Deuteronomy 12:29
Q — After Hashem destroys the seven nations and their gods, what reason would there be to worry that Israel might still be drawn to investigate their cults? Wouldn't 'these defeated gods couldn't even save their own worshippers' be enough to make the avodah zarah forever ridiculous in Israel's eyes?
A — The Alshich asks this sharply, and his answer connects the warning to the earlier mitzvah of physically destroying the avodah zarah ('אבד תאבדון' / ונתצתם / וגדעתם / ושברתם). The warning is precisely that if Israel does not fulfill the earlier mitzvah of total destruction — if they leave traces standing — then the danger remains, despite the apparent defeat of the gods themselves. The 'defeated gods' reasoning works only if the destruction is total. Half-measures leave openings for curiosity to mature into idolatrous practice; intellectual disdain alone cannot substitute for physical eradication.
כי אדרבה בראותם כי הוא יתברך הורישם מפניהם יכירו כי הבל המה ואין בם מועיל וסחי ומאוס יהיו אלוהיהם בעיני כל ישראל, ואיך יאמר 'פן תנקש אחרי השמדם כו'', כי אדרבה מאשר השמידם ה' יגעלו באלהיהם שלא הועיל למו.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Deuteronomy 14:1
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קׇרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃
Q — "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו" — Rashi reads "you are children" as the reason for the prohibition of cutting and tearing: a son of God must appear dignified, not mutilated. Does the parent-child framing point to something deeper than dignity?
A — Ibn Ezra rereads "בנים" as the source of a different stance entirely — emunah in the face of inexplicable loss. The expression of grief through self-mutilation belongs to a person who experiences death as senseless violence inflicted by an indifferent or hostile cosmos. Israel's relationship to God reframes that: "אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה." A loving Father's actions are always for the good — even when the good is hidden, even when we cannot see it. The model is the small child trusting his father — "כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם." Mourning is reframed: not the violent rejection of an undeserved blow but the trustful acceptance of a Father's choice. The prohibition follows from the worldview: if God's relationship to me is paternal love, then my response to His decree — including the death of those I love — must be restrained, not lacerating. Trust collapses the rationale for התגדדות. A theology of bereavement built into one phrase.
וטעם בנים - אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Re'eh:46
לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כׇל־נְ֠בֵלָ֠ה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנׇכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃
Q — What is the difference between "אנשי קודש" (Mishpatim) and "עם קדוש" (Re'eh)?
A — "קודש" denotes a kedusha that exists as a separable attribute — it can transfer from one object to another (like the kedusha of a sanctified item being redeemed onto money). "קדוש" denotes a kedusha fused inseparably with its bearer. In Mishpatim — BEFORE Hashem's post-egel promise of "ונפלינו אני ועמך" — Israel were "אנשי קודש," and kedusha could in principle leave them; after that promise, in Re'eh, they are "עם קדוש" — kedusha permanently bound to Israel forever.
קודש הוא שם דבר על הקדושה הנפרדת, וכמו צדק; אבל קדוש הוא בהרכבת הגוף הנושא את הקדושה, דמשמע שהוא קדוש ואינו יוצא ממנו הקדושה ולא נפרד ממנו... אבל כאן שכבר הבטיח, אם כן הקדושה לא תהיה נפרדת מישראל לעולם — כתיב 'כי עם קדוש אתה'.
ספורנו
Sforno on Deuteronomy 14:21
לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כׇל־נְ֠בֵלָ֠ה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנׇכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃
Q — "לא תבשל גדי בחלב אמו" closes one section in Re'eh, and "עשר תעשר" immediately opens the next. What is the connection between this odd-couple semichut?
A — For Sforno, the link is wealth. The Canaanites used "בישול גדי בחלב אמו" not as cuisine but as a magical practice to multiply their flocks: "כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם." The Torah outlaws the Canaanite shortcut — and immediately offers a kosher alternative for the same goal: "עשר תעשר... כי בעישור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה" — Chazal's famous derivation, "עשר בשביל שתתעשר" (Shabbat 119a). Both are mechanisms for wealth multiplication; one is forbidden idolatrous practice, the other is halachically endorsed. The semichut isn't topical drift — it's a deliberate substitution. The Torah doesn't ignore the human desire to increase one's flocks; it redirects it from sympathetic magic to mitzvah.
לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפעל מקניהם וקנינם וכל בהמתם... עשר תעשר. כי בעישור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז"ל (שבת קיט ע"א) ֲעשֵּׂ ר בשביל שתתעשר.
רמב"ן
Ramban on Deuteronomy 15:3
אֶת־הַנׇּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃
Q — The Sifri reads "את הנכרי תגוש" and "לנכרי תשיך" as mitzvot aseh, and Rambam counts them in ספר המצוות (ק"מב, קצ"ח) — a positive obligation to press a גוי for repayment and to lend to a גוי with ribbit. The verses look like they say exactly that. Why does Ramban reject this?
A — Famous Ramban-Rambam machloket. Ramban: "את הנכרי תגוש" is a mitzvat aseh ABOUT YOUR BROTHER, not the נכרי. The verse's main point is "ולא אחיך"; phrasing it positively creates a לאו הבא מכלל עשה — the prohibition-derived-from-positive-statement itself counts as an aseh. So one who pressures a brother for repayment violates both לא תעשה and עשה — but there's no mitzvah to actually press the נכרי. Same exact analysis for ribbit: "לנכרי תשיך" creates an aseh-prohibition against taking interest from a Jew, not a mitzvah to charge interest to a non-Jew. Ramban: "ודבר ברור הוא." (Raavad's השגה on הלכות מלוה ולוה ה,א sides with Ramban.)
פירושו מצות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה עשה... והרב רבי משה עשאן שתיהן מצות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים... ודבר ברור הוא.
כלי יקר
Kli Yakar on Deuteronomy 15:8
כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃
Q — Why are all the tzedakah-commandments doubled — 'פתח תפתח,' 'נתון תתן,' 'עשר תעשר,' 'העבט תעביטנו'? And why is even the reward doubled — 'כי ברך יברכך'?
A — Kli Yakar reads the doubled grammar as encoding a doubled obligation. Tzedakah is not just what you give but how you give it — 'הנתינה ביד, והפיוס בפה.' The hand opens, but so must the face and the heart; the gift comes with comfort, not with grimace. 'ורש לא שמע גערה' (Mishlei 13:8). Each doubled verb tells the giver: don't just transfer money — give it with a 'סבר פנים יפות ובלב שלם.' And because the giving is double, the blessing is double: 'ברך יברכך.'
מצינו שכל עניני צדקה כפולים, 'עשר תעשר', 'נתון תתן', 'פתוח תפתח', 'והעבט תעביטנו', וכן השכר כפול 'כי ברך יברכך', על כן נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, על ידי שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם 'ורש לא שמע גערה'.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 16:16
שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃
Q — What does 'חג' actually mean? Rav Hai Gaon (cited by R. Nathan in the Aruch and Radak): from root חגג = motion of dancing in joy. HaKtav rejects this: (1) if 'chag' = dance/joy, what distinguishes חגיגה from שמחה (Chagigah 6b lists them as separate mitzvot)? (2) If joy/dance is the Torah-mandated essence of yom tov, how could Chazal forbid dancing on yom tov (Beitzah 36b)? Chazal can't override an explicit Torah requirement.
A — HaKtav VeHaKabbalah relocates the motion. 'חג' refers not to dance on the festival itself but to the motion of pilgrimage — the joyful travel from one's hometown to the chosen place, leaving home and comfort behind for crowded lodging, makeshift bedding, uncertain food. The proof-text: 'כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג' (Tehillim 42:5) — the 'חוגג' is the procession, the journey. The festival is named after the going in joy despite the discomforts. The arrival-celebrations (chagigah, simchah) are separate mitzvot, and Chazal's prohibition on dancing affects them, not the chag itself.
לכן נראה לי שהנחת שם חג אינו על שם תנועת הריקודין שהיו עושים ביום טוב עצמו, כי אמנם הנחתו הראשונה הוא על שם התנועות והטלטולים שהיו הולכים מתנועעים ומתטלטלים בדרך עלייתם מביתם אל המקום הנבחר בשמחה ובטוב לב, מעדות הכתוב 'כי אעבר בסך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג'... כי לא עצבה רוחם בקרבם בעזבם כל אשר להם בבתיהם במקומות ההפקר, לא דאבה נפשותם להתרחק מביתם שישבו בהם במנוחה והשקט, ללכת ולהטלטל בדרכים.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 93:3
Q — Why does the Torah obligate tithing year after year, and bring maaser sheni up to Yerushalayim to be eaten there? Why does Chazal read "עשר תעשר" as "tithe so that you grow rich"? What does giving away produce accomplish for the giver?
A — The tithes train a person in giving and in the emunah that all comes from God — and from that recognition flows blessing, "tithe so that you become wealthy." Bringing maaser sheni to Yerushalayim to eat before God impresses that one's harvest is a gift held in trust, not an autonomous achievement. The repeated yearly obligation habituates generosity and gratitude, so the act of parting with the first and best reorders the heart toward the true Source, and that very surrender becomes the channel of further abundance.
יבאר שלא תישלם הבחירה במעשי האדם אם לא תהיה לו בהם ידיעה שלמה: פרשת ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' במדרש (דב"ר פרשת ראה) אמר רבי אלעזר משאמר הקדוש ב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מאתי הרעוה והטוב (איכה ג') אלא הר
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
כמדרש כי ירחיב, מתן אדם ירחיב לו וכו', הקב"ה מתיר אסורים וכו' פשוט מי שנותן נדבת לבו להשי"ת זה עצמו מרחיב לו, כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון, וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון השי"ת, זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר, וזה ירחיב לו...
בברכה כתיב.... שעל ידי הרצון יכולין להפוך הכל אל רצונו לעלות להשי"ת כנ"ל, וכתיב כי ירחיב ה' וגו' גבולך וגו', שזה התרחבות נקודה הפנימיות, שיש בכל איש ישראל נקודה פנימיות להשי"ת, גם יותר מזה, אף בכל דבר כנודע, רק שצריך האדם להרחיב נקודה הנ"ל שתתפשט בכל דבר...
כי ירחיב וגו'... וזה כי ירחיב שנקודה הפנימיות תתרחב לקרב הכל אל הפנימיות, את גבולך, כי חוקי התורה הם גבולים וגדר שלא יעשה האדם דבר האסור, אך בני ישראל צריכין להוסיף גבול בדברים המותרין, וזה סייג לתורה והיא תורה שבעל פה, וכפי מה שיש לאדם גבול וגדר משלו בכח היראה אשר בו יוכל לעשות עניני עולם הזה גם כן כי הגבול ישמרנו...
ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שע"ז מברכין הנותן לשכוי בינה כו'. ונראה פי' היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל הרשעים ברשות לבם. ומ"מ הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמ"ש לא יכשל בה ביום שובו כו':
כי ירחיב ה' כו' גבולך כו' בכל אות נפשך ת"ב. פרש"י למדך ד"א שלא יתאוה לבשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. ובמד' עושה משפט לעשוקים נותן לחם כו' מתיר אסורים כו' ע"ש. דאיתא בס' קטן מבעש"ט ז"ל ע"פ רעבים גם צמאים נעשם בהם תתעטף. שקשה למה עשה הש"י להיות תאוה וחשק למאכלים אלו. וע"כ שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל. וז"ש נפשם בהם תתעטף לכך רעבים וצמאים כו' ע"ש. והם דברי…
במדרש אין מפסיקין בתוכחות, ואל תקוץ לא תעשה תוכחות קוצין קוצין וכו' דכתיב אנכי נותן וגו' היום ברכה וקללה. פירוש שבכל יום ניתן לבני ישראל בחירה חדשה, אם כן לעולם ביד האדם להפוך הרע לטוב, ואין לדבר סוף, וזה שאמר אין מפסיקין קוצין קוצין, כי אין אחרית וסוף להקללה, כמאמר שקר אין לו רגלים כי בסוף מתהפך טוב, והאמת כי אין הרע יורד משמים, אך לכל השפעה מוכרח להיות תער…
לא תעשון כן וגו', ויש לפרש דקאי על מה שכתוב קודם "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", אבל סטרא דקדושה נודע כי בכל מקום שיש השראת קדושה נשאר לעולם רשימה, לכן אף שבית המקדש חרב, מכל מקום לשכנו תדרשו, על ידי זה ובאת שמה, כי על ידי הזכירה שמבקשין בני ישראל תמיד בפה ובלב בכל יום תמיד בנין בית המקדש, על ידי זה יתעורר כח הרשימה הנשאר קיים לעולם, ויהיה הגאולה על ידי זה במ…
במדרש נרי בידך וכו'... ונקודה התחדשות היורדת משמים בכל יום, על זה אמרו נרי בידך, ועל זה ניתקן כל ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה בכל יום הכנה לקבל הברכה היורדת משמים בכל יום כנ"ל...
גם פרשנו הפסוק ע"פ מ"ש רש"י אבד ואחר כך תאבדון שצריך לשרש אחרי'. כי כמו שכח הקדושה ועבודת האדם אין לו שיעור. כמו כן זה לעומת זה עשה כו'. וכפי מה שאדם מתחיל לבער הרע שבקרבו נולד לו תמיד מיני התנגדות אל עבודת הבורא באופנים שונים. ובכל עת ניתן לפניו מחדש ב' הדרכים ברכה וקללה. אמנם באמת היא הבטחה ג"כ אבד ואח"כ תאבדון. שבסוף יהיו זוכין לאבד לגמרי כל מיני עבודות ז…
במדרש שמעו וכו' אל תגבהו, אל תגביה את הטובה מלבוא בעולם. כי הברכה וקללה שניתן ביד בני ישראל היא ברכת כל העולם, ובכחן של ישראל להמשיך הברכה לכל העולם, והברכה אשר תשמעו, כי כל הברכות הם בתורה... ולכן צריך איש הישראלי לשום על לבו אשר הכל מסור בידו ולא יעכב הטובה מלבא בעולם, כי בו תלוי, וצריכין להיות תמיד מוכן לשמוע דבר ה'... וכפי הכנה לקבל כך נשפע משמים, וכתיב …
בפסוק לא תעשון כן... כי על ידי בית המקדש היו בני ישראל בשורש האחדות, כי כן צריכין בני ישראל להיות להם כהן גדול אחד, בית המקדש אחד, ולכך על ידי שעברו והקריבו בבמות נתפרדה האחדות ונהרס החיבור ונחרב בית המקדש... כי זה בכלל לשכנו תדרשו על ידי התכללות באחדות, כיון שעל ידי שנאת חנם נחרב, כל שכן שעל ידי אהבת ישראל יהיה נבנה בעזה"י...
בפרשה של המסית צריך כל אדם להכין עצמו למצוה זו כי הוא ענין נכבד להיות מתפעל האדם להתהפך כרגע לשונא ממש ע"י ההסתה לקיים לא תחמול ולא תכסה. ומכ"ש שזה קאי על היצה"ר וסט"א שהוא המסית ומדיח. ואם נעשה האדם שונא ממש ע"י הסתה. יוכל להרוג אותו. כמ"ש אח"כ כי הרוג תהרגנו ע"י השנאה כנ"ל. הרוג הוא בפרטות מה שמסית לו. ותהרגנו הוא לגמרי שע"י נסיון אחד זוכה להתקדש בכל. ועוד…
בפסוק עשר תעשר ואכלת וגו' למען תלמד וגו'... וביאור הדברים כי המזון צריך להיות מזון בנפש כמו בגוף, ורק התערובת מעכב, לכן כשנתברר הטוב מהפסולת אז עוד המאכל מוסיף קדושה, וכמו כן בשבת קודש כמו שכתבנו... וכמו שהמעשר היה מניח קדושה לכל התבואות, כמו שאמר מו"ז ז"ל כי התרומה והמעשר מניחין הקדושה בכל השיריים... וכמו כן השבת נותן ברכה על כל ימי השבוע, והנה גם בזמן הזה …
...וכתיב אשר יאהב ה' יוכיח, ולא כתיב אוהב, כי בוודאי התוכחה על ידי החטא, אך השי"ת מוכיח מי שיודע שעל ידי התוכחה יתהפך למוטב, ויבא להיות נאהב אחר כך, ולכן התוכחה שבאה מאתו יתברך בכח התורה, לא על ידי רצועה בישא היא לטוב, כמו שכתוב טובה תוכחת מגולה וכו', פירוש אפילו בגלות, שהאהבה מסותרת והתוכחת מגולה, אף על פי כן אם נשוב לפניו יתברך יתהפכו כל העונשין לאהבה, ולכ…
בפסוק לשכנו תדרשו... כי הנה במקדש כתוב מנוחה ונחלה, דכמו דיש בשבת מנוחה, שהיא הקדושה המתגלה בזמן, ומתעברין מיניה כל חשכות הזמן, לכן נקרא מנוחה, כמו כן יש בעולם מקום בית המקדש, דהוא מנוחה, שסט"א אין לה שליטה שם, וכמו כן בנפשות רוח הקודש נקרא מנוחה, כמו שכתוב גבי ברוך "ומנוחה לא מצאתי", והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם, וזה לשכנ…
בפסוק לשכנו תדרשו אחז"ל דרוש ע"פ נביא דרוש ותמצא ואח"כ יאמר לך נביא כמ"ש בדהע"ה עד אמצא מקום לה' כו' ע"ש בספרי. דהנה כתי' אשר יבחר ה' ולא גילה להם המקום מיד רק שיהי' בכח דרישת בנ"י כי א"י ובהמ"ק תלוי' בעבודת בנ"י וז"ש חז"ל דבעי' דרישה. וכמו שכ' באאע"ה לך לך כו' אשר אראך ולא גילה לו מיד כמו כן פרטות מקום המקדש היו צריכין בנ"י לדרוש. ומקודם כתי' אבד תאבדון כו'…
במדרש כי ירחיב וגו'... ולכן התיר לנו אחר כך בשר תאוה, שניתן לבני ישראל כח חירות שלא להיות נאסר ונאטם על ידי הגשמיות, ומה שהיה מקודם אסור התיר להם, כמו שאמרו במדרש, ה' מתיר אסורים. והענין כי הכל תלוי בעבודת האדם שהוא עולם קטן, בפרט איש ישראל, וכמו שיש באדם מקומות שקשה למצא שם הקדושה, כמו כן נמצא ברואים שנאסרו ומטמטמים לב האוכל אותם, וכפי מה שנעשה חירות ותיקון…
במדרש כי ירחיב כו' את גבולך כו'. אגילה ואשמחה כו' ראית את עניי כו' העמדת במרחב רגלי כו'. הענין היא כי כל מה שהקב"ה הביא נסיונות ויסורים על בנ"י הכל לטובה כמ"ש להטיבך באחריתך. ולאשר בנ"י הוכנו ונבראו לברר כבודו ית' בכל העולמות ובכל הגשמיות. לכן הוצרכו מקודם להיות בכור הברזל ובגלות מצרים וכשהוציאנו השי"ת משם הרחיב אותנו. במרחב רגלי. היא דרגא תחתונה שנק' רגלי ל…
בפסוק עשר תעשר וכו'... אכן על ידי המעשר זוכין לקבל שפע פנימיות בלי פסולת, כמו שכתוב "ובחנוני נא וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די", פירוש שלא יהיה בהתלבשות הטבע והצימצום, וכמו כן בשבת ההנהגה על ידי הקב"ה בעצמו למעלה מהטבע והזמן, וזה רמז "היום לא תמצאוהו בשדה"... וכמו כן בגמרא הנ"ל עשירים במה זוכין דהעשירות צריך בירור, דכתיב ברכת ה' וגו' תעשיר ולא יוסיף עצב עמ…
בפסוק בנים אתם וגו', ובמשנה חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו', פירוש הקב"ה נתן לנו אותות ומצוות שעל ידיהם יהיה לנו דביקות בכח הנשמות שמצד זה נקראו בנים, כי כל המצוה שנקראו אות, כמו מילה שבת תפילין כולם הם לעורר הפנימיות וכח הנשמה, וכמו שכתוב שם לטוטפות בין עיניכם, כמו כן כתיב כאן ולא תשימו קרחה בין עיניכם, שלא להתדבק בגשמיות להסתיר הדעת והתקשרות הנשמה, כי …
בפסוק עשר תעשר וגו', ואכלת לפני ה' אלקיך וגו', למען תלמד ליראה וגו'. מורי וזקני ז"ל אמר ללמוד מכאן דאכילה בקדושה לפני ה' מתקן האדם להיות ירא שמים... וזה שאמר במדרש רעה אמונה על הפרשת המעשרות, וגם תורתך בתוך מעי, כי המעשרות היה מתקן המאכל וניזון האדם בקדושה, לכן נסמך עשר תעשר למאכלות אסורות שמקודם, וזה רמז המעשר, דאיתא עולם הזה נברא בה' ועולם הבא בי', וכבר כת…
בפסוק כי ירחיב וגו' תאוה נפשך לאכול בשר... דכל מה שכופל הפסוק בכל אות נפשך בכל אות נפשך, וכי התיר הכתוב למלאות התאוה. אכן אין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט, כי באמת כל תאוה יש לה שורש בנפש, אך תאות הגוף מכסה על תאות הנפש שלא יהיה ניכר העיקר... וזה עצמו הפירוש בכל אות נפשך דייקא להיות התאוה בנפש וגוף, ולא יבטל הגוף תשוקת הנפש, ובזה עצמו מתמעט תאות הגוף, אבל …
והנה כתי' הברכה אשר תשמעו ואמו"ז ז"ל אמר כי בשבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי בוודאי הוא שהש"ק מוכן לבנ"י לשמוע דבר ה' לכן הוא מבורך כו'. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא ברכאין בשביעאה תלי'. פי' שבשבת הוא מקור הברכות למעלה מהתפשטות הברכות בגשמיות. וכן פי' הברכה אשר תשמעו שהוא שורש הברכות התורה שנק' ראשית שכל העולם נ…
בפסוק הענק תעניק לו וגו'... והגם כי היגיעה בעולם הזה השפל בא על ידי חטא הראשון, שמקום אדם הראשון היה בגן עדן, ומכל מקום הרי אפילו מי שנמכר בגניבתו יש לו הענקה, והנה שבת הוא מעין עולם הבא, ולכן יש בו בחינת הענקה לבני ישראל, והוא בחינת הנשמה יתירה לכל אחד כפי עבודתו בימי המעשה, וכמו שזכו בני ישראל אחר העבודה במצרים לקבל התורה שהיא גם כן הענקה, כמו כן בכל גלות …
במדרש אין מפסיקין בקללות מוסר ה' כו' אל תמאס לא לרעתך נתתי לפניכם ברכות וקללות אלא להודיעך איזה דרך טובה. דכתי' אשרי הגבר אשר תיסרנו י' ומתורתך תלמדנו. שהיסורים לבנ"י הם עצמם תורה ולימוד ואחז"ל יסורים שאין בהם ביטול תורה ותפלה הם יסורים של אהבה. היינו שימצא האדם תורה ולימוד מתוך היסורים וגם לבא לתפלה בכח היסורים. אנכי נותן לפניכם אנכי הוא התורה וכל העוסק בתו…
בפסוק למען תלמד ליראה וגו'... והענין הוא דפעם א' כתיב עבדו את ה' בשמחה, ופעם אחת כתיב עבדו את ה' ביראה, בוזהר הקדש כאן כד ישראל שראן בארעא דישראל וכו', דכתיב כמה פעמים ושמחתם לפני ה' אלקיכם... ובחוץ לארץ העיקר היראה, ומכח היראה זוכין לשמחה, ובארץ ישראל העיקר השמחה, ומתוך השמחה זוכין ליראה... ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה, ובשבת קדש דיש נשמה יתירה יומא דנ…
בפסוק למען תלמד ליראה את ה'. כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל כי כמו כן מסעודת שבת בא יראת ה' כו'. והענין הוא דפעם א' כתיב עבדו את ה' בשמחה ופ"א כתיב עבדו את ה' ביראה ובזוה"ק כאן כד ישראל שראן בארעא דישראל כו'. דכתי' כמה פעמים ושמחתם לפני ה' אלקיכם דאיתא שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. ובחוץ לארץ העיקר היראה. ומכח היראה זוכין לשמחה. ובא"י העיקר השמחה. ומתוך השמחה …
ונסמך פרשת עשר תעשר לפרשת מאכלות אסורות דכמו שבאותן המינים טמאים מתטמטם נפש האוכלם ולכן נק' מאכלות אסורות שנאסר בהם הנפש וגם כח החיות שבו וניצוץ הק' נאסר בהם וא"י להתגלות. כמו כן יש אכילה דקדושה שהיא בחי' חירות ומתרחב נפש האוכלם וכתי' בהם ואכלת לפני ה"א וכן הוא בעונג שבת. ואיתא במשנה שלשה שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר זה השלח…
ושמחתם שם לפני ה' אלקיכם, כבר כתבנו כי עיקר השמחה בהארת הנשמה, דעיקר השמחה בגן עדן, שהשמחה במעונו, ולכן בשבת קודש שבא נשמה יתירה מגן עדן הוא זמן שמחה, וכמו כן כשבא אדם לבית המקדש קיבל נשמה יתירה, ושלש פעמים יראה לקבל נפש רוח נשמה, לכן בסוכות והיית אך שמח, כל השמחה בשלימות. וכפי כח הנשמה כך נחלש הגוף, וזה היראה שחל על הגוף. וב' בחינות אל השמחה והיראה הם בחינת…
בפסוק בנים אתם... וזהו צריך כל איש ישראל לידע ולזכר תמיד, כי נשתלח רק בעולם הזה ללמוד דרך המלכות, כי באמת הנשמות בנים, ובעולם הזה שנתלבש בגוף הוא בחינת עבדים, אבל כל רצונו ומחשבתו צריך להיות לחזור למקומו, לכן עשה הקב"ה בחכמה עינים בראש, להסתכל תמיד אל השורש, היפך מכסיל בחושך הולך, שכל רצונו ומחשבתו בעלמא דחשוכא...
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy