The Halakhic Framework of Agency

הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. שְׁלִיחוּת מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח״ – מְלַמֵּד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. ״וְשִׁלְּחָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁהִיא עוֹשָׂה ״שָׁלִיחַ״. ״וְשִׁלַּח״ ״וְשִׁלְּחָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁהַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ

§ The Gemara notes another dispute concerning one who deviates from the terms of an agreement. The Sages taught in the Tosefta (Bava Metzia 4:20): One who gives money to his agent

מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְסוֹמֵא, וְגוֹי. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ; פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ; שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת – כָּשֵׁר. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן – דְּלָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ; גּוֹי נָמֵי – דְּלָאו בַּר הֶיתֵּירָא הוּא; אֶלָּא סוֹמֵא, אַמַּאי לָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלוֹ וּלְמִי נוֹתְנוֹ.

MISHNA: Anyone is fit to serve as an agent to bring a bill of divorce to a woman except for a deaf-mute, an imbecile, or a minor, or a blind person, or a gentile. However, if one received it when he was able to hear, and then became a deaf-mute, and then again became able to hear; or if one received it when he was able to see, and then became blind, and then again became able to see; or one received it when he was halakhically competent, and then became an imbecile, and then again became halakhically competent, in all of these cases he is fit to bring the bill of divorce. This is the principle: Anyone who is halakhically competent in the beginning and in the end is fit, even if there was time in the interim when he was unfit. GEMARA: The Gemara asks with regard to those the mishna lists as not being qualified to bring a bill of divorce: Granted, a deaf-mute, an imbecile, and a minor are not qualified because they are not halakhically competent, and only one who is competent can be appointed as an agent. Additionally, a gentile also is not qualified, as he is not subject to the halakhot that permit a woman to remarry via a bill of divorce. A person cannot serve as an agent for a matter that does not apply to him. But why isn’t a blind person qualified to bring a bill of divorce? Rav Sheshet says: Because he does not know from whom he takes it and to whom he gives it, and since he is unaware of this he will not be able to testify about it.

יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפּוֹטְרוֹפְּסִין וְכוּ׳. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ יֵשׁ בְּרֵירָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״שֶׂה לַבָּיִת״ — מִכׇּל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שֶׂה לַבָּיִת״ — מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא וְשׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יַד אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא מִדַּעְתָּן.

We learned in the mishna: In the case of an orphan with multiple guardians, if each of his guardians slaughtered a Paschal lamb on his behalf, he may eat in whichever place he wishes. The Gemara suggests: You can learn from it that there is retroactive clarification, and one’s ultimate decision as to which group he wishes to be part of retroactively indicates that from the outset he was registered in that group. This is problematic, as no halakhic conclusion has been reached in the matter of retroactive clarification. The Gemara therefore rejects this suggestion: Rabbi Zeira said: The halakha in the mishna is not based on retroactive clarification, but rather on the following principle: The verse states: “They shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household” (Exodus 12:3), indicating that a minor’s membership in the household is sufficient for him to be registered in the household’s Paschal lamb in any case, even without his agreement. The Sages taught in a baraita: A lamb for a household teaches that a person brings and slaughters a Paschal lamb on behalf of his minor son and daughter and on behalf of his Canaanite slave and maidservant, whether with their consent or without their consent. Since they do not have a legal identity independent of their household membership, their membership is sufficient to include them, even without their consent. However, one may not slaughter the Paschal lamb on behalf of his adult son or daughter, or on behalf of his Hebrew slave and maidservant, or on behalf of his wife unless he has their consent. Since they have legal identities independent of their household membership, their inclusion can be achieved only through their consent.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ, צָרִיךְ דַּעְתּוֹ אוֹ לָא? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּזְכוּת הוּא לוֹ, לֹא צָרִיךְ דַּעַת. אוֹ דִּלְמָא מִצְוָה דִּילֵיהּ הִיא, וְנִיחָא לֵיהּ לְמִיעְבְּדֵיהּ. תָּא שְׁמַע: תּוֹרֵם אֶת תְּרוּמוֹתָיו וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא מִן בַּעַל הַכְּרִי עַל שֶׁל בַּעַל הַכְּרִי, וּלְדַעְתּוֹ דְּמַאן? אִילֵּימָא לְדַעְתּוֹ דִּילֵיהּ — מַאן שַׁוְּויֵהּ שָׁלִיחַ? אֶלָּא לְדַעְתּוֹ דְּבַעַל הַכְּרִי. הָא קָמְהַנֵּי לֵיהּ דְּקָעָבֵיד שְׁלִיחוּתֵיהּ! אֶלָּא מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל הַכְּרִי. וּלְדַעְתּוֹ דְּמַאן? אִילֵימָא לְדַעְתּוֹ דְּבַעַל הַכְּרִי — הָא קָמְהַנֵּי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו, לְדַעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, וּמִשֶּׁלּוֹ תּוֹרֵם עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ צָרִיךְ דַּעַת — הָא קָמְהַנֵּי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו, אֵין צָרִיךְ דַּעַת.

A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who separates teruma from his own produce on behalf of the produce of another, does he require the knowledge and consent of the owner of the produce or not? Do we say: Since it is a benefit for the other to have his produce tithed, it does not require his knowledge, as one may act in a person’s interest in his absence? Or, perhaps it is his mitzva, and it is preferable for him to perform the mitzva himself, and therefore, it does not benefit him to have the produce tithed on his behalf. Come and hear a proof from the mishna: For one for whom benefit from him is forbidden by vow, he separates his teruma and his tithes, provided that it is with his knowledge and consent. The Gemara analyzes this statement: With what are we dealing? If we say that he separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the same owner of the pile, the question is: And with the knowledge and consent of whom may he do so? If we say it is with the knowledge of the one tithing the produce, who designated him an agent to do so? One cannot tithe another’s produce unless he is designated as an agent. Rather, it must be that he is tithing with the knowledge of the owner of the pile. However, in that case, by tithing the produce isn’t he benefiting the owner, as he is performing the action in fulfillment of the agency of the owner? Rather, it must be that he separates teruma from his own produce on behalf of the produce of the owner of the pile. The Gemara asks: And with the knowledge and consent of whom is he doing so? If we say it is with the knowledge of the owner of the pile, isn’t he benefiting the owner? He is performing the action in fulfillment of the agency of the owner. Rather, is it not that he is tithing on the basis of his own knowledge, and he is separating from his own produce on behalf of the produce of another? And if you say that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of the owner, it requires the owner’s knowledge and consent, isn’t he benefiting the owner? Rather, is it not that one may conclude from here that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of another, one does not require the knowledge and consent of the owner of the pile?

תָּא שְׁמַע: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! תַּרְגְּמַהּ רַב בַּר שְׁבָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״. אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ דְאוֹרָיְיתָא הִיא?! אָמַר רַב כָּהֲנָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחִיכוּ עֲלֵיהּ. כׇּל מִילֵּי דְרַבָּנַן אַסְמְכִינְהוּ עַל לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שְׁרוֹ רַבָּנַן.

The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah. The Gemara asks: Why? Let us also say here: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.” Rav bar Shaba interpreted this prohibition, which is overridden by human dignity, before Rav Kahana as referring to the prohibition of: “According to the Torah taught to you and the ruling handed down to you, you shall do, you shall not deviate to the left or the right from that which they tell you” (Deuteronomy 17:11). The Yeshiva students laughed at him, as the prohibition of “you shall not deviate” is by Torah law, like all other Torah prohibitions. Why should human dignity override it any more than any other Torah prohibition? Rav Kahana replied to them: A great man has spoken, do not laugh at him. The Sages based all rabbinic law on the prohibition of “you shall not deviate”; however, due to concern for human dignity, the Sages permitted suspension of rabbinic law in cases where the two collide. All rabbinic decrees are predicated on the mitzva in the Torah to heed the judges in each generation and to never stray from their words. Therefore, when the Sages suspend a decree in the interest of preserving human dignity, human dignity is overriding a Torah prohibition. In any case, it only overrides rabbinic decrees.

אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לָא כָּתְבִינַן אוֹרָכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי. אָמַר רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: מַאי טַעְמָא? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: אוֹרָכְתָּא דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״זִיל דּוּן וּזְכִי וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ״ – לֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ הַאיְךְ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ. אָמַר אַמֵּימָר: אִי תְּפַס – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן דְּכַתְבֵיהּ לֵיהּ ״כֹּל דְּמִתְעֲנֵי מִן דִּינָא קַבֵּילִית עֲלַי״ – שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ.

§ The Sages of Neharde’a say: One cannot write a document of authorization [orakhta] to assign another to collect a debt or a deposit of movable property on his behalf. Rav Ashi said to Ameimar: What is the reason for this halakha? Ameimar said to him: It is due to a principle stated by Rabbi Yoḥanan. And the Sages of Neharde’a state another halakha with regard to this kind of document: A document of authorization in which it is not written: Go and take legal action against so-and-so and take possession of the owed property and collect it from him for yourself, has no substance, i.e., it is not a valid document. What is the reason for this? It is because the other party, the bailee or debtor, can say to the collector who presents a document without this clause: I am not legally answerable to you; I am willing to deal only with the person to whom the item is owed. To avoid this situation, the authorization document must transfer actual ownership of the item to the collector, who is now claiming it for himself. Ameimar said: If the collector who is empowered by the authorization seized the item he collected and kept it for himself, the court does not take it away from him, as the owner transferred ownership of the item to him in the document of authorization, as explained above. Rav Ashi disagreed with Ameimar and said: Since the owner wrote to the collector: I accept upon myself anything that develops as a result of this legal process, he has in effect rendered the collector an agent to act on his behalf, and therefore the agent cannot seize the item for himself.

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה לֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי; אֶלָּא בֵּית דִּין מְקָרְעִין הַשְּׁטָר, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן רִאשׁוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא לְרַב הוּנָא: אִי שְׁמִיעָא לֵיהּ לְרַב הָא [בָּרַיְיתָא] דְּתַנְיָא: עֵדִים מְקָרְעִין אֶת הַשְּׁטָר, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן רִאשׁוֹן – הֲוָה הָדַר בֵּיהּ.

GEMARA: Rav Huna says that Rav says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, nor is it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rather, the halakha is that the court tears up the original promissory note and writes a different promissory note for the creditor, listing the new sum owed, dated from the time of the first document. Rav Naḥman said to Rav Huna, and some say it was Rav Yirmeya bar Abba who said this to Rav Huna: If Rav would have heard this following baraita, as it is taught in a baraita that according to Rabbi Yehuda the proper procedure is that the witnesses tear the original promissory note and write another promissory note for the creditor listing the new sum owed, dated from the time of the first document, he would have retracted his statement that the court tears the promissory note and writes a new one.

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּמְכֹר לִי קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קְנֵה לִי הֲרֵי זֶה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין. וְאֵין הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים אֶלָּא בַּאֲמִירָה בִּלְבַד בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְאֵין צְרִיכִין עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶם כִּשְׁאָר כָּל הַטְּעָנוֹת: שָׁלִיחַ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי מְשַׁלְּחוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם טָעָה בְּכָל שֶׁהוּא בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין חוֹזֵר שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְתַקֵּן שְׁלִיחוּתִי שְׁדַרְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַהוֹנָיָה בְּמִטַּלְטְלִין שְׁתוּת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן הוֹנָיָה אֶלָּא בְּמוֹכֵר שֶׁלּוֹ אוֹ קוֹנֶה לְעַצְמוֹ אֲבָל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעָה בְּכֻלָּם בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר: נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת הֲרֵי זֶה עִוֵּת וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה וְחוֹזֵר וּמוֹכְרָהּ לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו וְהָאַחֲרָיוּת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שְׁוֵה מֵאָה בְּדִינָר אוֹ לָקַח שְׁוֵה דִּינָר בְּמֵאָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי:

When a person tells a colleague: "Go out and sell landed property for me," "...movable property...," or "...purchase for me...," then the person should perform his agency, selling or buying. All his deeds are binding. It is not necessary for a person who appoints an agent to perform a kinyan or have the appointment observed by witnesses. Instead, the statement he makes to his colleague is sufficient. Witnesses are necessary solely to reveal what transpired if one of the two denies the matter, as is the case with regard to other claims. When an agent intentionally violates the instructions of his principal, his deeds are of no consequence. Similarly, if he erred even with regard to the slightest amount, the transaction - whether involving landed property or movable property - is nullified. For the principal can claim: "I sent you to improve my position, not to impair it." The principle is that with regard to movable property, the laws of ona'ah do not apply unless one pays a sixth or more than the proper price for an article, and that these laws do not apply at all with regard to the sale of servants, promissory notes and landed property. They do, however, apply when the seller or the purchaser himself conducts the transaction. When, however, it is conducted by an agent, and he erred in his valuation with regard to even the slightest amount, the transaction is nullified. When a person gives money to an agent to purchase landed property, and the agent purchases it for him without requiring the seller to accept financial responsibility if it is expropriated from the purchaser, he is considered to have damaged the principal's position. The agent must purchase the property without financial responsibility, as he did, for himself. Then he must sell it to the principal and accept financial responsibility. This decision is rendered because the agent purchased the property with money belonging to the principal. The agent must accept the financial responsibility himself. Similar laws apply in all analogous situations. Therefore, if the principal explicitly stipulates that he is appointing the agent in that capacity, whether he improves his position or impairs it, he may not retract, even if the agent sold a field worth 100 dinarim for a dinar for him, or purchased one worth a dinar for 100. And the principal must pay the agent as he originally stipulated.

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ קַרְקַע תַּחַת יַד אֶחָד אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין פִּקָּדוֹן וְרָצָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לָדוּן עִם זֶה וּלְהוֹצִיא הַקַּרְקַע אוֹ הַפִּקָּדוֹן מִתַּחַת יָדוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב לוֹ הַרְשָׁאָה וְצָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ שֶׁהִרְשָׁהוּ וְאוֹמֵר לוֹ דּוּן וּזְכֵה וְהוֹצֵא לְעַצְמְךָ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאִם לֹא כָּתַב לוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ אֵין אַתָּה בַּעַל דִּינִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ כֵן אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ וְכָל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה בּוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁל מְשַׁלְּחוֹ. וְכָל הַהוֹצָאוֹת שֶׁיּוֹצִיא הַשָּׁלִיחַ עַל דִּין זֶה שֶׁהֻרְשָׁה הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ חַיָּב בָּהֶן. שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין בָּהַרְשָׁאָה כָּל שֶׁתּוֹצִיא בְּדִין זֶה עָלַי לְשַׁלְּמוֹ:

The following laws apply when a person owns landed property that another person is using or he has movable property that he had given him as an entrusted object, and he seeks to appoint an agent to carry out legal procedures with that other person and expropriate that property or entrusted object from his possession. He must compose a deed granting him power of attorney. And he must perform a kinyan certifying that he was granted power of attorney, telling him: "Take it to court, acquire it, and expropriate it for yourself," or the like. If the principal does not compose such a deed for the agent, he may not enter into litigation on his behalf, for the defendant will argue: "You are not the party with whom I have contention." Even if the principal does compose such a deed, the agent is no more than that, and any property that he acquires belongs to the principal. And any expenses undertaken by the agent with regard to the dispute for which he was given power of attorney must be borne by the principal. For this is also written in the deed granting power of attorney: "Any expenses that you undertake in this case, I undertake to pay."

עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה הוֹאִיל וְהֵן בְּנֵי דַּעַת וְיֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְוֹת נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין לְמַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל מִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין וְלֹא עוֹשִׂין שָׁלִיחַ.

הַשָׁלִיחַ שֶׁעוֹשָׂה הָאִשָּׁה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ תִּתְגָּרֵשׁ כְּאִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ. וּצְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים. וּצְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ. וַאֲפִלּוּ הֵם הָרִאשׁוֹנִים אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי זוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה: הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה: וְכֵן הָאִשָּׁה שׁוֹלַחַת שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הֲבָאָה. וְאֵין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה צָרִיךְ עֵדִים:

An agent who is appointed by a woman to receive her get from her husband is called a receiving agent (sh'liach kabbalah). When the get reaches this agent's hand, the divorce is completed, as if it has reached the hands of the woman herself. [The agent] must be appointed in the presence of two witnesses, and two witnesses must be present when the get is conveyed to the agent. Even if the second pair of witnesses is the same as the first pair, or one of them is from the first pair, they are acceptable as witnesses. A husband may not appoint an agent to receive a get for his wife. He may, however, appoint an agent to deliver a get to his wife. Such an agent is referred to as a delivery agent (sh'liach holachah). Similarly, a woman may appoint an agent to fetch her get for her from her husband. Such an agent is referred to as an agent who fetches (sh'liach hava'ah). Neither a sh'liach holachah nor a sh'liach hava'ah need [be appointed in the presence of] witnesses.

הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה.

כיצד נעשה שליח או טעה וקנה ביוקר ואם עבר על דעת משלחו. ובו יב סעיפים: הגה בכל דבר שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה (טור) ודוקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפי' לדבר עבירה (הגהות מיימוני פרק ה' דשלוחין) : האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר א' מהם: הגה ולכן האומר לחבירו קח סחורה זו ואשתתף עמך והלך וקנאה לא יכול לחזור בו דהוי כשלוחו (תשובת הרשב"א סי' אלף ו'):

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו (הגה הטור כתב בר"ס זה דין איסור להשתתף עם העכו"ם ושאם נשתתף עמו מותר לקבל ממנו שבועתו משום הפסד ממנו ואח"כ כתב דאסור לעשות סחורה בנבילות וטרפו' ואם עבר כו' וכל זה שייך להל' שותפות והמחבר השמיטו כאן וסמך אמ"ש דין שותפות עם העכו"ם וקיבל שבועתו בס"ס קע"ו ובא"ח סי' קנ"ו ובי"ד סי' קמ"ז ע"ש ואיסור סחורה בנבילות אמ"ש בי"ד סי' קי"ז גם כתבו המחבר בסי' קע"ו סי"ב דאם עבר א' מהשותפין ועשה סחורתו בנבילות וטריפות דהשכר לאמצע ושאם הפסיד הפסיד לעצמו כיון דיש בו איסור מחשב שינוי ויאמר האחר לא ניחא לי בשותפות דהוי באיסור) בפרישה כתבתי דילפינן בגמרא מגירושין ומדין קרבן פסח דכתיב בהו שליחות בתורה ולא הוה שני כתובים הבאים כא' כי לא ראי זה כראי זה וצריכים לתרווייהו ע"ש ומאתם גם אתם דכתיב גבי תרומה ילפינן דשליחות דנלמד מגיטין וקרבן בעינן שיהיה להשליח דומיא להמשלח וכמ"ש הטור והמחבר דינו בסי' קפ"ח אבל אי לאו דנלמד דשלוחו של אדם כמותו מגיטין וקרבן לא הי' מוקמינ' לאתם גם אתם אדין שליחות או לא הוה אמרי' דהשליח צ"ל דומיא להמשלח משא"כ עתה דאמרי' בן מכח יתורא וכמ"ש בפרישה בסי' קפ"ח: חוץ מלדבר עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכך אין המשלח חייב אבל אם אין השליח בר חיובא לא שייך האי טעמא:

שלוחו של אדם כמותו וכו' בריש האיש מקדש (קידושין מא.) ילפינן שליחות לכל התורה כולה מדתניא גבי גירושין ושלח מלמד שהוא עושה שליח ואמר רבי יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ואמרינן תו התם לכתוב רחמנא בקדשים ולא בגירושין איכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח לכתוב בגירושין ולא בקדשים איכא למיפרך מה לגירושין שכן חול הילכך מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה הכי אמרינן בפרק הנזכר ובדוכתי טובא דתלמודא מהם פרק קמא דמציעא (י:) ושם נתבאר יפה היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה והיכא לא אמרינן: וכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שלוחין והוא נמשך אחר השורש הקודם ששלוחו של אדם כמותו: ואין העושה שליח צריך קנין הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין וכן כתב עוד רבינו בסימן ע"ג: (ב"ה) וכ"כ הרשב"א בתשובה שאכתוב בסימן אחר זה: ולא עדים אלא באמירה בעלמא וכו' בקידושין פרק האומר (דף כט:) גמרא האומר לאשה קדשתיך מר זוטרא ורב אדא סבא בני רב מרי בר איסור פלוג נכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו מהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי או דילמא לא מיקיימא מילתא אלא בסהדי אמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי שמעינן מהכא דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים האמת לא בעינן עדים וכן כתב המרדכי דקידושין דאפילו לגיטין וקידושין אין צריך למנות שליח בעדים: טעה וקנה ביוקר וכו' בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צט:) גמרא היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי וכו' א"ל אף ע"ג דטעה שליח א"ל בטעה שליח לא קאמינא אמרו ליה והאמר מר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בע"ה אבל היכא דטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובריש האיש מקדש (קידושין מב:) גבי הא דא"ר נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובפ' אלמנה ניזונת (שם) איבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינים רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן שליח כאלמנה והלכתא שליח כאלמנה וכתב הרא"ש והרי"ף והלכתא שליח כאלמנה שאם טעה כל שהוא מכרו בטל וכן פי' רש"י וכתב הרא"ש משמע הא דקתני במתניתין מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל לאו דוקא דינר דה"ה בפחות וי"מ דינר דוקא ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות ואף על גב דלדברי ר"י שכתבו התוספות שם לרב נחמן ורבא שליח שטעה בפחות משתות המקח קיים אלא שצריך להחזיר אונאה כתב רבינו שהמקח בטל מפני שהרא"ש הסכים לפר"ת דאפילו בכל דהו בטל מקח גם לרב נחמן ורבא ועוד דאפילו לפר"י היינו למ"ד שליח כדיינים אבל אנן כמסקנא נקטינן והא אסיקנא והלכתא כאלמנה הילכך לכ"ע שליח שטעה אפילו בפחות משתות בטל מקח וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה ובפ"ה מהלכות שלוחין. ולענין אם טעה השליח וקנה ביוקר והמשלח רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השלית הטעות והעיוות כתב רבינו משפטו בסימן זה בשם הראב"ד ז"ל: ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו שעושהו שליח כו' הוא לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין ופשוט הוא דהא קיי"ל דכל תנאי שבממון קיים: כתב המרדכי פ"ב דקידושין לתקוני שדרתיך ולא לעוותי י"מ שהיה גלוי ללוקח ולמוכר בעת המכירה שהיה שליח אבל אינו יודע ששלוחו הוא וטעה בפחות משתות המקח קיים והשליח שעיוות יפרע ויפסיד וריב"ק פי' אפילו לא ידע שהיה שלוחו ואח"כ נודע בעדים שהיה שלוחו המקח בטל אבל אם לא נתברר המקח קיים והשליח ישלם כדאמרינן בגט פשוט (קסט:) ההיא איתתא דאמרה לגברא זיל זבון לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות ומסקינן א"ל רב נחמן זיל זבנה וכו' ויש דוחין מפני שיש בני אדם שאין מניחין קנייתן מפני דאגת שלא באחריות הילכך לא הדרינן זביניה משא"כ בטעות המקח עכ"ל: וכתב הרמ"ה: עשאו שליח לקנות לו קרקע כו' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קסט:) גמ' מי שנמחק שטר חובו ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתיא לקמיה דרב נחמן א"ל מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכתב הרא"ש לכאורה משמע שאמר למוכר שהיה קונה השדה לאשה פלונית דקאמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואם איתא שלא פירש שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו אלא ודאי מיירי שפירש שקנאו לאשה כיון ששינה בשליחותו שסתם שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו להחזיר לה קאמר שצריך לקבל עליו אחריות אבל הר"ן כתב בריש האיש מקדש גבי הא דאמר רב נחמן אבל בשוי שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאיכא למידק מעובדא דגט פשוט דא"ל זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואמאי מחייבינן התם לשליח בהאי נימא דליהוי ביטול מקח כי הכא י"ל דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר לדין ודברים אלא עמו ואף ע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג"כ יכולה לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורב נחמן ה"ק לה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל עכ"ל. ורבינו ירוחם כתב כשיטת הרא"ש אף ע"פ שלשונו מבולבל קצת. וכתב כי כשאין לשליח מעות שנותן הקרקע למשלח ואחריותו עליו צריך שיכתוב המוכר שטר מכירה שלא באחריות למשלח עכ"ל והרשב"א כתב בתשובה דהאי עובדא בשם האשה שעשאתו שליח קנה והשליח והמוכר בדברים מפורשים התנו ביניהם ולפיכך המקח קיים אצלה שאין כאן אונאה של כלום אלא שהשליח שעיוות פשע והילכך או ימכור למשלח באחריות או ישלם לו מעות שמסר בידו עכ"ל וזה כדברי הרא"ש ודחה באותה תשובה דברי האומרים דהאי עובדא כשאין המוכר יודע שזה קונה לאחרים הוא. ומה שרוצה הרא"ש להכריח פירושו מדאמר אזל זבן לה אין זה הכרע דתלמודא נקט ע"פ כוונת הקונה שהיה לו לקנות לה ולא יתחייב שאמר כן למוכר ומה שהכריח מדאמר זיל זבנה מיניה י"ל שקנאה ממנו בחזקה או בשאר קניינים ועדיין לא נתן הכסף או לא כתב שטר ומש"ה א"ל זיל זבנה שלא באחריות כלומר תגמור קנייתך שלא באחריות כמו שהתנית והראב"ד בהשגות בפרק א' מהלכות שלוחין הקשה ההיא דהאיש מקדש לההיא דגט פשוט ותירץ דבכל מאי דעיוות השליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה המקח ורוצה שיתקן לו השליח העיוות וחייבו רב נחמן וכן הדין לכל שליחות והרמב"ם כתב בפ"א נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה שלא באחריות הרי זה עיוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה. ובפ"ב כתב השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו עכ"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הר"ן דבלקח סתם המקח קיים והיינו עובדא דגט פשוט שאמר זיל זבנה מיניה וזהו מ"ש רבינו לעיל וחילק הרמב"ם דוקא שהודיע שהוא שליח וכו' והיינו מאי דאיתמר באלמנה ניזונת ובהאיש מקדש דשליח שטעה בכל דהו בטל מקח וב' חילוקים אלו כתב בפ"ב וענין השליח עם המשלח כשהמקח קיים כתב בפרק ראשון שהשליח מקיים המקח ביד משלחו ומתקן לו המעוות והיינו עובדא דגט פשוט דא"ל זיל זבנה ניהלה באחריות וכתב הואיל וקנה במעותיו כלומר שאם קנה לעצמו במעות עצמו הרי הוא שלו כדאיתא בריש האומר וכתבו הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות מכירה ומיהו לענין אם אינו רוצה המשלח ליקח המקח אפילו יתקן לו העיוות בטענה דכיון שמעיקרא עיוות בטל שליחותיה משמע מדברי הר"ן דכל היכא דאינו יכול לטעון דעדיין מגיע לו הפסד כופין אותו לקבל המקח אך כשיש לו קצת טענה כגון בעובדא דגט פשוט הרי כתב הר"ן שאין יכול לכפותו שיכול לומר לו שרוצה יותר באחריות המוכר משלו וכן נראה לומר לדעת הרמב"ם שכתב וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו משמע שהכפייה היא לשליח שאילו היתה הכפייה למשלח הוה ליה למימר והמשלח לוקח אותה כשיקבל עליו השליח אחריות כנ"ל: (ב"ה) (יא) אבל א"א כתב בההוא כו' לשון רבינו אינו מכוון כהוגן ומתוך לשון הרא"ש שכתבתי לעיל יתבאר: ומ"ש רבינו וזה נוטה לדברי הרמב"ם כו' איני יודע למה כ' רבינו שנוטה לדברי הרמב"ם דממש דברי הרא"ש כדברי הרמב"ם הם לענין דינא דבשלא הודיע השליח שהוא שליח דינו כשאר כל אדם ופחות משתות הוי מחילה:

עושה אדם שליח איש או אשה ואפי' אשת איש ואפי' עבד ושפחה הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצות נעשים שלוחים למשא ומתן אבל מי שאינם בני דעת והם חרש שוטה וקטן אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח אחד הקטן ואחד הקטנה לפיכך השולח בנו קטן אצל החנוני (ונתן בידו פונדיון שהוא שני איסרין ונתנו לחנוני) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת וכן כל כיוצא בזה: הגה ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו אם שברו הקטן החנוני פטור אא"כ לקחו מידו ומדד לאחרים והחזירו לידו (טור) ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן ה"ז פטור:

זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ וכו' א) וקנו ממני וכו' ואף חתמו ותנו ליד כמר פב"פ להיות לו לעדות וכו' איך שנתתי לפלוני הנ"ל ד' ב) אמות קרקע בחצירי ואגבן ואגב ק"ס הנ"ל הרשיתי ומניתי את כמר פב"פ להיות מורשא ואנטלר בחריקאי שיהי' לו כח ורשות לתבוע ולגבות החוב שחייב לי כמר פב"פ כמשמעות השט"ח שמסרתי לידו ומעתה קנה לך איהו וכל שיעבודה דאית ביה ותהא ירך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ד) (ומחילתך כמחילתי) וכל מה שתעשה בענין החוב הנ"ל יהא עשוי כאלו עשיתיו בעצמי וכך אמר פב"פ לפב"פ הנ"ל זיל דון וזכי ואפיק לנפשך וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי דידי יהא הדר הן לזכות או לחובה ולא אוכל לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי גם יהא לו כח ורשות לירד עמו בין לדין בין לפשרה ולהרחיב זמן וליתן פטורים כל הנ"ל קבל עליו פב"פ הנ"ל בק"ס אג"ק כנ"ל ובת"כ בפ"מ בתורת שבועה חמורה עד"ר שמחוייב לאשר ולקיים כל אשר יעשה המורשה ושטר הרשאה זו לא יפסול ולא יגרע כחו בשום ריעותא וגריעותא בעולם רק תמיד והא בתקפו כתוקף כל שטרי הרשאות דנהגין בישראל העשויין כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מר' פב"פ לר' פב"פ הנ"ל על כל מה דכתיב :

נוסח הרשאה משליח שני כשממנה שליח שלישי וכן שלישי רביעי בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן בפלונית מתא דמתקריא פלונית דיתבא על נהר פלוני ועל נהר פלוני ועל מי מעינות במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא פב"פ ובידו גט ששלח הבעל פב"פ לגרש בו את אשתו פלוני' ב"פ והביא לפנינו הרשאה מתוקנת כתיקון חכמים שנתמנה שליח ע"פ ב"ד ובפני ב"ד שעשאו פב"פ השליח הראשון של הבעל פב"פ הנ"ל בפני הכ"ד שליח במקומו א) להוליך גט זה לפלונית אשת פב"פ הנ"ל ופב"פ השליח השני הנ"ל מינה על פינו ובפנינו להיות שליח במקומו את פב"פ ובפנינו מסר הגט לפב"פ להוליך אותו לפלונית ב"פ אשתו של פב"פ הנ"ל ובתוך כדי דיבור אמר שליח ב"ד אני וכך אמר בפנינו פב"פ השליח ב"ד הנ"ל לפלוני הנ"ל ב"פ הולך גט זה לפלונית ב"פ ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח אחר שליח אפילו עד תשעים ושמנה שלוחים אפילו כלי אונם להוליך גט זה לפלונית אשת פב"פ בכל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך עד תשעים ושמנה שלוחים ומיד כשיגיע גט זה לפלונית ב"פ אשת פב"פ תהא מגורשת בו מבעלה פב"פ הנ"ל ומותרת לכל אדם (ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם שהרי לא היה שם) ובפנינו הדיינים קבל פב"פ הנ"ל את הגט משליח ראשון פב"פ והגט שנעשה עליו פב"פ השליח הראשון שליח בעדים להולכה ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם במתא פלונית וכו' ובפנינו קיבל עליו פב"פ השליח השני הנ"ל ב) בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל את השליח ומה שראינו ושמענו ונעשה על פינו ובפנינו כתבנו וחתמנו הכל שריר וקים: וחותמין ג' הדיינים

שטר אפטרופוס. שמינו בית דין. במותב א) תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' פב"פ ואמר הכי פב"פ שכיב וחיי שביק לרבנן ולכ"י ושביק נכסין ובנין ובנתן זעירין ושמם פ' ופ' והשתא לעיינו בי דינא ולימנו להם אפטרופוס דמשתעי דינא בהדי אינש וזכי להון ב) ליתמי וקאים בצרכיהן (ויתיב לנו האב"ד ה"ה מוה' פ' רשות לעיינו אנחנו) וכד חזינא דלית טבא דלהוי אפטרופוס רק האי גברא (דאחוה דאבוקן דיתמי הוא) וחקרנו ושאלנו עליו דגברא מעליא הוא ועשיר ומשופע בנכסי ומהימן וחכים ושמע דינא ולא קבל עליו שמתא דרבנן (ואם האפטרופסים הם שנים כותבין הכל לשון רבים) מיומוהי בכן אנחנו ב"ד יהיבנא ליה רשותא (ע"פ האב"ד הנ"ל) בכח ב"ד יפה לאסכויי עלייהו דיתמי דנא ויזכי להון ויהפוך בזכותיהון ויכניס נכסיהון ופיריהון בראוי ומוחזק מקרקע ומטלטלין בכל מקום שהם ולמיקם בצרכיהון ופטרנו לר' פלוני הנ"ל בבי דינא מן ג) שבועתא ומן גזירתא ומן כל טענות וערעורים ומן שמתא פתקא דלטותא ומן כל דהנעלת ליה מכל ב"ד בין בד"י ובין בד"א ומה דהוי באנפנא כתבנו וחתמנו לר' פלוני הנ"ל אפוטרופס היתומים ולית דימחא בידיה בין לזכות בין לחובה ומה שנעשה וכו' הכל ש"ו :

זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ בכך וכך בשבת וכו' למנין שאנו מנין וכו' איך שבא ר' פב"פ ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים א) וקנו ממני בק"ג אגב סודר מעכשיו וכתבו בכל לשון של זכות וכו' ואף חתמו ותנו ליד ר' פב"פ להיות בידו וכו' ובדעת שלימה ומיושבת והנני מודה בפניכם היום כמודה וכו' ב) מיומא דנן ולעלם והנני מודה ומצוה ואומר שאם ח"ו יגיע זמני לפטור מן העולם הזה ויהיה לי באותו זמן יתומים קטנים עד בני ח"י שנה והם צריכין לאפטרופס לישא וליתן בעד כל א' בחלק ירושתן אז יהא כמר פלוני הנ"ל ממונה מפי מעכשיו למורשה ואפטרופס על כל נכסי שיגיע לחלק ירושה לכ"א מיוצאי חלצי הקטנים עד שיהיו בני ח"י שנה כנ"ל ומצורף עמו יהיה כמר פ' גם אותו מניתי מפי להיות אפטרופס ויתעסק בירושת היתומים הנ"ל רק שרא יעשה א' שלא ברצון וידיעת חבירו אך יהיו שניהם ביחד רשאים ושליטים לישא וליתן להכניס ולהוציא באותן הנכסים הנ"ל לצורך יוצאי חלצי הקטנים כפי כל רצונם רק האפטרופסים יתנו חשבון לפני פב"פ ולא יהיה כח בשום שאר בני אדם לדחותם מהכח שנתתי להם או למחות בידם לעשות דבר קטן או גדול או לגרוע כחם כמלא נימא רק עשייתם יהיה בעשייתי ופיהם כפי ודיבורם כדיבורי ויהיה להם כל דין תועלת אפטרופס. אח"ז שילך א' מן האפוטרופסים לעולמו אז יהא כח ורשות לכמר פ' להעמיד אחר בחריקאי וגם מי שיבחר יהא לו כח והרשאה זו שלא יעשה א' שלא ברשות חבירו רק יהיה יד שניהם שוה כא' לישא וליתן לטובת היתומים כאשר נראה להם ושום אינש לא ימחא בידם כנ"ל רק יתנו כל שנה חשבון כנ"ל וכשיגיע א' מבניי לכלל שראוי להינשא ויזדווגו ברצון האפוטרופסים אזי יתנו לאותו בן מבניי חלק הראוי לו. ומעכשיו נתתי לפב"פ ולפב"פ הנ"ל ד' אמות קרקע בחצרי במתנות בריא ולא במתנות שכ"מ ואגב ואגבן ק"ס הנ"ל הרשיתים ומניתים והשלטתים מורשים ואפטרופסים ואנטלר על כל נכסי כנ"ל וכו' (ויכתוב יפויין ושופרי דשטרי כרצונו) :

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כת' בתוספות רי"ד (דף מ"ב) דקידושין ז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פ' פטרי' פ' וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו וכן בתרומה הוא נותן והתרומ' מפירותיו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לו' לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות עכ"ל וקשיא לי דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי לי' בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו כדאי' רפ"ב דקידושין ואין המשלח עושה כלום: והנראה לענ"ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשי' דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו אבל במידי דליכא עשי' לא אמרינן שליח של אדם כמותו וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים (דף ע"ב) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמיע ליה. וכת' שם ז"ל משמיעת האפוטרופוס אינו כשמיע' הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין ה"ל מעשה שליח כמותו וכאלו הוא בעצמו שחט הפסח וכן בקידושין וגירושין כאלו הבעל עצמו נתן הק' או הגירושין וכן למ"ד יש שלד"ע דהוא במידי דמעשה ושייך מינוי שליחות אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהוא עשי' חשוב כאלו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דה"ל עשיית השליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו אבל בפסח וקידושין וגירושין שחיט' הפסח ומעשה קידושין וגירושין דה"ל כאלו עשה הוא הרי הוא נגמר המעשה ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא:

קיב) [סעיף יט'] אין ש"ץ רשאי לענות אמן וכו' והטעם כתב בטור שמא תתבלבל דעתו ולא ידע איזה ברכה יש לו להקרות פסיק ב' או ג' עכ"ד, והוא ממשנה ברכות ל"ד ע"א ופי' רש"י ז"ל שם. וכתב הל"ח פ' אין עומדין או' נ"ב בשם מדרש רבא ריש פ' כי תבא שעונה אמן אם הבטחתו שלא תטרף דעתו והביאו שכנה"ג בהגב"י או' י"ב והפר"ח או' ך' מיהו בתי"ט חזר בו וכתב דאין למדין הלכה מפי מדרש יעו"ש וכ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך דדוקא שלא תתבטל נ"כ התירו לסמוך על הבטחתו ומפני הדוחק אבל באמן דליכא דוחק לא התירו אפי' בהבטחתו שיכול לחזור לתפלתו דמ"מ חיישינן שמא יטריף יעו"ש

אפי' לדבר עבירה עש"ך ס"ק א' שכתב דלא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ רק לענין כפל כו' ודבריו תמוהין דהא נ"מ הרבה דקיימא ברשותיה לענין אונסין ושינוי קונה וכיוצא הרבה בדבר שנעשה עליו גנב עוד הקשה על הנימוקי יוסף שכתב דבקטן שאין לו יד כלל דמחייב שולחו הא אין שליחות לקטן ומהא דהשולח את הבעירה כו' והוא תמוה דהיה לו להקשות כן ג"כ על תוספת דשבועות ד"ג ד"ה על הזקן שתים שכתבו וז"ל מדלא קאמר איש דאמר לקטן ולנכרי אקפי לי גדול והיה לו להקשות הא אין שליחות לקטן ולעכו"ם וע"כ צ"ל דבשליח לדבר עבירה טעמא אחרינא איכא דנחזי אנן במעילה וטביחה ומכיר' ושליחות יד דרבי בהו רחמנא שליחות לד"ע דחייב אפי' עשאו ע"י קטן כמבואר במעילה דכ"א וע"כ צ"ל הטעם דכיון דבהנך דנתרבה בהו שליחות לד"ע לאו מאתם גם אתם ילפי' (") אלא מקראי אחריני דכתיבה בהו ממילא לא צריכין בהו שיהי' השליח דומיא דמשלח דהנך דוקא דילפי' שליחות דידהו מתרומה בעינן שיהיה השליח דומיא דמשלח מקרא דאתם גם אתם משא"כ במעילה ואינך ולפ"ז י"ל גם בהא דנפקי להו מחצר שליח לד"ע כגון באינו בר חיובא לרבינא או במידי דבע"כ מותיב בה לרב סמא דאפי' אם עשאו ע"י חש"ו ועכו"ם שאינן בר שליחות דחייב המשלח דהא הריטב"א בקידושין דף מ"ב כ' דהא דאין שליח לד"ע לאו מטעמא דדברי הרב הוא ע"ש וע"כ צ"ל הטעם הוא דבאמת אין שליח לד"ע דהוא מטעם דאיכא למילף תרומה רק לענין שיהי' המעשה קיים משא"כ בשליח לד"ע דחייב המשלח בעונש כאלו עבר אלאו שיש בו מעשה זה לא מצינו למילף מתרומה ותדע דהא לרוב הפוסקים אפי' בשליח לד"ע המעש' קיים ואפ"ה המשלח פטור מעונש וכן הוא בתוס' ב"מ דף י' בד"ה דאמר לישראל לתירוצא קמא ע"ש אלמא דעיקר מה דלא מצינו למילף שליחות לר"ע מקראי דתרומה וקידושין הוא רק לענין דלא לחייב שולחו בעונש אבל לענין שיהיה המעשה קיים ילפינן אפי' לד"ע וכיון דקיום המעשה וחיוב המשלח שני עניינים נפרדי' הם וחיוב המשלח לד"ע באין בר חיובא לרבינא ובע"כ לרב סמא מקראי דחצר דכתי' גבי גניבה דמחייב המשלח נפקי לה כל שהוא דומיא דחצר דהיינו שאינו ב"ח לרבינא כו' אפי' הוא ע"י קטן או עכו"ם חייב המשלח כיון דגבי חיוב המשלח לא כתיב מיעוטא דגם אתם והא דאין שליחות לקטן היינו דוקא לענין שאין המעשה של שליח קטן ועכו"ם קיים כגון בקידושין וקנין אבל בדבר שהמעשה א"א להתבטל כגון שאמר לקטן אקפי לי גדול חייב המשלח והא דהקשה מהשולח את הבעירה אישתמיטתיה דברי הריטב"א הביאו השיטה מקובצת ב"מ ד' י' שכ' דמיירי דוקא בלא אמר להזיק אבל באמר להזיק באמת חייב אף בקטן ע"ש וס"ל להנימוקי יוסף כהריטב"א ועמ"ש סי' שמ"ח שלא יקשה מאמירה לעכו"ם שבות ע"ש אמנם בתו' ב"מ ד' י' בד"ה אשה ועבד מוכח כהש"ך והתי' לשיטתייהו אזלי דס"ל דאשלד"ע הוא מטעם דברי הרב כו' ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל על הש"ך דהא יש נ"מ הרבה לענין אונסין וכיוצא ולפי הנ"ל א"ש דלענין קיום המעשה שפיר יש ללמוד שליח לד"ע משאר שליחות ואפילו ע"י מי שהוא בר חיובא המעשה קיים ולזה לא היה צריך להביא הא דרב סמא בכ"מ לענין קיום המעשה ולא הוצרך ללמוד מחצר לענין גניבה במי שאינו בר חיובא לרבינא כו' רק לענין חיוב עונש להמשלח הוא לחייב המשלח בעונש הכפל וכיון דכפל אינו נוהג לא היה צריך להביאו אך הוא קשה דא"כ בעשה שליח לגנוב יהיה המשלח חייב באונסין כיון דהמעשה קיים אף בשליח לד"ע א"כ קנהו המשלח להגניבה לענין אונסין אלא ע"כ דאף חיוב האונסין מכלל חיוב עונש הוא ואין על המשלח חיוב עונש כנ"ל:

א) הנה במקום עיגון גדול כזה יש להתיר ע"י השני דברים יחד, האחד שיכתוב בכתב ידו שהוא ממנה את פלוני הסופר לכתוב הגט ולעדים פלוני ופלוני לחתום כפי הנוסח שישלח לו כבודו, ויחתום בחתימת ידו, ובפיאנטקע יש אנשים שמכירים חתימת כמו שכתב כבודו, והם יקיימו חתימתו, והב' שהבעל יאמר בעל פה את הדברים אשר כתב בכתב שממנה פלוני סופר ופלוני שליח והדברים הללו יאמר בפני עדים והעדים יסעו לעיר הסמוכה שיש שם ב"ד ויעידו בפני ב"ד שפלוני אמר כך וכך והב"ד יכתוב עדותם ויחתמו הב"ד גם בהחותם המיוחד לב"ד וישלחו ליד כבודו, וע"י השני דברים יש להתיר, כי עיקר הדיעה שסובר שמינוי השליחות והסופר שלא בפניהם לא מהני הוא הרמב"ן ז"ל, והוא סובר דבכתב ידו מהני, אך הגם דהכתב מהב"ד צריך קיום ובטח לא יהי' במחניכם מי שיקיים חתימתם, אך כיון דהקיום הוא רק מדרבנן נוכל לסמוך על דעת הסוברים דכתב ידו מהני, אך אם אולי לא ירצו העדים ליסע למקום שיש שם ב"ד, יאמר הבעל בפני שלשה, וביום, דליהוי להו תורת ב"ד, והם יכתבו לכבודו את הדיבורים אשר דיבר לפניהם, כי אם יהי' רק שנים ויכתבו, אז יהי' עדות מפי כתבם, אך היותר טוב שיסעו למקום שיש שם ב"ד ויעידו בפניהם והם יכתבו עדותם: