Halachaהלכה

Summoning a Person to Beit Din

Sources address the procedures and rabbinic authority for summoning an individual to a Jewish court, including the process of repeated summonses, the role of court messengers, and the court's disciplinary powers when someone fails to appear or violates communal and religious standards.

כיצד מזמינים לדין ועל פי מי

10 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core procedure of summoning a person to beit din traces to the Gemara's derivation that a court agent is sent to call the defendant and that a fixed time is set for his appearance, as learned from Moshe's summons of Datan and Aviram (Moed Katan 16a:3).

This is codified practically in Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 11:1, which details the graduated process of sending repeated summonses before placing a non-appearing party under the ban.

When the matter concerns a prohibition rather than a monetary dispute, Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 334:1 rules that one who transgresses is placed under the ban immediately, without the three-fold warning required in monetary cases, though Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 334:3 maintains that even in matters of prohibition a prior warning is required before the ban is imposed.

The concept of bringing a person before beit din specifically in order to separate him from prohibited conduct appears in Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 28:1, which permits even a lone witness to testify about an ongoing prohibition precisely so as to cause the person to desist, while forbidding such testimony once the act is already completed, since that would be mere gossip.

The Gemara in Yevamot 90b:10 establishes the broader principle that beit din may act beyond strict Torah law and bring a person to judgment as a fence for the Torah when the hour requires it, illustrating that the institution of bringing someone before beit din can itself serve to root out and prevent wrongdoing.

The episode of Rabbi Eliezer's excommunication in Bava Metzia 59b:6 shows the gravity and sensitivity Chazal attached to placing a person under the communal ban, even when done for a recognized halachic breach.

Source 1 · Chazal

Verified

Moed Katan 16a

מועד קטן ט״ז א — ד"ה אָמַר רָבָא

Moed Katan 16a:3

The Gemara derives that communal leaders possess authority to impose sanctions and enforce communal standards, including forms of public excommunication. This provides a Chazal-era framework for institutional intervention when ordinary rebuke is insufficient.

אָמַר רָבָא: מְנָלַן דִּמְשַׁדְּרִין שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא וּמַזְמְנִינַן לֵיהּ לְדִינָא — דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב״. וּמְנָלַן דְּמַזְמְנִינַן לְדִינָא — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ״. לְקַמֵּי גַּבְרָא רַבָּה — דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״. אַתְּ וּפְלָנְיָא — דִּכְתִיב: ״אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן״. דְּקָבְעִינַן זִימְנָא — דִּכְתִיב: ״מָחָר״. זִימְנָא בָּתַר זִימְנָא — דִּכְתִיב: ״קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד״.

§ Having discussed some of the restrictions applying to a person who was ostracized, the Gemara explains some of the basic principles relating to ostracism: Rava said: From where do we derive that a court agent is sent to summon the defendant to appear before the court before he is ostracized? As it is written: “And Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab” (Numbers 16:12). And from where do we derive that we summon the defendant, that he himself must appear before the court? As it is written: “And Moses said to Korah: Be you and all your congregation before the Lord, you and they, and Aaron, tomorrow” (Numbers 16:16). From where is it derived that the defendant must be told that he is being summoned to appear before a great man? As it is written: “And Moses said to Korah: Be you and all your congregation before the Lord” (Numbers 16:16). From where is it derived that the summons must mention the names of both parties: You and so-and-so, the plaintiff? As it is written: “You, and they, and Aaron” (Numbers 16:16). From where is it derived that we set a date for the court proceedings? As it is written: “Tomorrow” (Numbers 16:16). From where is it derived that a second date must be set after the first date, if the defendant did not heed the first summons? As it is written: “They did cry there, Pharaoh, king of Egypt is but a noise; he has passed the time appointed…Surely as Tabor is among the mountains, and as Carmel by the sea, so shall he come” (Jeremiah 46:17). Although a time had been appointed and it had passed, it was not canceled entirely but pushed off to a later date.

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Chazal

Verified

Yevamot 90b

יבמות צ׳ ב — ד"ה תָּא שְׁמַע

Yevamot 90b:10

Chachmei Bavel state that a court may administer punishments not required by Torah law to create a safeguard for the Torah, as illustrated by punishing public Shabbat riding and public intercourse when the circumstances demanded it; such protective measures are treated differently from ordinary suspension of a Torah mitzvah.

תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה, וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בַּשַּׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים — וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ! מִיגְדַּר מִילְּתָא שָׁאנֵי.

The Gemara cites yet another relevant source. Come and hear, as Rabbi Elazar ben Ya’akov said: I have heard that the reason why the court may administer lashes and punish not by Torah law, i.e., in response to actions for which one is not liable to receive punishment by Torah law, is not so as to transgress matters of Torah, but to establish a safeguard for the Torah. And an example of this is an incident involving a certain person who rode on a horse on Shabbat in the days of the Greeks, an act that is prohibited by rabbinic law, and they brought him to the court and they stoned him as a desecrator of Shabbat. They did so not because he was deserving of this, as riding a horse is not punishable by stoning by Torah law, but because the hour required it, as at that time Jews were negligent with regard to Shabbat observance. And again, an incident occurred involving a certain person who cohabited with his own wife under a fig tree in plain view, and they brought him to the court and flogged him, not because this punishment was fitting for him, as it is not prohibited by the Torah for one to engage in relations with his wife wherever he chooses, but because the hour required it, to discourage others from engaging in licentious behavior. This shows that the court can uproot a Torah mitzva even by means of a positive action such as stoning. The Gemara answers: Safeguarding a matter is different. As stated above, the court may uproot a Torah mitzva so as to strengthen Torah observance in general, as was the case with the prophet Elijah.

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Chazal

Verified

Bava Metzia 59b

בבא מציעא נ״ט ב — ד"ה אָמְרוּ

Bava Metzia 59b:6

Chachmei Bavel relate that after the Sages ostracized Rabbi Eliezer, Rabbi Akiva carefully informed him of the decision by wearing black, sitting four cubits away, and using a euphemism, prompting Rabbi Eliezer to tear his clothes, remove his shoes, and sit on the ground.

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵבִיאוּ כׇּל טְהָרוֹת שֶׁטִּיהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ. וְנִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ, וְאָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ? אֲמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹדִיעוֹ, וְנִמְצָא מַחְרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. מָה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? לָבַשׁ שְׁחוֹרִים וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִיחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, מָה יוֹם מִיָּמִים? אָמַר לוֹ: רַבִּי, כִּמְדוּמֶּה לִי שֶׁחֲבֵירִים בְּדֵילִים מִמֶּךָ. אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו וְחָלַץ מִנְעָלָיו, וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

The Sages said: On that day, the Sages brought all the ritually pure items deemed pure by the ruling of Rabbi Eliezer with regard to the oven and burned them in fire, and the Sages reached a consensus in his regard and ostracized him. And the Sages said: Who will go and inform him of his ostracism? Rabbi Akiva, his beloved disciple, said to them: I will go, lest an unseemly person go and inform him in a callous and offensive manner, and he would thereby destroy the entire world. What did Rabbi Akiva do? He wore black and wrapped himself in black, as an expression of mourning and pain, and sat before Rabbi Eliezer at a distance of four cubits, which is the distance that one must maintain from an ostracized individual. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, what is different about today from other days, that you comport yourself in this manner? Rabbi Akiva said to him: My teacher, it appears to me that your colleagues are distancing themselves from you. He employed euphemism, as actually they distanced Rabbi Eliezer from them. Rabbi Eliezer too, rent his garments and removed his shoes, as is the custom of an ostracized person, and he dropped from his seat and sat upon the ground.

Full text on Sefaria ↗

Source 4 · Chazal

Verified

Nedarim 8b

נדרים ח׳ ב — ד"ה רָבִינָא הֲוָה לַהּ נִדְרָא לִדְבֵיתְהוּ

Nedarim 8b:2

Chachmei Bavel state that a husband may act as his wife’s agent to convey her regret for vow dissolution when the three qualified people are already assembled, but not if they must still be convened, and that a Sage may not dissolve a vow in his teacher’s location.

רָבִינָא הֲוָה לַהּ נִדְרָא לִדְבֵיתְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לֵיהּ: בַּעַל מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְכַנְּפִין — אִין, אִי לָא — לָא. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעַל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: לָא שְׁרֵי לְמִישְׁרֵי נִדְרָא בְּאַתְרָא דְרַבֵּיהּ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: כִּי מְכַנְּפִין שַׁפִּיר דָּמֵי.

The Gemara relates that Ravina’s wife had taken a vow that he had not immediately nullified as a husband is entitled to do, and she wished to have it dissolved. Ravina came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha with regard to whether a husband can become an agent to express his wife’s regret to a court so that they can dissolve her vow? Rav Ashi said to him: If three people who can dissolve the vow were already assembled, yes; if they are not already assembled, no, a husband cannot serve as an agent to express his wife’s regret to the court. The Gemara comments: Learn from this incident three halakhot: Learn from this that a husband can become an agent to express his wife’s regret. And learn from this that a Sage is not permitted to dissolve a vow in the location of his teacher, which is why Ravina, a distinguished Sage, did not dissolve the vow without consulting Rav Ashi. And learn from this that when three people were already assembled, it seems well for a husband to serve as an agent to express his wife’s regret, but if the three people were not yet assembled he cannot serve as her agent.

Full text on Sefaria ↗

Source 5 · Rishonim

Verified

Sefer HaTashbetz, Part III 9

ספר התשב"ץ, חלק שלישי ט׳ — ד"ה ענין ט

Sefer HaTashbetz, Part III 9:2

Shimon ben Tzemach Duran recounts a dispute in Algiers in which Yehuda claimed to have betrothed Blanca, while she denied ever accepting kiddushin from him and said she accepted it from Kreshkash; Kreshkash then betrothed her before two valid witnesses, and communal judges were appointed to hear the parties’ claims and testimony.

ענין ט: מעשה היה פה באלגיר בחור אחד מאי סרדאנייא שמו יהודה בר יצחק שדך בחורה אחת מאלגיר הנזכר ששמה בלנקא בת ר' יצחק הלוי נ"ע והבחורה הנזכר היא ברשות אמה ובעל אמה ואחר זמן מה מיאנה הבחורה הנזכר מהיות לאשה להבחור הנזכר ושדכה עצמה ברצון אמה לבחור אחד שמו קרשקש אברם דר פה היום באלגיר הנזכר ואחר חדש אחד ששדכה הבחור קרשקש הנזכר רצה קרשקש הנזכר לקדש בלנקא הנזכר' וכאשר שמע יהודה הנזכר שדע' הבחורה בלנקא הנזכר להתקדש ולהנשא להבחור קרשקש הנזכר קרא יהודה הנזכר רוב בני קהלינו יצ"ו לב"ה ופרסם שם ברבים שתשמר הבחור' בלנקא הנזכר שלא תקבל קדושין מיד הבחור קרשקש הנזכר כי היא מקודשת מיד יהודה הנזכר ודעתינו ודעת רוב קהלינו הי' כי יהוד' הנזכר עשה זה מרוב כעסו נגד הבחורה הנזכר על אשר מיאנה בו כי הרחיק את עדיו עדי קדושין ואמר כי בפני שני אורחים אשכנזים אשר עברו פה שתי שנים קודם זה המחלוקת אמר שבפני האורחים ההם קדשה והרוצ' לשקר ירחיק את עדיו מה עשה קרשקש הנזכר הלך בבית אחד מהעיר הזאת אשר היתה שם הבחורה בלנקא הנזכר עם אמה וקדשה שם בפני שני עדים כשרים. אחר כל אלה הדברים היתה קטטה בין שני הבחורים הנזכר על בחור' הנזכר והלכו ע"ז בפני החצרנים המלכיים והגיש כל אחד דינו לפני החצרנים הנזכר ואז צוו החצרנים לנאמני קהילנו י"ץ שיבררו אנשים חכמים ונבונים מהנמצאים בתוך קהלנו ויהי' כח בהם לשפוט ע"ז המחלוקת כפי דיני ישראל ובררו ג' ב' דינא ע"ז וקבלו טענו' כל אחד ואחד מהנזכר וטענת בלנקא הנזכר' שאמר' שמעולם לא קבלה קדושין מיד יהודה הנזכר כי אם מיד הבחור קרשקש הנזכר וקבלו עדות העדים שהעידו שקדש קרשקש הנזכר הבחורה בלנקא הנזכר בפני אמה וברצונה ככתוב בארוכה בתוך הפירוש הנעש' ע"ז מפי אב ב"ד אשר הובררו ע"ז ואחר שראו בית דין טענו' כל הנזכר ורצו להסיר ריב ומחלוקת וקטטה מהנזכר ופסקו גזר דינם שתצא מזה ומזה בלנקא הנזכר' ותשאר פטור' משניהם ותלך ותנשא למי שתרצה ולפי הנשמע תוך בני קהלינו יש"ץ מפי נשים שהית' דעת הבחורה הנזכר' ודעת אמה שתוך ימים מועטים תלך הבחורה בלנקא הנזכר' ותנשא לבחור קרשקש הנזכר מה עשה יהודה הנזכר עם קצת יחידים מבני קהלינו י"ץ המחזיקים בידו סבבו עם החצרנים המלכיים שיקבלו עליהם יהודה וקרשקש הנזכר שבועה חמורה ובכח חרם שלא יוכל אחד משניהם לקדש ולישא הבחורה הנזכרת כל ימיהם לעולם והבחור יהודה הנזכר כאשר ידע כי הבחורה בלנקא הנזכר' לא רצתה אותו בשום פנים אמר שהוא ישבע שלא ישאנה כל ימיו לעולם אך בזאת שישבע ג"כ הבחור קרשקש הנזכר כמוהו אז ענה קרשקש הנזכר שלא ישבע בשום צד ולפי דעתינו כי על זה הי' ממאן קרשקש הנזכר לישבע באשר היה אוהב מאד הבחורה בלנקא הנזכר' והיא ג"כ אוהבת אותו. אחר זה באו קצת יחידים להשתדל עם נאבדם קרשקש אב הבחור קרשקש הנז' וחלו פניו בכל לב שיסבב עם הבחור בנו קרשקש הנז' שיקבל עליו בשבועה חמורה ובכח חרם שלא יקדש ולא ישא כל ימיו לעולם הבחור' בלנקא הנזכר והבחור קרשקש הי' מחזיק בדעתו שלא יקבל עליו השבוע' הנזכר בשום צד לעולם אחר זה הלך יחיד אחד להשתדל עם נאבדם קרשקש ועם בנו קרשקש הנזכר אשר עכ"פ יקבל עליו קרשקש הנזכ' השבוע' הנזכ' כי אם אין קרשקש הנז' רוצה דעת האדון הפרנס לשים קרשקש בתפיסה ולענותו בכבלי ברזל ולהענישו ממון ומרוב יראתם מאלו הדברים כמוכרחים להציל ממונם הודה נאבדם הנזכר שיכריח בנו הנזכר שיקבל עליו בשבוע' ובכח חרם שלא לישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' וכן עשה הבחור הנזכר כמוכרח למלאת רצון אביו נשבע קרשקש הנזכר' השבועה הנזכר' לפי מה שהוא אומר עתה שלא נשבע ברצון גמור אמנם בשעת השבוע' הודה בפני עדים בשבוע' הנזכר' שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה והבחור יהודה הנזכר נשבע ג"כ בשבוע' וקבל עליו בכח חרם שלא ישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' ואחר שמונה ימים אשר קבל עליו יהודה הנזכר השבוע' הנזכרת נשא אשה בחורה אחת מבני קהלינו יש"ץ ואחר זה יצא קול בבני קהלינו כי קרשקש הנזכר אומר כי השבוע' והחרם אשר קבל עליו שלא ישא הבחור' בלנקא הנזכר' (אומר כי השבוע' והחרם אשר הוא נשבע) היו באונס ואשר אין מקום לשבועה כזאת והדברים האלה הגיעו לפני האדון הפרנס כאשר שמע האדון הפרנס כי אהבת הבחור קרשקש הנזכר יתרה על הבחורה בלנקא ואשר בלנקא חפצה ג"כ מאד לינשא לבחור קרשקש הנזכר צוה האדון הפרנס לנו ח"מ להתיר שבוע' זו הנזכר לבחור קרשקש הנזכר כדי שיוכל קרשקש הנזכר לקדש ולישא הבחורה בלנקא הנזכר ואנו ח"מ כאשר ראינו כי המחלוק' רבתה על זה בתוך בני קהלינו בשנה שעברה קבלנו על עצמנו שלא להתיר ולא לאסור ואמרנו אל האדון הפרנס כי יצטרך ע"ז הענין חכמים גדולים ממנו ואז צוה לנו אנו ח"מ האדון הפרנס מצד אדונינו המלך דארגון יר"ה ובקנס מאה פרחים דארגון להעיד כלל העולה מהעניינים הנזכר בחתימת ידינו ויושם לפני מורים הוראות בישראל. והם ברוב חסדם כתבו דעתם בחתימת יד כבודם באר הטיב על דבר השבועה הנזכרת ואנחנו חתומי מטה כמו מצווים מהאדון הפרנס להעיד כלל הענין כתבנו באמונה מעשה שהי' כך הי' ובעדות נאמנ' חתמנו שמותינו פה בשבעה עשר יום לחדש כסלו שנת חמשת אלפים ומאה ושמנים ושש לבריאת עולם. אשתרוק ברון הלוי:

Full text on Sefaria ↗

Source 6 · Rishonim

Verified

Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity 3:1

משנה תורה, סוטה א א והלאה פרק ג א והלאה

Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity 3:1

Rambam describes the sotah ritual in which the woman's hair is uncovered, preserving the Torah narrative and legal context from which the hair-covering discussion is derived.

כֵּיצַד סֵדֶר הַשְׁקָאַת סוֹטָה. הַבַּעַל בָּא לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְאוֹמֵר לָהֶן אִשְׁתִּי זוֹ קִנֵּאתִי לָהּ עִם פְּלוֹנִי וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ וְאֵלּוּ הֵן עֵדַי וַהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא טְהוֹרָה וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ לִבְדֹּק הַדָּבָר. וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים. וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשָׁמְרוֹ שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ קֹדֶם שְׁתִיָּה. שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה. וּמְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵין מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים בַּמִּקְדָּשׁ:

Full text on Sefaria ↗

Source 7 · Acharonim

Verified

recovered from “Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 11:2”

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

שולחן ערוך, חושן משפט י״א — ד"ה כיצד מזמינים לדין ועל פי מי

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 11:1

Joseph Karo’s passage describes the summons procedure: repeated summonses and eventual nidui for a defendant who fails to appear, with different rules for those in the countryside and those regularly in the city; it also addresses following the court if it relocates and the court messenger’s testimony concerning refusal to appear.

כיצד מזמינים לדין ועל פי מי. ובו ו סעיפים: כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינים אותו פעם שנית לא בא מזמינים אותו פעם שלישית לא בא ממתינים לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו בד"א במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו: הגה הלך הב"ד למקום אחר צריך לילך אחריהם ואם לא הלך מנדין אותו (ב"י) והשליח ב"ד נאמן לומר הקלני או הקלה הדיין או לא רצה לבוא לדין ומשמתין (פי' הנדוי או החרם שם מיתה) אותו על פיו אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא ואין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לשון הרע: הגה מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב"ד או חכם אע"פ שבא לב"ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו הוי אפקירותא וע' בי"ד סי' של"ד ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני ב"ד אחר ע' לקמן סי' י"ד מי שלא יוכל לבא לב"ד כי צריך לילך למרחקים יש להודיע לב"ד ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר ואם לא עשה מנדין אותו אע"פ שלא היה יכול לבא (מהרי"ק שורש י"א) מי שקבל עליו ב"ד של שנים (בקנין) והזמינוהו ולא בא מנדין אותו בב"ד של שלשה (ב"י בשם תשו' הרשב"א): שליח שאמר פלוני שלחני בשם א' מהדיינים ולא רצה לבוא אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיאמר בשם שלשתן ואם יש בהם מומחה חולקין לו כבוד ומזכירין לו שם המומחה (נ"י פ' אלו מגלחין) בד"א שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים ואע"פ שבא השליח בשם אחד כאלו בא בשם שלשתן: מי שהוא במדינה והלך שליח ב"ד ולא מצאו אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו היה בכפר אם דרכו לבא באותו היום אומר השליח אפי' לאחד מהשכנים אפי' אשה אם יבוא פלו' הודיעוהו שב"ד קבעו לו זמן שיבא היום לב"ד ואם לא בא מנדין אותו לערב (וכ"ש ע"פ שליח ב"ד אע"פ שלא חזר ואמר עשיתי שליחותי) (טור) בד"א כשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום ב"ד אבל אם דרכו עליהם אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו שמא לא אמרו לו השכנים שהרי הם אומרים דרכו על פתח ב"ד וכבר הלך (אליהם) ונפטר וכן אם לא בא במדינה עד למחר אין סומכים על השכנים שמא שכחו ולא אמרו לו: הגה וכן אם היה בעיר אין סומכים על השכנים שיאמרו שמא השליח ב"ד מצאו ואמר לו (טור):

In which manner is a defendant summoned to appear in Court? — The [members of the] Court send their messenger to him in order that he come on the appointed day to Court. [If] he did not appear [on the appointed day], they summon him a second time; [if] he did not appear [after the second summons], they summon him a third time; [if] he [still] did not appear, they wait for him all day, and if he did not appear, they place him under the ban on the morrow. When does this apply? — In [the case of one] who was in country towns and departs from and returns to [the city], but [in the case of one] who is usually in the city, only one date is fixed for him [in a legal summons], and if he did not appear on that entire day, they place him under the ban on the morrow. Gloss: [If] the [members of the] Court went to another place, he [the defendant] is required to go after them [in order to be tried before them], and if he did not go, they place him under the ban. The Court messenger is relied upon to state, '[The defendant] behaved insolently towards me or towards the Judge or refused to appear for trial,' and they decree the Shammeta, (i.e., the ban or excommunication, [the etymology of Shammeta being], 'there is death'), against him on his [the Court messenger's] testimony, but we do not write a warrant of excommunication on his [the messenger's testimony] until two witnesses appear and testify that he [the defendant] refused to come. The messenger of Court is not held responsible in reporting [this] information on grounds of slander. Gloss: One who states that he is not afraid of the Court order or the Sage, — [the law is that] although he does appear in Court [for trial], they place him under the ban, for since he states that he comes not on account of the [Court] order, it is regarded as contempt of the law. , Y.D. § 334, [par. 43]. If he stated, 'I do not wish to be tried before you, only before another Court,' v., infra § 14. One who is not able to come to Court because he is required to go to distant countries, should inform the Court thereof, and make excuses [for the postponement of the trial] and request another date [for the hearing], and if he did not do [this] they place him under the ban, although he was not able to come. One who accepted [to be tried before] a Court of two by making an agreement by means of a Kinyan, and they summoned him and he did not appear, — [the law is that] they [have the power to] place him under the ban as a Court of three. A [Court] messenger who stated, 'So-and-so has sent me [to summon you to Court]' in the name of one of the Judges, and [the defendant] refused to come, — [the law is that] they do not write against him a warrant of excommunication until he [the messenger] states [this] in the name of the three [Judges]. And if there is among them an expert [Judge], they accord him honour and one [the Court messenger] mentions to him [only] the name of the expert [Judge]. When does this apply? — Where the [Court] messenger went [to summon the defendant] on an [ordinary] day that is not known [to be appointed] for a judicial session, but [if] on the day that is known [to be appointed as a Court-day] when the Judges sit in judgment, everyone knows that all the Judges are assembled [at their meeting place] and although the [Court] messenger came [to summon the defendant] in the name of one [Judge], it is as though he came in the name of the three [Judges]. One who is [a resident] in a city and the Court messenger went [to convey to him a legal summons] and did not find him [at home] — [the law is that] they do not fix for him a time [to appear in Court] until the [Court] messenger finds him and informs him thereof. [If] he was in a country town [away from home], — [then] if it is customary for him to come [home] on that very same day, the [Court] messenger may say even to one of the neighbours [of the defendant], even [if it be] a woman, 'If So-and-so comes [home today] inform him that the Court of Law has fixed a time for him, [viz.,] that he appear today in the Court of Law;' and if he does not come [to Court] they place him under the ban in the evening. And so much the more [if he was summoned] by the Court messenger [himself], although he [the Court messenger] did not return [to Court] and state, 'I have carried out my commission.' When does this apply [viz., that we place him under the ban]? — Where [it is known that] he [the defendant on returning home] via the route that he is accustomed to take, does not [pass] by the locality of the Court of Law; but if his route [goes] by them [viz., the members of the Court of Law], they do not place him under the ban until the [Court] messenger himself conveys [the summons] to him, for fear that the neighbours had not informed him thereof, for they might think [that since] his route [passes] by the door of the Court of Law, he had already passed by them [and the summons was conveyed to him] and [then] he left. Likewise, if he did not arrive in the city until the next day, we do not rely upon the neighbours, for fear that they forgot and did not inform him thereof. Gloss: So too, if he was in the city, we do not rely upon the neighbours, since they might think that perhaps the Court messenger found him and had [already] conveyed [the summons] to him.

Full text on Sefaria ↗

Source 8 · Acharonim

Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 334

שולחן ערוך, יורה דעה של״ד — ד"ה היאך היו נוהגין עם המנודה או

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 334:1

This siman codifies communal disciplinary powers, including nidui and related procedures, and is the governing practical source when formal communal or rabbinic action is contemplated against a person who violates religious or communal standards.

היאך היו נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה מנדין ודין התרתו. ובו מ"ח סעיפים: העובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר: הגה אבל מכח ממון אין מנדין אותו עד שיתרו בו ג' פעמים דהיינו ב' ה' ב' (טור) מן הב"ד כמו שיתבאר בח"ה סי' י"א : ואין נדוי פחות משלשים יום ואם אינו חוזר בו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו ממתינים לו עוד שלשים ומחרימין אותו אפי' פגע הרגל בתוך שלשים יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ונזיפה דידן חד יומא: הגה ומנדין למי שהוא חייב נדוי ואפי' יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (פסקי מהרא"י סימן קל"ח):

Full text on Sefaria ↗

Source 9 · Acharonim

Verified

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 334

ערוך השולחן, יורה דעה של״ד — ד"ה כתב הטור דקודם שינדו – מתרין

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 334:3

The Arukh HaShulchan explains the procedures and rationale of communal sanctions, including nidui, and helps contextualize when formal communal authority may be used rather than relying only on private admonition.

כתב הטור דקודם שינדו – מתרין בו שני וחמישי ושני. במה דברים אמורים? בדבר שבממון. אבל אם מנדין שעובר על דבר איסור – מנדין אותו לאלתר וכו'. עד כאן לשונו. ונראה דגם בדבר איסור צריכין מקודם להזהירו, ואם לא שמע – מנדין אותו. וכן משמע מעירובין (עירובין סג א). וגם זהו כוונת רבינו הבית יוסף בסעיף א (שולחן ערוך יורה דעה שלד, א) שכתב: לאלתר. כלומר: דלא כבממון. (והש"ך סעיף קטן א כתב דמשמע בלא התראה, עיין שם, ודייק מלשון "לאלתר". אבל אין ראיה, והכוונה כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

Full text on Sefaria ↗

Source 10 · Acharonim

Verified

recovered from “Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 28:15”

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

שולחן ערוך, חושן משפט כ״ח — ד"ה כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 28:1

Joseph Karo states that a person who knows useful testimony must testify when summoned, while a single witness may testify in monetary matters leading to an oath or to prevent a prohibition, and a scholar must testify before an inferior court when doing so may prevent a prohibition.

כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ובו כו סעיפים: כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו (בב"ד תוס' וב"י) בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים: הגה ועד א' לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא א' לידי שבועה או בדבר איסור ואפרושי מאיסורא אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עדות) ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אע"פ שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר ואפי' אמר לו בא ועמוד עם עד א' שיש לי ולא תעיד רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי לא ישמע לו. (טור): ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני בית דין קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד (אלא הם שולחין אליו ומעיד) (רבינו ירוחם נ"ב ח' ב') אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך ולהעיד וכל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בהם להביאם לב"ד ואם ידעו ב"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד (ויש הוכחה לדבריו) (טור) הרי ב"ד כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד ואם העד ת"ח מושיבין אותו (וע"ל סוף סי' זה):

1. Anyone who knows testimony that another has a use for, and is fit to testify, is obligated to testify if he is called to testify in court. This is true whether he is solo or has another witness with him. If he withholds his testimony, he is exempt from judgement by man but is liable by the laws of the heavens. A solo witness should only testify on monetary matters where he may require an oath or for a matter of prohibition where he is causing someone to separate from the prohibition. If the prohibition was already done, however, he should not testify because he is merely gossiping about the individual. A person is prohibited from testifying regarding a matter he does not know, even if it was told to him by a truthful person. Even if one were to tell him to merely stand with another witness, but not actually testify, in order to intimidate the borrower who will think he has two witnesses and get the borrower to confess, the witness may not do so. 5. If a scholar knows testimony for a Jew and is called to testify in front of a court that is inferior to him, he is not obligated to go and testify in a monetary case unless they send someone to him to have him testify. If, however, there is a possibility of having someone refrain from violating a prohibition, he is obligated to go and testify. Anyone who has a proof via witnesses is required to make the effort to bring them to court. If the court knows that his adversary is tough, and the plaintiff claims that the witnesses are afraid of testifying because of the adversary and he has proof to this claim, the court may force the adversary to bring those witnesses. The same applies to similar issues that arise for a tough person. Ideally, witnesses must stand while testifying. If a witness is a scholar, we have him sit. See later at the end of this Siman.

Full text on Sefaria ↗

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify

Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 2:12unverified
יֵשׁ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ הוֹאִיל וְכַדָּת וְכַהֲלָכָה הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלָבוֹא לְבֵית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם הֶפְסֵד בִּנְכָסָיו אִלּוּ נִתְאַחֵר וּבָא לְבֵית דִּין. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל דִּינוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית דִּין וְדָרְשׁוּ וּמָצְאוּ שֶׁעָשָׂה כַּהֲלָכָה וְדִין אֱמֶת דָּן לְעַצְמוֹ אֵין סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ:
from our library copy — not yet checked against the original
Midrash Tanchuma, Vayikra 8unverified
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. לָמָּה אָמַר וַיִּקְרָא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כְּשֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא יָכֹל לָבוֹא, לְפִי שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד. לֵאמֹר. מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר אָדָם וְלֹא אָמַר אִישׁ. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. לָמָּה נֶאֱמַר מִן הַבְּהֵמָה, כְּשֶׁאָמַר מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. אֶלָּא יִרְצֶה לוֹמַר, לְהַבְדִּילָן מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֵרֵד נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁיּוֹרֶדֶת נַפְשָׁהּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה (קהלת ג, כא). וְכֵן אֵין אָדָם יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים (יואל ב, יד). וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ, מִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא, יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מַהוּ וְנִחַם, אֶלָּא וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה שֶׁדִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ וְיָבִין וְיֵשׁ לוֹ דַּעַת וּבִינָה, יָבִין וְיֵדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹלָה הִיא לְמַעְלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז). וְאֵי זֶה רוּחַ שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. אֵלּוּ רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹמְדִין לְפָנָיו בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהּ מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים כב, ז), לְעוֹלָם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ, לְמַעַן יִיטַב, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם), לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וּשְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא, שֶׁיִּזְכּוּ וְיִחְיוּ לְטוֹבָה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לְטוֹבָה וּלְעֹנֶג. הַמָּקוֹם יְזַכֵּנוּ לְהִתְעַנֵּג בָּהּ עִם הַצַּדִּיקִים. וּכְבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁטּוֹבוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְדָרְשָׁהּ וּלְאָמְרָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ, כִּי אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא דִּמְיוֹן וּדְמוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד, ג). כְּלוֹמַר, הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ עַיִן זוּלָתְךָ אֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה. אֲבָל לָנוּ שֶׁהַיּוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לָבוֹא. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַבָּא, לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה הָעוֹלָם אָבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מֵעוֹלָם, מִיָּד עוֹלִים וְעוֹמְדִים בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ (תהלים לא, כ). וְשֶׁל רְשָׁעִים, שׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֵיהֶם, וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַגּוּף. מַה הִיא עוֹשָׂה. הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת עַל הַקֶּבֶר, וְקָשָׁה עָלֶיהָ רְאִיַּת הַגּוּף נִרְקָב וְשֶׁהוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת נָאֶה וְנוֹפֵל. מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁצּוֹמֵחַ בּוֹ קוֹצִים, וְכֻסּוּ פָּנָיו חֲרוּלִים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה, וּבוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּךְ. וְכֵן הוּא הָרוּחַ שׁוֹטֵט בְּכָל הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לַקֶּבֶר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת, כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחָי. וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל (איוב יד, כב). הֱוֵי, הַבְּהֵמָה וִיאַבֵּד כִּבְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִן הַבְּהֵמָה. וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְפִי שֶׁיַּקְרִיבוּ מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד נַפְשׁוֹ לְמַטָּה כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה קְרֵיבִין קָרְבָּן מִן הָעוֹף וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָעִזִּים וְלֹא מִן הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ הָאָדָם וְיוֹצְאִין מִבֶּטֶן אִמָּן כְּמוֹ הָאָדָם, מְכַפְּרִים עַל הָאָדָם. אֲבָל הַדָּגִים, בֵּיצִים הֵם וְיוֹצְאִין מֵהֶן וְחַיִּין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דְּמוּת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּבָּשָׁה, בָּרָא בַּיָּם בַּדָּגִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב, א). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח. אֶלָּא שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (מ״ב יד, כה). פַּעַם שְׁנִיָּה, שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית, שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֶה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר יוֹנָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו אִם אֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וּבְעֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד יְרַחֵם, וְיִקְצֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בִּימֵי סַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא רַבְשָׁקֵה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָּטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי (מ״ב יח, כ). וְכִי תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטַחְנוּ, הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו (מ״ב יח, כב). מֶה עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי (מ״ב יט, טו-טז). וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמַעְתִּי (מ״ב יט, כ). הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְגוֹ' (מ״ב יט, ז), וּבָא וְדַבַּר עִמֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה מַלְכִין אֲחִידֵי סַיְפִין וְרוֹמַחִין וְגוֹ'. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְיַשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֵךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (מ״ב יט, לה-לו). אָמַר לַחֲכָמִים, לָמָּה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא זָקֵן הָיָה לָהֶם וּשְׁמוֹ אַבְרָהָם וּבָא לִשְׁחֹט בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. אָמַר לָהֶם: שְׁחָטוֹ, אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶן, הוּא עַל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחְטוֹ, הָיָה אַהֲבָה בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו. אָמַר, אֲנִי אֶשְׁחֹט אֶת בְּנִי וְאַעֲלֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה. וְכֵן עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (שם ג, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הֵם עוֹשִׂים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וְגוֹ' (מלאכי א, יא). מִיָּד, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מ״ב ג, כז). לְפִיכָךְ אָמַר יוֹנָה, הַגּוֹיִם מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה רֻגְזוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בְּעֵת שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה וְהֵם יוֹדְעִים, מִיָּד הֵם שָׂבִים. וְיִשְׂרָאֵל לֹא כֵן, שֶׁבְּכָל עֵת אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהֶם נְבִיאַי, וְהֵם קְשֵׁי עֹרֶף. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל. וְלֹא עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין לוֹ כֵן אָמַר יוֹנָה, אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כְּבוֹדוֹ. מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (תהלים קיג, ד). וְאִם עַל הָאָרֶץ, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לַיָּם, שֶׁאֵין נֶאֱמָר שָׁם כְּבוֹדוֹ. יָרַד לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים, לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהֶחְזִירָם לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשֶּׁרֶת לְפָנַי. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ שֶׁשָּׁם כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵהֶן, הוּא נוֹתֵן שְׂכָרוֹ. וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג). פָּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּבָא עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם מִיְמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת, שֶׁבָּאוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוּת. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה, הָיְתָה בְּצָרָה גְּדוֹלָה לְהִשָּׁבֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א, ד). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ. אָמְרוּ, הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַצָּרָה הַזֹּאת, הוּא הָאֱלֹהִים. וְעָמְדוּ וְקָרְאוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וְלֹא הוֹעִילוּ. יוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וַיִּשַׁן. וּבָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם. מֵאֵי זֶה עַם אַתָּה. אָמַר לָהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ (יונה א, ו), אוּלַי יַעֲשֶׂה לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם, כִּי מִלְּפָנָיו אֲנִי בּוֹרֵחַ, כִּי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵין בְּיַם כְּבוֹדוֹ, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי, שָׂאוּנִי וֶהֱטִילוּנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם (יונה א, יב). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים מִן יוֹנָה לְהַפִּילוֹ לַיָּם, וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַפִּילוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה (יונה א, ז). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. בִּקְּשׁוּ לַחֲזֹר לַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים וְגוֹ' (יונה א, יג). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אֶל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי (יונה א, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד טִבּוּרוֹ, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהָיָה סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, מִיָּד שָׁתַק הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְּׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיַּטִּילוּהוּ וְגוֹ' (יונה א, טו). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת (יונה ב, א). וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא זְמַנִּי לְהֵאָכֵל לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְשָׁם וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. הוֹלִיכוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ לַלִּוְיָתָן, בִּשְׁבִילְךָ בָּאתִי לִרְאוֹת מְדוֹרְךָ בַּיָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לֵירֵד לִתֵּן חֶבֶל בְּצַוָּארְךָ וְלַעֲלוֹת אוֹתְךָ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, הִבִּיט לַבְּרִית וְרָאָהוּ לִוְיָתָן וּבָרַח מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לִפְנֵי יוֹנָה. אָמַר לוֹ לַדָּג, הֲרֵינִי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת. וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם יְסוֹבְבֵנִי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ מָקוֹם שֶׁמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד). וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ בִּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהַי (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שַׁוְעָתִי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב, ג). וְהֶרְאָהוּ תַּחַת הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב, ז). מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים עוֹמֶדֶת. וְרָאָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַּתְּהוֹמוֹת. וְרָאָה שָׁם בְּנֵי קֹרַח עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ לְיוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. מִיָּד אָמַר יוֹנָה לַדָּג, עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה. וְעָמַד הַדָּג. וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי. וְלֹא נַעֲנָה. עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה וְגוֹ' (יונה ב, י). אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי (יונה ב, י). מִיַּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵקִיא אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה (יונה ב, יא). וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה, וְעָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט). וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה אֶת ה' וְיִזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וְיִדְּרוּ נְדָרִים (שם א, טז). וְכִי זָבְחוּ זֶבַח. אֶלָּא בְּרִית מִילָה, שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְהָבִיא אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵאלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֶת הַגֵּרִים גֵּרֵי הַצֶּדֶק. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. לָמָּה אָמַר וַיִּקְרָא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כְּשֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא יָכֹל לָבוֹא, לְפִי שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד. לֵאמֹר. מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר אָדָם וְלֹא אָמַר אִישׁ. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. לָמָּה נֶאֱמַר מִן הַבְּהֵמָה, כְּשֶׁאָמַר מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. אֶלָּא יִרְצֶה לוֹמַר, לְהַבְדִּילָן מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֵרֵד נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁיּוֹרֶדֶת נַפְשָׁהּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה (קהלת ג, כא). וְכֵן אֵין אָדָם יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים (יואל ב, יד). וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ, מִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא, יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מַהוּ וְנִחַם, אֶלָּא וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה שֶׁדִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ וְיָבִין וְיֵשׁ לוֹ דַּעַת וּבִינָה, יָבִין וְיֵדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹלָה הִיא לְמַעְלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז). וְאֵי זֶה רוּחַ שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. אֵלּוּ רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹמְדִין לְפָנָיו בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהּ מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים כב, ז), לְעוֹלָם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ, לְמַעַן יִיטַב, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם), לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וּשְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא, שֶׁיִּזְכּוּ וְיִחְיוּ לְטוֹבָה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לְטוֹבָה וּלְעֹנֶג. הַמָּקוֹם יְזַכֵּנוּ לְהִתְעַנֵּג בָּהּ עִם הַצַּדִּיקִים. וּכְבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁטּוֹבוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְדָרְשָׁהּ וּלְאָמְרָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ, כִּי אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא דִּמְיוֹן וּדְמוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד, ג). כְּלוֹמַר, הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ עַיִן זוּלָתְךָ אֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה. אֲבָל לָנוּ שֶׁהַיּוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לָבוֹא. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַבָּא, לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה הָעוֹלָם אָבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מֵעוֹלָם, מִיָּד עוֹלִים וְעוֹמְדִים בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ (תהלים לא, כ). וְשֶׁל רְשָׁעִים, שׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֵיהֶם, וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַגּוּף. מַה הִיא עוֹשָׂה. הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת עַל הַקֶּבֶר, וְקָשָׁה עָלֶיהָ רְאִיַּת הַגּוּף נִרְקָב וְשֶׁהוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת נָאֶה וְנוֹפֵל. מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁצּוֹמֵחַ בּוֹ קוֹצִים, וְכֻסּוּ פָּנָיו חֲרוּלִים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה, וּבוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּךְ. וְכֵן הוּא הָרוּחַ שׁוֹטֵט בְּכָל הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לַקֶּבֶר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת, כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחָי. וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל (איוב יד, כב). הֱוֵי, הַבְּהֵמָה וִיאַבֵּד כִּבְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִן הַבְּהֵמָה. וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְפִי שֶׁיַּקְרִיבוּ מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד נַפְשׁוֹ לְמַטָּה כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה קְרֵיבִין קָרְבָּן מִן הָעוֹף וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָעִזִּים וְלֹא מִן הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ הָאָדָם וְיוֹצְאִין מִבֶּטֶן אִמָּן כְּמוֹ הָאָדָם, מְכַפְּרִים עַל הָאָדָם. אֲבָל הַדָּגִים, בֵּיצִים הֵם וְיוֹצְאִין מֵהֶן וְחַיִּין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דְּמוּת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּבָּשָׁה, בָּרָא בַּיָּם בַּדָּגִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב, א). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח. אֶלָּא שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (מ״ב יד, כה). פַּעַם שְׁנִיָּה, שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית, שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֶה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר יוֹנָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו אִם אֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וּבְעֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד יְרַחֵם, וְיִקְצֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בִּימֵי סַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא רַבְשָׁקֵה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָּטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי (מ״ב יח, כ). וְכִי תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטַחְנוּ, הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו (מ״ב יח, כב). מֶה עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי (מ״ב יט, טו-טז). וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמַעְתִּי (מ״ב יט, כ). הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְגוֹ' (מ״ב יט, ז), וּבָא וְדַבַּר עִמֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה מַלְכִין אֲחִידֵי סַיְפִין וְרוֹמַחִין וְגוֹ'. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְיַשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֵךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (מ״ב יט, לה-לו). אָמַר לַחֲכָמִים, לָמָּה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא זָקֵן הָיָה לָהֶם וּשְׁמוֹ אַבְרָהָם וּבָא לִשְׁחֹט בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. אָמַר לָהֶם: שְׁחָטוֹ, אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶן, הוּא עַל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחְטוֹ, הָיָה אַהֲבָה בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו. אָמַר, אֲנִי אֶשְׁחֹט אֶת בְּנִי וְאַעֲלֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה. וְכֵן עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (שם ג, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הֵם עוֹשִׂים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וְגוֹ' (מלאכי א, יא). מִיָּד, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מ״ב ג, כז). לְפִיכָךְ אָמַר יוֹנָה, הַגּוֹיִם מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה רֻגְזוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בְּעֵת שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה וְהֵם יוֹדְעִים, מִיָּד הֵם שָׂבִים. וְיִשְׂרָאֵל לֹא כֵן, שֶׁבְּכָל עֵת אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהֶם נְבִיאַי, וְהֵם קְשֵׁי עֹרֶף. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל. וְלֹא עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין לוֹ כֵן אָמַר יוֹנָה, אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כְּבוֹדוֹ. מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (תהלים קיג, ד). וְאִם עַל הָאָרֶץ, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לַיָּם, שֶׁאֵין נֶאֱמָר שָׁם כְּבוֹדוֹ. יָרַד לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים, לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהֶחְזִירָם לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשֶּׁרֶת לְפָנַי. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ שֶׁשָּׁם כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵהֶן, הוּא נוֹתֵן שְׂכָרוֹ. וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג). פָּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּבָא עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם מִיְמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת, שֶׁבָּאוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוּת. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה, הָיְתָה בְּצָרָה גְּדוֹלָה לְהִשָּׁבֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א, ד). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ. אָמְרוּ, הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַצָּרָה הַזֹּאת, הוּא הָאֱלֹהִים. וְעָמְדוּ וְקָרְאוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וְלֹא הוֹעִילוּ. יוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וַיִּשַׁן. וּבָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם. מֵאֵי זֶה עַם אַתָּה. אָמַר לָהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ (יונה א, ו), אוּלַי יַעֲשֶׂה לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם, כִּי מִלְּפָנָיו אֲנִי בּוֹרֵחַ, כִּי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵין בְּיַם כְּבוֹדוֹ, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי, שָׂאוּנִי וֶהֱטִילוּנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם (יונה א, יב). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים מִן יוֹנָה לְהַפִּילוֹ לַיָּם, וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַפִּילוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה (יונה א, ז). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. בִּקְּשׁוּ לַחֲזֹר לַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים וְגוֹ' (יונה א, יג). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אֶל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי (יונה א, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד טִבּוּרוֹ, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהָיָה סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, מִיָּד שָׁתַק הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְּׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיַּטִּילוּהוּ וְגוֹ' (יונה א, טו). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת (יונה ב, א). וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא זְמַנִּי לְהֵאָכֵל לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְשָׁם וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. הוֹלִיכוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ לַלִּוְיָתָן, בִּשְׁבִילְךָ בָּאתִי לִרְאוֹת מְדוֹרְךָ בַּיָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לֵירֵד לִתֵּן חֶבֶל בְּצַוָּארְךָ וְלַעֲלוֹת אוֹתְךָ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, הִבִּיט לַבְּרִית וְרָאָהוּ לִוְיָתָן וּבָרַח מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לִפְנֵי יוֹנָה. אָמַר לוֹ לַדָּג, הֲרֵינִי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת. וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם יְסוֹבְבֵנִי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ מָקוֹם שֶׁמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד). וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ בִּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהַי (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שַׁוְעָתִי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב, ג). וְהֶרְאָהוּ תַּחַת הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב, ז). מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים עוֹמֶדֶת. וְרָאָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַּתְּהוֹמוֹת. וְרָאָה שָׁם בְּנֵי קֹרַח עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ לְיוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. מִיָּד אָמַר יוֹנָה לַדָּג, עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה. וְעָמַד הַדָּג. וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי. וְלֹא נַעֲנָה. עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה וְגוֹ' (יונה ב, י). אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי (יונה ב, י). מִיַּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵקִיא אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה (יונה ב, יא). וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה, וְעָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט). וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה אֶת ה' וְיִזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וְיִדְּרוּ נְדָרִים (שם א, טז). וְכִי זָבְחוּ זֶבַח. אֶלָּא בְּרִית מִילָה, שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְהָבִיא אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵאלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֶת הַגֵּרִים גֵּרֵי הַצֶּדֶק.
from our library copy — not yet checked against the original
Derekh Chayyim 1:8unverified
אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. פירוש, שלא יהיה כמו אותם בני אדם שהם מלמדים בעלי דינים לטעון, ועורכים לפני* הדיינים טענות של בעלי הדין. וכאן מזהיר לדיין שלא ילמד את בעל הדין שום דבר. ובפרק אין תולין (שבת קלט.) משמע שבעלי דינין היו טוענין בעצמן, ואחרים היו עורכין טענותיהם ומטעימין אותן לבית דין, ולכך נקראים* 'עורכי הדיינים'. כי אם לא כן, הרי יש בזה 'מפיהם ולא מפי אחר'. וכבר אמרנו כי כל* מוסרי חכמים האלו* בדברים שהם צורך ועיקר גדול מאד. וראה יהודה בן טבאי* כי דבר זה הוא מכשול גדול אצל בני אדם, מה שהם עושים הדיינים, והרבה שנכשלו בזה, אפילו חכמים וצדיקים גדולים. כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נב:) 'עשינו עצמינו כעורכי הדיינים'. ובפרק הכותב (כתובות פו.) אמר רב נחמן, עשינו עצמינו כעורכי הדיינים. הרי כי רבי יוחנן אמר על עצמו "עשינו עצמינו כעורכי הדיינים", וכן רב נחמן. ומפני זה צריך אזהרה יתירה, כי במעט דבור שהוא מדבר, נעשה כעורכי הדיינין, והוא אסור במשפט ובדין, שהוא דבר גדול כאשר הוא משנה דבר המשפט והדין. ומפני כי חטא זה מאד צריך אזהרה שלא יהא נכשל בו לכן בא על זה אזהרת יהודא בן טבאי.
from our library copy — not yet checked against the original
Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 18:6unverified
הַגּוֹנֵב כְּלֵי שָׁרֵת מִן הַמִּקְדָּשׁ וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לָהֶן. אֶלָּא הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בָּהֶן וְכָל שֶׁהוֹרְגָן זָכָה. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה לֹא הָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ בִּגְזִירִין. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין מְמִיתִין בֵּית דִּין וְלֹא מַלְקִין אֶת הָאָדָם בְּהוֹדָאַת פִּיו אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. וְזֶה שֶׁהָרַג יְהוֹשֻׁעַ עָכָן וְדָוִד לְגֵר עֲמָלֵקִי בְּהוֹדָאַת פִּיהֶם הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה אוֹ דִּין מַלְכוּת הָיָה. אֲבָל הַסַּנְהֶדְרִין אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין הַמּוֹדֶה בַּעֲבֵרָה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה. שֶׁמָּא מִן הָעֲמֵלִין מָרֵי נֶפֶשׁ הוּא הַמְחַכִּים לָמוּת שֶׁתּוֹקְעִין הַחֲרָבוֹת בְּבִטְנָם וּמַשְׁלִיכִין עַצְמָן מֵעַל הַגַּגּוֹת שֶׁמָּא כָּךְ זֶה יָבוֹא וְיֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא:
from our library copy — not yet checked against the original
Sanhedrin 47bunverified
Filed under: הזמנה
רבבות אפרים ח"ו סי' תנ"ח סוף אות ב'רבבות אפרים, ח״ו סי׳ תנ״חscan
Filed under: זמנה
Sukkah 51bunverified
Filed under: Rabbinic Mitzvot
Biur Halacha 42:3unverified
Filed under: הזמנה

Related sheets

Halachaהלכה

Kohen Traveling Over Graves and Soda on Shabbat

Sources address the halakhic status of a kohen flying over cemeteries and graves, examining whether airborne passage above corpses transmits impurity through the structure of an ohel, and the permitted methods of preparing carbonated beverages on Shabbat without violating cooking prohibitions.

View Sources13 sources

Halachaהלכה

Rambam on the Red Heifer Laws

The Rambam's comprehensive treatment of the parah adumah covers its preparation, the requirements for the animal, the gathering and division of its ashes, the creation of purification waters, and the paradoxical nature of the ritual—in which those who prepare it become impure while those sprinkled with it become pure. Sources emphasize the detailed halakhic procedures and cite this as a classic example of a divine decree whose underlying reason remains hidden.

View Sources9 sources

Tefillahתפילה

Birkat HaGomel and Dangerous Travel

These sources explore the blessing of thanksgiving (Birkat HaGomel) recited after surviving significant dangers, including sea travel and journeys through wilderness. They establish the halakhic criteria for who is obligated to recite the blessing, the nature of perils that trigger the obligation, and practical considerations for its recitation.

View Sources21 sources

Halachaהלכה

Mezuzah Obligations for Mobile Dwellings

These sources address the halakhic requirements for affixing a mezuzah, focusing on what constitutes a residential dwelling obligated in the mitzvah. The sources establish that a structure must be a fixed, permanent residence designated for dwelling to require mezuzot, providing the legal framework for determining whether temporary or mobile structures qualify.

View Sources22 sources

Halachaהלכה

Mezuzah Obligations in Shared Office Spaces

Sources examine the halakhic requirements for mezuzah on entrances to various types of buildings and shared spaces, establishing criteria for when communal or non-residential areas require a mezuzah based on their function and design.

View Sources16 sources

Halachaהלכה

Wearing Tefillin on Chol HaMoed

SukkotPesach

Sources explore the halachic status of wearing tefillin during the intermediate days of Pesach and Sukkot. The sources present a foundational principle that tefillin are not worn on days that are themselves signs (Shabbat and Festivals), along with divergent customs between Sephardic and Ashkenazi communities regarding Chol HaMoed.

View Sources20 sources

Explore more

Kohen Traveling Over Graves and Soda on Shabbat Rambam on the Red Heifer Laws Birkat HaGomel and Dangerous Travel

Find sources for your own idea