Peshara and Judicial Compromise in Jewish Law

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: בִּיצּוּעַ בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פְּשָׁרָה בְּיָחִיד. סַבְרוּהָ, לְכוּלֵּי עָלְמָא מַקְּשִׁינַן פְּשָׁרָה לְדִין. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: דִּין בִּשְׁלֹשָׁה, וּמָר סָבַר: דִּין בִּשְׁנַיִם? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דִּין בִּשְׁלֹשָׁה, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מַקְּשִׁינַן פְּשָׁרָה לְדִין, וּמָר סָבַר לָא מַקְּשִׁינַן פְּשָׁרָה לְדִין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם״. וַהֲלֹא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט – אֵין שָׁלוֹם, וּבִמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם – אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ.

§ The Gemara suggests: Let us say that the dispute between Shmuel and Rabbi Abbahu about a court composed of two judges is parallel to a dispute between tanna’im, as detailed in the following baraita: Mediation can be performed by a panel of three judges; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Compromise can be performed by even a single judge. The Sages assumed that everyone agrees that we compare compromise to judgment, and require the same amount of judges for each process. What, is it not that they disagree in this matter, that one Sage, Rabbi Meir, holds that judgment and compromise can be performed by a minimum of three judges, and one Sage, the Rabbis, holds that judgment and compromise can be performed even by two judges? The Gemara rejects this analysis: No, it is that everyone holds that judgment must be performed by a minimum of three judges, and here, they disagree with regard to this matter: One Sage, Rabbi Meir, holds that we compare compromise to judgment, and one Sage, the Rabbis, holds that we do not compare compromise to judgment. Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: It is a mitzva to mediate a dispute, as it is stated: “Execute the judgment of truth and peace in your gates” (Zechariah 8:16). Is it not that in the place where there is strict judgment there is no true peace, and in a place where there is true peace, there is no strict judgment? Rather, which is the judgment that has peace within it? You must say: This is mediation, as both sides are satisfied with the result.

אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁדָּנוּ בָּהּ דִּין תּוֹרָה. אֶלָּא דִּינֵי דְּמָגִיזְתָּא לְדַיְּינוּ?! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלָא עֲבַדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ ״יַיִן״ סְתָם נָמֵי לָא, מַאי טַעְמָא – אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.

Rav Ashi said: Even if he asked the agent to buy wine without specification, the agent is also not obligated to buy wine later for more than the amount he was given. What is the reason for this? The implicit obligation that the agent accepted upon himself, to pay the one who hired him with wine of a higher value than the amount of money he received, is a transaction with inconclusive consent [asmakhta], as any situation where one will have to pay more money than he received is similar to the payment of a fine, and the acceptance of an asmakhta does not effect acquisition, as his acceptance is assumed to be insincere.

מַתְנִי׳ דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁנֵי דַיָּינִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: כְּשֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, שְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. מַאי שְׁנָא דְּעָבְדִי הָכִי? אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: מִתּוֹךְ שֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּין אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד – יֵצֵא הַדִּין לַאֲמִיתּוֹ.

MISHNA: Cases of monetary law are adjudicated by three. They are chosen in the following manner: This litigant chooses one for himself and that litigant chooses one for himself, and the two of them choose one more for themselves; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The two judges that were chosen choose one more judge for themselves. Rather, this is what the mishna is saying: When this litigant chooses one judge for himself before whom he requests to be judged, and that litigant chooses one other judge for himself before whom he requests to be judged, the two litigants then choose one more judge for themselves, and the case is adjudicated by these three judges. The Gemara asks: What is different about this procedure; i.e., that the selection of the judges is performed specifically in this manner? The Sages in the West, Eretz Yisrael, say in the name of Rabbi Zeira: As a result of the fact that this litigant chooses one judge for himself, and that litigant chooses one judge for himself, and the two litigants choose one more judge for themselves, the true judgment will emerge. Each litigant assumes that the judges he chose do not bear a grudge against him, and he will accept their ruling.

מִצְוָה לוֹמַר לְבַעֲלֵי דִּינִים בַּתְּחִלָּה בְּדִין אַתֶּם רוֹצִים אוֹ בִּפְשָׁרָה. אִם רָצוּ בִּפְשָׁרָה עוֹשִׂין בֵּינֵיהֶן פְּשָׁרָה. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעוֹשִׂין פְּשָׁרָה תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְעָלָיו נֶאֱמַר (זכריה ח טז) "מִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" אֵי זֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁלוֹם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח טו) "וַיְהִי דָוִד עשֶֹׁה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ צְדָקָה הֱוֵי אוֹמֵר זֶהוּ בִּצּוּעַ וְהִיא הַפְּשָׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים קֹדֶם גְּמַר דִּין אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְיָדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה מִצְוָה לִבְצֹעַ אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁגָּמַר הַדִּין וְאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן אֶלָּא יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר: אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ בַּעֲלֵי הַדִּין בִּפְשָׁרָה בְּבֵית דִּין יֵשׁ לָהֶם לַחְזֹר וְלִתְבֹּעַ אֶת הַדִּין עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיַּד שְׁנֵיהֶם:

At the outset, it is a mitzvah to ask the litigants: "Do you desire a judgment or a compromise?" If they desire a compromise, a compromise is negotiated. Any court that continuously negotiates a compromise is praiseworthy. Concerning this approach, Zechariah 8:16 states: Adjudicate a judgment of peace in your gates." Which judgment involves peace? A compromise. Similarly, with regard to King David it is stated: "And David carried out justice and charity for his entire people." When does justice involve charity? When a compromise is made. When does the above apply? Before a judgment is rendered. Even though the judge has already heard their arguments and knows the direction in which the judgment is heading, it is a mitzvah to negotiate a compromise. Once the judgment is rendered and he declares: "So-and-so, your claim is vindicated; so-and-so, you are liable," he may not negotiate a compromise. Instead, let the judgment pierce the mountain. Although the litigants agreed to a compromise in court, they have the authority to demand a judgment until they confirm their commitment to the compromise with a kinyan.

ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה או בדין: וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם איזה משפט שיש בו שלום זו פשרה:

וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעוֹשִׂין פְּשָׁרָה תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְעָלָיו נֶאֱמַר (זכריה ח טז) "מִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" אֵי זֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁלוֹם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח טו) "וַיְהִי דָוִד עשֶֹׁה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ צְדָקָה הֱוֵי אוֹמֵר זֶהוּ בִּצּוּעַ וְהִיא הַפְּשָׁרָה.

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה הדין אתם רוצים או הפשרה אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו וכל ב"ד שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח בד"א קודם גמר דין אע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מצוה לבצוע אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט ואם חייבו ב"ד שבועה לאחד מהם רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה (ואין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש) וי"ח (מרדכי פ"ב דמציעא): יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר:

It is a religious duty to say to the litigants at the outset, 'Do you wish [to resort to] law or [to submit to] arbitration?' If they consented [to submit to] arbitration, they bring about a settlement between them. And just as [the Judge] is cautioned not to pervert judgment, so too, is he cautioned not to direct the arbitration [in favour of] one party more than the other. Every Court of Law that always brings about a settlement is considered praiseworthy. When does this apply? — Before the conclusion of the trial, — even though one has heard their pleas and knows which way the judgment will incline, — it is a religious duty to attempt a settlement; but after the Judge concluded the trial and made the pronouncement, 'So-and-so, you are innocent, So-and-so, you are guilty,' he is not permitted to attempt a settlement between them. However, another person who is not a Judge is permitted to attempt a settlement between them, [provided] that this is not [attempted] in a Court sitting that is appointed for the purpose [of holding] legal [sessions]. If the Court of Law imposed an oath upon one of them, the Court of Law is permitted to bring about a settlement between them [even after the conclusion of the trial], so that [the one who is bound to take an oath] should be exempt from the responsibility thereof. The Court of Law cannot compel one to fall in with [the principle of equity, i.e., actting] beyond the requirements of the line of justice, although that would appear to them to be the proper thing [to do]. However, some differ with [this opinion]. The Judge has the power to adjudicate a lawsuit [in a manner] similar to a settlement where the matter cannot be [otherwise] determined [according to strict law] and he is not permitted to allow the verdict to pass out of his hand [only] in part without [bringing the proceedings to] a [complete] close.

מצוה לומר לבעלי דינים הדין אתם רוצים או הפשרה ומצוה להסביר להם שירצו בפשרה וכשם שהדיין מוזהר שלא להטות הדין כך הוא מוזהר שלא להטות הפשרה שנאמר צדק צדק תרדף אחד לדין ואחד לפשרה וכל ב"ד שמתאמצים לעשות פשרה תדיר ה"ז משובח מפני שראוי להרחיק א"ע מדין תורה מפני עומק הדין בד"א קודם גמר דין ואע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מ"מ מצוה לעשות פשרה אבל לאחר גמר דין כשאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם בטענה שיאמר להם יראתי שמא טעיתי בדין דכיון שהגיד להם הדין גוזל את הזכאי במה שיפחות לו ע"פ הפשרה ועכ"ז מותר להדיין לבקש את הזכאי שיוותר מדעתו להחייב [ש"ך] אבל איש אחר מן הצד רשאי לבקש להבע"ד שלא במקום מושב הדיינים שיעשו פשרה אף אחר גמר דין וכשיש עסק שבועה בדין זה רשאי אף הדיין להתאמץ בפשרה כדי לפטור מעונש שבועה ועל לפנים משורת הדין אין כופין אע"פ שנראה לב"ד לפי הענין שראוי לכוף ויש חולקים בזה וס"ל דיכולים לכוף על לפנים משוה"ד ומחלקותם אינה אלא לענין כפייה גמורה אבל בדברים הכל מודים שצריכים לכופו כמו לומר לו שאתה מחוייב לעשות לפנים משוה"ד וכהאי גוונא דברי תוכחה והתעוררות רחמים:

(ח) אע"פ שנתרצו בעלי הדינין בפשרה יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם. אבל אם קנו מידם אינם יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד אבל מחילה אינה צריכה קנין בפ"ק דסנהדרין (ו.) תניא בצוע בג' דר"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד ומסיק עלה בגמרא והלכתא פשרה צריכה קנין. ופרש"י אפילו נעשית בג'. וז"ל הרא"ש והלכתא כחכמים וכדרשב"ג דאמר לעיל פשרה בשנים וה"ה באחד כדמפרש תלמודא והלכתא פשרה צריכה קנין ואפילו בג' אין מועיל בלא קנין ואע"ג דפשרה בעי קנין מחילה לא בעי קנין כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קיב.) עכ"ל.

בסנהדרין דל״ג מפרשי אחד לדין ואחד לפשר. ופרש״י צדק פשרה שלך לפי ראות עיניך.