מכירת כסף מספר תורה

אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְכּוֹר סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ? כֵּיוָן דְּלָא מְעַלֵּי לֵיהּ — אָסוּר, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְעַלּוֹיֵי עִילּוּיָיא אַחֲרִינָא — שַׁפִּיר דָּמֵי? תָּא שְׁמַע: אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים הוּא דְּלָא, הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַתְנִיתִין דִּיעֲבַד. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, לְכַתְּחִלָּה. תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ.

§ The mishna states: However, if they sold a Torah scroll, they may not use the proceeds to purchase scrolls of the Prophets and the Writings. Similarly, the proceeds of the sale of any sacred item may not be used to purchase an item of a lesser degree of sanctity. A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to whether it is permitted to sell an old Torah scroll in order to purchase a new one? The Gemara explains the sides of the dilemma: On the one hand, since the proceeds are not raised to a higher degree of sanctity by doing so, maybe it is prohibited; or, perhaps in this case, since there is no possibility of raising it to another, higher degree of sanctity, it seems well and should be permitted? Come and hear a resolution to this dilemma from the mishna: However, if they sold a Torah scroll, they may not use the proceeds to purchase scrolls of the Prophets and the Writings. One may infer: It is only scrolls of the Prophets and the Writings that may not be purchased with the proceeds, but to purchase a new Torah scroll with the proceeds of an old Torah scroll seems well and is permitted. The Gemara rejects this proof: The mishna discusses the halakha that applies only after the fact that a Torah scroll was sold. Perhaps it is only in that case where the proceeds may be used to purchase another Torah scroll. When the dilemma was raised to us, it was with respect to permitting the sale of one Torah scroll in order to purchase another ab initio. Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita: As Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabban Shimon ben Gamliel: A person may not sell an old Torah scroll in order to purchase a new one.

וְאָמַר רָבָא: הַאי תֵּיבוּתָא דְּאִירְפַט, מִיעְבְּדַהּ תֵּיבָה זוּטַרְתִּי — שְׁרֵי, כּוּרְסְיָיא — אֲסִיר. וְאָמַר רָבָא: הַאי פְּרִיסָא דִּבְלָה, לְמִיעְבְּדֵיהּ פְּרִיסָא לְסִפְרֵי — שְׁרֵי, לְחוּמְשִׁין — אֲסִיר. וְאָמַר רָבָא: הָנֵי זְבִילֵי דְחוּמָּשֵׁי וְקַמְטְרֵי דְסִפְרֵי — תַּשְׁמִישׁ קְדוּשָּׁה נִינְהוּ, וְנִגְנָזִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי לָאו לְכָבוֹד עֲבִידָן, לְנַטּוֹרֵי בְּעָלְמָא עֲבִידִי, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר זוּטְרָא: מִטְפְּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ — עוֹשִׂין אוֹתָן תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה, וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן.

And Rava further said: With regard to this ark that has fallen apart, constructing a smaller ark from its materials is permitted, as both have the same level of sanctity, but to use the materials to construct a lectern is prohibited because the lectern has a lesser degree of sanctity. And Rava similarly said: With regard to this curtain used to decorate an ark that has become worn out, to fashion it into a wrapping cloth for Torah scrolls is permitted, but to fashion it into a wrapping cloth for a scroll of one of the five books of the Torah is prohibited. And Rava also said: With regard to these cases for storing scrolls of one of the five books of the Torah and sacks for storing Torah scrolls, they are classified as articles of sanctity. Therefore, they are to be interred when they are no longer in use. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say that since these items are not made for the honor of the scrolls but rather are made merely to provide protection, they should not be classified as articles of sanctity, Rava therefore teaches us that although they are indeed made to protect the scrolls, they also provide honor and are therefore to be classified as articles of sanctity. Mar Zutra said: With regard to wrapping cloths of Torah scrolls that have become worn out, they may be made into shrouds for a corpse with no one to bury it [met mitzva], and this is their most appropriate manner for being interred.

תִּיק שֶׁהוּכַן לְסֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח בּוֹ וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת וְהָאָרוֹן וְהַמִּגְדָּל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַסֵּפֶר בְּתוֹךְ הַתִּיק וְכֵן הַכִּסֵּא שֶׁהוּכַן לְהַנִּיחַ עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה הַכּל תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְזָרְקָן אֶלָּא כְּשֶׁיִּבְלוּ אוֹ כְּשֶׁיִּשָּׁבְרוּ נִגְנָזִין. אֲבָל הַבִּימוֹת שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶן שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹחֵז הַסֵּפֶר וְהַלּוּחוֹת שֶׁכּוֹתְבִין בָּהֶן לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְכֵן רִמּוֹנֵי כֶּסֶף וְזָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁעוֹשִׂין לְסֵפֶר תּוֹרָה לְנוֹי תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְהוֹצִיאָן לְחל אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר אוֹתָן לִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ:

The [following] are all considered to be sacred articles: a container that was prepared to be used for a Torah scroll and within which a scroll had actually been placed, and similarly, a mantle, a movable ark or cabinet in which a Torah scroll is placed - [this applies] even though the scroll is within its container - and similarly, a chair that was prepared for a Torah scroll to be placed upon it and upon which a scroll had actually been placed. They are forbidden to be discarded. Instead, when they become worn out or broken, they should be entombed. In contrast, the platform on which the chazan stands while holding the Torah scroll and tablets used for the instruction of children are not sacred in nature. Similarly, the decorative silver and gold pomegranates that are made for a Torah scroll are considered sacred articles and may not be used for mundane purposes, unless they were sold with the intention of purchasing a Torah scroll or chumash with the proceeds.

אֲבָל אִם מָכְרוּ סֵפֶר תּוֹרָה אֵין לוֹקְחִין בְּדָמָיו אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר שֶׁאֵין שָׁם קְדֻשָּׁה לְמַעְלָה מִקְּדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. וְכֵן בְּמוֹתָרֶיהָ:

הלכות ספר תורה מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ומאד צריך לחזר אחריה דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני וכל שכן שאין לו למוכרה אפילו יש לו הרבה מהם ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפילו אין לו מה יאכל ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור שפיר דמי וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

שכר מצות כתיבת ס"ת. ובו ב' סעיפים: מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ואינו רשאי למכרו אפי' יש לו הרבה ספרי תורה (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק) (הגהות מיימוני פ"ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור: הגה וה"ה לצורך פדיון שבויים מותר למכרו (גם זה שם ותוס' פ"ק דב"ב ואגודה שם) ועיין באלו הדינים בא"ח סימן קנ"ג שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו הרי זה כאלו כתבו (ב"י בשם נ"י) אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק (טור בשם ריב"ל פרק הקומץ) ואינו יוצא בזה:

There is a Positive Commandment on every Jewish man to copy a Torah Scroll for himself. Even if his ancestors bequeathed one to him, he is still commanded to copy one of his own. He is not permitted to sell it even if he owns many Torah Scrolls. This is even if he does not have what to eat. (A Torah Scroll can be sold] only under the most dire circumstance)(Haghoth Maimoni Chapter 6). Even selling an old [Torah Scroll] in order to buy a new [Torah Scroll] is forbidden. However [if the scroll is sold in order to acquire funds] to study Torah or to marry a woman the sale is permitted if the seller has nothing else to sell. Rema: For redeeming Jewish captives it is permitted to sell [a Torah Scroll] (See Tosfoth Bava Bathra chapter 1 beginning with "ואגודה שם", and Orah hayim 153). [If] he hired a scribe to copy a Torah Scroll for him or [If] he bought [a Torah Scroll] with copying errors and he proofread it, it is as if he copied [the Torah Scroll] himself (Beith Yosef quoting Nimukei Yosef). However [if] he bought it as is [with errors] and did not proofread it at all, it is like he abducted a Mitzva from the market and he does not fulfill his obligation [of copying a Torah Scroll] (Tur quoting Rabbi Yehoshua ben Levi from Menahoth chapter 2)

תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים ומזוזות ורצועות תפילין וארגז שנותנין בו ס"ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס"ת ווילון שתולין לפני ההיכל יש בהן קדושה וצריך לגנזן: הגה ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים או שנעשה לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים לא מיקרי תשמיש דהוי תשמיש דתשמיש וכל כיוצא בזה. אסור לכבס מטפחת של ס"ת במי רגלים מפני הכבוד: (ר' ירוחם נ"ב ח"ז ור"ן מרדכי פ"ק דמ"ק): אין עושין מתיבה כסא לס"ת אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה וכן מותר לעשו' מכסא גדול כסא קטן אבל אסור לעשות ממנו שרפרף (פי' כסא קטן) לכסא וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן או לעשות ממנו כיס לספר תורה אבל לעשות ממנו כיס לחומש אסור: הגה ופרוכת שאנחנו תולין בפני הארון אין לו קדושת ארון רק קדושת ב"ה וכן הכלונסים שבו תולין הפרוכת ומכל מקום אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום שאינן קדושים כמו הם [פסקי מהרא"י סי' רכ"ה]: הארון וכל מה שעושים לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אפילו דחול: הגה ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה כגון מטפחות של ספרים ושלחן שבב"ה ומעילים של ספר תורה וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן ואי אפשר ליזהר לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאלו התנו דמי: [תרומת הדשן סי' רע"ג וב"י]:

Articles of holiness - such as the container of a Torah scroll, mezuzot, tefillin straps, a box into which they put a Torah scroll or a single book of the Torah, a chair upon which they put a Torah scroll or a curtain that they hang in front of the ark - have holiness and need to be buried (when discarded). Ram"a: And this [refers to] specifically the thing into which they sometimes put the holy object itself; or something made for [its] honor, such as the cover on top of the boards [containing] the scrolls. But the cover that is to protect the cover that is over the boards is not called an article of holiness, as it is an article of an article; and likewise, anything that is similar to it. It is forbidden to wash the cover of a Torah scroll in urine, on account of [its] honor (Rabbenu Yerucham 2:7; Ran and Mordechi in the first chapter of Moed Katan). We may not make a chair for a Torah scroll from an ark; but it is permissible to make a small ark from a big ark. And it is likewise permissible to make a small chair from a big chair; but it is forbidden to make a stool (meaning, a small seat) as a chair from it. And it is likewise permissible to make a small curtain from a big curtain, or to make a cover/pouch for the Torah scroll from it; but it is forbidden to make a cover/pouch for a scroll of a single book of the Torah from it. Ram"a: And the parochet (curtain) that we hang in front of the ark does not have the holiness of the ark, [but rather] just the holiness of a synagogue; and likewise the poles upon which we hang the parokhet. Nevertheless, it is forbidden to make the wooden markers that point to the daily obligated reading from it - as it is not of the same [level] of holiness as them [but lower] (Piskei Maharai - siman 225) A stipulation to use the ark and everything that we make for a Torah scroll is effective for other uses, and even for the mundane. Ram"a: And we are accustomed to benefit in several ways from holy objects, such as [from] covers for scrolls, the table in the synagogue and the mantles of the Torah scrolls. And they wrote that the reason is on account of since it is what they are accustomed to doing and it is impossible to be careful, [it is considered like] the court made a stipulation on them from the beginning - so that people not come to a mishap [by violating the laws]. And even though they did not stipulate, it is as if they stipulated (Terumat HaDeshen - siman 373 and Beit Yosef).

יש אומרים דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה: בית הכנסת או לבנים ועצים מב"ה ישן שסתרו יכולים ליתן במתנה דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה הדר הוה ליה כמכר וכן יכולים להחליפם באחרים והם יוצאים לחולין אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן אפילו ע"י שבעה טובי העיר שעדיין נשארין בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו: הגה ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן אבל מותר להשאיל אפילו ס"ת לקרות בה אפי' משל רבים ליחיד (ב"י בשם א"ח):

Some say that an individual is permitted to sell his own [holy objects], even a Torah scroll, and use that money for anything that he wants - so long as it was not sanctified/designated to be read by the community. And there is one that forbids it unless it is in order to [support] the study of Torah or to marry a woman. They may give a synagogue, or bricks and wood from an old synagogue, as a gift. For if they did not have benefit from it, they would not give it as a gift, and it would therefore be considered as a sale. And they may likewise trade them for others, and they become non-sacred. But it is forbidden to use them as collateral,or to rent them, or to lend them - even through the seven distinguished men of the city (ie. trustees) - as [the objects] retain their holiness, for there is no other item here for their holiness to rest upon. Rem"a: And this is specifically [if it was done] in a way that lowers them from their holiness; but it is permissible to lend even a Torah scroll to have it read - even one belonging to the community to an individual (Beit Yosef in the name of the Orchot Chaim)

(יד) ודוקא הדבר וכו' - זה הכלל כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אע"פ שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה שהוא רק לשמירה בעלמא) ולכבוד אע"פ שאין נוגע כך כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק תשמישי קדושה הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוי כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א בזה: (טו) המכסה שעל הקרשים - שדרכן היה לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהן היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה:

גרסינן במגילה (כו ב): תנו רבנן: תשמישי מצוה נזרקין לאחר שנעשית מצותן. תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. וכבר נתבאר זה לעיל סימן כ"א, עיין שם. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי (שק או ארגז) של ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. ומדקרי לרצועות "תשמיש קדושה" ולא "קדושה" עצמה שמע מינה דקשר של יד ושל ראש שיש בהן יו"ד ודלי"ת אינם אותיות גמורות, ולא הוי הלכה למשה מסיני (תוספות שם). והקשו על רש"י, דסבירא ליה דהם הלכה למשה מסיני, עיין שם. וצריך לומר לרש"י דקאי על כל הרצועה שלא במקום הקשר. ועוד: אפילו קאי אכולו, מכל מקום יותר מגניזה אי אפשר. והרי גם ספר תורה שנפסלה אין תקנה רק בגניזה. וכלל גדול צריך לדעת מה נקרא "תשמיש קדושה", ומה נקרא "תשמיש דתשמיש" ואין על זה רק קדושת בית הכנסת. הדבר שמניחין בה דבר של קדושה בעצמו, כמו הארון הקודש, או המטפחת שכורכין סביב הספר תורה, והמעיל שמלבישין אותה על הספר תורה או שספר התורה מונח עליה בלי הפסק דבר. או שהדבר מונח על הספר תורה, ואפילו אינו מונח עליה רק לכבוד בעלמא כמו בזמן הקדמון שהיו מניחים קרשים דקים ויפים על הספרים, והיו מניחים מכסה של משי או של דבר אחר על הקרשים; וזהו רק לכבוד בעלמא, אבל מכל מקום סוף סוף המכסה מונחת על הקדושה – הוי תשמיש קדושה, ואסור. אבל המכסה שעל המכסה של הקרשים, שהוא עשוי רק לשמור את המכסה – הוי תשמיש דתשמיש. וכן כל כיוצא בזה. וכן תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי, ומשימים אותם על הספר תורה – הוי תשמיש קדושה, וכמו שכתבתי ביורה דעה סימן רפ"ב. והעצים או עצם שעושים כמין יד, להראות להקורא מקום הקריאה של חובת היום – אין בהם אף קדושת בית הכנסת, שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן בעלמא. ולכן אין עושים מהכלונסאות שתולים בהם הפרוכת היד הלזו, שאין מורידין אותם מקדושתן, וה"יד" מקרי ירידה נגדם. ונראה דזהו אם אין תולין היד על הספר תורה. אבל אצלינו שתולין אותה על הספר תורה לנוי, יש לומר דהיא נקראת "תשמיש קדושה" וגדולה מקדושת הכלונסאות. כל תשמישי קדושה שנתבלו ונתקלקלו – אין לשורפן, כדכתיב: "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (מגן אברהם סעיף קטן ט'). וכל שכן כתבי קודש, שאסור לשורפן. וכן כתב הרמב"ם בספר המצות (לא תעשה ס"ה), דהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו. ולכן ספר תורה שבלה, אמרו חכמינו ז"ל שם דמניחין אותו בכלי חרס, וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם; אפילו אינו לומד רק משניות ולא גמרא – מקרי תלמיד חכם לעניין זה. והטעם דכלי חרס, מפני שמתקיימת ימים רבים. וכן תפילין ומזוזות, ומטפחות ספר תורה שבלו – יכולים לעשות מהם תכריכין למת מצוה, וזו היא גניזתן. ו"מת מצוה" הכוונה עני שאין לו תכריכין. וכן נראה דהארון והשולחן שנתבלו – מותר לעשות מהן ארון לתלמיד חכם, דהרי המטפחות קדושתן כקדושת הארון, ואין חילוק בין זה לזה (כן נראה לי). ונראה לעניות דעתי דגם זה שאמרו לגנוז ספר תורה שבלה בקרקע בכלי חרס אצל קבר של תלמיד חכם – אינו חובה. דוודאי אם יש לו מקום מוצנע לגונזו בביתו, בתיבה וכיוצא בה, או בבית הכנסת – דעדיף טפי מבקרקע. אלא שאם אין לו מקום להצניעה בכבוד – התירו לו בקרקע כמו שכתבתי. ויש מי שכתב דזהו חובה בדווקא (עיין פרי מגדים). וקשה לומר כן. (וזה שבשולחן ערוך כתוב על מטפחות "יכולים…" – קאי גם על ספר תורה דבתרה. וביורה דעה סימן רפ"ב שהקדימו דין ספר תורה – לא כתבו לשון זה, עיין שם.)

דיני כתיבת ספר תורה • ובו י"ז סעיפים מצות עשה על כל אחד מישראל לכתוב לו ספר תורה משלו, אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (סנהדרין כא ב). כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה).

ומ"ש מיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ש"ד ג"ז שם אמר רבי יוחנן משום ר"מ אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ופי' הר"ן ת"ת מפני שהוא מביא לידי מעשה אשה נמי דלא תהו בראה ומ"ש ואין לו ד"א למכור הכי משמע ודאי שאילו הו"ל דבר אחר למכור לא היו מתירים לו למכור ספר תורה וכן כתב הרמב"ם ז"ל וסמ"ג וכתבו הגה"מ הא דלא חשיב לפדיון שבויים משום דמילתא דפשיטא הוא והוא מדברי התוס' בפ"ק דב"ב [ח:]: וכתב ה"ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה ומיהו לפי מה שנתבאר בסמוך דלא התירו אלא כשאין לו ד"א למכור נראה דברבים נמי לא שרינן אלא א"כ אין להם על מה שיסמוכו והם עניים מדולדלים: וכתב עוד ה"ר מנוח אינו רואה סימן ברכה וכו' דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו שע"מ כן עשאום או לקחום ועוד שקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר ע"כ לשונו. והוה משמע לי דבסופרים וסוחרים הכותבים וקונים ספרים למכור מיירי וזהו שכתב שע"מ כן עשאום או לקחום אבל יחיד הכותב או הלוקח ספר תורה לעצמו אינו רשאי למכרו ואף ע"פ שאינו עשוי לקרות ברבים אסור למכרו. ותדע דהא איסור מכירת ס"ת בלשון יחיד מתניא לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שא"צ לו יתר ע"כ ארשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת וכו' וכן דברי הרמב"ם ודברי רבינו בלשון יחיד הם שנויים אלא שכתב רבי' בטור א"ח סימן קנ"ג גבי ב"ה וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפי' ספר תורה ואף על פי שמצאתי כתוב דאליבא דהרא"ש אמרה דסבר דהאידנא אין מצוה בקניית ס"ת אבל לעיקר דינא דיש מצוה בקניית ס"ת אפילו יחיד אסור אין דברים הללו נ"ל מטעם שאכתוב בסמוך דלפי דעתי האידנא נמי איכא מצוה בכתיבת ס"ת גם לדעת הרא"ש ז"ל הלכך נראה דאפילו בימי דורות הראשונים מיירי וכן פסק המרדכי בפרק בני העיר בשם ראבי"ה דס"ת דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב"ג וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בפרק בני העיר דיחיד שמכר ספר תורה יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו ודינו כמו שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכתבו רבינו בסימן רפ"ב ואיפשר דה"ר מנוח נמי הכי ס"ל ודעת הרמב"ם בזה כתבתי בטור א"ח סימן קנ"ג ושם כתבתי דברי רבינו משולם ג"כ: וכתב א"א ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים וכו' אבל האידנא שכותב ס"ת ומניחים אותו בב"ה וכו' עד אם לא ללמוד תורה ולישא אשה בהל' ס"ת ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת ולהחליפה בחומשים ומשניות וממרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין דורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדים בהן אלא מניחים אותם בב"ה לקרות בהם ברבים וא"כ הול"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שג"ז בכלל מצות כתיבת ספר תורה ושזה יותר מצוה מלכתוב ספר תורה ולהניחו בב"ה לקרות ברבים אבל לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מ"ע שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכתב רבינו ירותם על דברי הרא"ש שכ"כ הגאונים:

והנה בגוף הדין דמחיקת השם דנפקא לן מלא תעשון כן לה' אלקיכם הדעת נותן שאינו אסור אלא על דבר השחתה אבל לצורך תיקון לא איכפת לן דתו לא עבר על לא תעשון כן דהא אואבדתם את שמם קאמר לא תעשון כן והרי אנו רואים המבשל בעצי הקדש לוקה משום ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן כמבואר במכות כ"ב ע"א והנה מצינו בפסחים פ"א ע"ב הציקני' שורפים אותו לפני הבירה מעצי המערכה ויע"ש בתוס' ד"ה נטמא רובו כו' וקשההא עכ"פ עברו על לא תעשון כן וע"כ מפני שלא היה דרך השחתה לית לן בה וראיתי להר"י אסכנדרי שבב"י בי"ד ס"סי רע"ו שאין להביא ראיה מהחשמונאי' שסתרו המזבח ששקצו אנשי יון דשאני מזבח שמקומו מכוון ביותר וא"א לבנות אחרת בלא סתירתו של זה לא הבנתי מה בכך אם הוא עובר בלאו דאוריית' לסתור אפילו ע"ד תיקון על מנת לבנות מה מועיל אם א"א הלא א"א ולא קמכוון לא שרי אלא באתי ממילא ולא מכוון אבל בפסיק רישא שעושה מעשה בידים לא כמבואר בתוס' פסחים דף כ"ה ע"ב ד"ה לא מיכוון כו' ואולי כוונתו שאני התם דאתי עשה דבנין מזבח ודחי לאו דלא תעשון כן והא דהצריך לומר דהתם א"א רוצה לומר שאי היה אפשר בענין אחר הוה אפשר לקיים שניהם ולא אתי עשה ודוחה לא תעשה וצריך לומר נמי דעשה דבנין מזבח שהוא מצוה רבה דוחה לא תעשה אפי' אי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כמו שהוכיחו תוס' מהא דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה עיין מ"ש מג"א סי' תמ"ו סק"א בשם רבינו תם דעשה דרבים דחי לא תעשה בלא בעידני' וצל"ע קצת משבת קל"ב ע"ב דקאי הסוגיא אצרעת דוחה עבודה ופירש"י שם בריש הסוגיא אי הכהנים טמאים בצרעת נדחה עשיית הפסח ולא יקוצו הבהרת ומסיק שם הש"ס משום דלא הוה בעידניה ש"מ דלא דחי עשה דעבודה לא תעשה אחרת אלא בעידני' ואמאי ידחה בנין המזבח ל"ת דלא תעשון אי ליכא בעידני' ומיהא ראיות הר"י אסכנדרי דמייתי מיומא י"ו ע"א בלא"ה תמוה והעלים עין מש"ס עבודה זרה נ"ב ע"ב דמזבח ששקצו אנשי יון לא הי' בו שום קדושה דקרא אשכח ובאו בה פריצי' וחללוהו יע"ש: ובזה נדחה גם ראיה הנ"ל די"ל הא דהתירו לציקני' לשרוף בשר קדש בעצי הקדש משום דאתי עשה דושרפת הנותר ודחי לא תעש' דלא תעשון כן והוה בעידנא מה שאין כן בתיקון השם לא הוה בעידני'. ואמנם הנה כיוצא בו מצינו גבי מדליקי' מנר לנר על ידי קינסא דאיכא מאן דמתיר אף על גב דאיכא ביזוי מצוה משום שאין דעתו כ"א לתקן נר האחר והחולקים ואוסרים נמי לא פליגי אלא התם דהביזוי הוא בזאת המצוה והתיקון הוא במצוה אחרת אבל היכא שהתיקון במקומו לא מקרי קלקל מעיקרא לכ"ע וסברא כזו אשכחן נמי גבי איסורי שבת יע"ש במס' שבת ל"א ע"ב ובתוס' ד"ה וסותר וכו' יע"ש: אבל הכי איתא להדיא במס' סופרים פ"ה המוחק אות א' מהשם עובר בל"ת אר"ש לכן נאמר לא תעשון כן אבל טפת דיו שנפל' על הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן עכ"ל הרי מבואר הטעם משום שלא היתה כוונתו כי אם לתקן ומזה למד הר"י שבמרדכי לגרר הדביקות שבשם ג"כ ומבואר מדבריו דהיינו רגלי ה"הי שנוגעי' בגגו מותר לגרור בהשם על מנת לתקן ובתשו' הרא"ש כלל ג' והובא דבריו בטור ס"סי רע"ו מתיר לגרור דביקות מאות לאות ולכאורה משמע דוקא שבין אות לאות מתיר הרא"ש וכן משמע מלשון ש"ע בי"ד ס"סי רע"ו הנ"ל. אמנם בא"ח סי' ל"ב סעי' כ"ו סתם המחבר אם יש דביקות באותיות השם יכול להפרידם ובספרו הגדול שם מבואר שכ' שסמך עצמו אהר"י והרא"ש הנ"ל משמע דס"ל דהרא"ש והר"י לא פליגי ואדרבא יותר יש סברא להתיר בנדבקה הה"י בגגה דנשתנית לחית ואין כאן קדושה כלל משנתיר למחוק הדביקות שבין אות לאות שנכתב השם כתיקונה ואפילו הכי מתיר הרא"ש מכ"ש דביקות האותיו' עצמם:

נועם מכתבו הגיעני לנכון וע"ד שאלתו מאין הרגילות שנוהגים הסופרים לתפור היריעות בעמודי ס"ת בחתיכת קלף ולא בגידי' וברמב"ם מבואר שתפירתן בגידין וכ"כ רמ"א בי"ד סי' רע"ח האמת אגיד כי בי"ט חג הסוכות נגמר כתיבת ס"ת שלי תל"ית בכמה מיני יופי והידור ודקדוקי' הרב' ומהם שצויתי להסופר לחבר היריע' בעמודים בגידין נוסף על הקלף שרגילים הסופרים עוד יוסיף עליו גם גידין הואיל ונפיק מפומי' דרמב"ם ומהרי"ו ורמ"א אחריהם ומ"מ לא רציתי לשנות ממנהג הסופרים לתופרו ג"כ בקלף כי מסתמא יש למנהג טעם ובפרט כי אולי הם יודעים ומבינים שאין כח בחוזק הגידין לחזק היריעות בהעמודים בשעה שמגביהים ס"ת וכל כובד הס"ת נסמך על העמודים שהרי מטעם זה לבד כ' מהרי"ו בפסקיו סי' ס"ג שלא לדבקם בדבק משום שהוא מפריך ונופל ואינו מחזיק היריעות בס"ת לכן יתפרם בגידין ע"ש משמע זולת זה הי' מתיר בדבק ולא הצריך גידין וכאשר יבואר אי"ה ע"כ יצאתי ידי שניהם והגבה' ס"ת ולהראות חזותו לעם קרוב לדאוריי' היא וכמ"ש רמב"ן בפ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ע"ש: אמנם לדינא מלבד מ"ש מעלתו שהשיג בדגול מרבבה על הרמ"א סי' רע"ח הנ"ל עוד יותר ויותר מזה האריך להשיג בחזקת היד ה"ה הגאון בעל בני יונה זצ"ל בסי' רע"ח בארוך ובקצור שלו יע"ש ודבריו דברי אלקי' חיים והוא העלה דהעמודים אינם צריכים כלל וס"ת כשר בלא עמודים ונתפרי' אפילו במשי שהוא דבר טמא שיוצא מהתולעת והגה' רמ"א צריך להיות על תפירת היריעות זה לזה ולא בתפירתן אל העמודים וכן העלה להלכה ולמעשה וחזי מאן גברא רבא גבר דכולי בי': ומיהו לפום רהיטא הי' נראה נהי דאין העמודי' צריכי' מ"מ אם עשה לה עמודים מנ"ל שלא יהי' מן המותר בפיך ועיינתי ומצאתי ראי' ברורה דליתא לפע"ד מש"ס דשבת כ"ח ע"ב דאמר ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושקיל וטרי הש"ס טובא למאי איצטרך הא דר' יוסף כיון דשערות ורצועות וגידין הכל הל"מ א"כ ממילא ידעי' שיהי' מן המותר בפיך ולבסוף נדחק הש"ס נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי והשתא קשה לימא לתפירו' עמודי' וכדומה שאינם הלכה למשה מסיני שהרי אינם צריכים כלל וקמ"ל שאם בא לתופרם לא יתפרם אלא בגידי בהמה טהורה ואע"ג דר' יוסף קאמר עור בהמה טהורה אין קפידא בזה שהרי הש"ס רצה לומר דר' יוסף קאי אגידן ושערן וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה לא צריכא אע"כ פשיטא להש"ס כל שאינו צריך מעיקר הדין הרי הוא נעשה אפי' ממה שאינו מותר בפיך:

והנה מלבד אשר התפלא מו"ח הג' נ"י על שיטת הרמב"ם דתפוחי' יוצאי' לחולין דהא ק' קו' רמב"ן שבר"ן ר"פ בני העיר הא הוה קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ע"י פדיון עוד אני מתפלא על הרמב"ם מיני' ובי' שכ' בפ' יו"ד מס"ת הל' ד' תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזורקן אלא כשיכלו או כשישברו נגנזין ולא כ' שום תקנה להוציאם לחולין ע"י מכירה ולהעלות הדמים בקדושה אלא החליט שנגנזין ומיד בסוף אותה הלכה כ' וכן רמוכי כסף וזהב וכיוצא בהן שעושי' לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואין יוצאים לחול אא"כ מכר אותם לקנות בדמיהן ס"ת או חומש עכ"ל ומ"ש רישא שאינן יוצאים לחול ומ"ש סיפא שיוצאים לחול: אמנם כ"ז בבנין אבל בכלים אתאי' לפלוגת' רמב"ם וראב"ד פ"ו ממעיל' הל' ד' דלרמב"ם כלי תשמיש דמקדש אפילו אינם כלי שרת יש בהם מועל אחר מועל ולראב"ד דוקא כלי שרת אשר ישרתו בם בקדש ודברי רמב"ם צ"ע שהרי אפי' במכתשת של מרע"ה פליגי אי היה כלי שרת ולמ"ד דאינה כלי שרת אינה מקדשת הקטרת קדושת הגוף ונפדה כמבואר בש"ס שבועו' י"א ע"א ובלשון רש"י שם ותוס' ד"ה ממונם ואיך נאמר דקרדם מקודשת קדושת הגוף ועכ"פ לראב"ד אין לכלי בה"כנ דין כלי שרת ויש להם פדיון ולרמב"ם נראה היינו כלי תשמיש כגון תיק וכסא וכדומה ע"כ כ' בהם שנגנזים אבל הני רמוני' שאינם אלא לנוי ס"ת לא יעלה על הדעת שיהיה כיוצא בהם במקדש מועל אחר מועל וממילא יוצאים לחולין ע"י פדיון ודברי רמב"ם מדוקדקי' ומבוארים בעז"ה לפע"ד: ע"כ לענ"ד נהי ס"ת ותשמישי' קדושים אבל אינו כענין קדושת מקדש ונדרי גבוה שמועלי' בהם ונפדין וחל קדושתן על המעות אלא הכל דרבנן שעשו ס"ת ותשמישיו כעין קדושת מקדש ושוב נאמר בהם כמו שנאמר בקדושת ב"הכנ ותשמישי קדושה יוצאי' לחולין ע"י פדיון וחל על המעות מדרבנן ושוב מדאיקלש מתחלל ע"י זע"ה במעמד אנשי העיר כמו ב"הכנ:

מכתבו הגיעני היום. וע"ד שאלתו בענין מכירת ס"ת שהי' לשלשה אנשים משם ס"ת והי' חייבים עדיין להסופר מקצת מעות ולא הוליכו עדיין את הס"ת לבהכ"נ כנהוג רק איזה פעמים קראו בהס"ת בבית א' מהאנשים הנ"ל. וכעת רוצים למכור את הס"ת להחבורה תהלים ולפרוע להסופר את חובו. ובהמותר מעות לעשות כרצונם ומע"ל פלפל בחכמה בענין ספרי יחידים שלא נעשו לקרות ברבים. והביא דברי הש"ך יו"ד סי' ע"ו. וביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה ובש"ך שם סק"ח. ודברי הטו"ז יו"ד סי' רפ"ב ס"ק י"ב. ודברי הש"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף יו"ד ובמג"א שם סק"ג ומ"ש במג"א שם ס"ק כ"ב מש"ס כ"ב ומבואר בחו"מ סי' רמ"ח דמשמע שם דס"ת אפי' של יחיד לא מזדבני יש לתרץ דכוונת הש"ס משום דמנהג העולם הוא להקפיד על מכירת ס"ת ולכן לא הוי בכלל נכרי והמג"א שם כ' סמך למנהג העולם שמוכרין ס"ת מחמת לב ב"ד מתנין. ובס' בל"י וס' יד הקטנה מחלקים בין כותב ס"ת דאפי' יחיד אסור למוכרה ובקונה ס"ת מותר ובס' ברכי יוסף יו"ד סי' ע"ר חולק. ויעוי' בס' באה"ט או"ח סי' קנ"ג ס"ק י"ט בשם שו"ת גינת וורדים מיקל במכירת ס"ת בזה"ז ויעוי' בפרמ"ג או"ח סי' קנ"ג באשל ס"ק כ"ב כ"ג. מכל הנ"ל נראה פשוט דרשאין לשלשה אנשים הנ"ל למכור את הס"ת להחבורה הנ"ל כנ"ל. ובפרט שנמצא טעותים הרבה בהס"ת. זה תוכן דברי כ"ת. והנה הדברים נכונים ופשוטים כדברי מע"ל ויכולין למכור את הס"ת וע"ד שאלתו בס"ת שנשתנה כעת מראה של הכתב לאודם, והביא דברי המג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ח. דמשמע דכשר באם מתחילת הכתיבה בכשרות. ויש להביא סמך לזה מציצית דג"כ הקפידא הוא אשעת עשי' ובניתק אח"כ למטה מאגודל כשר. אכן מדברי הפרמ"ג שם באשל ס"ק ל"ט משמע דפסול בנקלף השחרות ונשאר האודם. וצ"ע ובס' פתחי תשובה בשם ס' חמודי דניאל. וכן בשו"ת חתם סופר מחמירין בזה, אכן חכם א' היקל בזה. זה ת"ד מע"ל.

א) [סעיף א'] י"א שבהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד וי"א שאינה טעונה כוס אלא בג' וי"א שאינה טעונה כוס כלל וכו' הנה משהניח מרן ז"ל ס' שלישית באחרונה משמע שכן דעתו לפסוק לענין דינא וכמ"ש לעיל סימן י"ג אות ז' יעו"ש ועוד משום דזה הוא ס' הרי"פ והרמב"ם כמ"ש בב"י וידוע דמרן ז"ל אזיל לפסק הלכה כדעת הרוב של ג' עמודי הוראה שהם הרי"פ והרמב"ם והרא"ש. אמנם דעת הזוה"ק והאר"י ז"ל בס' ב' דדוקא בג' טעונה כוס ולא ביחיד ונתני לזה טעם בסוד כמ"ש בזוה"ק פ' תרומה דף זק"ן ע"ב וז"ל כוס של ברכה לא הוי אלא בתלתא בגין דהא מרזא דתלת אבהן קא מתברכא ועל דא לא אצטריך כוס אלא בתלתא וכ"כ בפ' פנחס דף רמ"ו ע"א וז"ל לתלתא צריך כוס אמאי בינה איהי תליתאה מעשר ספירן (ר"ל דסדר עשר ספירות הם כתר חכמה בינה וכו' נמצא דבינה היא ג') מעילא לתתא ובגין דא פחות מג' לא צריך כוס יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב דאם הוא יחידי לא יברך בהמ"ז על הכוס כנז' בפ' תרומה ואם הם ג' ויש יין אז תברך ברהמ"ז על היין יעו"ש. וכ"כ הרמ"פ בס' אור צדיקים סימן כ"ג אות ל"ג בג' יברך ברהמ"ז בכוס ואם אין ג' אין כוס עכ"ל וכ"כ שם הרמ"פ בקו' דרך סעודה דכשמברך בהמ"ז בלא זימון ג' אסור ליקח כוס של בהמ"ז בידו ע"פ הקבלה יעו"ש. נמצא דדעת הזוה"ק והאר"י ז"ל דדוקא בג' מברכין בהמ"ז על הכוס אבל היחיד אינו יכול לברך על הכוס וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות ע"ה דדבר שלא נזכר בהדיא בגמ' ונחלקו בו הפוסקים דעת המקו' יכריע יעו"ש ועוד משמע מדבר הזוה"ק הנז' דלא יש חילוק בין שבת לחול ודלא כמי שכתב דבשבת יברך על הכוס אפילו ביחיד והביאו הזכ"ל אות ך' וכ"מ בש' הכוו' שלא כתב בדרושי סעודות שבת דיברך בהמ"ז על הכוס ומשמע דסמך עמ"ש בשעה"מ פ' עקב דדוקא בג' מברכין על הכוס ודוק. ומיהו אם יש עמו ג' אנשים שאכלו כאחד ואין שם יין אפ"ה יברכו ברכת הזימון ואעפ"י שאין שם יין. שה"מ שם:

מותר למכור ספר תורה ישן, על מנת לקנות בדמים ספר תורה חדש מהודר יותר. ובלבד שהספר תורה החדש יהיה מוכן, וחסר רק נתינת הדמים. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד תב. שו"ת יביע אומר חלק ח' סימן יט, עמוד עא בהערה, ועמוד עג. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפג] .

שאלתנו היא – האם ניתן למכור את ספר התורה הפסול עם תיק הכסף לאספנים, ובסכום שנקבל תמורתו יחד עם השתתפות הציבור בהוצאות, נקנה ספר תורה חדש? אין למכור ספר תורה לאספנים, מחשש שישתמשו בו שלא לפי כבודו. ספר תורה שנפסל, מהדין חייבים לקבור אותו ע"י צדיקים וחסידים או בכלי חרש או כלי פלסטיק קשה. אולם מותר למכור את התיק ע"י גבאי בית הכנסת, כדי לקנות ספר תורה, וכל זה לדינא.