The Spiritual Work of Rosh Hashanah in Breslov

אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן׃ בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כׇּל־הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ כִּי־תִפְאֶ֣רֶת עֻזָּ֣מוֹ אָ֑תָּה וּ֝בִרְצוֹנְךָ֗ (תרים) [תָּר֥וּם] קַרְנֵֽינוּ׃

Happy is the people who know the joyful shout; O ETERNAL One, they walk in the light of Your presence. They rejoice in Your name all day long; they are exalted through Your righteousness. For You are their strength in which they glory; our horn is exalted through Your favor.

עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃ זַמְּר֣וּ אֱלֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ׃ כִּ֤י מֶ֖לֶךְ כׇּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים זַמְּר֥וּ מַשְׂכִּֽיל׃ מָלַ֣ךְ אֱ֭לֹהִים עַל־גּוֹיִ֑ם אֱ֝לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב ׀ עַל־כִּסֵּ֬א קׇדְשֽׁוֹ׃

God ascends midst acclamation; the ETERNAL, to the blasts of the horn. Sing, O sing to God; sing, O sing to our sovereign; for God is ruler over all the earth; sing a hymn. God reigns over the nations; God is seated on the holy throne.

כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me. Rabbi Yitzḥak said: Why does one sound [tokin] a blast on Rosh HaShana? The Gemara is astonished by the question: Why do we sound a blast? The Merciful One states in the verse: “Sound [tiku] a shofar” (Psalms 81:4). Rather, the question is: Why does one sound a staccato series of shofar blasts [terua] in addition to a long continuous shofar blast [tekia]? The Gemara is still surprised by the question: Sound a terua? The Merciful One states: “In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns [terua]” (Leviticus 23:24). Rather, Rabbi Yitzḥak asked about the common practice in Jewish communities, which is not explicitly stated in the Torah: Why does one sound a long, continuous shofar blast [tekia] and then a staccato series of shofar blasts [terua] while the congregation is still sitting before the silent prayer,

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ אָדָם מִתְפַּלֵּל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״, ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, חוּץ מֵעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּתְפַּלֵּל ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״, וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אֲפִילּוּ אָמַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ — יָצָא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה״. אֵימָתַי ״וַיִּגְבַּה ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ — אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְקָאָמַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״ וּ״מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. רַבָּה אָמַר: ״הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ״ וְ״הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט״. וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה.

And, with regard to the formulation of the blessings, Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: Throughout the year a person prays and concludes the third blessing of the Amida prayer with: The holy God, and concludes the blessing regarding the restoration of justice to Israel with: King who loves righteousness and justice, with the exception of the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, the Ten Days of Atonement. These days are comprised of Rosh HaShana, Yom Kippur, and the seven days in between, when one emphasizes God’s sovereignty, and so when he prays he concludes these blessings with: The holy King and: The King of justice, i.e., the King who reveals Himself through justice. In contrast, Rabbi Elazar said that one need not be exacting, and even if he said: The holy God during those ten days, he fulfilled his obligation, as it is stated: “And the Lord of Hosts is exalted through justice, and the holy God is sanctified through righteousness” (Isaiah 5:16). The Gemara explains: When is it appropriate to describe God with terms like: And the Lord of Hosts is exalted through justice? It is appropriate when God reveals Himself through justice, during the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, yet the verse says: The holy God. This appellation sufficiently underscores God’s transcendence, and there is no need to change the standard formula. Here, too, opinions differ: Rav Yosef said in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: There is no need to change the standard formula: The holy God and: King Who loves righteousness and justice. Rabba said in accordance with the opinion of Rav: The holy King and: The King of justice. The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rabba.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה.

...והיא כוונתם על מאמר "דרשו ה' בהמצאו" (ר"ה י"ח א'), רוצה לומר בעת שהוא מיוחד להיותו נמצא מצד התעוררותם כמו שבארנו, לא שיחד זמן למי שיבקש את ה', ובדרש אמרו ז"ל על ענין היותו קרוב, שראוי לכל להשתדל קודם ראש השנה בהפצר תפלות ובהערת תשובות כדי שיכנס בראש השנה בטהרת הלב, ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפלה בבית הכנסת בכל שני וחמישי של אלול, כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה בתחנונין ובדברי כבושין.

וְעוֹד תּוֹעִיל חֲקִירַת עֹצֶם הֶעָוֹן לְכַסּוֹת כְּלִמָּה פָּנָיו בִּשְׁאֵלַת הַמְּחִילָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט':ו') אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ. וְלַעֲטוֹת בּוּשָׁה עַל נַפְשׁוֹ לִפְנֵי הש"י אַחֲרֵי הַבִּטָּחוֹן בִּסְלִיחָתוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט"ז:ס"ג) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית. וְלִהְיוֹת לְנֶגֶד עֵינָיו גְּדֻלַּת חֶסֶד הַכַּפָּרָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ"ו:ג') כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי.

וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם לג, ב) שֶׁחַיָּב אָדָם לִתְקֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ, כְּלוֹמַר, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, שֶׁנִּמְצָא שֶׁהֵן שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת. וּפֵרוּשׁ תְּרוּעָה כְּתַרְגּוּמוֹ יַבָּבָא, וְעִנְיַן יְבָבָא, הוּא קוֹל שָׁבוּר, כְּלוֹמַר קוֹל יְלָלָה. נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה צִוְּתָה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת בַּשּׁוֹפָר, קוֹל הַדּוֹמֶה לִילָלָה, וּמִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹת הָעוֹלָם חֲלוּקִים בְּעִנְיַן הַיְלָלָה, שֶׁבְּמָקוֹם אֶחָד מְיַלְּלִין בִּגְנִיחוֹת גַּסּוֹת, וּבְמָקוֹם אַחֵר בְּדַקּוֹת, וּבְמָקוֹם אַחֵר עוֹשִׂין הַכֹּל גַּסּוֹת וְדַקּוֹת נָהֲגוּ בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לִהְיוֹת מַתְרִיעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁהָיוּ מְיַלְּלִין אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ, וּבְכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּמִּצְוָה שֶׁהַתּוֹרָה צִוְּתָה בְּקוֹל יְלָלָה, וּבְאֵי זֶה שֶׁיִּהְיֶה בְּשׁוּם מָקוֹם בְּכָךְ הָיָה יוֹצֵא יְדֵי תּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם.

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵם נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ז) "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו":

(ג) על הסדר - לאפוקי מדעת הרב"י שמדלגין בכ"מ שמזכיר חטא ולדידיה א"א א"מ חטאנו לפניך מפני שא"א וידוי בר"ה (כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג) ולומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא אין קפידא לכו"ע כיון שאינו דרך וידוי. ובפירוש המחזור מפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"ג (ואנו צריכין להתודות עליהם כמ"ש והתודו את עונם ואת עון אבותם) ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה.

נוהגים לקום באשמורת - דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול: (א) אלול ואילך - אבל בר"ח גופא א"א סליחות ותחנונים וכן הנוהגים לומר תהלים כל אלול עם תחנונים יה"ר אין להתחיל בר"ח [פמ"ג]:

סדר קריאת התורה בראש השנה. ובו ד סעיפים: אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים: הגה ונוהגין לומר אבינו מלכנו על הסדר ואם הוא שבת אין אומרים אותו (ר"ן פ"ב דר"ה וריב"ש סי' תקי"ב) ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות: (מהרי"ל): מוציאין ב' ס"ת באחד קורין חמשה מן וה' פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האלה ואם הוא שבת קורין בו ז' ומפטיר קורא בשני בפ' פנחס ובחודש השביעי ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו: הגה ויש מקומות שנוהגים לקרות התוקע ממנין החמשה העולים לס"ת (כל בו):

We do not say hallel on Rosh HaShanah and also not on Yom Kippur. Rema: Our custom is to say Avinu Malkenu according to the order, but if it falls on Shabbat we do not say it. And we lengthen the piyutim and prayers until noon. 2. We take out two Torah scrolls. In the first one, we read five portions from "God attended Sarah" [Genesis 21:1] until "After these things" [Genesis 22:1]. If it is Shabbat, we read seven portions [from this selection]. The maftir reads from the second scroll from Pinchas, "In the seventh month..." [Numbers 29:1] and for the haftarah, "There was a man from Ramatayim" [1 Samuel 1:1] until "He will bring triumph to His annointed one" [1 Samuel 2:10]. Rem"a: Some places have the custom of calling up the shofar blower for one of the five aliyot to the Torah (Kol Bo).

סדר תפלת עשרת ימי תשובה ור"ה. ובו ט סעיפים: בעשרת ימי תשובה אומר המלך הקדוש המלך המשפט ואם טעה או שהוא מסופק אם הוא בהמלך הקדוש חוזר לראש ואם הוא בהמלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיב' ואומר משם ואילך על הסדר ואם לא נזכר עד שעקר רגליו (עיין לעיל סוף סימן קי"ז) חוזר לראש: (וע"ל סי' קי"ח): אם אמר האל הקדוש ותוך כדי דיבור נזכר ואמר המלך הקדוש אינו צריך לחזור וכן הדין בהמלך המשפט: בשבת בנתיים ערבי' יאמר בברכת מעין שבע המלך הקדוש: הגה וה"ה אם חל ראש השנה בשבת וחותם בשל שבת לבד וכן כשחל יום כפור בשבת (מהרי"ל ומנהגים):

The Order of Prayers for the Ten Days of Repentance and Rosh HaShana. And in it is 9 paragraphs. In the Ten Days of Repentance say The Holy King and The King of Judgment. If one made a mistake or even if one is uncertain, (the rule is as follows:) If it is with "HaMelech HaKadosh" he should go back to the beginning. If it is HaMelech HaMishpat if prior to uprooting his feet, he should go back to the Birchas Hasheveinu and say from there and on according to the order. If he did not remember until he uprooted his feet (see before the end of Siman 117) he should got back to the beginning (i.e. repeat). [Also see Siman 118.] If one said The Holy God and within a moment he remembered and says The Holy King, he does not need to go return (the beginning). The same rule applies with The Holy Judge. In the Shabbos between (R'H and Yom Kippur), at Maariv say in the Birchas Mein Sheva The Holy King. Rema: So to if Rosh HaShana was on Shabbos but the conclusion is Shabbos alone. And the same is if Yom Kippur was on Shabbos [Maharil and Minhagim]

וראשית התחדשות זה בכל נפש בחסרון פרטי שיש באותו נפש הוא בניסן שהוא זמן גאולתינו ופדות נפשינו מכל מיני רע, ותשרי שאז זמן תשובה בעשרת ימי תשובה היינו מה שבני ישראל שבים להשם יתברך מצד עצמם והשתדלותם כידוע דאנו טוענין השיבנו אליך ונשובה והשם יתברך טוען שובו אלי ואשובה אליכם, ודידן נצח כמאן דאמר (ראש השנה י' ע"ב) בניסן עתידין ליגאל וגאולה דניסן הוא מה שהשם יתברך מעורר דעל כן נקרא ניסן לשון נס

וקרוב לזה כתב החכם הקורדווירא ז"ל בפירוש התפלות בנוסח מוסף ראש השנה יצרי מעללי איש וכתב וזה לשונו, פירוש האדם צריך לעבוד את ה' בב' לבבות ביצר טוב וביצה"ר, והענין מאהבה שעל ידי כך ב' לבות שוין אל הפעולה והעושה מצותו כמשאוי אינו עובד עם יצה"ר שהרי ע"כ הוא וזהו (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת כו', עכ"ל:

וזה מתעורר בכל ראש השנה ענין בריאת היצר הרע שמזה ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב (איוב א, ו) הוא היצר הרע שיסד השם יתברך בעולמו בכלל המלאכים שהם כחות האדם יש גם כח זה דשינה ויושב בטל כישן שהוא השתקעות בדמיונות ומזה בא ההשטנה. וקול שופר מעורר משנתו היינו קולות דקודם מתן תורה דברא תורה תבלין והתעוררות לתורה היה בקול שופר המעורר משינת מצרים הקודמת. וכן כל שופר שבראש השנה הוא התחלת התעוררות לעסק התורה תבלין בכל השנה כולה כל חד לפום דרגא דיליה על ידי מצות שמיעת קול שופר בראש השנה הוא זוכה להתעורר משינתו בכל ימות השנה כולה ולהשתדל בתורה.

ענין מנהג אמירת פסוקי "מי אל כמוך" ביום ראש השנה על הנהר, הוא כי הנה בראש השנה:

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר. ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל. ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:

(תהלים פא): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ:

(א) אָמַר, הָרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלִּי עוֹלֶה עַל הַכֹּל. וְהָיָה פֶּלֶא אֶצְלִי מֵאַחַר שֶׁהַמְּקֹרָבִים שֶׁלִּי מַאֲמִינִים לִי, וְלָמָּה לֹא יִזָּהֲרוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְקֹרָבִים אֵלַי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם עַל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה אִישׁ לֹא יֵעָדֵר. כִּי כָּל עִנְיָן שֶׁלִּי הוּא רַק רֹאשׁ־הַשָּׁנָה. וְהִזְהִיר לַעֲשׂוֹת כְּרוּז שֶׁכָּל מִי שֶׁסָּר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וּמְקֹרָב אֵלָיו יִהְיֶה עַל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה אֶצְלוֹ, לֹא יֶחְסַר אִישׁ.

יד וְזֶה בְּחִינַת: רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם כִּפּוּר, סֻכּוֹת, שְׁמִינִי עֲצֶרֶת. כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (תהלים פט): אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים, כִּי אָז נִתְקַבְּצִין כָּל הַקְּהִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְלַקְּטִין וְנִתְקַבְּצִין כָּל לִקּוּטֵי הָאֱמוּנָה, בִּבְחִינַת: אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה תִּקּוּן הַמֹּחִין כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה – רֹאשׁ דַיְקָא, כִּי נַעֲשֶׂה וְנִתְתַּקֵּן בְּחִינַת מֹחִין כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַחֲמִשָּׁה חוּשִׁים שֶׁל הַמֹּחַ, שֶׁכֻּלָּם נִמְצָאִים בִּבְחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי יֵשׁ חֲמִשָּׁה חוּשִׁים בְּהַמֹּחַ, שֶׁהֵם: רְאִיָּה, שְׁמִיעָה, רֵיחַ, טַעַם, מִשּׁוּשׁ – וְכֻלָּם נִמְשָׁכִין מֵהַמֹּחַ, כִּי מֵהַמֹּחַ נִמְשָׁכִין גִּידִין לְכָל אֵלּוּ הַחוּשִׁים, וְכָל אֵלּוּ הַחוּשִׁים נִמְצָאִים בִּבְחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רֹאשׁ וּמֹחִין כַּנַּ"ל.

14. This is also conceptually related to Rosh HaShanah, Yom Kippur, Sukkot, Shemini Atzeret: Rosh HaShanah is synonymous with the rectification of faith, as in “Your faith, too, in the assembly of the holy ones” (Psalms 89:6). For that is when all the holy communities gather. As a result, all the facets of faith are gathered together and collected, as in “Your faith, too, in the assembly of the holy ones,” and this brings to the rectification of the intellects. This is the meaning of Rosh HaShanah—specifically rosh (head), referring to the intellects that are made and rectified. This relates to the five senses of the brain, all of which correspond to Rosh HaShanah. The brain has five senses: sight, hearing, smell, taste and touch. They all stem from the brain, from which nerves extend to each of these senses. All these senses are also related to Rosh HaShanah, which corresponds to the head and intellects.

כתיב עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט ג') היינו שעדיין לא הי' מי שיעורר מלמטה, כמ"ש ואדם אין לעבוד את האדמה שפירש"י וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם [היינו הגשמים] התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, אבל כל הבריאה עד אחר בריאת האדם היתה הכל בחסד הש"י, וכ"כ בריאת האדם עצמו הי' בחסד, רק אחר שנברא האדם נאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ובמד"ר לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, והיינו כי במצ"ע ממשיך שפע אלקי ממעלת ובמצות ל"ת הוא מרחיק כתות חיצונים, ובזוה"ק לית פולחנא אלא לקרבא דרגין קדישין ולרחקא דרגין דלא קדישין, והנה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי בכ"ה באלול נברא העולם ובאחד בתשרי נברא אדה"ר, ע"כ כמו שמכ"ה באלול עד אחד בתשרי הי' הכל בחסד הש"י, כן בכל שנה נפתחים אז י"ג מדות של רחמים, וזהו מנהגינו שמשכימין לסליחות לעורר י"ג מדות של רחמים מכ"ה אלול ואילך, אך בר"ה נמצאו זמנים חלוקין, קודם בריאת האדם ובריאת אדם עצמו בכלל שהיתה בחסד הש"י, ואחר בריאת האדם שאדה"ר הוצרך להמשיך שפע אלקי ולהרחיק הראוי להרחיק כנ"ל, כן גם לדורות תקיעות דמיושב מעוררות עצם בריאת האדם וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח, כן מעוררין בתקיעות דמיושב רוח חיים שיבוא מלמעלה בלב האיש, וכמו ששם נאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא, כן לדורות ע"י התקיעות דמיושב נעשה האדם לרוח ממללא, מלכיות זכרונות שופרות ותקיעות דמעומד, מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו' כדי להמשיך שפע אלקי ולרחקא מה שראוי לרחק להעביר גלולים מן הארץ וכו', וכן וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, וזהו שתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב השטן, שבתקיעות מיושב משיג האדם חיים חדשים שעדיין לא נתקלקלו ובזה הכח תוקעין מעומד מזה הוא מתבהל, וע"כ אין מפסיקין בין תקיעות דמיושב למעומד וגוערין במי שסח, והבעה"מ הקשה ע"ז למה, ולפי מה שכתבנו יובן למען ישאר הכח שהשיג בעצם תקפו שעוד לא השתמש בו הדיוט וכנ"ל, אך צריך כל האדם לידע כי אין לנו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לומר מלכיות זכרונות שופרות רק בחסד הש"י שנותן לנו ע"י תקיעות דמיושב רוח ממללא, כענין שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך: ויש לומר סמך למנהגינו להרבות בער"ה בסליחות, הגם שהטעם פשוט שאם לא עכשיו אימתי כי עתה הוא יום אחרון בשנה ובו ראוי לתקן כל השנה, ובעבור זה יפעם לב האדם וקורא ממיצר, אך עוד יש לומר דהנה במד"ר פ"א איפלגי ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים, ר' חנינא אמר בה' נבראו המלאכים שנאמר ועוף יעופף על הארץ וכתיב ובשתים יעופף, ע"כ, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, דהנה שם מלאך הוא שליח והיינו שהם שלוחים להוריד ע"י השפע לתחתונים, עוד זה מצינו במלאכים שהם אומרים שירה לפני הש"י, והנה אלו שלוחי השפעה הם ממעלה למטה, ושירה היא ממטה למעלה, וע"כ שלוחי השפעה יש לומר שנבראו בשני שהרי העולם הי' נמתח והולך ומתגשם והי' ראוי לזה שיהי' ע"י שליח למען יתרחק מאור פני הש"י שהגשם אינו יכול כ"כ לסבול, אבל מלאכי השירה שהיא ממטה למעלה יש סברא לומר שנבראו בחמישי שהיו נפשית התנועה בעולם, ואפי' אם נימא שאותן המלאכים שהם שלוחי השפעה הם עצמן האומרים שירה נמי יש לומר שכח השירה השיגו רק ביום החמישי, וע"כ מייתי קרא דעוף יעופף וכתיב ובשתים יעופף, ובדרז"ל שבאלו אומרים שירה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: והנה בש"ס ר"ה בחמישי מה היו אומרים הרנינו וגו' מפני שברא עופות ודגים לשבח לשמו, ופרש"י כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם, ועדיין אינו מובן דבמיני צמחים נמי יש מינים ממינים משונים עד אין חקר, ולהנ"ל יש לומר מפני שאז נברא כח השירה ושבח להש"י, ע"כ בכח אלו המינים לעורר באדם ג"כ כח השירה, ואולי עוד כי שורשי העופות למעלה למעלה הם המלאכים בעלי כנפים מעופפים, והנה לדורות יום כ"ט אלול ער"ה נתעורר זה הכח שהוא דוגמת יום חמישי לבריאת העולם, וע"כ מרבין אז בסליחות ותחנונים, כענין לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, וע"כ היא זמן סליחות ותחנונים ג"כ והבן:

ענין תקיעת שופר לאחוז בקול תורה שהוא פנימיות כל הבריאה כדכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית והוא מאמר אחד שנתפשט אח"כ למעשה בראשית. וזה הרמז שופר חכמה ואינה מלאכה. כמ"ש בתרגום ירושלמי בראשית ברא בחוכמתא. שנק' ראשית שהוא שורש הבריאה. והיא עיקר החיות. כמ"ש החכמה תחי' בעלי'. וכ' מות וחיים ביד לשון. כמ"ש לעיל פ' תבוא שהלשון היא בחי' יד רמה למעלה מב' הידים. והוא קול יעקב. והוא ידו של משה דכ' כאשר ירים משה ידו. ולכן סמכו במשנה זה הפסוק כאשר ירים לתקיעת שופר. שהרמז להסתכל למעלה לשורש ומשעבדין הלב לאביהם שבשמים. ובזה זוכין לחיים. ומו"ז ז"ל אמר כי תשרי זמן גאולה. כמ"ש ז"ל תשרי ותשבוק. וכן אמרו בר"ה יצא יוסף מבית האסורים. והיא גאולת הנפש לצאת משעבוד הגוף עכ"ד. וזהו עיקר המלחמה עם עמלק. לכן כאשר ירים משה ידו. והוא בכח תקיעות שופר שנק' יובל על שם החירות. והתקיעה רמז שמצפין לצאת לחירות ולהתיר אגודות מוטה ונעשין כברי' חדשה:

וְכֵן בְּעִנְיַן הָרָצוֹן וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁבְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צְרִיכִים לְדַבֵּר הַרְבֵּה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּלֵב הָאָדָם לְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת, כִּי זֶה הָעִקָּר, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה, הֵן עַל כָּל אֵלֶּה הַהֶכְרֵחַ לְהַאֲרִיךְ בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת כְּדֵי לְהַסְבִּיר הָעֵצָה בִּפְשִׁיטוּת, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא תַּלְמוּד זֶה לִידֵי מַעֲשֶֹה.

וּבְכֵן תַּעַזְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁאֶזְכֶּה לִתֵּן כֹּחַ לְמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיִּתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת הָרִשְׁעָה, וְאֶזְכֶּה לְהַגְבִּיר הַיֵּצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרָע. וּתְחָנֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתַשְׁפִּיעַ עָלַי חָכְמָה וְשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁאֶזְכֶּה לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ, לְדַבֵּק עַצְמִי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֶזְכֶּה לְהָבִין מִכֻּלָּם אֶת הָרְמָזִים שֶׁאַתָּה מְרַמֵּז אֵלַי בְּכָל עֵת לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ.

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.

וְהַתִּקּוּן הוּא: שֶׁיִּלְמַד לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים וַחֲסָדִים. דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַחֲמָנוּת וְיַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד, וִיקַיֵּם כָּל הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים. כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמְּקַיֵּם הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מְעוֹרֵר לְמַעְלָה הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל רַחֲמִים וְעַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָעִין וְעוֹבְרִין הַמְחַבְּלִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל־יְדֵי הָעֲבֵרוֹת בִּבְחִינַת: "אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְכוּ' מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּוֹ מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן".

יד וַאֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפֹּט אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא, כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ב): אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ; וְאָנוּ רוֹאִין רַחֲמָנוּתוֹ בַּמֶּה שֶׁקָּבַע לָנוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, כִּי זֶה הוּא חֶסֶד גָּדוֹל, כִּי אֵיךְ הָיִינוּ מְרִימִין פָּנֵינוּ לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל־כֵּן עָשָׂה עִמָּנוּ חֶסֶד וְקָבַע יוֹם הַדִּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאָז כִּבְיָכוֹל הוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה, בִּבְחִינַת: הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁבוּעוֹת ט), וְעַל כֵּן אֵין לָנוּ בּוּשָׁה בַּיּוֹם הַדִּין לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה, מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ אָז כַּפָּרָה, כַּנַּ"ל.

ד וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: זַכָּאָה מַאן דְּעַיֵל וְנָפִיק (זוהר ויקהל ריג: האזינו רצב.). וְזֶה בְּחִינַת (תהילים קל״ט:ח׳): אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה – בְּחִינַת עַיֵל, בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא; וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךּ – בְּחִינַת וְנָפִיק, בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב.

והנה זה שהשכל מדבק עצמו בשורש זה הוא בראש השנה בתשרי כנ"ל. וזה הוא אצל הרב בחינות הריון מה ששכל התלמיד הוא דבוק לשכל הרב בכדי שהרב ילמוד עם התלמיד כבחינתו וכן למעלה כשהעולמות מדבקים עצמם כנ"ל אז הוא למעלה בחינת הריון. וזהו שאנו אומרים בראש השנה היום הרת עולם, מלשון הריון:

הסימנים בליל ר"ה כרתי רוביא. כי בר"ה אין מבקשין על עניני עוה"ז. כמ"ש בזוה"ק ותיקונים. רק לבקש על מ"ש תן פחדך ותמלוך כו'. וי"ל דלכך מרמזין על צורכי עוה"ז שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת. ובאופן זה שיהי' רק לסימן ולרמז רשאין לבקש שכן רצונו ית' שע"ז נבראו. ובר"ה שנותן השי"ת חיות חדש לכל הנבראים על כל השנה צריך כל אחד להיות מוכן לקבל החיים רק לעבודתו יתברך שמו בלבד וכפי רצונו כן נותנים לכ"א:

בראש השנה מבקשין על כלל העולם תן פחדך כו' כל הברואים כו' ובגמ' איתא כדי שתמליכונו עליכם. הפי' כי העבד הנאמן צריך לבקש מלכות האדון על כל. רק ע"י שמבקש זה בכל לבו ממילא מתפשט המלכות עליו מקודם. ומלכיות שאומרים לפניו הוא להמליכו על כל ברואיו ועי"ז זוכין להמליכו עלינו מקודם. ומקוב"ה אית לן למילף שברא כל הבריאה עבור ישראל כמ"ש בשביל כו' ראשית. א"כ אם בנ"י לא ישתתפו בר"ה לכל הברואים לא יהי' להם קיום בעולם. ולכן צריכין לבקש בר"ה על כל הבריאה להסכים לרצון השי"ת:

בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג [cup]יום[/cup] טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה . וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ במאמרו ד"ה להבין הטעם ], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו' . וביותר יש לתמוה , דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין מה שפסוקי

בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"ח – התוועדות ב' – המשך להתוועדות יום ב' דראש השנה – [cup]שיר[/cup] המעלות ממעמקים קראתיך הוי' , הנה מזמור זה נתקן לאומרו בכל יום מעשרת ימי תשובה, מתחיל מראש השנה (שהוא היום הראשון דעשי"ת), וכמה דרושי ראש השנה מתחילים בפסוק זה. ומובא ע"ז בהדרושים , דבפירוש ממעמקים יש שתי דיעות בזהר ר' יצחק ור' אבא, דר"י מפרש ממעמקים של האדם, שהתפלה הנ"ל היא ממעמקי נפשו של האדם , ממעמקי הנפש של דוד המלך וכן של כאו"א מישראל האומר מזמור זה, ור"א מפרש ממעמקים של למעלה אתר גנוז הוא לעי

אשר שאלת ממני אם מותר לבקש בקשות פרטיות בראש השנה, וכגון לענין פרנסה ורפואה, כי ראית בספר אחד שמותר

תא חזי כתיב וכו': בוא וראה, כתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בכסה, פירושו שנתכסה הלבנה. דהיינו המלכות כי אז מחמת הארת השמאל, שולט אותו נחש הרע, ויכול להזיק העולם. וכאשר מתעוררים הרחמים על ידי תקיעת שופר, עולה הלבנה ונעברה משם, דהיינו מהארת השמאל מטעם שנתמעטו הג"ר ע"י קול שופר כנ"ל. והשטן נבוך ואינו יכול לשלוט, והוא נעבר מן הלבנה, ואינו קרב עוד שם. כי אחר התמעטות הג"ר דשמאל אין לו עוד מה לינק ממנה או לקטרג כנ"ל. ועל כן ביום ראש השנה, צריכים להומם את השטן, בדומה למצב הנעור משנתו ואינו יודע מאומה.

מתפללים ערבית בכוונה ובהכנעה ובתחנונים, וכמו שאמרו בראש השנה [טז:] : כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, רשית כתיב, ועד אחרית שנה סופה שיש לה אחרית, ופירש רש"י שרשה בתחלתה, שישראל עושים עצמם רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה, וכמו שכתוב תחנונים ידבר רש. ע"כ. ולכן אומרים בראש השנה פיוט ידי רשים. [אהלי יעקב. ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג] .