Sources explore the month of Elul as a season of repentance, character refinement, and renewed intimacy with God. The texts address the essential components of teshuvah—regret, abandonment of sin, confession, and moral transformation—alongside the communal practices and prayers through which individuals prepare for judgment.
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The forty days from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur are designated as the primary season of divine closeness and receptivity to repentance: Kitzur Shulchan Arukh 128:1 explains that while God accepts sincere repentance throughout the year, these days are uniquely chosen and prepared for teshuvah as days of mercy and divine favor, rooted in Moshe's ascent to receive the second Tablets on Rosh Chodesh Elul, and Mishnah Berurah 581:1 adds the mnemonic that the acronym of 'אני לדודי ודודי לי' (Shir HaShirim 6:3) spells אלול, signaling that these forty days are a time when the heart draws near to its Beloved in teshuvah and the Beloved draws near to receive it.
The practical observances of the month — shofar blowing each morning, rising early for selichot, and scrupulous attention to the details of mitzvot — are instituted to awaken Israel to teshuvah: Tur, Orach Chayim 581 records that Chazal instituted shofar blowing throughout Elul to warn Israel to do teshuvah, drawing on the verse 'if the shofar is sounded in the city' (Amos 3:6), and Shulchan Arukh, Orach Chayim 581:1-2 codifies the Sephardic custom of rising at dawn for selichot from Rosh Chodesh Elul while the Rema records the Ashkenazic custom of shofar blowing after Shacharit throughout the month.
The inner dimension of Elul's avodah is the human initiative of turning toward God — 'ani ledodi,' I to my Beloved — which itself draws forth the divine response: Sefat Emet, Devarim, For the Month of Elul 12:2 teaches that the acronym אלול points to the revelation of the thirteen attributes of mercy during these days, but specifically in Elul this revelation comes through the awakening of Israel themselves, captured in the phrase 'ani ledodi,' while Sefat Emet, Devarim, For the Month of Elul 4:2 adds that during this period of closeness at year's end one must separate from worldly entanglements and cleave to the supernal root, since throughout the year one becomes tainted through the influence of evildoers.
מכתב מאליהו, חלק ב עמוד נו teaches that the entire avodah of Elul is to ignite enthusiasm and multiply acts of strengthening — moving from the extreme of laxity to the opposite extreme of chizuk — and that this is precisely the lesson Chazal encoded in the Shulchan Arukh's ruling to be scrupulous even in mitzvot one does not normally observe during the Ten Days of Teshuvah: the outward shift from one extreme to the other prepares the heart and opens the possibility of genuine teshuvah, so that through 'na'aseh,' the multiplication of deeds, one can arrive at 'nishma.'
Shem MiShmuel, Shoftim 6:19 grounds the month's avodah in yishuv ha-da'at — the settling and composure of the mind — explaining that Elul, the sixth month corresponding to the sefira of yesod which reaches up to da'at, is the time to remove all distraction and confusion of mind, train oneself to concentrate in prayer, and rectify the blemish of the covenant, since nothing disrupts the mind like that flaw, and its repair restores clarity of thought, which is what Israel brings to bear when they sound the shofar on Rosh Hashanah to arouse the supernal attribute of da'at and silence the accusers.
Likkutei Sichos 2, Shoftim 1 concludes, on our reading of the cited page, that Elul functions as a spiritual city of refuge accessible to every Jew regardless of circumstance, offering protection and the possibility of complete spiritual transformation through teshuvah and Torah study.
שיר השירים ו׳:ג׳
Song of Songs 6:3
The verse expresses the intimate reciprocal relationship between Israel and God—“I am my beloved’s and my beloved is mine”—a foundational biblical image for the month of Elul and its emphasis on renewed closeness.
אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃ {ס}
I am my beloved’s And my beloved is mine; He browses among the lilies.
ישעיהו נ״ה:ו׳-ז׳
Isaiah 55:6-7
The prophet calls Israel to seek God while He is near, abandon destructive ways, and return in the confidence of divine mercy; the passage directly articulates the teshuvah orientation of Elul.
דִּרְשׁ֥וּ יְהֹוָ֖ה בְּהִמָּֽצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב׃ יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ׃
Seek GOD while you can, Call out while [God] is near. Let the wicked give up their ways, The sinful, their plans; Let each one turn back to GOD So as to be pardoned; To our God, Who freely forgives.
נחמיה א׳:ד׳-י״א
Nehemiah 1:4-11
Nehemiah responds to communal brokenness through mourning, fasting, confession, remembrance of the covenant, and concrete responsibility—an important biblical paradigm for Elul’s personal and communal teshuvah.
וַיְהִ֞י כְּשׇׁמְעִ֣י ׀ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה יָשַׁ֙בְתִּי֙ וָֽאֶבְכֶּ֔ה וָאֶתְאַבְּלָ֖ה יָמִ֑ים וָֽאֱהִ֥י צָם֙ וּמִתְפַּלֵּ֔ל לִפְנֵ֖י אֱלֹהֵ֥י הַשָּׁמָֽיִם׃ תְּהִ֣י נָ֣א אׇזְנְךָֽ־קַשֶּׁ֣בֶת וְֽעֵינֶ֪יךָ פְתוּח֟וֹת לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־תְּפִלַּ֣ת עַבְדְּךָ֡ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִי֩ מִתְפַּלֵּ֨ל לְפָנֶ֤יךָ הַיּוֹם֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עֲבָדֶ֑יךָ וּמִתְוַדֶּ֗ה עַל־חַטֹּ֤אות בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֣אנוּ לָ֔ךְ וַאֲנִ֥י וּבֵית־אָבִ֖י חָטָֽאנוּ׃
When I heard that, I sat and wept, and was in mourning for days, fasting and praying to the God of Heaven. Let Your ear be attentive and Your eyes open to receive the prayer of Your servant that I am praying to You now, day and night, on behalf of the Israelites, Your servants, confessing the sins that we Israelites have committed against You, sins that I and my father’s house have committed.
תהילים כ״ז:ד׳
Psalms 27:4
David’s single-minded desire to dwell in God’s presence and behold His beauty provides a scriptural model for Elul’s intensified longing, prayer, and spiritual focus.
אַחַ֤ת ׀ שָׁאַ֣לְתִּי מֵאֵת־יְהֹוָה֮ אוֹתָ֢הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭הֹוָה כׇּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹעַם־יְ֝הֹוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵֽיכָלֽוֹ׃
One thing I ask of GOD, only that do I seek: to live in GOD’s house all the days of my life, to gaze upon GOD’s beauty, to frequent the temple.
תהילים כ״ז:י״ג-י״ד
Psalms 27:13-14
The closing exhortation to hope, strengthen the heart, and wait for God is traditionally associated with the Elul–High Holiday season and frames teshuvah as patient, courageous trust.
קַוֵּ֗ה אֶל־יְ֫הֹוָ֥ה חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל־יְהֹוָֽה׃ {פ}
Look to GOD; be strong and of good courage! O look to GOD!
ראש השנה י״ח א — ד"ה בְּיָחִיד
Rosh Hashanah 18a:12
The passage presents the annual judgment of individuals and communities while emphasizing that repentance, prayer, and charity can avert a severe decree—the classic triad of Elul preparation.
בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה׳ אֶת נָבָל״ — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
§ The Gemara asks: With regard to an individual, when is God near to him? Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur. The Gemara asks further: The verse states: “And it came to pass about ten days after that the Lord smote Nabal, and he died” (I Samuel 25:38). These ten days, what are they doing here, i.e., why was there a delay of ten days before Nabal died? Rav Yehuda said that Rav said: They correspond to the ten meals that Nabal gave the servants of David who came to visit him, as out of politeness he allowed David’s ten servants to eat, and therefore his punishment was delayed for ten days. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, during which everyone is given one last opportunity to repent for the sins he committed over the course of the previous year.
ברכות ה׳ א — ד"ה אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא
Berakhot 5a:2
Rabbi Shimon ben Lakish teaches a graduated spiritual practice: one should constantly incite the good inclination against the evil inclination; if that fails, one should study Torah; if that fails, one should recite Shema; and if that fails, one should contemplate the day of death.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״.
Incidental to the verse, “Tremble, and do not sin,” the Gemara mentions that Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: One should always incite his good inclination against his evil inclination, i.e., that one must constantly struggle so that his evil inclination does not lead him to transgression, as it is stated: "Tremble, and do not sin." If one succeeds and subdues his evil inclination, excellent, but if he does not succeed in subduing it, he should study Torah, as alluded to in the verse: “Say to your heart.” If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should recite Shema, which contains the acceptance of the yoke of God, and the concept of reward and punishment, as it is stated in the verse: “Upon your bed,” which alludes to Shema, where it says: “When you lie down.” If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should remind himself of the day of death, whose silence is alluded to in the continuation of the verse: “And be still, Selah.”
שערי תשובה א׳:א׳-י׳
Sha'arei Teshuvah 1:1-10
Rabbeinu Yonah opens by presenting teshuvah as a divine gift and lays out its central components, including regret, abandoning sin, confession, and cultivating enduring moral change.
הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְנֶאֱמַר (איוב יט, כט): "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ, וְטָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי, וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דָּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי".
In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained. Now we will explain the principles of repentance. The first principle is regret: His heart should understand that leaving God is bad and bitter; and he should place into his heart that there is punishment, vengeance and repayment for iniquity, as it is stated (Deuteronomy 32:35), "To be My vengeance and repayment." And it is stated (Job 19:29), "Be in fear of the sword, for [your] fury is iniquity worthy of the sword." And he should regret his bad deeds and say in his heart, "What have I done? How did I not have fear of God in front of my eyes, and did not become afraid from the rebukes of iniquity and from the harsh judgments? For there are many aches [waiting] for the evildoer. I did not pity my body; and for a moment of pleasure, my eyes did not pity its being destroyed. I became like a man who robs and extorts, eats and is satiated; but who knows that after his eating and his drinking, the judge will grind his teeth with gravel - like the matter that is stated (Proverbs 20:17), 'but later his mouth will be filled with gravel.' And worse than this, I was cruel to the dear soul and I rendered it impure with the idols of my impulse. And what did it gain from all of its acquisitions, if they are bad in the eyes of its Master? And how did I trade a passing world for a world that exists for ever and ever? How have I become similar to animals? As I have gone after my impulse like a horse, like a mule that does not understand. And I have strayed from the way of the intellect. And behold the Creator blew a living soul into my nose - a wise heart and the benefit of intellect - in order to recognize Him and fear Him and to govern over the body and all of its actions, like it governs over the other animals that do not speak, because it is precious in His eyes. And though I was created like this, it has become the opposite of this in me. Why am I alive? It is like the matter that is stated (Proverbs 21:16), 'A man who strays from the path of the intellect will rest in the company of ghosts.' Moreover I have not [even] fulfilled the precept of the animal. Rather I have been lower than that. For the ox knows its master and the donkey the trough of its owner; whereas I have not known and not reflected. And I have sent my soul to be free from its master. So I have tasted my nectar, but forgotten my end. And I have stolen and extorted and trampled upon the indigent. I have not remembered the day of death, upon which nothing will remain before my soul besides my corpse and my dirt." And this matter that we have explained is that which Jeremiah, peace be upon him, had spoken, "No one regrets his wickedness and says, 'What have I done?'"
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:א׳-ד׳
Mishneh Torah, Repentance 2:1-4
Teshuvah requires that a sinner abandon his transgression, regret his past deeds, resolve never to repeat them, and confess verbally; among its paths are constant crying out to God, giving charity, distancing himself from the object of sin, changing his name to symbolize transformation, completely altering his conduct toward righteousness, and going into exile, which atones by humbling and subduing his spirit.
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ: מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:
What constitutes Teshuvah? That a sinner should abandon his sins and remove them from his thoughts, resolving in his heart, never to commit them again as [Isaiah 55:7] states "May the wicked abandon his ways...." Similarly, he must regret the past as [Jeremiah 31:19] states: "After I returned, I regretted." [He must reach the level where] He who knows the hidden will testify concerning him that he will never return to this sin again as [Hoshea 14:4] states: "We will no longer say to the work of our hands: `You are our gods.'" He must verbally confess and state these matters which he resolved in his heart. Among the paths of repentance is for the penitent to a) constantly call out before God, crying and entreating; b) to perform charity according to his potential; c) to separate himself far from the object of his sin; d) to change his name, as if to say "I am a different person and not the same one who sinned;" e) to change his behavior in its entirety to the good and the path of righteousness; and f) to travel in exile from his home. Exile atones for sin because it causes a person to be submissive, humble, and meek of spirit.
טור, אורח חיים תקפ״א
Tur, Orach Chayim 581
Records the minhag of blowing shofar from Rosh Chodesh Elul to confound the accuser and warn Israel to repent.
הלכות ראש השנה תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"הכ וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת:
See also
משנה תורה, הלכות דעות א׳:ז׳
Mishneh Torah, Human Dispositions 1:7
The Rambam presents teshuvah as restoring a person from an extreme disposition toward the middle path, offering Elul a practical framework of character repair rather than merely remorse.
וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ.
How can one train himself to follow these temperaments to the extent that they become a permanent fixture of his [personality]? He should perform - repeat - and perform a third time - the acts which conform to the standards of the middle road temperaments.
משנה ברורה תקפ״א
Mishnah Berurah 581:1
Details the customs of Elul — shofar each morning, Psalm 27 twice daily, selichot schedules — and their purpose of arousing the heart to repentance.
נוהגים לקום באשמורת - דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול: (א) אלול ואילך - אבל בר"ח גופא א"א סליחות ותחנונים וכן הנוהגים לומר תהלים כל אלול עם תחנונים יה"ר אין להתחיל בר"ח [פמ"ג]:
See also
מסילת ישרים ג׳ — ד"ה וְהִנְנִי רוֹאֶה צֹרֶךְ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה מְדַקְדֵּק
Mesillat Yesharim 3:12
The chapter develops the practice of zehirut—deliberate watchfulness and ongoing review of one’s actions—providing a classic mussar method for Elul’s cheshbon hanefesh.
וְהִנְנִי רוֹאֶה צֹרֶךְ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה מְדַקְדֵּק וְשׁוֹקֵל דְּרָכָיו דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּסּוֹחֲרִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר יְפַלְּסוּ תָּמִיד כָּל עִסְקֵיהֶם לְמַעַן לֹא יִתְקַלְקְלוּ, וְיִקְבַּע עִתִּים וְשָׁעוֹת לָזֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִשְׁקָלוֹ עֲרַאי, אֶלָּא בִּקְבִיעוּת גָּדוֹל, כִּי רַב הַתּוֹלָדָה הוּא. וְאָמְנָם מָה הִיא הָעֵצָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ? בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן, בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי כְּבָר הֵם נִסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ וְלֹא זוּלַת זֶה.
I see a need for a man to be meticulous and weigh his ways each and every day like the great merchants who continuously evaluate all of their business matters in order that they not degenerate. He should fix definite times and hours for this weighing so that it not be haphazard but rather with the greatest regularity for it yields great results. And what is the counsel they give us? "Let us enter into an accounting, come and consider the accounting of the world". For they already experienced, saw and learned, that this alone is the true path leading a man to the good which he seeks, and that there is none other besides this.
See also
תומר דבורה א׳ — ד"ה האדם ראוי שיתדמה לקונו
Tomer Devorah 1:1
Rabbi Moshe Cordovero describes emulating God’s attributes of compassion and patience, especially bearing with others’ faults; this turns Elul teshuvah into interpersonal refinement as well as private repentance.
האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:
Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. The First: "Who is a power like You" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger [Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, and He could have said, "Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine" - He does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, "Who is a power like You" - You are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. Behold, this is a trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to withhold one’s goodness from the recipient.
פרי צדיק, ראש חדש אלול ג, ועיין שם עוד
Peri Tzadik, Rosh Chodesh Elul 3:3
According to all opinions, those who repent in Tishrei will be redeemed, and for this purpose the month of Elul was created—with the letter Yud corresponding to the repair of action through wisdom (the statement "let there be light," which represents Torah, paralleling the five books of Torah with five utterances of light)—so that after Elul provides the means to correct action according to wisdom, one will be aligned with the divine thought in which God created humanity upright.
אבל לכל הדעות אם עושין תשובה בתשרי עתידין להגאל וע"ז נברא חודש אלול באות י' במעשה היינו לתקן המעשה שיהי' בחכמה שהוא מאמר יהי אור והיינו ד"ת וכמו שא' (בר"ר פ"ג) ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה. ויד שמאל בנפש שאחר שניתן חודש אלול לתקן המעשה שיהי' ע"פ החכמה אז יהי' כפי המחשבה אשר עשה האלהים את האדם ישר. ויד שמאל בנפש שאחר שניתן חודש אלול לתקן המעשה שיהי' ע"פ החכמה אז יהי' כפי המחשבה אשר עשה האלהים את האדם ישר.
קיצור שלחן ערוך קכ״ח
Kitzur Shulchan Arukh 128:1
The period from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur constitutes days of Divine favor especially suited for repentance, commemorating Moshe's ascent to Mount Sinai on Rosh Chodesh Elul and his descent on the tenth of Tishrei with atonement completed; in most communities the custom is to fast and recite Yom Kippur Katan prayers on the day before Rosh Chodesh Elul (or on Thursday if Rosh Chodesh falls on Shabbos) to prepare spiritually for repentance. The Ari taught that the word Elul itself—formed from the acronym of "if he did not lie in ambush but Hashem made it happen, then I will provide"—indicates this month as a favorable time for accepting repentance for the year's sins, including inadvertent ones, with additional mystical allusions found in various Torah verses.
מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה, לִהְיֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן, כִּי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, עָלָה משֶׁה אֶל הַר סִינַי לְקַבֵּל לוּחוֹת שְׁנִיּיּם, וְנִשְׁתֵּהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, וְיָרַד בַּעֲשָֹרָה בְּתִשְׁרִי הָרַב אֲדוֹנֵנוּ רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל, לוֹמַר כִּי חֹדֶשׁ זֶה, הוּא עֵת רָצוֹן לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה עַל הַחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה בְּכָל הַשָּׁנָה. רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁהֵם, תְּשׁוּבָה, תְּפִלָּה וּצְדָקָה, שֶׁצְרִיכִין לְהִזְדָּרֵז בָּהֶם בְּחֹדֶשׁ זֶה.
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״א:א׳-ב׳
Shulchan Arukh, Orach Chayim 581:1-2
The code records the custom of rising early for Selichot during the days preceding Rosh Hashanah and of increasing prayer and related preparation, establishing Elul’s principal communal practices.
דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה. ובו ד סעיפים: נוהגים לקום באשמור' לומר סליחו' ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים: הגה ומנהג בני אשכנז אינו כן אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה ואם חל ר"ה ב' וג' אז מתחילין מיום א שבוע שלפניו (מנהגים) ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבהכ"נ לשמוע הסליחות מלבד בערב ר"ה שמרבים סליחות יכול האבל ליכנס לבהכ"נ (פסקי מהרי"א סי' קל"ג) וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים ושיהא בן שלשים שנים גם שיהא נשוי (כל בו) מיהו כל ישראל כשרים הם רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו (הגהות מנהגים ישנים) ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות יתפלל כל היום: (כל בו): נוהגין להתענו' ערב ראש השנה: הגה והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים (מרדכי ספ"ק דר"ה וריש יומא) וכן נכון לעשות וכל אלו התעניות א"צ להשלים ואין קורין בב' וה' ויחל אפי' בער"ה וע"ל סימן תקס"ב סעיף ב' ואם יש ברית מילה בערב ר"ה יכולים לאכול (ב"י בשם תשובה אשכנזית) ורבים נוהגין לאכול בער"ה קודם עלות השחר (מהרי"ל) משום חוקות העכו"ם הנוהגים להתענות בערב חגיהם ויכולין לאכול בלא תנאי אחר שכן נהגו (ד"ע):
We have the custom to get up at the break of dawn to recite Selichot and tachanunim from Rosh Chodesh Elul until Yom Kippur. Rema: The minhag of Ashkenazi Jews is not like that. Instead from Rosh Chodesh on we blow the Shofar after Shacharith, and there are some places where they also blow the Shofar after Arvit. We get up at dawn to recite Selichot from the Sunday before Rosh HaShanah on; and if Rosh HaShanah falls on a Monday or Tuesday, we begin reciting Selichot from Sunday the week before Rosh HaShanah. It is forbidden for a mourner to leave his house in order to hear the Selichot at the synagogue, except on the eve of Rosh HaShanah when we extend the Selichot. On that day, the mourner can go to synagogue (Piskei Mahar"i chapter 133). It is important to search for a prayer leader for Selichot and the Days of Awe who is most fit, one who is learned and does good deeds. He should be at least thirty and married. However, any Jew is kosher for this role, as long as he is liked by the community. If he took the role by force, we do not respond "Amen" to him. He has to be able to fulfill everybody's obligation. If he has an enemy (note: one who hates him) and intends not to fulfill his obligation, even those who like him do not fulfill their obligations (Hagahot and Minhagim Yeshanim). There are places where the person who leads Selichot leads all of that day's prayers (Kol Bo). We have the custom to fast on the eve of Rosh Hashana Rema: And those that are exacting are accustomed to fast every one of the ten days. (Mordecai end of first Perek Rosh Hashana) And such is correct to do. And all these fasts are not necessary to do, and they are not announced on Monday and Thursday, even the (fast of) the eve of Rosh Hashana. If there is a circumcision on the eve of Rosh Hashana, one may eat. And most people are accustomed to eat on the eve of Rosh Hashana before daybreak; because the non-Jews are accustomed to fast on the eve of their holidays.
של"ה, מסכת ראש השנה עמוד הדין, וראה שם עוד
Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Rosh HaShanah, Ner Mitzva:2
Israel customarily fasted from the beginning of Elul until Yom Kippur, during which days selichot and tachanunei are recited, as it is fitting that in this final month of the year one should repent for transgressions committed throughout the year and not enter Rosh Hashanah, the day of judgment, tainted by one's misdeeds, but rather correct in this month what has passed.
נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. ומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר.
מגן אברהם תקס״ה:ה׳
Magen Avraham 565:5
One may not recite slichot or the thirteen attributes before midnight, except in the Beit Haknesset.
אין לומר קודם חצות לילה שום סליחו' ולא י"ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביה"כ (הכוונות דף ה'):
See also
שפת אמת, דברים תבא תרמ"א תרס"א
Sefat Emet, Deuteronomy, For the Month of Elul 12:2
The month of Elul is indicated by the verse "I am for my beloved and my beloved is for me" (acrostic spelling Elul), and during this month the thirteen attributes of mercy are revealed to Israel through their arousal of repentance, with the distinctive feature of Elul being that this revelation occurs through the awakening and initiative of Israel themselves.
על חודש אלול רמזו הפסוק אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול. כמ"ש הנה אנכי כורת ברית וזה הי' ע"י התעוררות התשובה של בנ"י וכן לעולם יש התגלות הי"ג מדות בימים האלה לבנ"י בכח התעוררות התשובה. אבל באלול ההתגלות בכח התעוררות בנ"י וזהו אני לדודי. אבל באלול ההתגלות בכח התעוררות בנ"י וזהו אני לדודי.
recovered from “Sefat Emet, Rosh Hashanah 563”
שפת אמת, דברים, לחודש אלול ד׳ — ד"ה הרמז על אלול אני לדודי ודודי
Sefat Emet, Deuteronomy, For the Month of Elul 4:2
The Sefat Emet presents Elul and the days of judgment as a time when Israel can return to its inner root and renew its bond with God through truth and inwardness.
הרמז על אלול אני לדודי ודודי לי. כי הנה בנ"י צריכין להעלות ולתקן כל הברואים. אכן מעלתן גבוה להתיחד אליו ית' כמ"ש בש"ק ביני ובין בנ"י אות היא כו'. השי"ת די לו בעולם בבנ"י להיות מעידין עליו. כמ"ש עם זו יצרתי לי וכ' אתם עדי. רק בנ"י מטוב לבן צריכין להטות כל הברואים אליו ית'. אבל בימי רצון הללו בסוף השנה צריכין להתדבק בשורש העליון. בשגם ע"י שכל השנה מתלכלכין בחטאים ע"י תערובות הרשעים בעולם. צריכין לברוח ולהציל את נפשותינו כענין חייך קודמין. וזהו הרמז ר"ה למעשר בהמה כי כל עניני עוה"ז וודאי יש בהם צורך גבוה. והאדם יש לו חלק בכל כדי לתקן הכל על ידו. אבל בימים אלו צריכין להפריש ולהרחיק מכל עניני עוה"ז כפי היכולת לקיים אני לדודי. ולזכור כי האדם נברא רק לעבודת הבורא ית'. ובחודש אלול (הזה) מתקיים אני לדודי. וע"י כן מתקיים בחודש תשרי ודודי לי. שהוא השפעת חיים וקדושה על כל השנה: חודש אלול שניתקן לתשובה קודם ר"ה שהיא קבלת מלכותו יתברך כמ"ש אמרו לפני מלכיות. ואיתא דמאן דכפות באחרא א"י לקבל עליו עומ"ש לכן צריכין בחודש הזה לצאת משיעבוד הסט"א ויצה"ר להיות נקי לקבל עומ"ש [לכן נקרא מזל חודש הזה בתולה] וזה ג"כ הקדמת מחיות עמלק קודם מצות ביכורים שהיא קבלת עומ"ש:
Shabbos being a sign between Hashem and Bnei Yisrael. Hashem is content with Bnei Yisrael testifying to Him, as it says, "This nation I have created to say my praises" and "You are my witnesses." Out of their goodness, Bnei Yisrael turn all creation toward Hashem. However, during these times of closeness at the end of the year, one must connect everything to its upper root. Throughout the year, we become tainted by sins due to the influence of evildoers. Therefore, we need to focus on saving ourselves first, as in the principle "your life comes first." This is why Elul's focus is different from the rest of the year. "Ani ledodi" (I am to my beloved) is unique to Elul, emphasizing separation from the world and focusing solely on Hashem. This is hinted at by Elul being the new year for tithing the flock, indicating that all worldly matters have a higher purpose. Man has a role in repairing the world, but during Elul, one must distance oneself from worldly matters to fulfill "I am to my beloved." We must remember that we are created solely to serve Hashem. In Elul, we achieve "I am to my beloved," and through this, we merit "my beloved is to me" in Tishrei, which brings life and holiness for the entire year. The month of Elul is a time for repentance, preceding Rosh HaShana, when we proclaim Hashem’s dominion. The Zohar (3:108:1) explains that one who is bound by negative forces cannot fully accept the yoke of Heaven. Therefore, during Elul, we must free ourselves from these influences to accept Hashem’s yoke. This is symbolized by the zodiac sign Virgo, representing pure service to Hashem. Similarly, the command to destroy Amalek before the mitzvah of bikurim (first fruits) signifies removing obstacles to fully dedicate our lives to Hashem’s service.
שם משמואל, דברים שופטים תרע"ה תרע"ח
Shem MiShmuel, Shoftim 6:19
Elul corresponds to the period before Rosh Hashanah, when the princes of the nations come and accuse (according to midrash), necessitating arousal of the upper attribute of da'at through the settling of Israel's da'at below; the shofar blasts accomplish this by establishing clarity of mind (as indicated by "happy are the people who know the sound"—emphasizing knowledge/settledness rather than mere sounding), which awakens the upper da'at and removes the accusation. Elul and its shofar blasts are thus meant to prepare the heart through mental settledness, eliminating confusion and training Israel to direct intention in prayer; Elul is the sixth month corresponding to yesod ascending to da'at, and since covenant breach confuses da'at most severely, and Elul rectifies covenant breach, those who achieve this rectification merit settledness of da'at as preparation for Rosh Hashanah, enabling Israel to prevail in judgment.
ונראה שדוגמתו הוא ענין אלול לפני ר"ה, שבר"ה שרי האומות באין ומקטרגים כבמדרש, ונזקקים להתעוררות מדת דעת העליונה ע"י ישוב הדעת של ישראל למטה, וזהו ענין התקיעות כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה תוקעי לא נאמר אלא יודעי, היינו התיישבות הדעת, בזה מעוררין את מדת דעת העליונה ומסתלק הקטרוג, וזהו ענין חודש אלול ותקיעותיו להכין לבבם בהתיישבות הדעת לסלק כל טירוד ובלבול הדעת ולהרגיל א"ע לכוין בתפילה וידוע עוד דאלול הוא חודש הששי מתיחס למדת יסוד שעולה עד הדעת וכמו שרמזו ז"ל בהא דאין קישוי אלא לדעת, ובאמת אין לך דבר המבלבל את הדעת כפגם ברית, וידוע בספה"ק דאלול נמתקן לפגם ברית, ולעומת התיקון זוכין לישוב הדעת, והוא הכנה דרבה לר"ה, ובזה ישראל נוצחין דינא:
Likkutei Sichos 2, Shoftim 1
The month of Elul functions as a spiritual city of refuge where Jews can achieve atonement through repentance and Torah study, accessible to all regardless of their circumstances or location.
הוסבר בהרחבה שחודש אלול הוא ענין של ערי מקלט.
In this sichaThe passage explains that the month of Elul serves as a spiritual 'City of Refuge' (Ir Miklat) where any Jew can find safety and achieve atonement through repentance (Teshuvah) and Torah study. While physical cities of refuge only functioned in the Land of Israel, the spiritual refuge of Elul is accessible everywhere, even to those involved in worldly affairs or those already dedicated to full-time study. This period enables a complete spiritual transformation, shielding a person from negative influences and facilitating a sincere return to God.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ליקוטי מוהר"ן רפ״ב — ד"ה וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ
Likutei Moharan 282:2
Rabbi Nachman teaches the practice of finding and articulating one’s נקודות טובות, positive points; this supplies an Elul discipline of hope and constructive self-examination rather than despair.
וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל.
2. Likewise, a person must find [some good point] within himself. It is known that a person must take care to be happy always and to keep very far away from depression {as has been explained in our works a number of times}. It may be that when he begins examining himself, he sees that he possesses no good whatsoever and is filled with sin, and that as a result the Evil One wants to push him into depression and sadness, God forbid. Even so, it is forbidden to fall on account of this. Rather, he must search until he finds in himself some little bit of good. For how is it possible that throughout his life he never once did some mitzvah or good deed? And even if when he begins examining this good thing he sees that it, too, is filled with flaws and contains no purity—i.e., he sees that the mitzvah or holy deed that he merited doing is itself comprised of impure motives, external thoughts and numerous faults—nevertheless, how is it possible that this mitzvah or holy deed contains not even a little bit of good? For in any case, despite this there must have been some good point in the mitzvah or good deed that he did. Thus, a person has to search and seek to find in himself some little bit of good in order to revive himself and to attain joy, as explained above. By searching until he finds a remaining little bit of good in himself, he genuinely moves from the scale of guilt to the scale of merit and can return [to God] in repentance. This, in the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not; you will reflect upon his place and he will not be there,” as explained above.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ט — ד"ה אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:1
The Alter Rebbe addresses the heaviness and self-disgust that can obstruct divine service, directing the person toward honest spiritual struggle and renewed vitality—an important balance for Elul introspection.
אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹת הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר לִפְעָמִים וְעִתִּים רַבִּים יֵשׁ לָהֶם טִמְטוּם הַלֵּב שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּאֶבֶן, וְלֹא יָכוֹל לִפְתּוֹחַ לִבּוֹ בְּשׁוּם אוֹפֶן לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְגַם, לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר, לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.
There is yet an additional aspect that the benonim must contend with, namely, that occasionally and even frequently they experience a dullness of the heart, which becomes like a stone, and the person is unable, try as he might, to open his heart to the “service of the heart,” namely, prayer. Also, at times, he is unable to wage war against the evil impulse, so as to sanctify himself in the things that are permissible, because of the heaviness that is in his heart. Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself.
מכתב מאליהו, חלק ב עמוד נו
The avoda of Elul is to generate enthusiasm and increase acts of strengthening oneself, moving from a state of spiritual laxity toward fortification; the practice of increasing scrupulousness in mitzvah details during the Ten Days of Repentance—even in observances one neglects during the rest of the year—teaches the path of teshuva, for through great enthusiasm one must strengthen oneself and multiply good deeds and precise mitzvah performance, which reshapes one's ways and opens the heart to genuine repentance, allowing one first to reach the "na'ase" (doing) of increased acts and then to ascend to "nishma" (hearing), and only through such strengthening can one enter before the King through the gates of teshuva.
כל עבודת אלול היא להתלהב ולהרבות במעשי חיזוק, מקצה הרפיון שהיינו בו מקודם אל הקצה השני של ההתחזקות. והנה איתא בשלחן ערוך שבעשרת ימי תשובה יש להרבות בזהירות בדקדוקי מצות, אף באלה שאינו נזהר בהן בשאר ימות השנה, כגון שלא לקנות פת פלטר וכדומה, ולכאורה צריך עיון מה הענין בזה, ומה התועלת בזה אם יודע שאחר כך לא יזהר? אלא הענין הוא שבזה הורונו חז"ל את דרך התשובה, שבהתלהבות גדולה צריך להתחזק ולהרבות במעשים טובים ובדקדוקי מצות, אף על פי שעדיין אינם לפי מדרגתנו, כי שינוי דרכינו מהקצה אל הקצה יכשיר את לבבנו ויפתח לפנינו את אפשרות התשובה הנכונה. אחרי "נעשה" של ריבוי המעשים נוכל לבא אל ה"נשמע". רק בהתחזקות כזאת אפשר לבא לפני המלך להכנס בשערי התשובה שהשי"ת הכין לנו בחסדיו לאין קץ.
ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול: (א) אלול ואילך - אבל בר"ח גופא א"א סליחות ותחנונים וכן הנוהגים לומר תהלים כל אלול עם תחנונים יה"ר אין להתחיל בר"ח [פמ"ג]:
Same passage as Mishnah Berurah 581:1
נוהגים לקום באשמור' לומר סליחו' ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים:
Same passage as Shulchan Arukh, Orach Chayim 581:1-2
ויש לומר נמי שזהו ענין אלול לפני ראש השנה, דבזוהר הקדוש (ח"ג ק') דבראש השנה דינין קשין מתעברין מעלמא, מאן דינין קשין, אלו רשעים גמורים, והקדים לזה חודש אלול שמאליהן נפתחין י"ג מכילין דרחמי, ומחמת זה אין הדינין קשין כל כך דבקים ומתפרדים בראש השנה כמוץ יסוער מגורן, ואולי לזה הענין קורין פרשת בכורים באלול קודם ראש השנה, כדי להסמיך ענין לו, והיא הארה לאדם שלא ישב בחיבוק ידים וישכיל וידע שהגיעה עת מוכשרת להכין לבבו לירחא שביעאה, באשר קדמה שכינה ואתיא.
from our library copy — not yet checked against the original
והגדנו על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דאדר קודם ניסן הוא כענין אלול קודם ראש השנה. והיינו דהנה בראש השנה ישראל מעוררין באתערותא דלתתא בשופר וצלותין ובעותין אתערותא דלעילא, אך ידוע בדברי האריז"ל דלכל אתערותא דלתתא באה מקודם אתערותא דלעילא, וזה נותן כח לעשות אתערותא דלתתא לעורר לעילא ביתר שאת, ובאלול נפתחו לישראל י"ג מכילין דרחמי, וכמים פנים לפנים מביאים התעוררות אהבה בלב ישראל להכין לבבם לעבודת ירחא שביעאה... אך ידוע דלכל ההארות הבאות מלמעלה צריכין לעשות להן חפץ של מצוה שזה יהיה כלי להחזיק ההארה ההיא, ואם לאו לעומת שבאה כן תלך, וזהו שהתקינו באלול לתקוע בשופר כדי שיהיה כלי להארה, ובדוגמא זו הוא אדר קודם ניסן...
from our library copy — not yet checked against the original
על כן אהובי ורעיי אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת, ותנו כבוד לה' אלקיכם בטרם יחשך, דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבספרים, על ידי שרוב סודות התורה גנוזין בה, ומכפרת עונותיו של אדם, כמבואר בכתבי האריז"ל, והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא, וכידוע לכל חכמי לב, וגם ללמוד מעט בשולחן ערוך אורח חיים הלכות הצריכות לכל אדם...
from our library copy — not yet checked against the original
הרמז לאלול אני לדודי ודודי לי, כי בזמן הזה נתעוררו בני ישראל בתשובה וזהו במעשיהם לעורר עת רצון בשמים, כמו שכתוב, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, וזה נוהג בכל שנה גם כן, כי בפסח ושבועות היו מתנות שמים, כמו שהיה אז ביציאת מצרים ומתן תורה... (שם תרמ"א) הימים הללו מ' יום האחרונים שהיו ברצון הם עצמם מסייעין לבות בני ישראל לתשובה, כאשר דור המדבר היו חרדים מאד לה' בימים אלו, וכמו שהחטא נשאר לדורות, כמו שאמרו אין לך פקידה שאין בה מעון העגל, ממילא התשובה שעשו אז ותקנו החטא, בודאי היה גם כן לדורות, ומשה רבינו ע"ה תיקן בשורש נשמות בני ישראל בשמים...
from our library copy — not yet checked against the original
ולי נראה דיתחיל להתענות מי"ז בתמוז ואילך כי אז נשתברו הלוחות, והתחיל התיקון מראש חודש ואילך שאמר לו הקב"ה עלה אלי, וירד ביום כפור עם הלוחות. ומה שאמרתי להתחיל מי"ז בתמוז, אין כוונתי שיתענה יום יום בימים שמתענים, רק כונתי שישלים באלו הימים שמי"ז בתמוז ואילך מה שחסר מאלול ואילך ראש חודש ושבתות וימים טובים שלא יוכל להתענות בהם אלו החסרים ישלים מי"ז בתמוז ואילך עד ראש חודש אלול במפוזרין, ולא יעלה לתשלום הימים שבחיוב בלאו הכי להתענות כגון ט' באב או ערב ראש חודש אם רגיל בו. או אם אירע יום שמת בו אביו או אמו. או אם אירע בו תענית חלום. אבל באלול עצמו עולה הכל, מאחר שהן עצמן ימים המקודשים הארבעים יום שהיה משה בהר בימי הרצון, מכל מקום משבעה עשר בתמוז ואילך אף בימים שאין מתענה בהם אף שהם אינם ימי הצום יהיו ימי תשובה מאחר שהתחיל לקדשם קדושים יהיו שיתעורר בתשובה יום ויום בהתעוררות גדול, ויתקן מעשיו וימעיט הנאת אכילתו וזה יהיה לו במקום תענית. ואשרי לו מי שלובש שק ויושב על העפר ובוכה על עונותיו ומספיד עליהם ומתודה בבכי ובכפיפת ראש והשתחויה עד שיתפקקו כל חוליות ובזה מקיים הראשי תיבות של תשובה שהוא ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד כמו שאמר האר"י ז"ל. ואף בשבתות שלא הותר להספיד ולבכות ולישב על הארץ, מכל מקום נראה לי שיכול להתודות וידוי קצר אף בשבתות, או יקרא בספר דניאל סימן ט' וסימן י', ויאמר אלו הפרשיות בכוונה ויחשוב בלבו גם עונותיו. גם יקרא פרשיות בנחמיה סימן ח' ט' י', ואחר כך יאמר בתהילים מזמור סימן נ"א כאשר בא אל בת שבע כו', ויסיים בתורה לומר פרשת (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. עד (שם יא, ט) זבת חלב ודבש. ויתעורר מאוד בלבו ויחשוב מחשבות טובות לתקן כל מה שקלקל: וגדולה מזאת מצאתי כתוב בספר סדר היום דף פ"ה וזה לשונו, הד' תעניות שגזרו רז"ל עלינו לא היו לענין תשובה בלבד, אלא שצריך כל אדם ואפילו יהיה צדיק גמור להתענות באלו הימים כדי להעלות על לבו הצער שעבר על אבותינו בימים ההם, ולהתחנן לפניו יתברך ויתעלה ישוב ירחמנו ישיב אלינו לטוב כאשר שש על אבותינו, וישוב עטרה ליושנה, וישראל על תלם, וארמון על משפטו ישב. אבל לא לענין התשובה גזרו התענית, כי לזה תלוי בכל דור ודור כפי מה שהם, ולכל יחיד ויחיד כפי מעשיו כך צריך שתהיה תשובתו, ואין שייך בזה גזרה, כי מי הוא אשר יש לו עינים לראות ולב להבין אשר לא יראה ולא יבין התועלת אשר מגיע אליו בשובו ממעשיו הרעים וממעללים אשר לא טובים להתקרב ליוצר בראשית אשר נתרחק ממנו בקלקול מעשיו, ובידו להתקרב אליו בהיותו קרוב. אע"פ שיהיו ימים הנמנעים ממנו מהתענות בהם, ראוי לאדם בעת תשובה בראות מעשיו הרעים לומר אני אתענה בהם אולי שיועיל. כי אם דברו חכמים שלא להתענות, היינו למי שאין צריך להתענות שהוא מכלכל מעשיו במשפט ודי לו בתענית אחד בשנה והוא יום הכפורים שהוא זמן כפרה לכל, אבל מי שהוא מלא תועבות ונאצות גדולות ועצמו פשעיו מספר, כל השנה לא יספיק לו, ואפילו שיכנסו בהם שבתות וימים טובים, כי מה מנוחה גדולה מזו יש לאדם כי אם להתקרב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך שמו לעד, ומה לו לבקש שמחת מועדים וימים טובים יותר מזו שהיא שמחה גדולה ויתירה לנפשו העלובה והעגומה יחידה בת מלך שבויה בין כמה זאבים. והגוף הנגוף החוטא כיון שלא זכה לשמחה, לא ישמח אלא יתאבל ויאנח על כל הרעה אשר עשה, וזהו שמחתו אם בעל נפש הוא:
from our library copy — not yet checked against the original
איתא בספרים על חודש אלול אני לדודי ודו' לי כו'. כי עיקר התשובה צריך להיות ע"ז לזכור כי נשתלחנו בעוה"ז לעשות רצונו ית"ש בלבד. ומה שטרודין בהבלי עולם ושוכחין העיקר. ע"ז צריך להיות עיקר התשובה לחזור לקבל עול העבדות להיות מוכן רק לעשות רצונו ית'. ועמך לא חפצתי בארץ. ואם מקבלין זה העול בשלימות אני לדודי. ממילא ודודי לי. וזה מתקיים בש"ק שזה עדות השבת לשבות מכל מלאכה. ולזכור כי עיקר שבראנו לכבודו. רמז לדבר הרועה בשושנים גי' שבת. והו' יתירה לרמוז (על) דמיני' מתברכין כל שיתא ימי המעשה ג"כ. ולכן אומרים בש"ק מזמור ה' רועי. כי בשבת מתגלה הנהגתו ית' המיוחדת רק לבנ"י. כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא:
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore the customs, spiritual significance, and themes of repentance and divine closeness that characterize Shabbat Mevorchim Elul, the Sabbath before the new month of Elul. The sources address both the practical observances of Elul and its deeper purpose as a season of heightened readiness for teshuvah and communion with God.
Sources exploring the spiritual practices and theological foundations of Chai Elul in Chabad tradition, including the significance of farbrengen gatherings, themes of return and renewal, and the inner work of teshuvah during the month of Elul.
Sources examine the custom of reciting Psalm 27 from Rosh Chodesh Elul through Yom Kippur, exploring the psalm's themes of seeking God's protection and presence during the season of judgment and repentance. Classical and modern sources interpret the psalm's spiritual content and its connection to the High Holiday period.
Chai Elul (the eighteenth of Elul) holds special significance in Jewish tradition as a day linked to spiritual leaders and the season of repentance. Sources explore the customs, halakhic foundations, and mystical meanings associated with this date and its role in preparation for the High Holidays.
Sources exploring the spiritual significance of Chai Elul (the 18th of Elul) as a day connected to Chassidic teaching and the transmission of Torah wisdom. The sources address themes of receiving teachings from spiritual masters, the enlivening power of wisdom, and the month of Elul as a period of spiritual preparation and divine closeness.
Sources examine how the mitzvah of bikkurim—bringing first fruits to the Temple—functions as an exercise in gratitude. The ritual requires the farmer to publicly acknowledge divine providence, recognize that material success stems from God's promise rather than human effort alone, and articulate the chain of dependence connecting present blessing to ancestral covenant and redemption.