Rosh Hashanah Avodah in Chabad and Breslov

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.

And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me.

ילמדנו רבינו כמה ברכות צריך אדם להתפלל בר"ה למדונו רבותינו (ר' יצחק אומר) תשע ברכות אדם צריך להתפלל בר"ה [ר' יצחק אומר] ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת אלא ט' נגד ט' הזכרות שכתובים בפרשת חנה ולמדו תפילת ר"ה מפרשת חנה אמר רבי אבא בר כהנא שכתוב בפרשת חנה ה' ידין כל אפסי ארץ (שמואל ב' י') ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם בר"ה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם שנאמר חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע (יחזקאל ל"ג י"א) וכן הוא אומר ה' חפץ למען צדקו (ישעיה מ"ב כ"א) שהוא [חפץ] להצדיק בריותיו ולמה הוא חפץ להצדיק את בריותיו אלא אמר רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שאני נוצח אני מפסיד ובשעה שאנו נצוח אני משתכר נצחתי לדור המבול והפסדתי שאבדתי כל אותן האוכלוסים שנאמר וימח את כל היקום (בראשית ז' כ"ג) וכן בדור הפלגה וכן בסדומיים אבל במעשה העגל נצחני משה שנאמר למה ה' יחרה אפך (שמות ל"ב י"א) ונשתכרתי כל אותם האוכלוסים הוי מזכה אני לכל בריותיי שלא נפסיד לפיכך בר"ה אני מזכה (בריותיו) [בריותי] כשאני דן אותם (הא) [יהא] זהירים להיות נוטלים שופרות ומתריעים לפני ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין מניין ממה שקראו בענין בחודש השביעי באחד לחדש: [בחדש השביעי וגו'] כך פתח ר' תנחומא בר אבא לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך [כוננת ארץ ותעמד למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך] (תהלים קי"ט פ"ט צ' וצ"א) מהו לעולם ה' אלא אמר לו דוד רבון העולמים לעולם אין [אתה] בא עלינו בדין אלא במדת רחמים אילולי כך לא היינו יכולים לעמוד אפילו שעה אחת ולעולם אלקים אין כתב כאן אלא ה' במה אתה דנינו באותה מידה של רחמים בה' שנא' ה' אל רחום וחנון (שמות ל"ד ו') ולא לנו בלבד אלא אף לאדם הראשון יציר כפיך אילולי ששיתפת מדת רחמיך בשעה שדנת אותו לא היה עומד [אפילו] שעה אחת וכן התקנתה עמו [כשם] שדנת אותו ברחמים וזכית אותו כך אתה הווה (אפילו שעה אחת) ועתיד לדון את בניו ולזכותם כיצד אמר רבי חנינא כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם דור אנוש דור המבול דור הפלגה ומעשה סדומיים והקב"ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים באברהם יצחק ויעקב כולהם וחוזר ומסתכל ואומר בשביל רשעים איני בורא את העולם הריני בורא את העולם ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים ומבקש לבראתו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים מה עשה שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים וברא את העולם שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים (בראשית ב' ד') [וכן] לאדם כשבא לבראותו ונסתכל שהוא חוטא בעץ ואמר אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה ואם לבראותו ברחמים רע הוא (מתענג) [התענוג] מה עשה שיתף שני המדות מדת הדין ומדת רחמים וברא אותו שנאמר ויצר ה' אלקים את האדם (שם שם ז') וכך עשה לו בזמן שחטא דנו בשתי המדות במדת הדין ובמדת רחמים במדת הדין שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות (שם שם י"ז) וכיון שאכל גזר עליו מיתה ובמידת רחמים כיצד שיתף עם מדת הדין שלא פירש לו אם יום משלו ואם יום של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' (תהלים צ' ד') והוא חיה תשע מאות ושלשים והניח לבניו שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' (שם שם י') ולא עוד אלא כיון שאכל היו המלאכים משמיעים קולם לפני הקב"ה שנאמר וישמעו קול ה' אלקים (בראשית ג' ח') ומה היו אומרים רבונו של עולם מת והלך לו אותו שבגן שנאמר מתהלך בגן (שם) לא כך גזרת עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אמר להם הקדוש ברוך הוא שמא פירשתי לו אם יום משלי אם יום משלו יום משלי אני נותן לו לרוח היום (שם) אני נותן לו תשע מאות ושלשים ומניח לבניו שבעים שנה לפיכך אמר דוד רבון העולמים אילולי שדנת את אדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפילו שעה אחת וכשם שדנת אותו ברחמים כך התקנת עמו שאתה היום דן את בניו ברחמים לעולם ה' דברך נצב מהו נצב קיים דברך שהתקנת עם האדם הראשון שכשם שדנת אותו ברחמים כך אתה דן את כל הדורות אחריו לעולם לכך נאמר לעולם ה' (מהו) לדור ודור אמונתך (מהו) למשפטיך עמדו היום א"ר יהושע הכהן ברבי נחמיה בשם רבי הונא בר' יצחק אם אין אתה למד מכאן יש לך מקרא מלא משה אמר להם בתורה בצר לך ומצאוך את כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך [וגו'] ולא ישכח את ברית אבותיך (דברים ד' ל' ול"א) מהיכן כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ (שם שם ל"ב) אמר הקב"ה ומה אדם הראשון שדנתי אותו זכיתי אותו ביום משלי אף אתם כשתהיו באים לדין לפניי בר"ה היו באים בשופרים ואפילו יש לכם כמה קטיגורים אני אזכור עקידתו של יצחק ומזכה אתכם שנאמר דבר אל בני ישראל באחד לחודש וגו' זכרון תרועה.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה.

הַשַׁעַר הַשְׁלִישִׁי – בְּבֵיאוּר חֹמֶר הַמִּצְווֹת וְהָאַזְהָרוֹת וְחִלּוּקֵי הָעֳנָשִׁים. מִפְּנֵי שֶׁהֻזְהַר בַּעַל הַתְּשׁוּבָה לְחַפֵּשׂ דְּרָכָיו. וְכַמָּה לוֹ עֲוֹנוֹת וְחַטָּאוֹת וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר תַּם חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ הֻזְהַר לַחְקֹר גֹּדֶל כָּל חֵטְא מֵחֲטָאָיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג':מ') נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה. לְהִוָּדַע אֵלָיו כָּל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. כַּמָּה הִגְדִּיל לְאַשְׁמָה בָהּ. כִּי יֵשׁ אַשְׁמָה עַד לַשָּׁמַיִם גְּדוֹלָה. וְיֵשׁ רָעָה כְּנֶגֶד כַּמָּה חֲטָאִים גְּדוֹלִים שְׁקוּלָה. וְהַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה כְּפִי הֱיוֹת גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב כָּאֵלֶּה. כִּי לְדַעְתּוֹ רֹב הֶעָוֹן וְגָדְלוֹ. נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ. אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. וְעוֹד תּוֹעִיל חֲקִירַת עֹצֶם הֶעָוֹן לְכַסּוֹת כְּלִמָּה פָּנָיו בִּשְׁאֵלַת הַמְּחִילָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט':ו') אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ. וְלַעֲטוֹת בּוּשָׁה עַל נַפְשׁוֹ לִפְנֵי הש"י אַחֲרֵי הַבִּטָּחוֹן בִּסְלִיחָתוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט"ז:ס"ג) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית. וְלִהְיוֹת לְנֶגֶד עֵינָיו גְּדֻלַּת חֶסֶד הַכַּפָּרָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ"ו:ג') כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה כִּי אִם חָטָא הָעֶבֶד לַאֲדוֹנָיו וּבָא לְהִכָּנַע לְפָנָיו. אֵין נַפְשׁוֹ אֶל הָעֶבֶד בִּלְתִּי אַחֲרֵי יְדִיעָתוֹ כֹּבֶד פִּשְׁעוֹ. וְאִם יְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ כִּי הַחֵטְא נָקֵל יִגְדַּל הַקֶּצֶף עָלָיו. לָכֵן יִתְחַיֵּב הַחוֹטֵא לְהַכִּיר עֹצֶם הַחֵטְא וְעָנְשׁוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ"ו:כ"א) הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד. עַל כֵּן הֻצְרַכְנוּ לְלַמֵּד לִבְנֵי יְהוּדָה. לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה. חֹמֶר הָעֳנָשִׁים לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת. עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הַהַקְדָּמָה הַזֹּאת. וְעוֹד לְתוֹעֶלֶת נִשְׂגָּבָה גְּדוֹלָה וּבְצוּרָה. כִּי רָאֹה רָאִיתִי רֹב הָעָם חוֹשְׁבִים עַל כַּמָּה פְּשָׁעִים כְּבֵדִים כִּי הֵם קַלִּים. וְעַל חַיָּבֵי מִיתוֹת וְכָרֵתוֹת כִּי הַזְּהִירוּת בָּהֶם יִתְרוֹן הֶכְשֵׁר אוֹ מִדַּת חֲסִידוּת. וְנִכְשָׁלִים מִבְּלִי מֵשִׂים וְאֵין תּוֹכַחַת. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ"ח:ח') גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ. עַל כֵּן הֻצְרַכְנוּ לְהַזְהִירָם וּלְגַלּוֹת אָזְנָם עַל חֹמֶר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת. וְכִי יֵשׁ בַּמִּצְוֹת הַקַּלּוֹת דְּרָכִים וּצְדָדִים רַבִּים לְכִלָּיוֹן חָרוּץ וְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ. וְרַבִּים מִן הָרְשָׁעִים יַעַזְבוּ דַּרְכָּם כִּי יֵדְעוּ הָאָבְדָן וְהַהֶפְסֵד אֲשֶׁר בָּהּ. בְּהִגָּלוֹת לָהֶם גֹּדֶל הַחֵטְא וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו. וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חַיִל לִכְבּוֹשׁ תַּאֲוָתָם. כִּי אֵיכָכָה יוּכְלוּ וְרָאוּ בְּאָבְדַן נַפְשָׁם.

We shall explain the severity of the [positive] commandments and the warnings (negative commandments) and different punishments For the penitent is warned to search his ways, and [gauge] how many iniquities and sins [he has done]. And after his search is done, he is warned to examine the magnitude of each sin - as it is stated (Lamentations 3:40), "Let us search and examine our ways" - in order for him to know how much he is guilty for each sin that he sinned. For there is guilt that is big [enough] to reach the skies, and there is evil that corresponds to several big sins. For repentance is great according to investigations of the heart like these. As according to his knowledge of the greatness of the iniquity and its largeness will his heart trouble him. And he will then be able to subdue his uncircumcised heart, and his iniquities will then be atoned. Moreover, the examination of the enormity of the iniquity will help to ‘cover the mortification of his face’ during his request for forgiveness, like the matter that is stated, (Ezra 9:6), “O my God, I am too ashamed and mortified to lift my face to You, O my God”; to wrap his soul in shame before God, may He be blessed, after the assurance of His forgiveness, like the matter that is stated, (Ezekiel 16:63), “In order that you shall remember and feel shame, and you shall be too abashed to open your mouth again when I have forgiven you for all that you did”; and that the greatness of the kindness of the atonement be in front of his eyes, like the matter that is stated (Psalms 26:3), “For Your kindness is in front of my eyes.” And the parable for this is that if a slave sinned to his master and [then] comes to humble himself in front of him, [the master’s] soul would not pay attention to him until after [the slave] knew of the weightiness of his sin. But if it appears to [the slave] like the sin is light, [the master’s] rage against him would [only] grow. Therefore the sinner is obligated to recognize the enormity of his sin and its punishment, like the matter that is stated (I Samuel 26:21), “behold I have been a fool, and I have erred so very much.” Therefore we need to teach the Children of Judah - for instruction and message - the weightiness of the punishments of each iniquity and of each sin. Hence [the need] for all these words of introduction. And another sublime, great and trenchant purpose is that I have surely seen most of the people thinking about several weighty transgressions that they are light; and about [sins that carry] the death penalty or excision, that concern about them is [just] greater refinement or a measure of piety. So they stumble without paying attention; and there is no rebuke, like the matter that is stated (Isaiah 48:8), “even from yore, your ears were not opened.” Therefore we need to warn them and to have their ears revealed about the weightiness of many sins, and that there are [also] many ways and angles to the light commandments that [lead] to decreed destruction and loss of the soul. And many of the evildoers would leave their paths if they will know the loss and damage that [comes] with it, when they hear about the greatness of the sin and the [punishment] which is decreed about it. [This is] so those that stumble will gird their power to conquer their desire. For how could they see the destruction of their souls [and not react]?

וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם לג, ב) שֶׁחַיָּב אָדָם לִתְקֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ, כְּלוֹמַר, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, שֶׁנִּמְצָא שֶׁהֵן שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת. וּפֵרוּשׁ תְּרוּעָה כְּתַרְגּוּמוֹ יַבָּבָא, וְעִנְיַן יְבָבָא, הוּא קוֹל שָׁבוּר, כְּלוֹמַר קוֹל יְלָלָה. נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה צִוְּתָה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת בַּשּׁוֹפָר, קוֹל הַדּוֹמֶה לִילָלָה, וּמִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹת הָעוֹלָם חֲלוּקִים בְּעִנְיַן הַיְלָלָה, שֶׁבְּמָקוֹם אֶחָד מְיַלְּלִין בִּגְנִיחוֹת גַּסּוֹת, וּבְמָקוֹם אַחֵר בְּדַקּוֹת, וּבְמָקוֹם אַחֵר עוֹשִׂין הַכֹּל גַּסּוֹת וְדַקּוֹת

...והיא כוונתם על מאמר "דרשו ה' בהמצאו" (ר"ה י"ח א'), רוצה לומר בעת שהוא מיוחד להיותו נמצא מצד התעוררותם כמו שבארנו, לא שיחד זמן למי שיבקש את ה', ובדרש אמרו ז"ל על ענין היותו קרוב, שראוי לכל להשתדל קודם ראש השנה בהפצר תפלות ובהערת תשובות כדי שיכנס בראש השנה בטהרת הלב, ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפלה בבית הכנסת בכל שני וחמישי של אלול, כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה בתחנונין ובדברי כבושין.

הלכות ראש השנה תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"הכ וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואינו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה. נוהגין באשכנז להתענות כולם בער"ה וסמוך לזה ממדרש ר' תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אליה בחיל לגבותו כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל כך המלך זה הקב"ה בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל במוצאי י"ה עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת:

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לָעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵם נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ז) "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו":

ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר ולכן אין נקרא שופר גדול דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית. וזהו ביום ההוא שיתקע מעצמו ולא פירש מי התוקע כי אנו טוענים השיבנו וגו' והשם יתברך אומר שובו אלי וגו' (כמו שכתוב מדרש רבה סוף איכה) וביום ההוא שיתברר האמת דקודשא בריך הוא וישראל כולו חד לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאלו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא. אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהשם יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא.

כמו כן מאז ועד עתה נתעורר בכל ר"ה בכלל קדושת ישראל מקור שרש הקדושה מלעילא לקרב כל פרטי נפשות מתכלית הריחוק שנטבעו ח"ו בזלעו"ז ע"י סגולת מצות תקיעת שופר כמו שנא' יתקע בשופר גדול ובאו האובדים. והיינו בחי' הדביקות במזלא שהוא למעלה מדעת ותפיסת האדם כענין אמרם ז"ל (מגילה ד'.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. ועל רמז זה יתכן מאמר חז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מלתא לכן בר"ה שנתעורר בחי' מזלא עלאה כנ"ל הוא זמן השפע לבני כמו שאז"ל בר"ה נפקדו שרה רחל וחנה.

וקרוב לזה כתב החכם הקורדווירא ז"ל בפירוש התפלות בנוסח מוסף ראש השנה יצרי מעללי איש וכתב וזה לשונו, פירוש האדם צריך לעבוד את ה' בב' לבבות ביצר טוב וביצה"ר, והענין מאהבה שעל ידי כך ב' לבות שוין אל הפעולה והעושה מצותו כמשאוי אינו עובד עם יצה"ר שהרי ע"כ הוא וזהו (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת כו', עכ"ל:

וראשית התחדשות זה בכל נפש בחסרון פרטי שיש באותו נפש הוא בניסן שהוא זמן גאולתינו ופדות נפשינו מכל מיני רע, ותשרי שאז זמן תשובה בעשרת ימי תשובה היינו מה שבני ישראל שבים להשם יתברך מצד עצמם והשתדלותם כידוע דאנו טוענין השיבנו אליך ונשובה והשם יתברך טוען שובו אלי ואשובה אליכם, ודידן נצח כמאן דאמר (ראש השנה י' ע"ב) בניסן עתידין ליגאל וגאולה דניסן הוא מה שהשם יתברך מעורר דעל כן נקרא ניסן לשון נס כי כששבים הרי הישועה במשפט ואין נקרא נס רק מה שהוא נס גמור בכל העולמות כיציאת מצרים דהוציא גוי מקרב גוי, כמו שאמרו ז"ל דהללו כו' וכמה שכתוב ואת ערום ועריה רק השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו שלח שפע אור פתאום להם, וזהו מצות הפסח שציוה להם ליקח שה לבית אבות שהוא בעירא דמצראי דחלין ליה ועבראי אכלין ליה, כי רועי צאן היו השבטים ויעקב אע"ה דזהו שורש ישראל שנמשלו לצאן הנמשכים אחרי הרועה ואין חוקרין אחריו כלל

(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר. ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל. ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

בס"ד. יום ב' דראש השנה ה'תש"מ – הנחה – וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות גו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם , אני ה' אלקיכם. ואיתא בגמרא ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן (דאני ה' אלקיכם הוא מלכיות ומזה שאומר אני ה' אלקיכם גבי והיו לכם לזכרון גו' למדים שבכ"מ שנאמר בו זכרונות צ"ל גם מלכיות). ומזה למדים שבר"ה צ"ל מלכיות זכרונות ושופרות, ותקעתם גו' שופרות, והיו לכם לזכרון גו' זכרונות, אני ה' אלקיכם מלכיות. והנה ג' ענינים אלו (מלכיות זכ

יא וְזֶה בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, כִּי בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה אָז הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת דִּין וּמִשְׁפָּט, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין כָּל הַחִיּוּת שֶׁל הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁיָּנַק מִדַּעַת וּמִתְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים פא): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב. חֹק לִשָּׁנָא דִּמְזוֹנָא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה (ביצה טז), הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיאִין כָּל הַמָּזוֹן וְהַחִיּוּת מֵהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כִּי הוּא מֻכְרָח לְהוֹצִיא וּלְהָקִיא הַכֹּל עַל־יְדֵי בְּחִינַת מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב, הַיְנוּ עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת דִּין וּמִשְׁפָּט, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת מַטֵּה עֹז, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מֵקִיא כָּל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּלַע מִן הַדַּעַת וּמִתְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת תִּשְׁרֵי, בְּחִינַת: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם (תהילים ע״ד:י״ג), יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים – רָאשֵׁי־תֵבוֹת הוּא צֵרוּף תִּשְׁרֵי. וְאָז, כְּשֶׁמַּחֲזִיר קְדֻשַּׁת הַדַּעַת שֶׁבָּלַע, אָז הַדַּעַת וְהַמֹּחַ בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶהוּ בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה; רֹאשׁ דַּיְקָא, בְּחִינַת תִּקּוּן הָרֹאשׁ וְהַמֹּחַ עַל־יְדֵי מַטֵּה עֹז הַנַּ"ל. וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין מֵהַסִּטְרָא־אָחֳרָא מַה שֶׁבָּלַע, אָז מוֹצִיאִין גַּם עַצְמוּת חִיּוּתוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת גֵּרִים. וְזֶהוּ בְּחִינַת תִּשְׁרֵי, בְּחִינַת (שמות כ״ג:ט׳): וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם וְכוּ' – סוֹפֵי־תֵבוֹת תִּשְׁרֵי. וְעַל־יְדֵי גֵּרִים נִתְגַּלֶּה הַכָּבוֹד, וְנִתְפַּשֵּׁט הַנְּבוּאָה, וְנִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וְנִתְבַּטֵּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת. וְזֶה בְּחִינוֹת תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, שְׁבָרִים. תְּקִיעָה זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד, בִּבְחִינַת (ישעיהו כ״ב:כ״ג): וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד. תְּרוּעָה זֶה בְּחִינַת רוּחַ־נְבוּאָה, בִּבְחִינַת (במדבר כ״ג:כ״א): ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ: וּשְׁכִינַת מַלְכֵיהוֹן בְּהוֹן: הַיְנוּ הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, בְּחִינַת נְבוּאָה. שְׁבָרִים זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת, בִּבְחִינַת (שמות כ״ג:כ״ד): שַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם, (כמובא בתי' י"ח ובתי' כ"א), הַיְנוּ בְּחִינַת בִּטּוּל אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת וְתִקּוּן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּחִינַת (תהילים קמ״ה:ט״ו): עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. וְעַל־יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִין לְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם. וְזֶה בְּחִינַת תִּשְׁרֵי. כִּי בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם (ר"ה י:), וְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה, וְזֶה בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, בִּבְחִינַת: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְכוּ'. וְאָז יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינוֹת תִּשְׁרֵי, בִּבְחִינַת (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה:

11. This is also the concept of Rosh HaShanah. On Rosh HaShanah, prayer is in the category of judgment, for “the judgment is the Lord’s” (Deuteronomy 1:17). And through this we extract all the life-essence of the Other Side that fed upon daat and the Jewish people’s prayers. This is the concept of “For it is a statute for Israel, a judgment unto the Lord of Yaakov” (Psalms 81:5). The word “statute” denotes sustenance, as our Sages, of blessed memory, expounded on this verse (Beitzah 16a). In other words, all the sustenance and life-essence is extracted from the Other Side, which is compelled to vomit out everything by means of the concept of “a judgment unto the Lord of Yaakov”—i.e., by means of the judgment-prayer, which is the staff of strength that causes it to vomit out all the holiness which it swallowed from the daat and the Jewish people’s prayers. And this is Tishrei, the concept of “With Your might You drove back the sea; You smashed the heads of the sea-serpents upon the water.” The first letters of Yam Shebarta Rashei Taninim (“the sea; You smashed the heads of the sea-serpents”) in combination spell TiShReI. And when it returns the holy elements of the daat which it swallowed, then the daat and mind are whole. This is the concept of Rosh HaShanah, specifically rosh (head)—rectification of the head and mind by means of the aforementioned staff of strength. And when we extract from the Other Side what it swallowed, we extract also its life-essence—this being the concept of converts. This corresponds to Tishrei, the concept of “for you know eT nefeSh ha’geR kI (the soul of the convert, because) you were strangers…” (Exodus 23:9)—the last letters of which spell TiShReI. Through converts, the glory of God is revealed, prophecy spreads, holy faith is rectified, and false beliefs are eliminated. This is the concept of tekiah, teruah, shevarim. TeKiAh signifies the revelation of God’s glory, as in “u’ TeKAtiv (I will affix him) as a peg in a secure place, and he will be a throne of glory” (Isaiah 22:23). Teruah signifies the spirit of prophecy. This is as in “God, their Lord, is with them, the King’s teruah -blast in their midst” (Numbers 23:21), which Targum renders as “their King’s Divine Presence in their midst”—i.e., the indwelling of the Divine Presence, namely, prophecy. SheVaRim signifies the elimination of false beliefs. This is as in “ShaBeR t’ShaBeR (utterly shatter) their monuments” (Exodus 23:24)—i.e., the elimination of false beliefs and rectification of holy faith, the concept of “Everyone’s eyes y’SaBeiRu (look to You with hope)” (Psalms 145:15). And through faith, the world merits renewal. This is also the concept of Tishrei. For the world was created in Tishrei (Rosh HaShanah 10b), and the world will be renewed through the attribute of the Land of Israel, i.e., Divine providence—this being the concept of Rosh HaShanah, as in “God your Lord keeps His eyes on it continuously, from the beginning of the year….” And then a new ShIR (song) will burst forth, as mentioned above. This, too, is the concept of TiShReI, as in “Come, TaShuRI (gaze) from the head of Amanah” (Song of Songs 4:8).

(א) אָמַר, הָרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלִּי עוֹלֶה עַל הַכֹּל. וְהָיָה פֶּלֶא אֶצְלִי מֵאַחַר שֶׁהַמְּקֹרָבִים שֶׁלִּי מַאֲמִינִים לִי, וְלָמָּה לֹא יִזָּהֲרוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְקֹרָבִים אֵלַי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם עַל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה אִישׁ לֹא יֵעָדֵר. כִּי כָּל עִנְיָן שֶׁלִּי הוּא רַק רֹאשׁ־הַשָּׁנָה. וְהִזְהִיר לַעֲשׂוֹת כְּרוּז שֶׁכָּל מִי שֶׁסָּר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וּמְקֹרָב אֵלָיו יִהְיֶה עַל רֹאשׁ־הַשָּׁנָה אֶצְלוֹ, לֹא יֶחְסַר אִישׁ.

וְהַתִּקּוּן הוּא: שֶׁיִּלְמַד לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים וַחֲסָדִים. דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַחֲמָנוּת וְיַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד, וִיקַיֵּם כָּל הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים. כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמְּקַיֵּם הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מְעוֹרֵר לְמַעְלָה הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל רַחֲמִים וְעַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָעִין וְעוֹבְרִין הַמְחַבְּלִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל־יְדֵי הָעֲבֵרוֹת בִּבְחִינַת: "אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְכוּ' מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּוֹ מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן". הַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים מַעֲבִיר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עֲבֵרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבְּכָל חֲבִילָה וַחֲבִילָה וַאֲזַי שְׁאָר הָעֲווֹנוֹת שֶׁבַּחֲבִילָה שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהוּא יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן לָהֶם חִיּוּת. וְזֶה בְּחִינַת: "אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ" (תְּהִלִּים נא).

The remedy for this is to learn and to observe the Thirteen Attributes of Divine Mercy. You must fulfill these Thirteen Attributes by displaying mercy and doing good deeds. When you do this, the revelation of the Thirteen Attributes within you stimulates the Thirteen Attributes of Mercy on high, which humble and eliminate the Destroyer bred by your sins. We pray, “God, King, sitting on a throne of mercy … forgiving the sins of His people, removing the first one first.” This prayer introduces the Thirteen Attributes. Through the Thirteen Attributes, God removes the first sin in each bundle. The other sins in the package then return to God, Who then grants them sustenance. It is written, “I will teach rebels Your ways, and sinners will return to You” (Psalms 51:15).

יד וַאֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפֹּט אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא, כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ב): אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ; וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ, כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (ב"ר ויצא פ' סח, הובא בפירש"י פרשת כי תשא), וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בַּעַל הָרַחֲמִים, וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ: הֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת (אבות פ"א). וְאָנוּ רוֹאִין רַחֲמָנוּתוֹ בַּמֶּה שֶׁקָּבַע לָנוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, כִּי זֶה הוּא חֶסֶד גָּדוֹל, כִּי אֵיךְ הָיִינוּ מְרִימִין פָּנֵינוּ לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל־כֵּן עָשָׂה עִמָּנוּ חֶסֶד וְקָבַע יוֹם הַדִּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁאָז כִּבְיָכוֹל הוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה, בִּבְחִינַת: הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁבוּעוֹת ט), וְעַל כֵּן אֵין לָנוּ בּוּשָׁה בַּיּוֹם הַדִּין לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה, מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ אָז כַּפָּרָה, כַּנַּ"ל.

14. It is then possible to implement Rosh HaShanah. When a person sits down to talk about another person, it is “Rosh HaShanah,” which is the Day of Judgment—for he sits in judgment of his fellow man. A person must be very careful about this. He has to take a good look at himself and ask if he is fit to pass judgment on his fellow man. “For judgment belongs to God” (Deuteronomy 1:17). The Blessed One alone is fit to judge a person, as our Sages, of blessed memory, taught: Do not judge your fellow man until you have reached his place (Avot 2:4). Who can understand and project himself into another’s place, other than God? For He is the Place of the world, and the world is not His place (Bereishit Rabbah 68:9). Each and every person has a place with God, and so He alone can judge a person. God is the Master of Compassion and in regard to us does surely “judge every person favorably” (Avot 1:6). We see His compassion in that, for our benefit, He specified that Rosh HaShanah, the Day of Judgment, should fall on the New Moon. This is really a great kindness, for how could we be so presumptuous to ask for forgiveness from God? He was therefore kind to us and set the Day of Judgment, Rosh HaShanah, on [the day of] the New Moon, when God Himself, as it were, seeks forgiveness, as in “Bring an atonement offering on My behalf,” which was said in connection with the New Moon (as our Sages, of blessed memory, taught; Shavuot 9a). And so we are not embarrassed to ask for forgiveness on the Day of Judgment, since He Himself asks for forgiveness then.

וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, דָּא שׁוֹפָר שֶׁל אַיִל – אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, בְּחִינַת: וְרַעַם גְּבוּרוֹתָו. וְזֶהוּ (תהלים פט): אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה – יוֹדְעֵי דַּיְקָא, שֶׁיִּפְגַּע הַקּוֹל בַּמֹּחַ, בְּחִינוֹת עָבֵי מִטְרָא, וְיִהְיֶה בִּבְחִינַת רְעָמִים. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ תְּקִיעַת שׁוֹפָר מֵאִישׁ יָרֵא וְחָרֵד, בְּוַדַּאי לֹא יִדְאַג כָּל הַשָּׁנָה מֵרְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ, וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפַעְתָּ – שֶׁבְּקוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם מִקּוֹלוֹת וּבְרָקִים:

This also corresponds to the sound of the shofar—i.e., the shofar-horn of the ram, the ram of Yitzchak (Zohar III, 235b) —which is an aspect of “the thunder of His gevurot .” This, then, is the meaning of (Psalms 89:16), “Happy is the nation who knows the shofar’s blast.” Specifically “knows,” because the voice hits the mind—corresponding to rain clouds—and is converted into the aspect of thunder. And whoever hears the shofar blown by a man who is God-fearing and pious, will certainly have no fear of thunder the entire year. As it is written: “With sounds [of thunder] and lightning You revealed Yourself to them, and with the shofar-sound You appeared to them.” You appeared to them through the sound of the shofar, [protecting them] from thunder and lightning.

ד וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת, הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: זַכָּאָה מַאן דְּעַיֵל וְנָפִיק (זוהר ויקהל ריג: האזינו רצב.). וְזֶה בְּחִינַת (תהילים קל״ט:ח׳): אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה – בְּחִינַת עַיֵל, בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא; וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךּ – בְּחִינַת וְנָפִיק, בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב. וְזֶה (שיר השירים ו׳:ג׳): אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. אֲנִי לְדוֹדִי – זֶה בְּחִינַת עַיֵל, וְדוֹדִי לִי – זֶה בְּחִינַת וְנָפִיק. [וְזֶה סוֹד כַּוָּנַת אֱלוּל], וְזֶה עִקַּר כְּבוֹדוֹ. וְזֶה (ישעיהו נ״ח:י״ג): וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ. דְּרָכֶיךָ – לְשׁוֹן רַבִּים, הַיְנוּ עַיֵל וְנָפִיק, וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּקִיאוּת הַנַּ"ל, אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְזוֹכֶה לִכְבוֹד ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ; הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְכֶּתֶר, כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלֹא כָּף, וְאָז יְמִין ה' פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ.

4. Now, when a person wants to walk the pathways of repentance, he must be baky (expert) in Halakhah. This demands that he have two types of expertise: baky b’ratzo (expert at “running”) and baky b’shov (expert at “returning”). As stated <in the Zohar (III, 292a)>: “Deserving is he who enters and exits.” This corresponds to (Psalms 139:8), “If I ascend to heaven, You are there”—an aspect of ascending, of being expert at running; “and if I make my bed in Hell, here You are”—an aspect of descending, of being expert at returning. This is (Song of Songs 6:3), “I am my beloved’s, and my beloved is mine.” “I am my beloved’s” is the aspect of ascending; “and my beloved is mine” is the aspect of descending. {This is the hidden meaning of the meditations of Elul,} and this is the essence of His glory. And this is (Isaiah 58:13), “and you honor [the Shabbat] by refraining from your routine ways.” “Ways” is plural, indicating ascending and descending. When a person possesses these two types of expertise, then he is walking the <true> pathways of repentance, and merits the above mentioned <Godly> kavod. As it is written, “and you honor it by refraining from your routine ways”—i.e., he attains Keter, for there can be no kavod without a kaf. Then, the right hand of God is outstretched to accept his repentance (cf. Sifri, Deuteronomy 3:29 ; Tachanun Prayer).

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds.

וְהִנֵּה, בּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ, אַף שֶׁהֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן, שֶׁהִיא, לִירֹא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים״, אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבַד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאָז, מְקוֹמָן בְּי׳ סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן. אֲבָל כְּשֶׁהֵן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ – נִקְרָאִים ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ בַּזּוֹהַר, וּמְקוֹמָן – בְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי, הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּחוֹזֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, יַתִּיר וְתָדִיר, בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא. וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: כִּי ״בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן אִימָּא עִילָּאָה״, שֶׁהִיא הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף חַיֵּי־הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין״.

The said two distinctions of love—though they are an inheritance for us from our Patriarchs, and like a natural instinct in our souls, and so, too, is the fear that is contained in them, which is the fear of being sundered, G–d forbid, from the Source of our life and our true Father, blessed is He—are, nevertheless, not termed “natural” fear and love unless they be in the mind and thought alone and in the latency of the heart. Then their station is in the ten sefirot of Yetzirah to where they bring up with them the Torah and commandments of which they have been the inspiration and cause. But when they are in a manifest state in the heart, they are called in the Zohar re’uta d’liba (“heart’s desire”) and they are stationed in the ten sefirot of Beriah, to where they bring up with them the Torah and commandments which have been induced by them. For their emergence from the latency and concealment of the heart into a state of “revelation” comes through the faculty of daat, i.e., through a powerful fixation of the mind and an intense concentration—touching the depth of the heart pre-eminently and continuously—on the En Sof, blessed is He, as to how He is our very life and our blessed true Father. And it is well known what is written in the Tikkunim, that “there in the world of Beriah nests the ‘Supernal Mother,’” which is the contemplation of the light of the En Sof, blessed is He, the Giver of life, which is in accordance with the teaching of Elijah, “Binah is the heart, and with it does the heart understand.”

הסימנים בליל ר"ה כרתי רוביא. כי בר"ה אין מבקשין על עניני עוה"ז. כמ"ש בזוה"ק ותיקונים. רק לבקש על מ"ש תן פחדך ותמלוך כו'. וי"ל דלכך מרמזין על צורכי עוה"ז שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת. ובאופן זה שיהי' רק לסימן ולרמז רשאין לבקש שכן רצונו ית' שע"ז נבראו. ובר"ה שנותן השי"ת חיות חדש לכל הנבראים על כל השנה צריך כל אחד להיות מוכן לקבל החיים רק לעבודתו יתברך שמו בלבד וכפי רצונו כן נותנים לכ"א:

יבואר הגמרא (ר"ה י:) חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי וכו', הכלל הוא, השם יתברך משפיע תמיד שפע ויש שהעולמות חוזרים להאי"ן. דהיינו שמדבקים כוחם בהאי"ן בכדי שהבורא ברוך הוא יצמצם עצמו על כל אחד ואחד כפי בחינתו על דרך משל שכל התלמיד עולה לשכל הרב בכדי שעל ידי זה יצמצם הרב את שכלו איך ללמוד עם התלמיד כפי שכלו. והנה זה שהקדוש ברוך הוא משפיע זה נקרא אור ישר וזהו הרמז בניסן כו'. כי ניסן הוא נקרא אביב, דהיינו אל"ף בי"ת כסדר וזה שהעולמות מדבקים עצמם כנ"ל זה נקרא אור חוזר וזה בתשרי תשר"ק באותיות להיפך, ולהיכן הם הולכים ומדבקים לחכמה וחכמה הוא יו"ד וזהו תשרי, תשר יו"ד האותיות תשר"ק חוזרים ליו"ד כו'. והנה זה שהשכל מדבק עצמו בשורש זה הוא בראש השנה בתשרי כנ"ל. וזה הוא אצל הרב בחינות הריון מה ששכל התלמיד הוא דבוק לשכל הרב בכדי שהרב ילמוד עם התלמיד כבחינתו וכן למעלה כשהעולמות מדבקים עצמם כנ"ל אז הוא למעלה בחינת הריון. וזהו שאנו אומרים בראש השנה היום הרת עולם, מלשון הריון: זמרו לאלהים זמרו זמרו למלכנו זמרו (תהלים מז, ז). לבאר, כי בראש השנה וביום הכפורים שאז הוא המתקת הדין צריך האדם לחתוך את הדינים ולעבוד את הבורא במדת הרחמים ולא במדת דין ששופט את עמו, רק לאחוז במדת הרחמים וכמו האב שופט את בנו. והנה ידוע שאלהים, מרמז על דין. וזהו זמרו, כלומר תראו לחתוך זה המדה שלא ישב במדת דין שופט את עמו, רק כאב את הבן והוא יציל אותנו מכל דופי:

ובגמרא איתא (ר"ה ל"ד) שבראש השנה ברכות ושופר מעכבי אהדדי. ואיתא שם "מלכיות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה, בשופר", ולפי זה שורש קבלת עול מלכותו בראש השנה צריך שיהיה אימת הדין.