Hand-Washing Before Meals: Laws and Practice

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, גְּזֵרָה מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת. וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם בַּכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אָמְרִי נִיצוֹצוֹת לָא שְׁכִיחִי, וְאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס.

Although the decrees of Beit Hillel and Beit Shammai are different, they are based on realistic contingencies and on concerns shared by both parties. The Gemara seeks to clarify: With regard to what do they disagree? What is the crux of their dispute? The Gemara explains: Beit Shammai hold: It is prohibited to use a vessel the outer side of which has been rendered ritually impure by liquids. This prohibition stems from a decree of the Sages, due to concern for drips of liquid that would fall from inside the vessel to its outer side, as those drips themselves would be rendered ritually impure by virtue of their contact with the outer side of the vessel. And Beit Shammai hold that there is no reason to issue a decree due to the concern of Beit Hillel lest the liquid on one’s hands will be rendered ritually impure by the cup, as Beit Shammai hold that the use of a vessel of that kind is prohibited. And Beit Hillel hold: One is permitted to use a vessel the outer side of which has been rendered ritually impure by liquid, as they say: Drips are uncommon, and decrees are not issued on the basis of an uncommon case. Because Beit Hillel permit the use of a vessel of that kind, there is concern lest the liquid on one’s hands will be rendered ritually impure due to the cup.

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין: מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה, וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. מֵיתִיבִי: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת – חוֹבָה קָרֵי לַהּ. גּוּפָא: מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים – חוֹבָה, אֶמְצָעִיִּים – רְשׁוּת. רִאשׁוֹנִים – נוֹטְלִין בֵּין בִּכְלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אַחֲרוֹנִים – אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בִּכְלִי, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

§ Having mentioned the manner of washing hands during a meal, the Gemara discusses another matter concerning washing hands. Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashyan says: The first waters, i.e., washing of the hands before eating bread, are a mitzva by rabbinic law, but the final waters, washing of the hands upon conclusion of the meal and before reciting Grace after Meals, are an obligation, a more stringent requirement. The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: The first waters and the final waters are an obligation, whereas the middle waters, between courses during the meal, are optional. Apparently, the first waters are also an obligation, not a mitzva. The Gemara responds: Although the first waters are in fact a mitzva, the tanna calls a mitzva an obligation when compared to an optional requirement. The Gemara analyzes the matter itself. The full text of the baraita is as follows: First waters and final waters are an obligation, whereas middle waters are optional. For first waters, one may wash either by spilling the water into a vessel or onto the ground. But for final waters, one washes only by pouring the water into a vessel. And some say a slightly different version of the baraita: For final waters, one may not wash by pouring the water onto the ground.

וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גְּזַרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם! וְכִי תֵּימָא שַׁמַּאי וְסִיעָתוֹ וְהִלֵּל וְסִיעָתוֹ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר גָּזְרוּ, וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְאִילּוּ הִלֵּל וְשַׁמַּאי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ וְתוּ לָא. וְכִי תֵימָא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר לִתְלוֹת, וַאֲתוֹ תַּלְמִידַיְיהוּ וּגְזַרוּ לִשְׂרוֹף. וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! אֶלָּא אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר וְלָא קַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ, וַאֲתוֹ תַּלְמִידַיְיהוּ גְּזַרוּ וְקַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ. וְאַכַּתִּי, שְׁלֹמֹה גְּזַר! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר״! — אֲתָא

Among the list of items in the mishna with regard to which the disciples of Shammai and Hillel instituted decrees, were the hands of any person who did not purify himself for the sake of purity of teruma. If he came into contact with teruma, the Sages decreed it impure. The Gemara asks: And with regard to hands, was it the disciples of Shammai and Hillel who issued the decree of impurity? Shammai and Hillel themselves issued the decree. As it was taught in a baraita: Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yoḥanan of Jerusalem decreed impurity on the land of the nations, that the land outside Eretz Yisrael transmits impurity; and they decreed impurity on glass vessels, even though glass is not listed in the Torah among the vessels that can become impure. Shimon ben Shataḥ instituted the formula of a woman’s marriage contract and also decreed special impurity on metal vessels. Shammai and Hillel decreed impurity on the hands. And if you say that the baraita is referring to Shammai and his faction and Hillel and his faction, didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: With regard to eighteen matters they issued decrees that day, and with regard to those eighteen matters they disagreed prior to that? The eighteen disputes were only between the disciples of Shammai and Hillel, whereas Hillel and Shammai themselves argued only in three places. Clearly, they were neither party to the disputes nor the decrees. As Rav Huna said: Shammai and Hillel disagreed in only three places and no more. And if you say that Hillel and Shammai came and decreed that teruma that came into contact with hands would be in abeyance, and their students came and decreed to burn teruma that came into contact with hands, then the following difficulty arises. Didn’t Ilfa, one of the Sages, say: With regard to hands, from the beginning their decree was that teruma that comes into contact with them is to be burned? According to Ilfa, there is no uncertainty. Teruma that came into contact with definite impurity is burned. Teruma that is in abeyance may not be destroyed. One must wait until it becomes definitely impure or decomposes on its own. Rather, the explanation is that they came and issued a decree and the people did not accept the decree from them, and their disciples came and issued a decree and they accepted it from them. The Gemara asks further: Still, the matter is not clear, as the decree of hands was issued by King Solomon. As Rav Yehuda said that Shmuel said: At the time that Solomon instituted the ordinances of eiruv and of washing hands to purify them from their impurity, a Divine Voice emerged and said in his praise: “My son, if your heart is wise my heart will be glad, even mine” (Proverbs 23:15), and so too: “My son, be wise and make my heart glad, that I may respond to those who taunt me” (Proverbs 27: 11). The Gemara responds: Came

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ. בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה. יוֹם אֶחָד מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר לוֹ: הַיּוֹם מֵימֶךָ מְרוּבִּין, שֶׁמָּא לַחְתּוֹר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ חֶצְיָין וְנָתַן לוֹ חֶצְיָין. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ? סָח לוֹ כׇּל אוֹתוֹ הַמְאוֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם שֶׁאֶטּוֹל יָדַי, אָמַר לוֹ: לִשְׁתּוֹת אֵין מַגִּיעִין, לִיטּוֹל יָדֶיךָ מַגִּיעִין?! אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחַיָּיבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה? מוּטָב אָמוּת מִיתַת עַצְמִי, וְלֹא אֶעֱבוֹר עַל דַּעַת חֲבֵירַי!

Concerning the significance of observing the words of the Sages, the Gemara relates: The Sages taught in a baraita: It once happened that Rabbi Akiva was incarcerated in a prison, and Rabbi Yehoshua HaGarsi would come to the prison to attend to his needs. Every day his disciples would bring him water in a measured quantity. One day the prison guard met Rabbi Yehoshua HaGarsi and said to him: The amount of your water today is more than usual; perhaps you need it in order to soften the walls and thus undermine the prison. He then poured out half the water, and gave him the other half to take in to Rabbi Akiva. When Rabbi Yehoshua came to Rabbi Akiva, and the latter saw the small amount of water he had brought, he said to him: Yehoshua, do you not know that I am old, and my life depends on your life? No one else brings me water, so if you bring me less than I need, my life is endangered. After Rabbi Yehoshua related to him the entire incident, Rabbi Akiva said to him: Give me water so that I may wash my hands. Rabbi Yehoshua said to him: The water that I brought will not suffice for drinking; how will it suffice for washing your hands? He said to him: What can I do; for transgressing the words of the Sages and eating without first washing hands one is liable to receive the death penalty. And if so, it is better that I should die my own death by thirst, rather than transgress the opinion of my colleagues who enacted that one must wash hands before eating.

אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַיִם רִאשׁוֹנִים — צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, מַיִם אַחֲרוֹנִים — צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנּוֹטֵל יָדָיו — צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, שֶׁמָּא יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַפֶּרֶק, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם — כְּאִילּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ׳״.

The Gemara continues its discussion of washing hands. Rabbi Zerika says that Rabbi Elazar says: Anyone who treats the ritual of washing hands with contempt is uprooted from the world. Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: With regard to the first water, i.e., the water used when washing one’s hands before a meal, one must raise his hands upward after washing. With regard to the last water, i.e., the water used when washing one’s hands at the conclusion of the meal before reciting Grace after Meals, one must lower his hands downward. This distinction is also taught in a baraita (Tosefta, Yadayim 2:2): One who washes his hands before a meal must raise his hands upward after washing, lest the water advance past the joint onto the part of the hands that he was not required to wash, becoming impure, and then return to the area he had washed, rendering his hands ritually impure. Rabbi Abbahu says: Anyone who eats bread without wiping his hands dry after washing them causes the bread to become repulsive and is considered as if he were eating impure bread, since the verse refers to repulsive bread as impure bread, as it is stated: “And the Lord said: Even thus shall the children of Israel eat their bread unclean among the nations where I will drive them” (Ezekiel 4:13). Eating bread with wet hands causes the bread to become repulsive. The verse deems eating in an uncouth manner, as did the gentiles among whom the Jewish people were exiled, as akin to eating ritually impure bread.

כִּי מִעֲטַף בְּצִיצִית, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית״. כִּי מַנַּח תְּפִילִּין אַדְּרָעֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, אַרֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״. כִּי מָשֵׁי יְדֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם״. כִּי מָשֵׁי אַפֵּיהּ, לֵימָא: בָּרוּךְ … הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְדַבְּקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְאַל תְּבִיאֵנִי לֹא לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֵּד לָךְ. וְרַחֲקֵנִי מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְּקֵנִי בְּיֵצֶר טוֹב וּבְחָבֵר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וּתְנֵנִי הַיּוֹם וּבְכׇל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כׇּל רוֹאַי, וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.

Upon wrapping himself in ritual fringes, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to wrap ourselves in a garment with ritual fringes. Upon donning his phylacteries on his arm, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to don phylacteries. Upon donning phylacteries on his head one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the mitzva of phylacteries. Upon ritually washing his hands: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the washing of the hands. Upon washing his face, one recites: Blessed…Who removes the bands of sleep from my eyes and slumber from my eyelids. And may it be Your will, O Lord my God, to accustom me in Your Torah, attach me to Your mitzvot, and lead me not into transgression, nor into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace. Bend my evil inclination to be subservient to You, and distance me from an evil person and an evil acquaintance. Help me attach myself to the good inclination and to a good friend in Your world. Grant me, today and every day, grace, loving-kindness, and compassion in Your eyes and the eyes of all who see me, and bestow loving-kindness upon me. Blessed are You, O Lord, Who bestows loving-kindness on His people, Israel.

הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אֲמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא: אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שְׁכַחְנִינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ. זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, זִימְנִין דַּחֲבִיבָא עֲלֵיהּ רִיפְתָּא — מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא. זִימְנִין דַּחֲבִיבָא לֵיהּ חַמְרָא — מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא.

One who washes his hands should not recite kiddush after washing, as this would constitute an interruption between washing and eating, and he will have to wash again. Instead, he should hear kiddush from someone else. Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said to them: Not a lot of time has yet passed since Rav died, and we have already forgotten his halakhic rulings. Many times I stood before Rav and saw that sometimes he preferred bread, and he would recite kiddush over bread. On those occasions Rav would wash his hands, recite kiddush over the bread, and eat it. At other times he preferred wine and would recite kiddush over wine. This shows that kiddush is not considered an interruption between washing one’s hands and eating bread.

מי רביעית נותנין לאחד ואף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה. ומלוג לחמשה ולעשרה ולמאה. מוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דברי ר"מ ר' יוסי אומר מי רביעית נותנין לאחד אבל לא לשנים. ומחצי לוג לשלשה ולארבעה ומלוג לחמשה ועשרה ולמאה. מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף וחזר ונטל את השניים ואין בהן כדי שיגיע לפרק הרי זה מוסיף עליהן א' הנוטל בידו אחת ואחד הנוטל בשתי ידיו ואחד ידו של גדול ואחד ידו של קטן צריך ליטול מי רביעית. רשב"ג אומר שתי ידיו שניים נדון כשני אנשים כיצד שנים שנטלו לשתי ידיהן מי רביעית לא יחזור השני ויטול ידיו משירי רביעית. הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחברתה טמאה בראש או בכותל חזר ונגע בהן טמאה הנוטל ידיו משטיפה אחת צריך ליטול מי רביעית לידו אחת אפי' נטל משירי רביעית כשר. כל החוצצין בגוף חוצצין בידים בקדוש ידים בבית המקדש. הנוטל ידיו צריך ליטול מי רביעית וקדוש ידים ורגלים במקדש אין לך שיעור.

[At least] a quarter-log of water [for the washing of the hands] is given to one [person] and even to two. At least a half-log [is given] to three or to four. And at least a log [is given] to five or to ten or to one hundred. They may add to the first [water] but they may not add to the second, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says, [at least] a quarter-log of water is given to one but not to two. And at least a half-log to three or to four, and at least a log to five or [to] ten or to one hundred. They may add to the second [water] but not to the first. How so? He pours the first [water] and rubs, and returns and pours the second, and there is not enough [water left] in order to reach the knuckle -- behold, this one may add to it. [It is the same] whether one pours over one hand or whether one pours over two hands, and whether it is the hand of an adult or whether it is the hand of a minor -- one needs to pour a quarter-log. Rabban Shimon ben Gamaliel says, two hands, two judgments, like two people (i.e., each hand is considered a separate entity for purity purposes). How so? Two [people] who poured a quarter-log of water over two of their hands (i.e., one hand each) -- the second person may not return and pour the remainder of the quarter-log over his hands. One who pours [water] over his hands must rub [the water off] his hands. He rubbed [the water off] on his other [hand] -- it is impure. On his head or on the wall -- [if] he returns and and touches them, it is impure. One who pours over his hands a single pouring -- even if he [then] poured from the remainder of the quarter-log [as the second pouring], it is valid. Anything that interposes as to the body [also] interposes as to the hands [with respect to] sanctifying them in the Temple (see Hul. 106:1). One who pours over his hands needs to pour a quarter-log of water, but for sanctifying his hands and feet in the Holy, there is no minimum quantity.

אִתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי, וְרָבָא אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבָּנַן. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרָבָא דְּלָא עָבֵיד כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא מַקְדֵּים וְקָאֵי וְעָיֵיל בֵּית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ. וְכִי אִצְטְרִיךְ זִימְנָא אַחֲרִינָא, עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ, וַאֲנַן נָמֵי כְּרַבִּי עָבְדִינַן, וּמְבָרְכִין כׇּל שִׁבְעָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב פַּפֵּי, דְּכׇל אֵימַת דְּמַנַּח תְּפִילִּין מְבָרֵךְ. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי, כׇּל אֵימַת דִּמְ[מַ]שְׁמְשִׁי בְּהוּ מְבָרְכִי.

Apropos phylacteries, it was stated that Abaye said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: I observed Rava, who did not act in accordance with his own halakha and recite the blessing over phylacteries only once. Rather, he rises early, and enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and dons phylacteries, and recites the blessing. And when he needs to go another time, he enters the bathroom, and exits, and washes his hands, and then dons phylacteries, and then recites the blessing. And we too, in the case of sukka, act in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and recite the blessing all seven days. Mar Zutra said: I observed Rav Pappi, who recited the blessing whenever he donned phylacteries. The Sages of the school of Rav Ashi recited the blessing whenever they touched the phylacteries that they were donning.

מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיּוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. מֵיתִיבִי: אֵין בֵּין תִּשְׁעָה בְּאָב לְתַעֲנִית צִיבּוּר אֶלָּא שֶׁזֶּה אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וְזֶה מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. הָא לְכׇל דִּבְרֵיהֶם — זֶה וָזֶה שָׁוִין. וְאִילּוּ גַּבֵּי תַּעֲנִית צִיבּוּר תַּנְיָא: כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר בִּרְחִיצָה״, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו — לֹא!

The Gemara comments: This statement supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: It is prohibited for a person to extend his finger into water on the Ninth of Av, just as it is prohibited for him to extend his finger into water on Yom Kippur. The Gemara raises an objection: The only difference between the Ninth of Av and a communal fast is that on this day, a communal fast, performance of labor is prohibited, and on that day, the Ninth of Av, performance of labor is permitted in a place where people are accustomed to perform labor. By inference, with regard to all other matters this and that are equal. However, with regard to a communal fast, it was taught in a baraita: When the Sages said that bathing is prohibited, they said it only with regard to washing one’s entire body, but with regard to washing one’s face, one’s hands, and one’s feet in increments, the Sages did not say that it was prohibited. Apparently, with respect to washing, the Rabbis were stricter with regard to the Ninth of Av than they were with regard to a communal fast.

כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה: כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶּׁנִּצְטַוֵּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״. ומַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:

Anyone who eats bread over which the blessing hamotzi is recited must wash his hands before and after partaking of it.This applies even when the bread one eats is not sacred food. Although a person's hands are not dirty, nor is he aware that they have contracted any type of ritual impurity, he should not eat until he washes both his hands. Similarly, before [partaking of] any food dipped in liquid, one must wash one's hands. Whenever a person washes his hands - whether before eating, before the recitation of the Shema, or before prayer - he should recite the following blessing beforehand: "[Blessed are You...] who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the washing of hands." This is a Rabbinic mitzvah that we have been commanded by the Torah to follow, as [Deuteronomy 17:11] states: "[Do not stray...] from all the laws that they direct you." A blessing should not, however, be recited before washing after eating, for this was instituted only as a protective measure. This rationale, however, obligates a person to be more careful in the observance of this practice.

הלכות נטילת ידים וכשבא לאכול יטול ידיו קודם ואפי' לחולין ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אבל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וצריך ליזהר בנטילתם שכל המזלזל בנטילתם חייב נידוי כדאמרינן את מי נידו את ר"א בן הנדל שזלזל בנט"י וכל המזלזל בנט"י בא לידי עניות ואמר ר' זריקא א"ר אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם ומיהו במחנה ההולכים למלחמה פטורים מנט"י ראשונים ואע"פ ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא ויברך על נט"י אע"פ שאינה אלא מדרבנן שהצריכו נטילה לחולין משום סרך תרומה פי' שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה וסתם ידים שניות לטומאה ופוסלות התרומה ומשום הכי תקנו שיהא רגיל ליטול אף לחולין ואע"פ שלא היה צריך דחולין לאו בני קבולי טומאה נינהו ושייך לומר וצונו בדבר שהוא מדרבנן ואסמכוהו אלאו דלא תסור ולא יברך עד אחר הנטילה אף על גב דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם הילכך תקנו שלעולם יברך אח"כ ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם ניגוב הוא מן המצוה וינגבם היטב קודם שיבצע דאמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים (ס"א לחמ"ם לח מים וכו'):

לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחֵר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל. וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּיָדָיו בְּרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה בֵּין שֶׁהָיָה אוֹתוֹ רִאשׁוֹן אָדָם אוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל אוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִין נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד עַד הַפֶּרֶק. וְכֵן הַמַּכְנִיס יָדָיו לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת מְנֻגָּע נִטְמְאוּ יָדָיו. וְטֻמְאַת הַיָּדָיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגְעָה בַּאֲחֶרֶת הָאַחֶרֶת טְהוֹרָה וְנוֹטֵל אֶת הַטְּמֵאָה וְדַיּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לִתְרוּמָה. אֲבָל לְקֹדֶשׁ אִם נִטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגַע בַּשְּׁנִיָּה טִמְּאָהּ. וּשְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת טְבִילָה לְקֹדֶשׁ אֲבָל לִתְרוּמָה בִּנְטִילַת יָדַיִם בִּלְבַד יִטָּהֲרוּ יָדָיו: שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּבֵית דִּינוֹ גָּזְרוּ עַל כָּל הַיָּדַיִם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיּוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמְאוּ מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. וְלֹא גָּזַר שְׁלֹמֹה עַל הַיָּדַיִם טֻמְאָה אֶלָּא לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַחֲרָיו אַף לִתְרוּמָה. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לִתְרוּמָה וְאִם נָגַע בִּתְרוּמָה קֹדֶם שֶׁיִּטּל יָדָיו פְּסוּלָה וְנִשְׂרֶפֶת עַל טֻמְאָה זוֹ:

Whenever one touches a primary derivative of impurity with his hands, whether that primary derivative was an impure person, k'li, food, or liquid, his hands - until his joints - alone become impure. Similarly, if a person inserts his hands into the inner space of an earthenware container that contracted impurity from a primary source of impurity or he inserted his hands into a house that is deemed impure due to tzara'at, his hands become impure. The impurity of hands is a Rabbinic decree. When one of a person's hands become impure and he touches the other one, the other remains pure. It is sufficient for him to wash the impure hand. When does the above apply? With regard to terumah. With regard to sacrificial foods, by contrast, if one of a person's hands become impure and he touches the other one, he imparts impurity to the other. Both of them must be immersed in a mikveh before touching sacrificial foods. For terumah, by contrast, it is sufficient to wash one's hands to purify them. King Solomon and his court decreed that hands are always considered as secondary derivatives of impurity, even if one does not know with certainty that they contracted impurity, for "hands are busy." Solomon decreed that hands were impure only with regard to sacrificial foods. Afterwards, the later Sages extended the decree also with regard to terumah. Therefore it is necessary to wash one's hands before partaking of terumah. If one touched terumah before he washed his hands, the terumah is disqualified. It is burnt because of this impurity.

(פסחים דף קטו.) אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו כאן נטילה משוס סרך תרומה. א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ור' אסי אייתי לקמייהו כלכלה דתאנים אכלו ולא משו ידייהו ולא ספו לי מיניה ובריך כל חד וחד לנפשיה.

דין עיסה כשיהיה בה שעור מ' ושלש בצים וחומש ביצה חייב להפריש ממנה חלה ויתר משעור זה אינו יכול ללוש יחד בפסח פן תחמיץ ואם לש הרבה מצות טוב לעשותן פחותות מכשעור ואם משום חלה יתנם כולם תוך המחבת וגם שיגעו זה בזה אז יתחייבו. ואם הם כולם גדולות כשעור בכל אחת אין צריך רק לתתם בכלי בלא נגיעה יפטור את חברתה כדאיתא בירושלמי כיון שאינו מקפיד על תערובתן. ומ"מ המעט עיסה שיקרא לה שם חלה יגע אל אחת מעיסות גדולות בשעת קריאת שם או שמא לדידן דהויא חלה ח"ל אין צריך מוקף בשעת קריאת שם דהא תרומה ח"ל אוכל ואינו מפריש. וצרוף מ"מ יפשה כדי לפטור מאחת את חברת' וכשיתנם במחבת או בכלי אחד כדי לצרפן צריך שלא יהא שום עיסה למעלה משפת הכלי שיהו כולן תוך הכלי.

רְבִיעָאָ"ה, דְּצָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו לְאַחַר נְטִילָה בְּשָׁעָה דִּמְבָרֵךְ. וִיזַוֵּוג שְׁנֵי זְרוֹעוֹתָיו כְּאַחַת בִּשְׁעַת הַגְבָּהַת יָדָיו. חֲמִישָׁאָ"ה, דְּצָרִיךְ לְמִסְמַךְ בְּרָכָה לִנְטִילָה זוֹ.

נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואחר כך רוצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו וא"צ לומר אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך ואכל: הגה ואם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה [ד"ע] אם נגע באכילתו במקומות המטונפים בגופו יחזור ויטול ידיו [תשובת רשב"א סימן צ"ב וקצ"ג] ועיין לקמן סי' קס"ד: [כפול לקמן ושם נתבאר דצריך ג"כ לחזור ולברך]:

Someone who washed his hands for something that was dipped in one of the 7 liquids and afterwards wants to eat bread: some say that the first washing doesn't help [to eat the bread]. All the more so if he just washed not for eating purposes and later decided to eat. Rama: If he didn't take his mind off [his hands since the first washing], he can wash without a blessing. If he touched a sweaty place on his body, he should wash again. See later simon 164 (that he'll have to wash with a blessing.)

חכמים תיקנו ליטול הידים במים כשרוצה לאכול לחם. כדתנן בחגיגה (יז ב): נוטלין לידים לחולין, ולמעשר, ולתרומה. ומפרש בגמרא: "לחולין" – באכילה, "ולתרומה" – אף בנגיעה, משום דסתם ידים הוי שניות לטומאה, ושני עושה שלישי בתרומה. וגזרו על אכילה דחולין משום סרך תרומה (חולין קו א), דאם לא ירגילו ליטול ידים בחולין – אתו למיסרך גם בתרומה לבלי ליטול ידים. ולא החמירו בנגיעה דחולין, דדיינו אם נרגיל עצמינו באכילה דחולין. ואף על גב דאין לנו תרומה בזמן הזה, מכל מקום מהרה יבנה בית המקדש ויהיה לנו תרומה, ונדע ליזהר בה (לבוש).

(כ) בלא ברכה - כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב: (כא) אפ"ה יטול וכו' - דחיישינן שמא יטבלנו כולו: (כב) ה"ז מגסי הרוח - שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן משום מצות נטילה:

דיני חציצה בנטילה. ובו ד סעיפים: צריך ליזהר מחציצה שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר ורטיה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש: הגה ומשום הכי לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים לנטילה משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ"ק והגהות אשיר"י פרק אלו דברים) אבל אם היה מקפיד הוא צריך לנקר וכן עיקר ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה אבל העיקר כסברא ראשונה: כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד למי שדרכו להקפיד חוצץ למי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו אע"פ שיש על ידיו מממשות של צבעונים לא היה צבע אם היו ידיו צבועות ויש מממש הצבע על ידיו הרי זה חוצץ שהדיו היבש חוצץ והלח אינו חוצץ וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה אין אותו צבע חוצץ (גלדי מכה שעל ידיו אם אינו מקפיד עליו אין חוצצים) (ספר התרומה): צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים: ואפי' הוא רפוי (ב"י) ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו (הרא"ש פ' תינוקת) ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים איזה מקרי רפוי:

הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואח"כ שופך עליהם פעם שניה וגם אלו המים הם טמאים ואח"כ שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת ואין צריך מים שניים: הגה וה"ה אם היו לו מים רבים רוחץ תחלה מעט כדי להסיר הלכלוך ואחר כך שופך רביעית כאחד ואין צריך מים שלישית. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה [מיי' פ' י"א מהל' מקואות וכל בו וסמ"ג והרא"ש פרק כל הבשר]:

נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר בידו הרי ידו טמאה כמו שהיתה דאין נטילה לחצאין ואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחלה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהור' במה דברי' אמורי' במי' ראשונים אבל בשניים נוטל מקצת ידיו וחוזר ומוסיף על מקצתן: שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על ב' ידיו לפי שהמי' ששפך על ידו אחת נטמאו וכששפשפ' נטמא' חברת' ואין מים שניי' מטהרי' אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה ולא הבאים מחמת היד האחרת הילכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה צריך לנגב ידיו ולחזור וליטל' כראוי לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו כאחד או ישפוך על כל אחת רביעית ואח"כ ישפשפם שהשופך רביעית כאחד אין צריך מים שניים לטהרם שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה שאינה צריכ' שטיפה ב' פעמי' אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו בעוד' לחות מן המי' צריך לנגב ולחזו' וליטול שהרי זה טימאה ע"י המי' שעליה' לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישית שהם שניי' לבד מהראשוני' שלא יגע יד בחבירת' עד שישפוך גם זה על השנייה או שישפוך מתחלה על שתיהן כאחד ואם נטל כל יד מרביעי' אין צריך לכל זה: נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך (פי' נתיעץ) כשנטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת ידיו טמאות מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו דהמים שעל גבי יד זו מטמא מים שעל גבי חבירתה וגם את היד וכשנטל את השניה לא טיהר את הראשונים כיון שנטמאת מחמת חברתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן וצריך לנגב ידיו וליטול שתיהן כאחת: הגה [וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחת לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים] [מרדכי פ' אלו דברי']:

If one washed part of their hand and then added water to wash the rest with the same water, the hand remains impure as before, since there is no partial handwashing. However, if the part washed first still has enough moisture to moisten another surface (tofach al menat lehatfiach), it is pure. This applies to the first waters; for the second waters, one may wash part of the hand and add more water to the rest. If one poured water on one hand and rubbed it against the other, the washing is invalid — even if afterward one poured water over both hands — because the water poured on one hand became impure, and when rubbed against the other hand, it defiled it. The second waters only purify water made impure by the hand itself, not water that came from the other hand. Therefore, one who poured from a vessel onto one hand and rubbed it against the other must dry their hands and wash again properly. Thus, it is preferable that someone else pour water for you; if there is no one, hold the vessel with your fingertips and pour over both hands at once, or pour a revi'it over each hand separately before rubbing — because pouring a revi'it at once is like immersion and does not require a second washing. If someone who has not washed their hands touches your hands while they are still wet, you must dry them and wash again, because they have been defiled through the water on them. Therefore, when pouring the third water (which serves as the "second" beyond the first), take care that one hand does not touch the other until the water has been poured on the second hand as well, or pour over both simultaneously. If one used a full revi'it for each hand, none of this is necessary. If one washed each hand separately and then changed their mind, when receiving the second waters they joined their hands and poured over both at once, the hands are impure. When the hands were joined to receive the second waters, they defiled each other, since the water on one hand defiles the water on the other and the hand itself. When the second hand was washed, it did not purify the first waters (since they were defiled by the other hand); on the contrary, the second waters were also defiled. One must dry the hands and wash both together. Gloss: All the more so, one must be careful not to let a hand that received water once touch the hand that received water twice. [Mordechai, ch. Elu Devarim]

אף על פי ששיעור נטילת ידים ברביעית יזהר ליטול בשופע, ואותם אנשים בורים שנוטלין ואין נוטלין כראוי עונשם יותר מרובה מאותם שאינם נוטלין כלל, חדא הנה הם אוכלים בלא נטילת ידים כיון דאין נוטלים נטילה ראויה כפי הדין והשני שמברכים ברכה לבטלה, והשלישי ריב לה' עמהם: מאחר דנוטלין למה אין נוטלין כראוי, מה הפסד יש בזה ומה עול כבד יש להם בזה, אין זה אלא רוע לב, על כן איש הירא יזהר ויזהיר אחרים בזה לעשות המצוה כתיקונה וכמו שכתוב בחסד לאלפים סימן קנ"ח יעוין שם. אך אע"פ דאוכל כזית חייב בנטילת ידים, עם כל זה ברכת על נטילת ידים לא יברך אלא אם כן אוכל כביצה שהוא י"ח דרה"ם, ואם דעתו לאכול כביצה ובירך על נטילת ידים ובעת שבא לאכול לא היה לאכול כביצה אלא רק אכל כזית, אין כאן חשש ברכה לבטלה על אשר בירך על נטילת ידים, ועם כל זה ידחוק עצמו היכא דאפשר לו לאכול כביצה בשביל הברכה: חיוב נטילת ידים הוא בין על האנשים בין על הנשים, ובעוונותינו הרבים יש כמה נשים שאוכלים בלא נטילת ידים ואין מרגישים בחטא דנעשה להם כהיתר, ויש חושבין כיון דאין יודעים לברך ברכת המזון לכך גם נטילת ידים לא יברכו, וצריך להודיעם דלא תליא הא בהא, וצריך כל אדם להשגיח על בני ביתו בדבר זה ולהודיעם חומר הדבר ויזהירם תמיד וגם יחנך ילדיו הקטנים אע"פ שלא באו לכלל חיוב כדי שירגילו בכך מקטנותם, וכתב בספר כתר מלכות כתיבת יד: בפעם האחרונה של נטילת ידים בכל יד ויד ימלא חפניו מים וכמו שאמר רב חסדא (שבת סב:): אנא מלאי חפנא מיא וכו', ויכוין אותה שעה: מים ראשי תבות "מלא ידנו מברכותיך", וגם יכוין "מים" ראשי תבות מעושר מתנות ידיך. עד כאן. ומנהג יפה הוא:

ויברך ענט"י אף על פי שאינה אלא מדרבנן שהצריכו נטילה לחולין וכו' כלומר אף על גב דא"צ ליטול ידיו אלא מדרבנן צריך לברך ושייך לומר וצונו דאסמכוהו אלאו דלא תסור כדמסיים ואזיל כלומר דכיון דמלאו דלא תסור נצטוינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימים דברי חכמים הרי אנו מקיימים מצות השם וזה טעם כל הברכות שאנו אומרים במצות דרבנן: ומ"ש שהצריכו נטילה לחולין משום סרך תרומה פשוט בפרק כל הבשר (חולין קו.) ופירש"י שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם נהגו בחולין ע"כ כלומר שחכמים גזרו טומאה על סתם ידים ועשאום כאילו הם שניות ולענין חולין לא נפקא לן מידי דאין שני עושה שלישי בחולין ואפ"ה משום סרך תרומה הצריכו נטילה ג"כ בחולין: ומ"ש רבינו ואע"פ שלא היה צריך דחולין לאו בני קבולי טומאה נינהו היינו לומר דלאו בני קבולי טומאה משני נינהו ומצאתי נוסחא שכתוב בה בהדיא שלא היה צריך דאין שני פוסל בחולין:

בפרק כל הבשר (חולין קו.) "כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו, יא), אמר רבי אלעזר בן ערך, מכאן סמכו חכמים נטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן, מאי משמע. אמר ליה דכתיב "וידיו לא שטף במים", הא שטף טהור, הא טבילה בעי. אלא הכי קאמר ואחֵר שלא שטף טמא, עד כאן.

כג) שם דבר שטיבולו וכו' כללא דמילתא כל דבר שטיבולו במשקה שבא לאכלו דרך אכילה אפי' ע"י כף צריך נטילה. ולכן יש לזהר כששורין פת ביין שלא לאוכלו בלא נטילה אפי' אם אוכלו ע"י כף ומיהו בדבר המבושל ע"י כף אני נוהג לאוכלו בלא נטילה ואע"ג דלאוכלו ביד אני רגיל ליטול ידי תרי חומרי לא עבדינן. שכנה"ג בהגב"י סוף או' ד' עו"ת או' ה' וכן הסכימו הרב ב"ד סי' ס"ז והרב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י והרב פרח שושן כלל א' סי' יו"ד. בי"מ שם או' ט' כף החיים שם או' יו"ד וכתב שם הרב"ד דכל מ"ש דלאכול דבר שטיבולו במשקה בלי נטילה צריך ב' דברים שיהא מבושל וגם ע"י כף ה"ד בתבשיל שדרכו לאכול ביד אבל בדבר שאין דרכו לאכול ביד כגון חטים ואורז וטרי וכל מיני קטנית דקים שמעתי שא"צ נטילה כלל אפי' לא יהא מבושל ואפי' אוכלו ביד יעו"ש. והביאו י"א מ"ב בהגה"ט או' א'. מיהו בסי' קס"ג כתב הי"א במה"ק בהגה"ט דמדברי הרדב"ז ח"א סי' ע"ח נראה דבין דבר שדרכו לאוכלו בכף בין שדרכו לאוכלו ביד ואוכלו בכף צריך נט"י יעו"ש: כה) שם דבר שטיבולו וכו' הרש"ל פ' כל הבשר סי' י"ח והל"ח פ' כל הבשר או' מ"א האריכו בזה וכתבו רובא דעלמא לא זהירי ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה ובכל כי הא איכא למסמך אמנהגא ומיהו המחמיר אינו מן המתמיהין רק שלא יברך יעו"ש והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ג' ומ"א סק"ח. ומיהו כתב שם השכנה"ג דבמקומות הללו כולהו זהירים ליטול ידיהם אבל אין מברכין כפסק רבינו המחבר ז"ל עכ"ל. וכ"כ מהר"מ פאפירש בס' אור צדיקים סי' כ"ג או' י"ד דצריך לזהר בנט"י לדבר שטיבולו במשקה. וכ"כ של"ה בשער האותיות דף פ"א ע"ב בהגה יעו"ש. וכן הרב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק י"ט קרא תגר ע"ז וכתב דהמקיל הוא מן המתמיהין והרי הוא מכלל המזלזל בנט"י דנעקר מן העולם וחייב נידוי. וע"כ ירא שמים יחוש לעצמו ויזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע עכ"ד. והביאו י"א בהגה"ט והבי"מ או' כ"ב. ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ"ב שכתב דכשמעלין את האדם במעלות כפי ערך המעלה שמעלין אותו צריך שיזדכך יותר אפי' בדקדוקי מצות כחוט השערה ובכל מדריגה ומדריגה שעולה צריך מירוק מחדש יעו"ש. וא"כ כ"ש בדבר הזה צריך ליזהר דקודם כל עושין חשבון עם האדם אם קיים הדינים הכתובים בש"ע כמ"ש לעיל סי' ה' או' ה' יעו"ש. וע"כ יש חסידים נזהרין לילך אחר דברי המחמיר אע"ג דלפום דינא הוא מותר והוא מפני שבעת העליות מדקדקים עמהם כחוט השערה כנז'. וכל איש כפי גבורתו. וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כ"כ תאוה נפשו לילך אחר הקולות וסימניך בתר עניא אזלא עניותא ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו כמ"ש בעלי המוסר ודו"ק: כח) פירות המרוקחות בדבש וכיוצא בהם אין צריך נטילה כ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"ב חי"ד סי' מ"ו בשם מהר"א ן' יעיש ובשם רבו מהר"ש סאגיס ז"ל וטעמם שכיון שהמשקה נתבטל באוכל אין שם משקה עליו אלא שם אוכל אבל הוא ז"ל מפקפק בדבר יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ המ"א סק"ז דאין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר דעומד לאכילה לא מיקרי משקין יעו"ש. מיהו הט"ז סק"ז כתב דבמיני מרקחת שלנו הנעשית מדבש שרדיהו מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה יעו"ש. וכן בתשו' ח"ס סימן מ"ה האריך בזה והעלה דהדין עם הט"ז אם לא שהיה תחלת הריסוק מיד לתוך המאכל יעו"ש וכ"כ ח"א כלל ל"ו או' ה' יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ה ונראה דגם דהט"ז דמצריך נט"י למרקחת היינו אם לא נתקשו כ"כ ויש בהם טופח ע"מ להטפיח אבל אם נתקשו כ"כ עד שאין בהם עוד טופח על מנת להטפיח אין צריך נט"י כמ"ש באות הקודם וכ"כ הת"ס שם. ואם אוכל ע"י כף אע"ג דיש בהם טופח על מנת להטפיח אין צריך נט"י כיון שהם מבושלים ותרי חומרי לא מחמרינן כמ"ש לעיל אות כ"ג יעו"ש: לג) שם הגה. דהיינו יין וכו' וחומץ פשוט הוא שהוא בכלל יין וכמ"ש רשב"ם בפ' ע"פ וכ"כ מטה יוסף ח"ב סי' ח"י דאע"ג דנשתנה דינו לענין יין נסך ולענין ברכה כיון דאין לו שם לווי הוי דינו כיין והשיג על הרב ראש יוסף בה' פסח סי' תע"ג דס"ל דחומץ אינו מכלל ז' משקין והוי כשאר מי פירות דליתא יעו"ש. מט"י או' ו'. וכ"כ הפתה"ד אות ג' ודחה דברי הרב ראש יוסף ז"ל ממשנה שלימה פ"ג דמכשירין מ"ב יעו"ש. בי"מ שם אות יו"ד. חס"ל אות ח': לז) שכר שהוא מים שרופים הנקרא עראק"י הדבר פשוט דדינו כמים ממ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' סי' רנ"ה לענין יין נסך דזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי היא כמשקין עצמן ופסקו הש"ע ביו"ד וכן הדין לענין חימוץ כתבו האחרונים ז"ל שהוא מחמיץ כמ"ש הפר"ח ז"ל יעו"ש ומינה נלמוד דנקרא משקה ג"כ לענין שצריך נט"י וכן מצאתי בס' דבר משה ח"א סי' י"ז אלא שנסתפק שם בשכר תמרים מפני שיש לו שם ליווי יעו"ש. מט"י שם. וכ"כ בס' ב"ד סי' ע"א דדבר שטבולו בשכר צריך נט"י בין שיהיה השכר עשוי מיין בין שיהיה ממים כגון שכר שעורים וכיוצא יעו"ש. והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' ח' ברכ"י אות י"א. בי"מ שם או' י"ד. חס"ל או' ח' ועיין לעיל או' כ"ט: טל) המטבל אוכל בקאו"י או ט"ע וכיוצא כדרך שנוהגין לטבל בתוכם בשחרית פת הבאה בכסנין וכיוצא צריך נט"י. מאמ"ר או' ז' ואו' ט' רו"ח או' ג' אלא דאם אוכל הדבר הטבול במשקה קאוו"י וכדומה שהוא מבושל ע"י כף יש להקל שלא יהיה צריך נט"י. רו"ח שם. יפ"ל או' ב' וכ"כ לעיל או' כ"ג. וה"ה אם אינו מטבל במשקה הקאוויי או בדבר המבושל אלא דוקא ראש הפת הבב"כ ונזהר שלא ליגע במשקה דא"צ נט"י דהוי כמו אוכל בכף. נו"ש בשו"ת שבסוף הס' סי' יו"ד: מ) אם עירב א' מז' משקין הללו עם שאר משקין כגון דבש דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' ח"י סק"י. י"א בהגב"י. בי"מ שם או, י"ג. מיהו המט"י או' ה' כתב דדוקא אם נתערבו ברובא אבל אם נתערבו מחצה למחצה א"צ נט"י יעו"ש. וכתב הרמב"ם בפ' ט"ז מה' טומאת אוכלין דין ד' שאם נתערב מים במי פירות כ"ש הרי הכל משקה ומתטמא טומאת משקין ומכשיר עכ"ל. וכן הסכים הער"ה או' ג' וכתב ודלא כהמט"י שם שהסכים להראב"ד דגם אם נתערבו במים הולכין אחר הרוב יעו"ש. וכן הוכיח א"ר או' י"ז דעיקר כהרמב"ם יעו"ש: מב) צוקער קנדיל שטובלין אותו במשקה שקורין קאווי אף שסופו להתפשר תוך המשקה אין לו דין משקה רק דין אוכל ויש לדון אותו לדבר שטיבולו במשקה לחייבו בנט"י עמק בנימין סי' ג'. והביאו עיקרי הד"ט סי' ט' אות ל'. מיהו המאמ"ר או' ט' דחה דבריו וכתב דא"צ נט"י וכן המנהג יעו"ש. מיהו אם מטבל הצוקר במשקה ואינו מניחו שם להתפשר אלא תופשו בידו ומוצצו נראה דצריך נטילה לכ"ע דהא הו"ל טיבולו במשקה: מח) שם רק ראש הירק וכו' וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה. עו"ת או' ה' וכ"מ לקמן בסי' קס"ג סעי' ב' וכ"כ י"א שם בהגה"ט וכתב דלא כמהריק"ש יעו"ש. וכ"כ לעיל או' כ"ג יעו"ש וה"ה אם מאכילין אותו אחרים דבר שטיבולו במשקה ואינו נוגע במשקה צריך נט"י כמ"ש לקמן בסי' קס"ג סעי' ב' רק אם אותו דבר שמאכילין אותו אחרים הוא דבר מבושל נראה דא"צ נט"י דזה חשיב כמו האוכל במגרפה וכבר כתבנו לעיל או' כ"ג דהאוכל דבר שטיבולו במשקה מבושל ובמגרפה א"צ נט"י משום דתרי חומרי לא עבדינן יעו"ש:

זכור לטוב להרב מהר"א אלקלעי ז"ל בזכור לאברהם מערכת נ', דלימדנו להועיל אופן הנטילה כיצד יעשה בסדר נאות שיהיה בלי פקפוק, והאיש הירא יראת ה' טהורה הוא שיתנהג כסדר שכתב שם. וכזה ראה וקידש בספר אורחות צדיקים לגורי האר"י, ועיין בספר בית מנוחה, ועיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטרס חיים לראש בדיני ורחץ ובדיני רחצה קצת דינים מנטילת ידים, ולעיל בנטילת ידים שחרית, ועוד תשוב ותראה בספרי הקטן רוח חיים סימן קנ"ח מה שכתבתי שם בחמלת ה' עלי

(לז) ששיעורם ברביעית - היינו רביעית אחת לשתי ידיו ולקמן בסימן קס"ב ס"ד העתקתי דברי האחרונים שכתבו דלא יפחות מרביעית לכל יד ויד דבנוטל בפחות צריך ליזהר בהרבה דברים ואין הכל בקיאין בהם:

דיני נטילת ידים. ובו כג סעיפים: ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים: הגה וי"א גם אשר יצר ואפי' לא עשה צרכיו (וכן נהגו) (אבודרהם) מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה לקמן סימן ק"ס כשרים לנטילת ידים לתפלה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו: ידקדק לערות עליהם מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן: לא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים:

וצריך ליטול. משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק.

קכ"ח) שאלה השותה בידיו אם צריך נטילה: תשובה ממ"ש הר"ן פרק ע"פ דשותה בכוס אין צריך נטילה דלא עביד דנגע במשקין משמע הא אם נוגע צריך ונראה דכיון דלא שכיח לא גזרו בה א"נ הו"ל כדבר שטיבולו במשקה שנוטל בלא ברכה ואם שותה בידו א' די שיטבלנה (עי' מג"א סי' קנ"ח סקי"א):

והנה שורש השאלה שאחד נכשל בא"א כמה שנים שלש שנים רצופות שהיה בביתה, ועתה נתעורר בתשובה ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה ונפשו לשאול הגיע שהוא עתה חתן האשה הזאת שנשא בתה אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה או שתיקתו יפה כי המה אנשי השם ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה ויש לחוש לפגם משפחה ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות בשב ואל תעשה שלא להודיע לחמיו כלל. ושוב שאל אם יתן הדין שמחוייב להודיע אם יודיע לחמיו ולא ישגיח אם מחוייב לבוא לב"ד ואם יש כח ביד הב"ד להכריחו לפרוש ע"פ וידוי של חתנו. וגם שאל לסדר לו תשובה לאיש הזה ע"פ כחו כי הוא אדם חלוש מאוד ומתמיד בתורה הרבה: והנה למען עשות רצונו הנני משיב על ראשון ראשון ויען שביקש מעלתו שלא לדחות הזמן לכן הנני משיב בקצרה כי לא רציתי לאחר כלל. וזה החלי. היודע באשת איש שזנתה תחת בעלה אם מחויב להודיע לבעלה להפרישו מאיסור במקום שיש פגם משפחה יקרה ומיוחסת בישראל ויש להם בניה חשובים אם שייך בזה גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. הנה הדבר פשוט דלא אמרינן גדול כבוד הבריות אלא בשב ואל תעשה ולא בקום עשה, ומה שכתב מעלתו שגם זה נגד הבעל תשובה הזה מקרי שב ואל תעשה שלא יקום ויודיע להבעל ואף שהבעל עושה מעשה ובועל את אשתו האסורה לו מ"מ כיון שהבעל אינו יודע ממילא הוא שוגג ואינו עושה מעשה במזיד, דבר זה פלוגתא דרבוותא הוא ונחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש ומחלוקתם תלוי בחילוף גרסאות בגמ' דברכות דף י"ט ע"ב אר"י א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק. ומקשה שם מכמה סוגיות דכבוד הבריות דוחה איסוריה וסוף הסוגיא שב ואל תעשה שאני. נמצא דבלובש כלאים שהוא בקום עשה לא משגחינן בכבוד הבריות משום שהוא בקום עשה. ובדין זה נחלקו הרמב"ם והרא"ש הרמב"ם גורס בדברי רב יהודה המוצא כלאים בשוק ואינו גורס בבגדו וקאי על המוצא על חבירו כלאים בשוק שמחוייב לפשוט מעל חבירו נמצא אף שלגבי המוצא מיחשב זה שב ואל תעשה מ"מ הואיל וגבי הלובש הוא קום עשה מחוייב זה לפשוט מעליו. והרא"ש גורס המוצא כלאים בבגדו וקאי על המוצא עצמו לבוש בכלאים בשוק שמחוייב לפשטן מפני שהוא עובר בקום עשה שהולך לבוש כלאים. ולכן פסק הרא"ש בהלכות כלאים שאם מוצא על חבירו כלאים בשוק אם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום עשה ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוא שב ואל תעשה. והנה הרמב"ם פוסק דינו אפילו הלובש שוגג שהרי הטור י"ד בסי' ש"ג הביא דברי הרא"ש בלשון פלוגתא על הרמב"ם וגם בש"ע שם ובהג"ה הוא שתי דעות והמחבר שם פסק כהרמב"ם והרמ"א מביא דעת הרא"ש בהג"ה. וא"כ נדון דידן הוא ממש דוגמא זו שהבעל שעובר בקום עשה ובועל אשתו הטמאה הוא שוגג וזה היודע מזנותה מקרי שב וא"ת שנמנע מלהודיע. וא"כ לדברי הרא"ש רשאי לשתוק מפני כבוד המשפחה. ולדברי הרמב"ם חייב להודיעו ולמנעו מן האיסור. ואף שיש מקום לומר שגם לדעת הרב רבינו אשר מחוייב להודיע כדי שיגרש את אשתו כדי למנוע האשה מעבירה שהרי היא יודעת שזנתה ועוברת ויושבת תחת בעלה, מ"מ יש לומר דנשי לאו דינא גמירי ואינה יודעת שנאסרה על הבעל ואומר מותר לא גרע עכ"פ משוגג. ויש מקום אתי לומר אפי' להרמב"ם אכתי אין הדבר מוחלט שחייב להודיע ואכתי הדבר תלוי גם לדעתו באשלי רברבי במה שנחלקו רש"י ותוס' שם בברכות בסוגיא ההיא דרש"י שם בדף ך' ע"א בד"ה שב ואל תעשה כו' וטומאה גופה שהותרה לנזיר וכהן במת מצוה דקא מיעקר בידים מפני כבוד הבריות וכו' דהתם לאו כבוד הבריות דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשניתן הל"ת דידה לא ניתן לגבי מ"מ כדרך שלא ניתן על הקרובים וכו', אבל התוס' שם בד"ה שב וא"ת וכו' השיגו על רש"י בזה ומסקי שגם זה ניתן לדחות אלא דנזיר שאני שכן ישנו בשאלה וכהן שאני שכן לאו שאינו שוה בכל. נמצא דלרש"י אפילו בלאו שאינו שוה בכל וכן אפילו דבר שישנו בשאלה אפ"ה קום עשה אינו נדחה מפני כבוד הבריות, ולהתוס' דבר שישנו בשאלה או שהוא לאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות אפי' בקום עשה: ואומר אני דאשה שזנתה ונאסרה על הבעל איסור זה יש לדמותו לאיסורי נזיר שישנו בשאלה, שהרי הטעם שנחשב קולא מה שישנו בשאלה הוא משום שבידו לעקור זה האיסור מעיקרו. וגם בבעל מצינו כזה והוא ע"פ מ"ש התוס' במס' גיטין דף ל"ג ע"א בד"ה ואפקעינהו רבנן וכו'. הקשה הר"ש א"כ יחפה על בת אחותו וכו' ואומר ר"י דאין לחוש אלא כשמחפה שלא כדין אבל הכא בדין יחפה וע"ש בסוף הדבור שגם הם דימו דבר זה לנזיר השותה יין שישאל על נזירותו. וא"כ הרי ביד הבעל לעקור הקדושין למפרע ותהא מותרת לו והוה דומיא דנזיר ולדעת התוס' באיסור כזה דחינן מפני כבוד הבריות אפילו בקום עשה, ואף דכל זה כתבו התוס' לרשב"ג דסובר ביטלו אינו מבוטל אבל אנן דפסקינן כר"י דביטלו מבוטל א"כ לא משכחת להבעל שיהיה בידו לגרום לעקור הקדושין למפרע דלהוי דומיא דנזיר. אמנם כבר כתבו שם התוס' בדף ל"ב ע"ב בד"ה ורב נחמן וכו' דאפילו לרבי אם ביטלו בפני שנים לרב ששת או בפני א' לרב נחמן אמרינן מה כח ב"ד יפה ואינו מבוטל וא"כ ג"כ צריכין לומר דאפקעינהו רבנן לקדושין והוי דומיא דנזיר ומה שכתבו התוס' בפני אחד לאו דוקא בפני אחד אלא גם בפני שנים זה שלא בפני זה כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף ס' בהג"ה, ועיין בב"ש שם ס"ק צ"ג: אמנם כל זה לשיטת הר"י אבל ר"ת שמסיק שם דף ל"ג ע"א בסוף ד"ה ואפקעינהו דאי ידעינן דלכך נתכווין לא מיעקרו הקדושין כלל א"כ לא הוה דומיא דנזיר שבידו לעקור הנזירות ברצונו ע"י שאלה אבל זה אין בידו לעקור הקדושין ברצונו ממילא לשיטת הר"י שם בתוס' הוי שפיר דומיא דנזיר וא"כ הדבר תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' שם בברכות בד"ה שב ואל תעשה וכנ"ל: והנה לכאורה נראה דרמ"א הכריע כדעת התוס' שהרי כהן שהוא בבית שטומאת המת בתוכו ועומד שם ואינו יוצא החוצה מקרי קום עשה שעושה מעשה בידים ששוהה במקום הטומאה דומיא דלבוש כלאים שקוראהו בגמ' קום עשה. אף שכבר נתלבש בו מה שאינו פושטו והולך בו מקרי קום עשה. ועיין במסכת מכות דף כ"א ע"ב בתוס' ד"ה ואפילו לא שהה מבואר שם בהדיא דשוהה בבית שהטומאה בתוכו לא גרע מלבוש כלאים ואינו פושט ואולי עדיף מיניה להתחייב על שהייתו יותר מזה על שאינו פושט הבגד ועכ"פ לא גרע מיניה וגם זה מקרי קוה עשה וא"כ איך פסק רמ"א בי"ד סי' שע"ב סעיף א' בהג"ה בכהן השוכב ערום באוהל המת דאין להגיד לו עד שילבש תחילה והרי זה נקרא קום עשה ולרש"י לא הותר אפי' טומאת כהנים בקום עשה מפני כבוד הבריות, אלא ודאי שרמ"א הכריע כתוס' דגם נזיר וכהן הותרו לטמא מפני כבוד הבריות נזיר מפני שישנו בשאלה וכהן מפני שאינו שוה בכל. אבל אחר הישוב אדרבה רמ"א פסק כרש"י דאי כתוס' א"כ למה כתב רמ"א שם שאם כבר הגידו לו אינו רשאי להמתין עד שילבש והרי לתוס' מותר לטמא בידים מפני כבוד הבריות ואין לך זלזול כבוד יותר מלנוס ערום החוצה, אלא ודאי שהכריע כרש"י והא דפסק שאם אינו יודע לא יגידו לו עד שילביש עצמו היינו משום דהרמ"א לשיטתו אזיל שפסק בסי' ש"ג כהרא"ש שגם בכלאים אם הלובש שוגג לא יגידו לו: ועוד נלענ"ד דאפי' לדעת התוס' אפילו נימא כשטת הר"י שיכול לעקור הקדושין אפ"ה לא מקילינן באיסור זה מה שלא הקילו בשאר חייבי לאוין דליתנהו בשאלה שהרי איסור זה עכ"פ חמור מכל ח"ל ודומה לחייבי כריתות שהרי כל ח"ל אינם דוחים היבום ומדאורייתא עולים ליבום אלא שגזרו ביאה ואשונה אטו ביאה שניה ועכ"פ חולצת וכדמפורש ביבמות דף כ' ע"א וע"ב ואילו אשת איש שזנתה ונאסרה על בעלה פוטרת צרתה מחליצה ומיבום והרי היא כערוה ממש ואילו שאר ח"ל יש שאסורין לבעליהן ומותרים ליבמיהן כמפורש ביבמות וא"כ איסור זה חמור מכל ח"ל ואם שאר ח"ל לא ניתנו לידחות מפני כבוד הבריות בקום עשה ק"ו לאיסור זה. באופן שלדעת הרמב"ם בודאי מחוייב להודיע דומיא דרואה חבירו לובש כלאים בשוק והלובש שוגג שמחויב לפשוט מעליו: ועדיין יש מקום אתי לומר שגם לדעת הרמב"ם יש לחוש על כבוד הבריות ולא להודיע. והא דפסק בלובש כלאים שפושט מעל חבירו אפי' בשוק כלאים בשוק שאני שכל הרואה יראה בעיניו שזה לבוש כלאים אף שהלובש שוגג מ"מ הכל רואים שהוא לבוש כלאים ואין הכל יודעים שהוא שוגג ויש כאן חילול השם ולכן אין חולקין כבוד. וכן דייק לישנא דרב יהודה אמר רב שם בברכות ד' כ"א המוצא כלאים וכו' מ"ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, הרי דוקא במקום שיש חילול השם ועל זה הוא דמסיק לחלק בין קום עשה לשב וא"ת אבל במקום דלא שייך חילול השם אפילו בקום עשה חולקין כבוד ואמרינן גדול כבוד הבריות לדחות ל"ת שבתורה אפילו בקום עשה. וכיון שבנדון דידן אין שום אדם יודע שהאשה זנתה ונאסרה לבעלה רק זה הנואף ואם הוא ישתוק אין אדם יודע ואין כאן חילול השם כלל וכיון שכן ישתוק מפני כבוד המשפחה, אומר אני דהא ליתא דעבירות העבירה מה שנעשה האיסור קורא רב יהודה חילול השם בין אם ירבו הרואים ובין לא. דאל"כ מאי מקשה הגמ' שם מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכי הרואה יכול להבחין אם זה רואה את האבידה ועושה עצמו כאינו רואה או שבאמת אינו רואה וא"כ אין כאן חילול השם. ועוד מאי מקשה ממת מצוה והרי מת מצוה היינו בשדה שאם הוא קורא ויש לו עונה אינו מת מצוה ומת מצוה קונה מקומו וקוברו שם בשדה וא"כ אין כאן חילול השם ולכך נדחה טומאת כהן ונזיר מפני כבוד הבריות ואיך מקשה מזה על רב יהודה דכלאים אלא ודאי עשיית האיסור קורא רב יהודה חילול השם. באופן שלהרמב"ם אין חכמה ואין תבונה ומחויב להודיע אלא שיכול האומר לומר כדאי הרא"ש לסמוך עליו ובפרט שהרמ"א סי' ש"ג ושע"ב פסק כוותיה, אלא שאחר הדיוק בלשונו של הרא"ש גם להרא"ש מחויב להודיע, וזה לשון הרא"ש בהל' כלאים הביאו הבית יוסף בי"ד סי' ש"ג וז"ל, וכתב עוד הרא"ש ירושלמי הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כר' זירא דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. הרי שגם המתיר לא התיר מפני הכבוד כי אם שעה אחת דהיינו זה שלבוש בכלאים בשוק שתכף שיבואו לביתו יפשטנו מעליו ושוב לא ילבשנו כלל. אבל בנדון דידן שע"י שתיקתו של זה נמצא זה בועל אשתו כל ימיו באיסור ודאי שאין כבוד הבריות דוחה האיסור כל הימים אפילו להרא"ש: והנה לכאורה אכתי יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שלדעת הרא"ש לא יהא חייב להגיד להבעל ודברי הירושלמי הם ענין אחר שהירושלמי הזה מיירי שהלבוש בכלאים הוא עצמו מצאו והוא עתה שוב מזיד והותר לו מפני הכבוד לכך התנה דוקא לשעה לפי שהוא עובר בקום עשה אבל אם הוא שוגג ואחר הוא שיודע נגד זה האחר הוא שב ואל תעשה שנמנע מלהודיע וכיון שהבעל עצמו שוגג אין לחלק בין שעה אחת או בין ימים ושנים. אומר אני שתי תשובות בדבר חדא שהרי מסברא אי לאו שמצינו לחכמי הש"ס שאמרו גדול כבוד הבריות וכו' אין להתיר שום איסור אפילו בשב וא"ת מפני כבוד הבריות אלא שמצינו שחז"ל אמרו דבר זה ומעולם לא מצינו להם להתיר לשתוק מפני כבוד הבריות אלא לשעה, ומצינו בירושלמי מפורש שיש חילוק בין לשעה לזמן מרובה אם כן אין לנו כח להתיר שום דבר שאינו לשעה כיון שלא מצינו שום סמך להתיר יותר: ועוד שהרי אנו צריכין להבין דעת המתיר בירושלמי כיון שהירושלמי מיירי שהוא עצמו לבוש איך שייך להתיר איסור תורה בקום עשה מפני כבוד הבריות ולומר שחולק בזה על הגמ' דידן הוא דוחק. ועוד שצריכין אנו להבין דברי המתירין בירושלמי דקאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. הנה מה כוונתו באמרו בלא תעשה, אם כוונתו למה שאמרו בתלמודא דידן שדוחה ל"ת שבתורה א"כ לא הי' לו לומר בלא תעשה בבית השימוש אלא שדוחה ל"ת. ועוד שהרי אמר שדוחה את המצוה וא"כ למה זה כפל הלשון שדוחה את המצוה לא תעשה ודי באמרו שדוחה ל"ת. א"ו כך כוונת הירושלמי גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה ועל זה הטיל תנאי אימת דוחה המצוה בלא תעשה דהיינו בשב ואל תעשה ולא בקום עשה. ודברי הירושלמי הם ממש דברי הגמ' דקאמר שב ואל תעשה שאני וגם בזה לא התיר אלא לשעה, ומעתה קשה כיון דהירושלמי מיירי שהלובש עצמו מצאו איך קורא זה שב ואל תעשה ובגמ' מקרי זה קום עשה. ולכן נלע"ד דהני אמוראי בירושלמי פליגי בפלוגתא דאמוראי בתלמודא דידן במס' מכות דף כ"א ע"ב אמר רב ביבי פושט ולובש וכו' רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וכו'. ומעתה לרב אשי זה מה שלבוש בו ואינו פושטו מקרי קום עשה שהולך לבוש בכלאים דאי לאו דמקרי קום עשה איך לוקה על השהיה והא אין לוקין על לאו שאין בו מעשה ולא הי' לו להתחייב מלקות רק על הלבישה הראשונה שנתלבש בו מתחלה ולא על השהיה בפני עצמו אלא דגם זה מיחשב מעשה ורב ביבי סבר שזה לא מקרי מעשה ולכך אומר שאינו לוקה על כל אחד בפ"ע כי אם בפושט ולובש ופושט ולובש שצריך לעשות בכל פעם מעשה הלבישה ממש אלא שנסתפק אם סגי בבית יד אונקלי שלו, ומעתה האוסר בירושלמי סובר כרב אשי דזה מקרי מעשה וקום עשה אינו נדחה מפני כבוד הבריות והמתיר סובר כרב ביבי דזה מקרי אין בו מעשה ומיחשב שב ואל תעשה שאינו פושט הכלאים מעליו ושפיר קאמר גדול כבוד הבריות שדוחה המצוה בלא תעשה שאף שמצוה לפשוט הכלאים מעליו מ"מ מקרי שב ואל תעשה שיושב ואינו פושט. ומעתה זכינו שהמתיר סובר שזה מקרי שב ואל תעשה ואפ"ה הטיל בה תנאי לשעה אחת שלא הותר רק לשעה. א"כ מינה גם הרואה את חבירו כיון שמצוה עליו להפריש חבירו מאיסורא אלא שנדחה מפני כבוד הבריות אינו נדחה אלא לשעה אבל לא לכל הימים ולא לזמן מרובה: א"כ פשוט הדבר שחייב להגיד לבעל האשה להודיעו שאשתו זנתה שיפרוש ממנה. אלא שעתה איכא לספוקי במה שנסתפק גם מעלתו במכתבו לו יהיה שחייב להודיע שמא דוקא במקום שיועילו דבריו בודאי, והמשל כגון חבירו לבוש כלאים דיכול להראות לו או אם זנתה האשה בשני עדים אבל כאן הלא גם אם יגיד אולי לא יהי' מהימן בעיני הבעל כבי תרי ואז לא יועילו דבריו כי אין האשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בעדים ברורים ומנ"ל שיהי' מוטל עליו בזה להודיע כלל. נראה שגם זה אינו שהרי כיון שאם הי' ברור לו שיאמינו הבעל ויעשה פעולה להפרישו מהאיסור היה חייב להודיעו כנ"ל, א"כ גם עתה שאינו ברור לו איהו מחויב למעבד את שלו ולא גרע ממצות הוכח תוכיח שאמרו במס' שבת אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי עיין שם דף נ"ה ע"א: וכל זה להתלמד במקום אחר כגון איש נכרי היודע באשת איש שזנתה. אבל כאן בעובדא הדין שזהו עצמו הנואף והוא עצמו הוא המכשיל את בעל האשה שהוא בעבירה עם אשתו כל הימים ובא לחזור בתשובה פשיטא שמחויב להסיר המכשלה אשר הכשיל וכל טצדקי דאפשר לי' למיעבד שלא יחטא עוד חבירו על ידו מחויב לעשות, והרי על כיוצא בו אמרו במס' חגיגה דף ט' ע"ב הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם. וא"כ כל זמן שזה נכשל על ידו הוא נטרד ח"ו, ואם בכל מקום שדברו רז"ל כן להגדיל העונש עם כל זה לא לחלוטין אמרו, וזה כלל גדול שאין דבר עומד בפני התשובה אלא שכיוונו בזה שתשובתו חמורה. אבל עכ"פ איהו מחויב לעשות מה שבידו ואם בעל האשה לא יקבל דבריו אפ"ה יצפה לתשובה ויקבל בעל הרחמים תשובתו ברחמים: אמנם מה שנסתפק מעלתו אם יודיע להבעל ולא יקבל את דבריו אם מחויב לבא לפני בית דין ולהודיע גם להבית דין. הדבר פשוט שסגי שיודיע להבעל לבדו וממ"נ אם יקבל הבעל דבריו יפרוש מן האשה וטוב לו ואם לא יקבל הבעל דבריו ולא יאמינו מה תועלת בפועל ריק שיבוא לפני הב"ד הלא אין הבעל מחויב להאמינו ומה יעשו הב"ד בזה, ולא מבעי' שאינו מחויב לבא לפני הבית דין ואולי אפילו אינו רשאי אח"כ לבוא לפני הב"ד כלל וחייב אפילו מלקות מד"ס דומיא דעובדא דטובי' וזיגוד בערבי פסחים דף קי"ג ע"ב דהוי כמוציא שם רע, ואף שכתב רמ"א בח"מ סימן כ"ח סעיף א' בהג"ה דע"א דוקא באיסור שכבר נעשה מיחשב מש"ר אבל אם הוא לאפרושי מאיסורא יכול להעיד. והיינו אפילו אם יש ספק אם יאמינו דבריו ששורש דבר זה הוא מן הסמ"ג ל"ת רי"ג וז"ל לא יקום ע"א וכו' ולמדנו מכאן שע"א היודע בחבירו עון דבר שאין ראוי להשביע שלא יקום להעיד עליו ואם העיד לוקה דשום ביש הוא דאפיק וכו'. ומה שמצינו בקדושין באותו סומא שהעיד השליח שזנתה אשתו וא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי אפקה ולא גער בו מר שמואל על זה שהעיד יחידי וכן בפרק הניזקין וכו' יש לומר הפרשת איסורא שאני עכ"ל הסמ"ג בקיצור. והרי אפילו בדבר שאינו ברור שיקובלו דבריו ג"כ לא גער בו מר שמואל והרי שם בקדושין שלמר שמואל אמר השליח שאשתו של הסומא זנתה ולא להסומא שהרי כך איתא שם כי אתא שליח אמר אשתו זנתה ואי להסומא הי' מדבר הל"ל אשתך זנתה, א"ו דלמר שמואל הודיע השליח שאשתו של הסומא זנתה ולא גער בו מר שמואל שהיה לו להגיד לבעל ולא להבית דין. יש לומר דשם איתא שהסומא אזיל בחדא אורחא והשליח בחדא אורחא ולא מצאו וכשבא השליח למר שמואל אולי עדיין לא מצא את הסומא והגיד למר שמואל שהיה סבור שהסומא יאמינו. אבל אם העד כבר הודיע לבעל וראה שאינו מאמינו א"כ אין בהגדתו לפני בית דין שום תועלת לאפרושי מאיסורא ושום ביש הוא דמפיק וחייב ללקות: ומה שנסתפק מעלתו אולי אם יתודה לפני בית דין מיחשב רגלים לדבר ויכופו לבעל שיגרשנה אף דלא מהימן ליה כבי תרי והביא סמוכים לזה מדברי החוות יאיר בתשובה סי' ע"ב שכתב וכן אם התודה הבועל וכו'. הנה אף אם היה החוות יאיר פוסק כן ואטו כל מה שנמצא בתשובות האחרונים נחליט להלכה והלא חיך אוכל יטעם ואם דבריו לא נהירין מאן משגח בהו, אבל לדעתי גם הח"י אדלעיל קאי שהאשה עצמה אמרה שזנתה שאמרינן שעיניה נתנה באחר ומצד המשנה הראשונה היתה נאמנת אלא שמשנה אחרונה אמרה עיניה נתנה באחר ובזה מועיל רגלים לדבר וקאמר התם הח"י שאם התודתה האשה כן בחליה מקרי רגלים לדבר וקאמר אח"כ שאפילו האשה לא אמרה דרך וידוי כלל אלא שאמרה לבעלה טמאה אני לך והבועל התודה מקרי וידוי הבועל רגלים לדבר, וביבמות דף כ"ד ע"ב הואיל ומכוער הדבר תצא, רוב הפוסקים פירשו מן הרוכל תצא ולא מן הבעל, ואפילו להשאלתות שפירש תצא מן הבעל היינו בשני עדים על הכיעור אבל כאן איזה רגלים לדבר יש כ"א דברי המתודה ומה לנו ולוידוי שלו להאמינו על האשה: ולכן העצה היעוצה בזה שהנואף יגיד רק לבעל האשה בהצנע. והנה אופן ההגדה עפ"י הדין לא היה לו לומר לו רק שידע שזנתה אשתו כי כי מה לו להבעל עם מי זנתה הלא עכ"פ אסורה היא לו וא"כ למה יפרסם הנואף את עונו בחנם וכבר אמרו ביומא דף פ"ו ע"ב בחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וגם חציף מאן דמפרש חטאיו. אמנם כיון שמצד הסברא יותר יכנסו דבריו בעיני הבעל כשיראה שמתודה על עצמו בבכי ובאנחה וניכרים דברי אמת ולכן טוב לו שיתודה בצינעא בפני בעל האשה שהוא עתה חמיו ואם יתבייש בזה בפני חמיו טוב לו שיתבייש, ועובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו. וגם נלע"ד שחייב עכ"פ לבקש על עצמו מאת חמיו שהרי עון זה שעבר על אשת איש יש בזה שני חלקי עבירה חלק אחד בינו למקום שעבר עבירה חמורה ובזה מועיל תשובה ויוה"כ. אבל יש בזה חלק שני עבירות שבין אדם לחבירו שהרי גורם לו לאסור אשתו עליו. והרי בעבירות שבינו לחבירו אין יוה"כ ולא תשובה מועיל וצריך עכ"פ לפייסו בדבר שאינו מועיל תשובה והרי אפילו בגזל והשיב את הגזילה צריך ג"כ לפייסו על הצער ק"ו בזה שאי אפשר להכשיר נזקו שצריך לפייסו: ובזה שלא יפרסם בפני בית דין רק בפני בעל האשה ממילא יצאנו גם ידי חובת כבוד המשפחה כי אין כאן פגם כיון שמזכיר מעלתו במכתבו שהבעל כבר הוא זקן ובא בימים ולא יהיה להוט לישא אחרת אף אם זו אסורה לו, ולגרש את הזונה אינו מחויב עפ"י הדין ורשאי להחזיקה בביתו ואינו חשוד שיבוא עליה באיסור שכיון שזנתה מאוסה היא בעיניו. וכמבואר בא"ה סי' קי"ז סוף סעיף א' בהג"ה. והב"ש שם סק"ח פסק דאפילו בלא עדים רשאי להחזיקה בביתו. ואין לומר דכל זה אם בודאי זנתה דהיינו בשני עדים אבל כאן שלא אמר לו רק ע"א א"כ אינו ודאי לו שזנתה ודמי לסוטה שצריכה ב' עדים שישמרו שלא יבא עלי' בדרך וכמבואר בב"ש שם. אמנם אין הנדון דומה דסוטה עכ"פ אסורה לו שהכתוב אסרה על הספק כודאי ולהבעל אינו ברור שזנתה ולכן צריך ב' עדים שלא יבא עליה באיסור, אבל בנדון דידן א"צ עדים ממ"נ אם מאמין לדברי העד כבי תרי א"כ ברור לו שזנתה ומאוסה היא לו ואינו חשוד לבא עליה ואם אתה אומר שהדבר ספק לו ואינו מאוסה א"כ ממילא מותרת לו עפ"י הדין. ולכן הדבר פשוט שרשאי להחזיקה בביתו ולדעת הב"ש אינו צריך אפילו עדים. אמנם זה פשוט שלא יתיחד עמה בחדר שזה דומה לאש בנעורת וא"כ אין אדם שירגיש בדבר ואין כאן שום פגם: והנה מה שביקש מעלתו ממני לסדר לבעל תשובה זה תשובה על עונו והזכיר שהוא אדם חלוש מאוד לא יסבול קושי התעניתים וסיגופים גם הזכיר נפלאות מהתמדת לימודו יומם ולילה ואינו שח שיחה בטילה כלל ואינו שוכב בלילה במטה כלל. הנה הקשה לשאול ממני דבר קשה שאיני רגיל להשיב לשואל ממני שאלה בדבר שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמ' והפוסקים כי לא מצינו בכל התלמוד מספר התעניות ימים חרוצים וקצובים לכל חטא ואשמה כפי חומר העון. הן אמת שצום כתיב בפסוק בנביאים לצורך התשובה שובו עדי בצום וגו'. אמנם הגבלת מספר התעניתים לא נתפרש לא בכתוב ולא בגמרא רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנוים על סברות כרסיות בלי שורש, וספר אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל. ומצינו בזה הרבה חומרות והרבה קולות ולכן קשה עלי להשיב בזה, וביחוד אחרי רואי שהבעל תשובה עצמו הוא צורבא מרבנן יסדר הוא לעצמו הלא כל ספרי המוסר והתשובה מצויים ביד כל אדם. אמנם אחרי אשר מעלתו מפציר בזה והאיש הוא צורבא מרבנן ואיש חלוש לכן לא אמנע מלדבר קצת בזה. והנה עונו גדול מנשוא מצד חומר העון עצמו עון אשת איש ובפרט שהתמיד בחטא זה שלש שנים רצופות והיה עמה בבית ושכיחא לי' בודאי שאין מספר לרוב פעמים שבא עליה ולא יספיקו לו שנות מתושלח למספר התעניות בתשובת המשקל לפי תשובות הרוקח שדבריו דברי קבלה ואין לדמות דבריו לדברי האחרונים. ומה שהמציא בעל קנה חכמה תקנה לשבים שדי אם יעשה תשובת המשקל על אותה עבירה שלש פעמים דבר זה אין לו יסוד ואטו מי שעבר עבירה שיש בה מלקות כ' פעמים והתרו בכל פעם מי סגי לו בג' פעמים מלקות והלא הב"ד מלקין אותו לפי מספר ההתראות ומשנה ערוכה אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת וארישא קאי שהיה שותה כל היום. ומה שלקח סמוכים שבפעם השלישית כבר נכתם עונו בנשמתו מעבר לעבר ואין מקום לחטא הרביעי לחול דבר זה אין לו שחר ואטו בנשמתו לבד פוגם והלא פוגם למעלה וכשארז"ל ותשכח אל מחוללך. ולא עוד לו יהיה כדבריו עון עצמו אינו נמחק וכל אחד רווחא שביק וכאשר שב על הראשונים חלו האחרונים, וכעין שארז"ל במס' שבועות דף כ"ז ע"ב חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דאי משכחת רווחא חייל שאם נשאל על הראשונה חיילא שניה. ואין דרכי לעיין בספרים הללו רק קצת אני זכור מילדותי: אלא שאומר אני כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא וידוי דברים בלב נשבר חרטה בלב שלם התקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא והיינו תשובה שישוב אל ה' וירחמהו, וישוב אל ה' היינו שידבק בו אבל שאר דברים תענית וסיגופים אינם עיקרים. ותדע הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני התלמודים ובכל המדרשים והנביא אומר (יחזקאל י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו וגו' (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו וגו'. וגם זה אין ספק בו בזמן שסנהדרין היה נוהג אם עבר על חייבי מיתות ב"ד אחר ההתראה אף אם שהו עדים ולא באו לבית דין שנים רבות ובין כך עשה זה תשובה והרבה סיגופים ותעניות לאין מספר יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ברוקח ושוב אחר כל התשובה באו עדים לב"ד והעידו הא ודאי שאין הב"ד משגיחין על תשובתו ושורפין וסוקלין לפי עונש החטא, והדבר יפלא כיון שודאי שהתשובה הועילה וכבר סר עונו וחטאתו נתכפרה למה יומת ונקי וצדיק אל תהרוג כתיב. ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין חייבי מיתות עשה תשובה אין בית דין מוחלין לו. אלא ודאי גזירת הכתוב הוא שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן ואין אדם שיומת בב"ד כי יאמר חטאתי והנני שב וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות כדי שיתיירא האדם מלעבור לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת ב"ד. ואי ס"ד שתשובת המשקל הוא עיקר בתשובה א"כ ודאי שנאמר למשה מסיני כל עון ואשמה משקלה ומשקל תשובתה לפי ערכה, ומעתה למה לא יועיל תשובה להציל ממיתת ב"ד ואעפ"כ כל עונשי מיתת ב"ד לא יבוטלו דנחזי אנן אם סיגף עצמו לפי משקלו ובפרט שהרבה סיגופים יש שאין להערים כגון לישב ערום בפני הדבורים וגלגול שלג וכיוצא מהנזכר בספרי התשובה ומי שלא עשה לפי משקלו יומת בבית דין, וגם בתענית אין להערים שאם העדים יבואו תיכף לבית דין יומת שהרי עדיין לא התענה. ואין לומר דאכתי היו בטלים כל עונשי ב"ד משום דבשעת התראה הוא ספק פן יעשה תשובה והוה התראת ספק, הא ליתא דמן הסתם העדים יביאוהו תכף לב"ד, ועוד תינח למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אבל למ"ד שמה התראה וכן קיימ"ל מאי איכא למימר, אלא ודאי שאין לסיגופים ותעניות עיקר מן התורה ועיקר התשובה הוא חרטה גמורה. וזה יכול להיות ברגע אחד ואם אתה אומר שתשובה תציל ממיתת ב"ד בטלו כל דיני מיתות ב"ד: ואף שבארבעה חילוקי כפרה ארז"ל שאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולים ויסורים ממרקים הרי שהיסורים עיקר הכפרה ואי אפשר לגמור הכפרה בלי יסורים. אומר אני הן אמת שצריך יסורים אבל כבר ארז"ל עד היכן תכלית יסורים אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים עיין שלהי פרק יש בערכין, הן אמת שדברי הרוקח דברי קבלה והרי הוא נתן תשובת המשקל, אומר אני שודאי נחוץ הוא לבעל תשובה כדי לשבור לבו הזונה שיוכל להתחרט בלב שלם וכל זמן שלא נשבר לבו אי אפשר להיות החרטה בלב שלם בלי ערמה וכל זה מן הסתם. אבל מי שיוכל לזבוח יצרו ע"י התורה שכבר העידו חז"ל שאם אבן הוא נמוח וגם התורה מתשת כח לזה אני מיקל מאוד בתענית וסיגופים אבל החרטה ושבירת הלב והבכי זה נחוץ מאוד והמרבה בבכי במסתרים משובח. והנה בעיקר התשובה כבר אני רואה באיש הזה דבר גדול שהזכיר מעלתו במכתבו שלא יסף לדעתה מיום חתונתו שנתיה ימים והיה עמה בבית. והנה רז"ל אמרו בשלהי יומא היכי דמי בעל תשובה אמר ר"י שבאתה דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושניה וניצול ממנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו מקום באותו פרק, וזה נתקיים באיש הזה. אמנם עם כל זה לא תזוח דעתו עליו שאף שנתקיים באותה אשה באותו מקום אבל באותו פרק לא נתקיים ולא יתקיים שהרי בשעת החטא היה רווק ועתה יש לו אשה ויש לו פת בסלו, וגם איני יודע אם מה שלא יסף לדעתה הוא מחמת תשובה או אולי היתה אשתו מצוי' ולא היה לו שעת הכושר לחטוא פן תרגיש בהם אשתו: אמנם מה שהזכיר מהתמדת למודו נפלאות וגם שברון רוחו ושמירת פיו ולשונו מדברים בטלים, כבר יש לו יסוד גדול לסמוך עליו. ויקיים וידוי דברים לקיים וחטאתי נגדי תמיד ויתודה ויתחרט. והנה צריך להתודות על חטא קטן אפי' מדברי סופרים שעבר שהרי כיון שזנה עם האשה קודם החתונה היה אסור לישא בתה כמבואר ביבמות ריש פרק נושאין על האנוסה, הן אמת עתה שכבר כנסה לא יוציא כמבואר בהרמב"ם ובש"ע אה"ע סי' ט"ו סעיף י"ג מ"מ תחלת הנשואין עבר אדרבנן וצריך חרטה גם צריך להרחיק חמותו מביתו שלא תבא לביתו כלל שאם תרגיל לבא לבתה צריך לגרש את אשתו לפי דעת הרמ"א שם בסעיף כ"ז וק"ו שלא ידור בבית חמותו. וכבר ארז"ל חתן הדר בבית חמיו וכו' ק"ו זה שכבר נכשל בה: והנה אף שאני מיקל בתעניות וסיגופים ותשובת המשקל לזה האיש אבל פטור בלא כלום אי אפשר בפרט לפי רוב התמדת החטא. והנה התמדת התורה הוא עיקר. אמנם ילמוד דברי תורה שיש בהם ממש, משניות בעומק העיון עם תוס' יו"ט ש"ס ופוסקים ותורה נביאים וכתובים וג"כ ספרי מוסר חובת הלבבות מן אחר שער היחוד עד גמירא ושל"ה במקום שאינו מדבר בנסתרות והלכות תשובה ברמב"ם. וידבק מאוד בשירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה שזה דבר גדול להלהיב בלב האדם אהבת הבורא ב"ה. אבל שאר תפלות ותחנונים אשר חדשים מקרוב דורות מעוטים לפני דורנו ירחק מהם ובאתר דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורי הם שירותיו של דוד שבודאי מועילים, ובכל חצות הלילה ירבה בבכי על החורבן ועל הגלות. והואיל והוא אדם חלש ומתמיד בתורה לא יתענה בקיץ בזמן החום ביותר כמו תמוז כלל רק בערב ר"ח, ושאר ימי הקיץ יתענה בכל שבוע יום אחד מלבד באלול יתענה כל שבוע ב' או ג' פעמים לפי כחו ובעשי"ת יתענה יום ויום ובימי החורף מן תחלת חשוון עד ר"ח ניסן יתענה בכל שבוע שלשה ימים ובתוכם יום אחד שלם לילה ויום. ככה יתנהג שלש שנים רצופות ואם ירגיל לקיים חצות לילה אקום ולא יעבור עליו חצות לילה בשינה ויהיה עומד על משמרתו עד אור היום ולאו דוקא עומד הה"ד יושב רק שלא יבטל מתורה ותהלים מחצות עד אור היום אזי יכול להקל על עצמו קצת מהתעניות ויתענה רק שני ימים בכל שבוע בחורף: יתר סגופים כבר הזכיר מעלתו שאינו שוכב על מטה כלל ודי בזה. ירחיק משחוק שלא ישחוק שלש שנים הללו אפילו שלא ימלא פיו ולשמחה מה זו עושה והוא יתאבל על עונו. לא יסתכל בנשים ויהי שח עינים. כל שלש שנים הללו כל ימי השבוע לא ישתה יין ולא יין שרף ולא משקה המחמם רק טעע עם צוקר יכול לשתות ולפעמים מעט קאפע. בליל העונה רשאי לשתות אף משקים הנ"ל, ואופן עונתו אינני מסדר לו כי אינו רשאי לגזול עונת אשתו וגם לפי מזגו אם הוא חם או קר בטבעו ויסדר לעצמו בגדר האמצעי ואינו ראוי להחמיר על עצמו יותר מדאי במותר לו וכבר אמרו חז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת. ומה טוב שלא יבטל מטבילת קרי. אחר כלות שלש שנים ראשונות בשלש שנים שניות יתענה בחורף ב' וה' ובקיץ יתנהג כראשונות, ורשאי בג' שנים שניות לשכב על מטה מוצעת כרצונו וכפי כחו. ושוב כל ימי חייו יתענה בכל חורף בכל שבוע יום א' ובקיץ ער"ח לקיים וחטאתי נגדי תמיד ובין ר"ה ליוה"כ בימי התשובה יתענה בכל יום: ואחר שהזכיר מעלתו שהוא עתיר נכסין מאוד ירבה בצדקה וחטיך בצדקה פרוק. ומה טוב אם יחשוב תשובת המשקל של הרוקח ואין ספר הרוקח כעת לפני יעיין בעצמו מספר ימי התענית הקצובים שם לאשת איש ואולי גם מספר ימי תענית נדה כי בודאי לא נזהר בה גם בימי נדתה. ויכפיל המספר שלש פעמים לפי דעת הקנה חכמה ומספר הימים שיעלה סך הכל יפדה בצדקה עפ"י חשבון המבואר בא"ח סוף סי' של"ד בעד כל יום סך שנים עשר פשוטים וי"ב פשוטים עולה ח"י צ"ל עפ"י חשבון המבואר שם במג"א ס"ק ל"ד בשם תה"ד וסך הכל שיצורף בחשבון יחלק לצדקה אם אפשר לו בלי הקפדת אשתו, ואעפ"כ יקיים מספר התעניתים אשר קצבתי לו, והוא רחום יכפר עון וסר עונו וחטאתו תכופר: והנה מ"ש שיצרף גם מספר תעניות לעון נדה וכו' הנה זה פשוט שאיסור נדה חל על איסור אשת איש משום דהוה איסור מוסיף מגו דאתוסף איסור נדה לגבי בעלה. אמנם כל זה אם ביאה ראשונה ששכב אצלה הנואף היה בנדתה חל עליו גם איסור נדה אף שאשת איש קדים מ"מ הוי איסור מוסיף אבל אם ביאה ראשונה ששכב אצלה הנואף היתה טהורה מנדתה ואז תכף נאסרה לבעלה משום טומאה ואז אף אם נעשית אח"כ נדה לא חל איסור נדה כלל דאין כאן איסור מוסיף לשום אדם דלכל העולם כבר אסורה משום אשת איש ולבעלה כבר אסורה משום טומאה ואף דאיסור נדה חמור מאיסור טומאה דאיסור נדה הוא בכרת מ"מ אין איסור חל על איסור אף איסור חמור על איסור קל אם אינו לא כולל ולא מוסיף. וא"כ שוב אם שכב הנואף אצלה בביאה שניה בנדתה אינו חייב אלא משום אשת איש ולא משום נדה. ולמימר דאיסור נדה הוי איסור מוסיף מגו דחייל לענין טומאה ואף שבלא"ה כולנו טמאי מתים מ"מ נ"מ לענין כמה חומרות שיש בטומאת נדה לענין משכב ומושב, הנה לבי מהסס בזה דלא מצינו בכל הש"ס איסור מוסיף רק אם ניתוסף איסור או חיוב אבל מה שמטמא אין בו לא איסור ולא חיוב שנחשב זה איסור מוסיף. ולמימר שניתוסף עליו חיוב למאן דסובר הנכנס בזמן הזה במקום מקדש בטומאה חייב כרת דגם קדושת המקדש לא בטיל ומיגו דאיתוסף עליו חיוב נדה לגבי מקדש אתוסף נמי לענין בעילה. הנה גם לענין חיוב טומאת מקדש לא ידעתי שום הוספה שהרי בלא"ה חייב כרת על ביאת מקדש משום טומאת מת. והנה ראיתי בספר כפתור ופרח שהקשה למה לא נקריב תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור ופסחים בזה"ז שהרי מקריבין אע"פ שאין בית ואי משום טומאה והלא קרבן צבור בא בטומאה ותירץ משום שאין אנו יודעים איזה כהן מיוחס. ומעתה כיון שעכ"פ יש כהן מיוחס בעולם ויכולים להקריב פסחים וא"כ אשה זו בפסח יכולה לבא בעזרה ולאכול פסח בטומאה אף שהיא טמאה למת ועכשיו שנעשית נדה מגו דאתוסף איסור לגבי פסח אתוסף גם לענין בעילה, וכ"ז למאן דסובר דקדושת המקדש לא בטל, ועדיין לבי מהסס בזה וצ"ע לדינא: אמנם כל זה להתלמד במקום אחר כגון אם הבועל היה שוגג לענין חיוב חטאת שבזה שייך אין איסור חל על איסור, אבל לענין תשובת השבים ודאי שחייב לשוב על כל האיסורים אף במקום שאין איסור חל על איסור מ"מ על רבוי איסורים מיחשב רשע טפי. ודבר זה מחלוקת התנאים ר' יוסי ור"ש במס' יבמות דף ל"ב ע"ב דקאמר אלא אמר רב מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת וכן כי אתא רבין אמר ר"י מעלה אני וכו' למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, הרי אף דאינו חייב אלא אחת משום אין איסור חל על איסור מ"מ נתוסף רשעו להתגדל ע"י זה לקוברו בין רשעים גמורים וא"כ ודאי בתשובה צריך לשוב על שתיהן. והנה התוס' שם בד"ה בין רשעים גמורים כתבו דר"ש סובר דאעפ"י שיש בעבירה זו שני איסורים מ"מ כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים ע"ש, הרי דלר"ש אין רשעו נתגדל בשביל האיסור השני ממילא א"צ לשוב רק על האיסור הראשון ולר' יוסי צריך לשוב אשתיהן ור"ש ור"י הלכה כר' יוסי:

על אודות בני ביתו ששכחו להזכיר של חג בברכת המזון וחזרו וברכו, וטען על זה המרומם ר' טעביל שו"ב ואמר שפעם אירע לו כן בבחרותו, בבית הרב דק"ב, והורה לו שלא לחזור ולברך: יפה עשו במה שחזרו וברכו, ואין ספק שזה ר' טעביל שכח מרוב הימים עובדא היכי הוי, ומה שאירע לו היה בר"ח ולא בי"ט, וחילוק זה בין י"ט לר"ח מבואר בפרק ג' שאכלו (דף מ"ט) ואין צריך לפנים: ועכ"ז אלו נשאלתי אנכי על ככה, כמדומה הייתי מורה ובא, דכל מרבית ביתו אנשים יחזרו לברך, אבל לא הנשים והבנות:

דִּינֵי נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָה, וּבוֹ י"ט סְעִיפִים: כָּל הָאוֹכֵל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו "הַמּוֹצִיא" — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם טֻמְאָה, לְפִי שֶׁסְּתָם יָדַיִם שֶׁהִסִּיחַ מֵהֶם דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירָתָן הֵן שְׁנִיּוֹת לְטֻמְאָה, וּפוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עַד שֶׁיִּרְחֲצֵם בַּמַּיִם כְּהִלְכָתָן. וְתִקְּנוּ אַף בַּאֲכִילַת חֻלִּין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, שֶׁיַּרְגִּילוּ לִטֹּל יְדֵיהֶם בְּכָל אֲכִילָה וְלֹא יִשְׁכְּחוּ לִטֹּל לִתְרוּמָה, וְלֹא רָצוּ לְחַלֵּק בֵּין כֹּהֲנִים לְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאֵין אוֹכְלִים תְּרוּמָה. וְגַם עַכְשָׁו שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין תְּרוּמָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה — לֹא בָּטְלָה תַּקָּנָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ לֶאֱכֹל בְּטָהֳרָה. וְלֹא תִּקְנוּ אֶלָּא בְּפַת, לְפִי שֶׁרֹב הַתְּרוּמוֹת הֵן בְּפַת, שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵין תְּרוּמָה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּדָגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שֶׁנֶּאֱמַר "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְגוֹ'", וְהַדָּגָן, שֶׁהוּא ה' מִינֵי תְּבוּאָה, דֶּרֶךְ אֲכִילָתוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ פַּת, וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, הֵם יַיִן וָשֶׁמֶן, דֶּרֶךְ שְׁתִיָּתָן הֵם בִּכְלִי, וְאֵין אָדָם עָשׂוּי לִגַּע בָּהֶם בְּיָדָיו, לְפִיכָךְ, לֹא הִצְרִיכוּ בָּהֶם נְטִילַת יָדַיִם אֲפִלּוּ בִּתְרוּמָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחֻלִּין. וְגַם בְּפַת חֻלִּין לֹא הִצְרִיכוּ אֶלָּא בְּפַת שֶׁרְגִילִין בָּהּ תָּדִיר לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, אֲבָל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין וְלַחְמָנִיּוֹת דַּקּוֹת שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם "הַמּוֹצִיא", לְפִי שֶׁאֵין רְגִילִין לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ח — אֵין צְרִיכִים נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צְרִיכִים לְדָגָן קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁתְּרוּמָתוֹ הִיא מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה וּמְצוּיָה כָּל כָּךְ בַּבַּיִת, לְפִיכָךְ לֹא גָּזְרוּ בִּשְׁבִילָהּ בְּחֻלִּין. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עַל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסָנִין וְלַחְמָנִיּוֹת דַּקּוֹת, כְּשֵׁם שֶׁמּוֹעֶלֶת קְבִיעוּת זוֹ לְעִנְיַן "הַמּוֹצִיא" — כָּךְ מוֹעֶלֶת לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם, שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בֵּינֵיהֶם לְפַת גְּמוּרָה, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבֵעַ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ עַל פַּת גְּמוּרָה, וִיבָרֵךְ גַּם כֵּן בִּרְכַּת "עַל נְטִילַת יָדָיִם": אֲפִלּוּ פַּת גְּמוּרָה, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה בְּלֹא קְלִפָּתָהּ — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁפָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין, שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא מַשְׁקִים וָאֳכָלִים אֲחֵרִים שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ'", וַחֲכָמִים לֹא הִצְרִיכוּ נְטִילַת יָדַיִם בְּחֻלִּין מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה וְלֹא בִּנְגִיעָה, וּפָחוֹת מִכְּבֵיצָה כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאָה — אֵין אֲכִילָתוֹ חֲשׁוּבָה אֲכִילָה לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם. לְפִיכָךְ, יִטֹּל יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ. וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בְּלֹא בְּרָכָה. אֲבָל אִם אוֹכֵל כְּבֵיצָה, אֲפִלּוּ מִפֵּרוּרִין דַּקִּין — יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", שֶׁאַף שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לִכְבֵיצָה לְטֻמְאַת אֳכָלִין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאוֹכֵל וּמַכְנִיס לְתוֹךְ מֵעָיו שִׁעוּר הַנִּקְרָא אֹכֶל אַף לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין — אֲכִילָתוֹ חֲשׁוּבָה אֲכִילָה לְעִנְיַן נְטִילַת יָדַיִם. אֲבָל אִם אוֹחֵז חֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה וְיוֹתֵר וְאוֹכֵל מִמֶּנָּה פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה — יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ אוֹכֵל כְּשִׁעוּר הַנִּקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין: אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, מִכָּל מָקוֹם, אִם אוֹכֵל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, בֵּין שֶׁמְּטַבְּלוֹ עַתָּה, בֵּין שֶׁהָיָה מְטֻבָּל מִקֹּדֶם וְאוֹכֵל כְּשֶׁהוּא מְטֻבָּל וּמְלֻחְלָח שֶׁלֹּא נִתְנַגֵּב — צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁהַמַּשְׁקִים עֲלוּלִים לְקַבֵּל טֻמְאָה יוֹתֵר, שֶׁאֵין צְרִיכִים הֶכְשֵׁר. וְעוֹד, שֶׁאַף מַשְׁקֶה חֻלִּין שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ סְתָם יָדַיִם — נִטְמָא וְנַעֲשָׂה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה, וּמְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים בְּכָל שֶׁהוּא, לְפִיכָךְ הֶחֱמִירוּ בָּהּ יוֹתֵר מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, וְהִצְרִיכוּ נְטִילַת יָדַיִם לְכָל דָּבָר שֶׁמְּלֻחְלָח בְּמַשְׁקֶה, אֲפִלּוּ הוּא מַשְׁקֶה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ תְּרוּמָה כְּלָל, כְּגוֹן מַיִם וּדְבַשׁ, מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמַת יַיִן וָשֶׁמֶן. וַאֲפִלּוּ אֵין מְטַבֵּל אֶלָּא רֹאשׁ הַיָּרָק וְאֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בַּמַּשְׁקֶה כְּלָל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגְּעוּ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אִם מַיִם מְצוּיִין לְפָנָיו בְּתוֹךְ מִיל אוֹ ד' מִילִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס"ג, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְבְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ יֹאכְלֶנּוּ בְּיָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְטֻבָּל וּמְלֻחְלָח בְּמַשְׁקֶה, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל בַּיָּד. אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל עַל יְדֵי כַּף — לֹא גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִגַּע בּוֹ בְּיָדָיו. וּלְפִיכָךְ, אַף אִם נָגַע בְּיָדָיו דֶּרֶךְ מִקְרֶה בְּתוֹךְ הַכַּף — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִשְׁתִיַּת מַשְׁקִין, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּם לִגַּע בָּהֶם בְּתוֹךְ הַכּוֹס, וְלָכֵן אַף אִם בָּא לִגַּע בָּהֶם בְּתוֹךְ הַכּוֹס — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַשּׁוֹתֶה מַיִם בְּיָדוֹ מִן הַנָּהָר, וְכֵן הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ וּשְׁאָר מַשְׁקִין וּמוֹצֵץ אַחַר כָּךְ — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, לְפִי שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּלָל נְטִילַת יָדַיִם לְמַשְׁקִין אֶלָּא עַל יְדֵי טִבּוּל אֳכָלִין, וְלֹא בְּעִנְיָן אַחֵר, הוֹאִיל וְעִקַּר דֶּרֶךְ שְׁתִיַּת הַמַּשְׁקִים הוּא בִּכְלִי. וּמִכָּל מָקוֹם, בִּדְבַשׁ עָב וְרָאוּי לַאֲכִילָה, שֶׁרְגִילִים לִפְעָמִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בַּיָּד בְּלֹא כְּלִי (אֶלָּא שֶׁהוּא טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ, שֶׁקָּרוּי מַשְׁקֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר) — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִקַּח מִמֶּנּוּ בְּאֶצְבַּע לֶאֱכֹל בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, כִּי יֵשׁ לוֹמַר: מֵאַחַר שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם לָאֳכָלִין שֶׁטִּבּוּלָן בְּמַשְׁקֶה — כָּל שֶׁכֵּן לַמַּשְׁקִים עַצְמָן אִם אוֹכְלָם בְּיָדוֹ בְּדֶרֶךְ אֲכִילָה, וְלֹא הוֹצִיאוּ מִכְּלַל תַּקָּנָה זוֹ אֶלָּא הַשּׁוֹתֶה בְּיָדוֹ אוֹ בִּכְלִי לְעוֹלָם. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ רֹב הֲמוֹן עַם לִטֹּל יְדֵיהֶם לְכָל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלָם בְּמַשְׁקֶה. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר, שֶׁסָּמְכוּ עַל דַּעַת מִקְצָת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ חֲכָמִים נְטִילַת יָדַיִם לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּטָהֳרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַכְשָׁו שֶׁכֻּלָּנוּ טְמֵאֵי מֵתִים. וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל:

ויש מצריכים נטילה. עבכנה"ג בהגהות הטור אות מ"א שכ' דאע"ג דאינה חובה נהגו להחמיר וליטול ידיו ולא חשבינן לי' כיוהרא עיי"ש ור"ל דמבואר באו"ח סי' קנ"ח סעי' ד' הנוטל ידיו במקום שא"צ הרי זה מגסי הרוח עיי"ש והיינו דדוקא כשנוטל ידיו לתוספות קדושה זה הוי יהורה ואסור אבל בעושה מחשש איסור הרי זה משובח:

פֶּרֶק ח [דִּינֵי שִׁעוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה וּבוֹ י"א הֲלָכוֹת] בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה בֵּין שֶׁל אֳכָלִין בֵּין שֶׁל מַשְׁקִין — צְרִיכִים שִׁעוּר, שֶׁאֵין מְבָרְכִין אוֹתָהּ אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל כַּשִּׁעוּר הָרָאוּי לִהְיוֹת נִקְרָא אֲכִילָה וְלֹא טְעִימָה, אוֹ שָׁתָה כַּשִּׁעוּר הָרָאוּי לִהְיוֹת שְׁתִיָּה. וְאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת, וְאֵין שְׁתִיָּה פְּחוּתָה מֵרְבִיעִית הַלֹּג, שֶׁהוּא בֵּיצָה וּמֶחֱצָה בִּקְלִפָּתָהּ. וַאֲפִלּוּ שׁוֹתֶה מַשְׁקֶה חָרִיף וְחָזָק שֶׁדֶּרֶךְ כָּל אָדָם לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ מְעַט כְּמוֹ יֵין שָׂרָף — אֵין הֲנָאַת שְׁתִיָּתוֹ חֲשׁוּבָה אִם אֵין בָּהּ שִׁעוּר שְׁתִיַּת כָּל הַמַּשְׁקִים שֶׁהוּא רְבִיעִית. וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל יַיִן אִם מְבָרְכִים אוֹתָהּ עַל כַּזַּיִת. וְטוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת אֶלָּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אוֹ רְבִיעִית. אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר שָׁתָה כַּזַּיִת וְאֵין לוֹ כְּדֵי רְבִיעִית — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו.

יש מדקדקים לנגב את ידיות הנטלה מכל רטיבות, מפני שלדעתם כשיקח אדם את הכלי לנטילה, ייטמאו המים שעל הכלי מידיו, ולאחר שייטול את ידו הימנית, ויחזור לאחוז בידית כדי ליטול את יד שמאל, תחזור היד הימנית ותיטמא מן המים הטמאים שעל הידית. וכדי למנוע את טומאת המים שעל הכלי, מנגבים את ידיות הכלי ממים (פת"ש ושלחן שלמה). אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שאין צריך לנגב את הכלי לפני הנטילה. משום שכל הזהירות ממגע יד לא נטולה היא רק לגבי המים שעל הידיים בעת הנטילה עצמה.

לדעת רש"י והרא"ש ועוד הרבה פוסקים, מי הנטילה צריכים לשטוף את כל האצבעות עד מקום חיבורן לכף היד, אבל את כף היד אין צריכים לשטוף. לעומת זאת, לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד פוסקים, חיוב הנטילה כולל את כל כף היד, מקצות האצבעות ועד למקום חיבורה של כף היד לזרוע. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שכן מצוות הנטילה מדברי חכמים, נפסק להלכה, שראוי להחמיר וליטול את כל כף היד עד למקום חיבורה לזרוע. מפני שמבואר בתלמוד (שבת סב, ב), שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו, שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך, ראוי להדר לשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע או"ח קסא, ד, ועי' באו"ה). אמנם בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה וליטול את האצבעות בלבד עם ברכה (משנה ברורה קסא, כב).

צורת נטילת ידיים לסעודה שאלה: כמה פעמים, ובאיזו צורה, צריך לשפוך מים על כל יד לפני אכילת לחם? תשובה:

והרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"ג) כתב, שחייבין בנטילת ידיים של מים אחרונים, שמא יש בפת מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית. והטור (או"ח סי' קפ"א) פסק שצריך גם בזמן הזה ליטול מים אחרונים, ואמנם הביא בסוף גם את דעת התוס', שלא נהגו כן בזמן הזה. וכן פסק השו"ע (סי' קפ"א סעי' א'). ועוד פסק שם (סעי' י') שגם הנוהגים שלא ליטול מים אחרונים, מי שהוא אסטניס ונוטל ידיו אחר הארוחה צריך לעשות כן קודם ברכת המזון. ובעניין זה נשים יותר זהירות מאנשים בנקיות ידיהן. [הערה 93] [וכך היה המעשה רב בבית מרן הרב זצ"ל שהקפידו מאד גם הנשים ליטול הידים למים אחרונים].

ומעתה, כיון שאנו פוסקים שחובה ליטול ידיו במים אחרונים, אם מטעם מלח סדומית, או מטעם שהידיים תהיינה נקיות לפני הברכה, או מטעמים של הסרת הטומאה שהובאו בקבלה, כל הטעמים הללו שייכים באנשים ובנשים וכולם חייבים במים אחרונים, בין אם נוגעים באוכל ממש, בין אם אוכלים בכף ומזלג, או שאוכלים כריך עטוף בנייר. על כל אכילת לחם – חייב במים אחרונים.