בליל שבת לפני קידוש, ולא מצאתי מקור נאמן, ושאלתי לידידי הרה״ג ר׳ חיים דוד הלד שליט״א בעמח״ס עשה לך רב ומקור חיים, ועוד ספדים, תה אשר השיב לי ואני מעתיק את לשתו. ולהערת כת״ר היכן המקור שהאב בליל שבת לפני קידוש מברך את
ועיין לבא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ה'), שכתב: "ומיהו בשתי סעודות של שבת שמקדש בהם על היין – אינו צריך להזהר בכל זה, כי ברכת היין של קידוש שהוא במקום סעודה פוטרת כל משקין שבתוך הסעודה, וצריך שיכוון בברכת היין של קידוש לפטור כל משקין שבתוך הסעודה". ועיי"ש שתיקן לומר קודם הקידוש "לשם יחוד" לפטור כל מיני משקים שבתוך הסעודה.
from our library copy — not yet checked against the original
תשובה: יתן עיניו בכוס הקידוש, לפחות בתחילת הברכה.
קידוש בישיבה או בעמידה
שאלה ט: בערב שבת אבי (ספרדי) קידש בישיבה. שאלנו אותו על כך, והוא ענה שכך נפסקה ההלכה. מהי ההלכה בנדון?
תשובה: מנהגנו שבליל שבת מקדש מעומד, ובשבת בבוקר – מיושב. ובכל המקרים שותים את היין מיושב.
שיעור שתיית יין
שאלה י: מהו שיעור היין שעל המקדש לשתות?
[הערה 23] כתב הרמ"א (או"ח סי' רע"א סעיף י'): "וכשמתחיל יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב), ובשעת הקידוש בכוס של ברכה, וכן נראה לי וע"ל סי' קפ"ג". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק מ"ט): "היינו דשם מבואר זה שיתן עיניו בכוס של ברכה שלא יסיח דעתו", וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) שמנהגו להסתכל לתוך הכוס בעת שאוחזו בידו, לראות את הפרצוף ואת המצח ביין, ולכוון ש'מצח' בגימטריא 'הצלחה', וכאן שאינו יודע את הברכה יכול לקרותה מתוך סידור כיון שאינו מסיח דעתו מהברכה שבה הוא עסוק, ומ"מ יסתכל בהתחלה משום סגולתו של הבא"ח.
[הערה 24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[הערה 25] כתב השו"ע (סי' רע"א סעי' י'): "ואומר ויכלו מעומד, ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש. הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב (כל בו); ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת". וכתב בכה"ח שם (ס"ק ס"ב): "ובשער הכוונות דף ע' ע"ד כתב דצריך לעמוד בשעת הקידוש. וכן כתב בפרי עץ חיים שער ח"י פרק י"ד מורי ז"ל היה נוהג לומר כל הקידושין מעומד בשבת ויום טוב ואחר כך יושב וטועם מן הכוס של קידוש, עכ"ל", וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק ט"ז סעי' ל"ח-ל"ט).
[הערה 26] כתב כה"ח (סי' רפ"ט ס"ק ד'): "תשב מיושב במקומך ותקבל הכוס בשני ידיך על דרך מה שנתבאר לעיל בקידוש דליל שבת ממש, ואחר כך תאמר מזמור לדוד ה' רועי וכו', ותכוין בראשי תיבות ה' לאורך ימים אל שם יל"י, ותכוין גם כן סופי תיבות ה' לאורך ימים הם בגימטריא ס"ה כמנין אדנ"י, ואחר כך תאמר ושמרו בני ישראל את השבת עד וביום השביעי שבת וינפש, ותכוין לכלול מדת לילה שהוא שמור עם מדת יום שהוא זכור, ואחר כך תאמר פסוק אז תתענג על ה' וכו' כנודע כי בזה הפסוק נרמזו שלש סעודות דשבת כנזכר בספר הזוהר פרשת בשלח ופרשת אמור, ואחר כך תאמר בקול רם דא היא סעודתא דעתיקא קדישא, ואחר כך תאמר ברכת בורא פרי הגפן, ואחר כך תיטול ידיך מעומד כנזכר בסעודת הלילה יעו"ש. שער הכוונות דף ע"ד, פרי עץ חיים שער ח"י פרק ך' ופרק כ"א".
[הערה 27] כתב כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ד): "ואף לדידן שמקדשין מעומד נכון שלא לטעום עד שישב, והטעם דאין ראוי לתלמיד חכם לאכול ולשתות מעומד וכמו שכתב מטה משה סימן תק"ט לענין הבדלה, יעו"ש. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ד'".
[הערה 28] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
from our library copy — not yet checked against the original
ונראה שלזה הי' תיקון מה שישראל מונין ללבנה, והזמן נמסר לישראל למלאות ולחסר ולעבר כבירושלמי בתולה לאחר ג' שנים אין בתולי' חוזרין ונמנו ב"ד לחסר את החודש או לעבר את השנה בתולי' חוזרין, וע"כ גם זמנם הוא למעלה מסדר ומשטרי המזלות, וע"כ שייך גם בהגופים שהם תחת הזמן ענין התחדשות, ובזה יש לפרש דברי המדרש בראשית והפסיקתא א"ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה ולמה נבראת לבנה אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים, והיינו שכל עצמה של לבנה נבראת כדי להעלות את הזמן מתחת השמש להיות ברשות ישראל וכו' כנ"ל, ובזה יש לפרש הלשון קידוש חדשים ולא קביעות חדשים, שקדושה היא הבדלה, היינו שמבדילין את זמן החודש מהיות תחת השמים [השמש] כנ"ל:
from our library copy — not yet checked against the original
ובתלמודין לא רצו להזכיר ענין זה, רק אמרו ברמז דגבא טורא בינייהו. ונראה דרומז גם כן למה שאמרו בהחליל צדיקים נדמה להם כהר. כי אותו דבר מועט של יצר רע, שיש אצלם שצריכים לנצחו, לגודל פחדם מהחטא ומהיצר שלא יחטיאם חס ושלום לעבור שמץ כל שהוא על רצון קונם, הוא אצלם כהר. ורצה לומר דמה שהבדיל ביניהם הוא ענייני טענות של אותו הר הידוע לצדיקים. דר' פנחס בן יאיר חשש עליו, וגרם דנתפס גם הוא, וכמאן דאמר אין מיתה בלא חטא. וזה שאמר רבי בתלמודין, אם בחייהם כך וכו' עיי"ש במהרש"א נדחק. ולפי מה שכתבתי דנפטר, אז שפיר שייך לשון זה דאם בחייהם כך שלא זכה להיות עמו יחד כי היה גדול מיניה, במיתתו על אחת כמה וכמה. והוא היפוך מה שכתוב בירושלמי כנזכר. והא והא איתי, דכפי מה שהיה אז לשעתיה דראה שעלתה לו לרבי פנחס בן יאיר שלא נהנה ממנו מסתמא הדין עמו דהיה גדול אז ממנו, ואם בחייו כל שכן במותו דגדול ממנו. אך לעולם הבא כשיבוא גם רבי לשם אחר שיגיע לשלימות מעלתו, שפיר יזכה להיות עמו. ונראה דגם אחר כך עד פטירת ר' אלעזר ברבי שמעון לא היה עדיין רבי המיוחד בדור בקדושתו, ולא קרו ליה עדיין רבינו הקדוש עד אחר כך בסוף ימיו, אחר שקיבל עליו גם כן יסורין, שהרי אשתו דר' אלעזר ברבי שמעון שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש וכו' (בהפועלים שם) שקראתו חול לגבי ר' אליעזר ברבי שמעון. ודבר שאינו כלל לא נכתב בתלמוד. ועוד שגם הוא הודה לה וקיבל גם הוא עליו יסורין. ונראה לי דגם ר' אליעזר היה מאותו שורש, ושלשתן שהיו גם כן בדור אחד היו ג' ראשונים שבקומת הקדושה שבאותו דור בזמן שהיו שלשתן במעמד אחד בחיים. כידוע דכל קומה כלול מי', והם י' קדושות דתנן בפרק א' דכלים בעולם וכן הם בשנה. דרך משל קדושות שבת ויום הכיפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש הרי ה' קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני. וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות וכדומה הרי ו'. וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח'. וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה. וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל, רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב ומנהג ישראל תורה שהרי אמרו בו בגמרא שם אחר כך הרבה טעמים על שהיה יום טוב. וכולם טעמים למנהג לבד, שהרי לא אמרו שמפני כן צריך לעשותו יום טוב, אלא שבשביל כן נהגו כן. דשורש קדושתו הוא מצד המנהג לבד, ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג, כמו בדברי תורה. והעשירית, הוא הקדושה שיש בכל ימי החול, בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצות, שאין לך יום פנוי מהם. ורגע עשיית המצוה וכל שכן עסק בתורה וכן בתפלה, הוא קדוש לאלהיו ומכניס קדושה באותה שעה. והיא מושכת עמה שאר היום. דכמו דיום אחד בשנה חשוב שנה, כן שעה אחת ביום חשוב יום. וזהו גם כן בכלל שבת של חול, שלא זזה שכינה אאותה שעה שמושיך בה קדושת השבת, וזה המדגירה העשירית הכוללת כל ישראל שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, כמו שהקדושה העשירית במקום הוא ארץ ישראל הכללת לכל ישראל, שכולם נטלו חלק בארץ. ובתלמודין לא רצו להזכיר ענין זה, רק אמרו ברמז דגבא טורא בינייהו. ונראה דרומז גם כן למה שאמרו בהחליל צדיקים נדמה להם כהר. כי אותו דבר מועט של יצר רע, שיש אצלם שצריכים לנצחו, לגודל פחדם מהחטא ומהיצר שלא יחטיאם חס ושלום לעבור שמץ כל שהוא על רצון קונם, הוא אצלם כהר. ורצה לומר דמה שהבדיל ביניהם הוא ענייני טענות של אותו הר הידוע לצדיקים. דר' פנחס בן יאיר חשש עליו, וגרם דנתפס גם הוא, וכמאן דאמר אין מיתה בלא חטא. וזה שאמר רבי בתלמודין, אם בחייהם כך וכו' עיי"ש במהרש"א נדחק. ולפי מה שכתבתי דנפטר, אז שפיר שייך לשון זה דאם בחייהם כך שלא זכה להיות עמו יחד כי היה גדול מיניה, במיתתו על אחת כמה וכמה. והוא היפוך מה שכתוב בירושלמי כנזכר. והא והא איתי, דכפי מה שהיה אז לשעתיה דראה שעלתה לו לרבי פנחס בן יאיר שלא נהנה ממנו מסתמא הדין עמו דהיה גדול אז ממנו, ואם בחייו כל שכן במותו דגדול ממנו. אך לעולם הבא כשיבוא גם רבי לשם אחר שיגיע לשלימות מעלתו, שפיר יזכה להיות עמו. ונראה דגם אחר כך עד פטירת ר' אלעזר ברבי שמעון לא היה עדיין רבי המיוחד בדור בקדושתו, ולא קרו ליה עדיין רבינו הקדוש עד אחר כך בסוף ימיו, אחר שקיבל עליו גם כן יסורין, שהרי אשתו דר' אלעזר ברבי שמעון שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש וכו' (בהפועלים שם) שקראתו חול לגבי ר' אליעזר ברבי שמעון. ודבר שאינו כלל לא נכתב בתלמוד. ועוד שגם הוא הודה לה וקיבל גם הוא עליו יסורין. ונראה לי דגם ר' אליעזר היה מאותו שורש, ושלשתן שהיו גם כן בדור אחד היו ג' ראשונים שבקומת הקדושה שבאותו דור בזמן שהיו שלשתן במעמד אחד בחיים. כידוע דכל קומה כלול מי', והם י' קדושות דתנן בפרק א' דכלים בעולם וכן הם בשנה. דרך משל קדושות שבת ויום הכיפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש הרי ה' קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני. וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות וכדומה הרי ו'. וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח'. וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה. וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל, רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב ומנהג ישראל תורה שהרי אמרו בו בגמרא שם אחר כך הרבה טעמים על שהיה יום טוב. וכולם טעמים למנהג לבד, שהרי לא אמרו שמפני כן צריך לעשותו יום טוב, אלא שבשביל כן נהגו כן. דשורש קדושתו הוא מצד המנהג לבד, ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג, כמו בדברי תורה. והעשירית, הוא הקדושה שיש בכל ימי החול, בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצות, שאין לך יום פנוי מהם. ורגע עשיית המצוה וכל שכן עסק בתורה וכן בתפלה, הוא קדוש לאלהיו ומכניס קדושה באותה שעה. והיא מושכת עמה שאר היום. דכמו דיום אחד בשנה חשוב שנה, כן שעה אחת ביום חשוב יום. וזהו גם כן בכלל שבת של חול, שלא זזה שכינה אאותה שעה שמושיך בה קדושת השבת, וזה המדגירה העשירית הכוללת כל ישראל שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, כמו שהקדושה העשירית במקום הוא ארץ ישראל הכללת לכל ישראל, שכולם נטלו חלק בארץ.
from our library copy — not yet checked against the original
ובעבור כי הבנת דבר זה קשה איך יצוייר שיכלה העולם אל דבר שאינו לא ריקות ולא מלוי, וכן איך יצוייר משך קודם בריאת עולם בלי קודם ומתאחר כמו שהוא בסדר הזמן הנמצא היום, על כן אמרו רבותינו ז״ל לא ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, כי מה למעלה ומה למטה ירמוז על מה שהוא חוץ לעולם, ומה לפנים ומה לאחור ירמוז על המשך שהוא קודם בריאת העולם ואחר העדרו, ויאמר שלא ישאל אם יפול בו קודם ומתאחר אם לאו. ואל תקשה עלי מאמר רבי יהודה בר׳ סימון שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, שיראה מדבריו אם שדעתו היה שהגלגל קדום כדעת אריסטו, אם שהמשך הבלתי משוער נקרא סדר זמנים, שאין הדבר כן, אלא שלפי שהמובן מן הפסוקים הוא שלא היה סדר היום והלילה נמצא עד היום הרביעי שנתלו בו המאורות, אמר כי מיום הראשון שנברא הגלגל היה מתנועע והיה נמצא סדר היום והלילה קודם יום הרביעי, ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא, ולא נזכר תליית המאורות והכוכבים ברביעי אלא לבאר שמציאותם מתנועעים בתנועות מתחלפות עד שיהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הוא כדי שימשך מהם שפע בעולם השפל בהתחלף מצב ניצוציהם מהארץ, וזהו שבאר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, ויתבאר לפי זה מדברי רבי יהודה ברבי סימון כי הזמן המשוער בתנועת הגלגל נקרא סדר זמנים לא זמן בשלוח, כי המשך הוא הזמן בשלוח שאין בו קודם ומתאחר ולא סדר זמנים אחר שאין בו תנועה. ואל תקשה עלי מאמר רבי יהודה בר׳ סימון שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, שיראה מדבריו אם שדעתו היה שהגלגל קדום כדעת אריסטו, אם שהמשך הבלתי משוער נקרא סדר זמנים, שאין הדבר כן, אלא שלפי שהמובן מן הפסוקים הוא שלא היה סדר היום והלילה נמצא עד היום הרביעי שנתלו בו המאורות, אמר כי מיום הראשון שנברא הגלגל היה מתנועע והיה נמצא סדר היום והלילה קודם יום הרביעי, ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא, ולא נזכר תליית המאורות והכוכבים ברביעי אלא לבאר שמציאותם מתנועעים בתנועות מתחלפות עד שיהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הוא כדי שימשך מהם שפע בעולם השפל בהתחלף מצב ניצוציהם מהארץ, וזהו שבאר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, ויתבאר לפי זה מדברי רבי יהודה ברבי סימון כי הזמן המשוער בתנועת הגלגל נקרא סדר זמנים לא זמן בשלוח, כי המשך הוא הזמן בשלוח שאין בו קודם ומתאחר ולא סדר זמנים אחר שאין בו תנועה. ואל תקשה עלי מאמר רבי יהודה בר׳ סימון שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, שיראה מדבריו אם שדעתו היה שהגלגל קדום כדעת אריסטו, אם שהמשך הבלתי משוער נקרא סדר זמנים, שאין הדבר כן, אלא שלפי שהמובן מן הפסוקים הוא שלא היה סדר היום והלילה נמצא עד היום הרביעי שנתלו בו המאורות, אמר כי מיום הראשון שנברא הגלגל היה מתנועע והיה נמצא סדר היום והלילה קודם יום הרביעי, ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא, ולא נזכר תליית המאורות והכוכבים ברביעי אלא לבאר שמציאותם מתנועעים בתנועות מתחלפות עד שיהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הוא כדי שימשך מהם שפע בעולם השפל בהתחלף מצב ניצוציהם מהארץ, וזהו שבאר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, ויתבאר לפי זה מדברי רבי יהודה ברבי סימון כי הזמן המשוער בתנועת הגלגל נקרא סדר זמנים לא זמן בשלוח, כי המשך הוא הזמן בשלוח שאין בו קודם ומתאחר ולא סדר זמנים אחר שאין בו תנועה.
from our library copy — not yet checked against the original
ענין שליטת כחות הטומאה בלילה: סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבקר שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דהמע״ה תשת חשך ויהי לילה וכו׳ תזרח השמש וכו׳ יצא אדם לפעלו וכו׳. ואולם כל הענינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשרשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדריגותיהם וכמ״ש בח״א ע״ש. וצריך שתדע שאעפ״י שע״ד כלל נאמר שהלילה היא זמן שליטת הכחות האלה הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה אך בחצות הילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית׳ בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע וענפיהם נגרשים ממקום הישוב ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות: ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטות כחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה צריך שיהיה העולם בחקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היותו ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק א׳ שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו. והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם ויהיה חלק אחר שיטול ממנו השליטה ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאיות חזקים שהם האור והחשך נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בח״א ונתן להם חלק בזמן והיינו היום והלילה ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגירושם והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמ״ש: ענין שליטת כחות הטומאה בלילה: סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבקר שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דהמע״ה תשת חשך ויהי לילה וכו׳ תזרח השמש וכו׳ יצא אדם לפעלו וכו׳. ואולם כל הענינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשרשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדריגותיהם וכמ״ש בח״א ע״ש. וצריך שתדע שאעפ״י שע״ד כלל נאמר שהלילה היא זמן שליטת הכחות האלה הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה אך בחצות הילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית׳ בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע וענפיהם נגרשים ממקום הישוב ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות: ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטות כחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה צריך שיהיה העולם בחקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היותו ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק א׳ שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו. והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם ויהיה חלק אחר שיטול ממנו השליטה ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאיות חזקים שהם האור והחשך נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בח״א ונתן להם חלק בזמן והיינו היום והלילה ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגירושם והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמ״ש: ענין שליטת כחות הטומאה בלילה: סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבקר שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דהמע״ה תשת חשך ויהי לילה וכו׳ תזרח השמש וכו׳ יצא אדם לפעלו וכו׳. ואולם כל הענינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשרשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדריגותיהם וכמ״ש בח״א ע״ש. וצריך שתדע שאעפ״י שע״ד כלל נאמר שהלילה היא זמן שליטת הכחות האלה הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה אך בחצות הילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית׳ בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע וענפיהם נגרשים ממקום הישוב ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות: ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטות כחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה צריך שיהיה העולם בחקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היותו ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק א׳ שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו. והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם ויהיה חלק אחר שיטול ממנו השליטה ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאיות חזקים שהם האור והחשך נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בח״א ונתן להם חלק בזמן והיינו היום והלילה ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגירושם והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמ״ש: ענין שליטת כחות הטומאה בלילה: סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבקר שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דהמע״ה תשת חשך ויהי לילה וכו׳ תזרח השמש וכו׳ יצא אדם לפעלו וכו׳. ואולם כל הענינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשרשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדריגותיהם וכמ״ש בח״א ע״ש. וצריך שתדע שאעפ״י שע״ד כלל נאמר שהלילה היא זמן שליטת הכחות האלה הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה אך בחצות הילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית׳ בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע וענפיהם נגרשים ממקום הישוב ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות: ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטות כחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה צריך שיהיה העולם בחקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היותו ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק א׳ שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו. והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם ויהיה חלק אחר שיטול ממנו השליטה ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאיות חזקים שהם האור והחשך נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בח״א ונתן להם חלק בזמן והיינו היום והלילה ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגירושם והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמ״ש:
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Wine for the Four Cups