Halachaהלכה

Three Opinions on Salting Meat Not for Consumption

The Talmud and Rishonim debate whether meat salted together with another piece when not intended for eating transfers flavor or prohibition between them. Rashi, Rabbeinu Yaakov, and Rabbeinu Tam offer distinct approaches to this case, recorded in the Beit Yosef's analysis of Yoreh De'ah 82, with later authorities debating the practical stringency or leniency of each view.

כל זמן שטרודים בפליטה אינן בולעין

11 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The passages before us do not actually reconstruct the three-way dispute among Rashi, Rabbeinu Yaakov, and Rabbeinu Tam over salting meat with no intent to eat it that the question asks about in siman 82 of Yoreh De'ah; the Beit Yosef passage keyed to that siman (Beit Yosef, Yoreh De'ah 82:6-7) in fact addresses a completely different subject — the halachic signs (simanim) that render a bird kosher, debating whether one sign suffices or whether the Geonim required specifically a peelable gizzard — and says nothing about salting meat.

What the Gemara and its commentators here do take up is a related but distinct scenario: salting kosher slaughtered meat together with non-kosher tereifa meat in the same vessel, where Chullin 112b records Rava's ruling that the extra letter in "these are the unclean to you" forbids not only the forbidden flesh itself but also its brine, gravy, and congealed drippings, so that the kosher piece becomes prohibited through absorbing that brine during salting. Rashi on Chullin 112b:5-6 explains this as a function of the drashah on the pasuk forbidding the tereifa's brine and gravy, and Tosafot on Chullin 112b:4 analyzes, citing Rabbeinu Tam's position, whether pieces salted in sequence one atop another, each still absorbing while the one below is still expelling, are rendered forbidden or not — a dispute over the mechanics of salting, but concerning salting meat together with forbidden meat, not salting meat with no intention to eat it.

The codified halachah on salting together with disqualified meat appears in Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 69:11, which records a dispute (via the Rema's gloss) over whether a piece salted alongside improperly-processed meat remains forbidden even where there is sixty-fold dilution, and rules leniently only where there is a pressing need such as the honor of Shabbat or guests — again a different fact pattern from the one the question poses.

Separately, Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 69:89 does identify a genuine three-way (in fact four-way) split among poskim, but it concerns how to define Shmuel's requirement in Chullin that meat be salted "well, well" to expel its blood — whether that means salting on both sides, salting over the whole surface, salting until the meat becomes unfit to eat because of the salt, or salting for the time it takes to walk a mil — not a dispute attributed to Rashi, Rabbeinu Yaakov, and Rabbeinu Tam about salting meat one does not intend to eat.

Related secondary discussions in Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 69:218, Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 70:43, and Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 69:79 likewise treat side questions of salting technique — meat that sat three days before salting, meat salted after already being salted and dried, and the risk of fine salt dissolving into water — none of which address the specific three-opinion dispute the question names.

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 52:101 does record a set of three opinions from the Gemara regarding salt, but these concern the laws of cooking (bishul) on Shabbat — whether salt cooks easily even in a secondary vessel, cooks only in a primary vessel like a spice, or is hard to cook like beef and requires direct fire — a wholly different halachic area than salting meat for kashering purposes, and it does not bear on the question asked.

Source 1 · Chazal

Verified

Chullin 112b

חולין קי״ב ב — ד"ה רַב מָרִי בַּר רָחֵל אִימְּלַח לֵיהּ

Chullin 112b:5-6

The Talmudic sugya discusses meat that was salted together with a forbidden item and establishes the conceptual and practical framework for the later dispute among Rishonim about whether salting is treated like cooking and whether the item was salted for consumption.

רַב מָרִי בַּר רָחֵל אִימְּלַח לֵיהּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה בַּהֲדֵי בְּשַׂר טְרֵפָה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: ״הַטְּמֵאִים״ – לֶאֱסוֹר צִירָן, וְרוֹטְבָן, וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן.

The Gemara relates: Meat of a slaughtered animal was salted for Rav Mari bar Raḥel together with prohibited meat of an animal that had a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa], in a perforated vessel, as meat is generally salted. He came before Rava to ask whether the kosher meat was prohibited, as perhaps it would not have absorbed flavor from the non-kosher meat while itself expelling blood. Rava said to him: When the verse states, with regard to forbidden foods: “These are the unclean to you” (Leviticus 11:31), the added definite article serves to prohibit not only their flesh but also their juice emitted by salting, and their gravy, and their spices with which they are cooked. Even while the kosher meat is emitting its blood, it still absorbs the juices of the non-kosher meat, which are absorbed more easily than blood.

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Rishonim

Verified

Rashi on Chullin 112b

רש"י על חולין קי״ב ב — ד"ה אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר

Rashi on Chullin 112b:5-6

Rashi’s commentary on the sugya concerning a forbidden piece salted with permitted meat; this is one of the principal textual bases for the first opinion in the dispute discussed by the Tur and Beit Yosef.

אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה - ובכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר וקמיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדלמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינן בולעין ושניהם נחין יחד מפליטתן ה"נ לא שנא או לא: אמר ליה הטמאים - ה"א יתירא דגבי הטמאים לכם בכל השרץ (ויקרא יא): לאסור צירן ורוטבן וקיפה - פירמא בשר ותבלין הנקפה בשולי הקדירה וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטרפה שהוא נוח ליבלע מן הדם:

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Rishonim

Verified

Tosafot on Chullin 112b

תוספות על חולין קי״ב ב — ד"ה ודגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי

Tosafot on Chullin 112b:4

Tosafot’s discussion of salting and absorption in the case of forbidden and permitted meat records the reasoning associated with Rabbeinu Tam and the other Tosafist approach to the case.

ודגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי - פירש בקונטרס אבל בשר ובשר כמו שזה שוהה לפלוט כך זה שוהה לפלוט ושניהם פולטין יחד וכל זמן שתחתון טרוד לפלוט אינו בולע וכמו כן פירש בסמוך (לקמן חולין דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא דמסיק אלא לא שנא ופירש בקונטרס ל"ש ומותר דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה ולפירושו תימה כשמולחין הרבה חתיכות יחד זו אחר זו ומניחין שניה על הראשונה וכן שלישית וכן רביעית אפילו יש כמה חתיכות אע"פ שהראשונה גומרת פליטתה תחלה ופשטיה דאלא לא שנא (נמי) משמע (שמותר למלוח כל אחד ואחד בפני עצמו וכן מפרש ר"ת אלא לא שנא) שאע"פ שהתחתון פולט תחלה אינו נאסר ולמה מותר כיון שפליטת התחתון קודמת ונראה דהיינו טעמא משום דדם מישרק שריק במליחה כמו בצליה וכי היכי דשרי בצלי בשרא עלוי בשרא אפילו לכתחלה אע"פ שכלה תחלה פליטתה בצד התחתון של צד האש משום דמשרק שריק הוא הדין נמי במליחה דשרי כה"ג ודגים דוקא משום דרפו קרמייהו אסירי משום דרכיכי ונבלע הדם בתוכן ולא שריק מינייהו ומיהו היכא דאיכא גומות בצד עליון של תחתונות דלא מצי שריק קשה למה יהא מותרין דמעשים בכל יום שמוצאין גומות [בחתיכות] התחתונות מלאות ציר ונוהגין בדבר היתר וי"מ משום דפליטת ציר מושכת הרבה אחר פליטת הדם וכל זמן שמושך פליטת הציר פולטות מה שבולעות מן העליונות אחר פליטת דמן ומה שנמצא בגומות ציר הוא ולא דם אבל בדגים אין לומר כן לפי שפליטת דם העופות מושכת אחר פליטת ציר הדגים וה"ר יוסף מאורלינ"ש היה אומר לפי שפליטת הדגים נגמר קודם התחלת פליטת העופות לכך אינן פולטין עוד מה שבולעין מן העופות אבל בשר ובשר כיון שלא נגמר פליטת דם תחתון קודם התחלת בליעתה מן העליון אין דרך פליטתה נסתמת דהואיל ופתוח לפלוט לא יסתם עד גמר פליטת החתיכה שעליה וכן אם מלחו שלישית ונתנו על העליונות קודם גמר פליטתה התחתונה פולטת עד שתגמור השלישית פליטתה וכן לעולם כל מה שיתנו עליה תבלע ותפלוט כיון שלא נחה רגע אחת וא"ת נהי דלפי שני הטעמים האלו אין לאסור מחמת פליטת חתיכה העליונה מ"מ נאסור מחמת דם הבלוע במלח שבין חתיכה לחתיכה שנמחה בציר שבגומות אחר פליטת כל הדם והציר דבשלמא בכל חתיכה מלוחה דעלמא אין המלח שעליה אוסרה לפי שמועט הוא הדם הבלוע במלח ואינו יכול עוד לזוז משם כלל אבל כאן שנמחה המלח בציר שבגומא ונעשה צלול היה לו לדם זה לאסור כדי קליפה ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא בשעת פליטה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הבשר ויוצא כח המלח עם הדם אי נמי י"ל שהמלח שעל הבשר מעכב הדם הזה מליכנס בבשר ולפי אותן השני טעמים שפירשתי דכל זמן שהתחתונה פולטת ציר בולעת ופולטת דם העליונות עם ציר שלה אז כל זמן שפתוחה לפלוט בולעת ופולטת צריך להמתין לתחתונה עד שתשהה העליונה שיעור צליה שעד אותה שעה אין התחתונה יוצאת מידי דמה ומיהו עדיין י"ל טעם אחר דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אין בולע דם וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה ומכל מקום בשר שבתוך הציר כגון בכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה דאין לו שם כח לפלוט מחמת שהוא שקוע בתוך הציר ובולע והיינו טעמא דשמואל דאמר לקמן (חולין דף קיג.) אין מולחין אלא בכלי מנוקב דאע"ג דעדיין לא גמר הבשר פליטת דמו בולע כדפרישית והיכא דחציה של חתיכה בתוך הציר וחציה בחוץ מה שבתוכו אסור ומה שבחוץ מותר כדפרישית לעיל בפרק גיד הנשה (חולין דף צו:) גבי גדי שצלאו בחלבו והיכא ששהה הבשר במלח כשיעור צליה על דף אחד ואח"כ הושם בגיגית ושהה שם כל הלילה ואחר כך נמצא הכלי מלא מיץ מן המליח שיצא מן הבשר אירע מעשה בביתו של רש"י והשיב דמאחר ששהה הבשר במלח כדי שיעור קודם שהושם בכלי אין המים הנמצאים בכלי מין דם אלא מוחל בעלמא וכן נראה ותדע שאותו המוחל הוא היתר מיד כששהה שיעור צליה הוא מותר להדיחו ולבשלו בקדרה אע"פ שלא נפלט ממנו המוחל היוצא אח"כ ואין לאסור נמי המוחל מחמת המלח שעל הבשר שנמחה בתוכו דאם מכח זה באנו לאסור בשר הנופל באותו מוחל לפי שיש בו רוב מלח שעל הבשר ואין נאכל מחמת מלחו ליחשב כרותח ואוסר את הבשר א"כ גם מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו בתוך הכלי להדיחו שנמחה המלח שעל הבשר במים דמה לי מים מה לי מוחל כיון דשניהם של היתר אלא צריך לומר שהדם שבמלח מתייבש בו ואין בו כח ליבלע בבשר אלא עומד במקומו אע"פ שנמחה בתוך אותו מוחל כמו שפי' גבי אותן גומות שבבשר דמה לי גומא מלאה ציר ומה לי כל הבשר בתוך הציר או מטעם שפסק כח המלח מחמת שהפליט הבשר ולא חשיב כרותח כדפרישית לעיל ומ"מ אין להקל שכבר נהגו העם איסור:

Full text on Sefaria ↗

Source 4 · Acharonim

Verified

Beit Yosef, Yoreh De'ah 82

בית יוסף, יורה דעה פ״ב:ו׳-ז׳ — ד"ה ומ"ש ואם הוא בחזקת שאינו דורס

Beit Yosef, Yoreh De'ah 82:6-7

Analyzes the Tur’s presentation of the case and compares the views of Rashi, Rabbeinu Tam, and Rabbeinu Yaakov, explaining how intent and the purpose of salting affect whether salting creates a transfer of flavor or prohibition.

ומ"ש ואם הוא בחזקת שאינו דורס ויש לו עוד אחד מג' הסימנים איזה שיהיה כ' הרמב"ם שהוא טהור כבר נתבאר ומ"ש אבל ר"ת כתב שאין להתירו בסימן אחד אלא שקורקבנו נקלף וכו' כ"כ הרא"ש וה"ה בשמי וגם הרמב"ם הזכיר סברא זו שאחר שכ' הלשון שהבאתי למעלה כת' אמרו הגאוני' שמסורת הוא בידיהם שאין מורין להיתר עוף הבא בסימן א' אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו ע"כ ומדכתב שאין מורין להתיר וגם מדכתב מעולם לא התירוהו משמע דלענין הדין היו סוברי' כמותו דבאי זה סי' שיהיה מהג' שרי אלא שהם ז"ל מחמת אי זה ספק שנולד להם לא היו רוצים להתיר אלא בקרקבן נקלף שלא נולד להם בו ספק דאם לא כן כך הו"ל לכתוב אבל הגאונים אסרו ביש לו זפק או אצבע יתירה ולא התירו אלא בקרקבן נקלף בלבד ומיהו מדברי ה"ה נראה שלא פירש כן דברי הרמב"ם שכתב כך כתב ר"ח ומן הגאונים האחרים חשש רבינו לדבריהם להחמיר משמע דמדינא אסרו וכ"נ מדברי הרא"ש שכתב אהא דאמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור ר"ח כתב דקבלה בידינו דהאי בסימן אחד דקאמר דהיינו קרקבן נקלף שהוא הסימן החדש הנזכר בגמרא שישנו בפרס ועזניה ולא בשאר עופות טמאים ולפי זה צ"ל דלר"ח מתניתין דקתני וכל שיש לו אצבע יתירה וכו' יש לו כל הסימנים קאמר דמסתמא מחזקינן ליה באינו דורס כיון שיש בי כל שלשה סימנין וכדברי ה"ר משה ב"ר יוסף א"נ ארבעה סימני טהרה מני ואזיל ולא נחת השתא לאגמרי לן בכמה סימני טהרה סגי: וכתבו הגהות מיימון פר"ח שאותו סימן רביעי שאינו אלא או בפרס או בעזניה הוא קרקבנו נקלף דאם קרקבנו נקלף ועוד סימן אחר עמו היה טהור ודאי כי אין לספקו לא בפרס ולא בעזניה ולא בשום עוף טמא וכשהיה עוסק ר"י בעופות קור"ן אחד בא על ישיבתו ומצאוהו קרקבנו נקלף ויש לו אצבע יתירה ואין לו זפק ולפי קבלת ר"ח היה כשר וקשה לומר כן שהרי מסתמא הוא כוס או ינשוף כי יש לו לחיים זקופים כבני אדם כדאיתא בהמפלת (כג.) וכתב במרדכי בסוף פרק א"ט וששאלת על עוף שאין בו מסורת וקרקבנו נקלף בלא סכין ויש לו אצבע יתירה אם מותר הוא לפי דברי התוספות הוא מותר שפירש דקרקבנו נקלף הוא סימן חדש דליתיה בכל י"ט עופות זולתי בפרס ועזניה וכיון דהאי אית ליה שני סימנים ואחד מהם הוא סימן חדש בי"ט עופות ליכא לספוקי דלית בהו סימן חדש אלא תרי מהני שהם פרס ועזניה ובהן ליכא לספוקי דלית בהו אלא חד סימן טהרה מיהו לפירוש ריצב"א דפירש שאינו דורס זהו סימן חדש אז הוא אסור דדילמא מין עורב הוא ונהי דלא חזינן דדריס דילמא לאחר מכן ידרוס דעוף הדורס לאו כל שעה הוא דורס ושלום מאיר בר"ב עכ"ל: ומ"ש רבינו ורש"י כתב שאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת וכו' שם (סב:) אהא דאמרינן תרנגולא דאגמא אסירא חזיוה דדרסה ואכלה כתב מתוך שאין אנו בקיאין בהם נ"ל דעוף הבא לפנינו י"ל שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמרינן לקמן עוף טהור נאכל במסורת ונראה מדברי הרא"ש שכך יש להורות וכ"כ בתשובה כלל כ' סימן נ"ב וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר וז"ל הרשב"א בת"ה כל עוף שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף ביד בידוע שאינו דורם שאר עופות הבאים במקצת סימנים אלו יש מהם מותרים ויש מהן אסורים ולפיכך אין נאכלין אלא במסורת. ומה שכתב רבינו בשם הרז"ה כתבוהו הרא"ש והרשב"א והר"ן וה"ה ונראה שכולם מסכימים לקבלתו וכ"פ הרשב"א בת"ה וכולם כתבו או כף רגלו רחב דמשמע דבחד מהני תרי סימנים סגי ולפי זה יש לתמוה למה כתב רבינו וכף רגלו דמשמע דתרוייהו בעינן אח"כ מצאתי כתוב על שם תשובת הרשב"א (סימן רי"ב) מה שאמרת שאמר הגאון ז"ל דכל עוף שחרטומו רחב ויש לו פאטה אינו דורס וטהור ושאלת אי סגי חד מהני ב' סימנים או בעינן שיהא לו שניהם זה לא ראיתי לגאון אלא שהרז"ה כתב שכך היתה קבלה מהזקנים ולא מצאתי לו עיקר משום מקום ומה שאין לו מקום מה אדון עליו עד שנשמע מפי המקובל במה היתה קבלתו עכ"ל ונראה מתשובה זו שעיקר הגירסא היא וכף רגליו בוי"ו וכמ"ש רבינו וכתב רבינו ירוחם ולפי זה הסי"ג ואיניה המקוננות בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינו דורס וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו היתר ויש מקומות שנוהגים בו איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה ואין זה טעם כי גם אותו שאנו קורין עורב אין בו סימנים שאז"ל שנראה מן ההלכה שאין לו זפק וזה יש לו זפק וכן נשר שקורין אגיל"א יש לה אצבע יתירה ולפי חז"ל נשר הכתוב בתורה אין לו שום סימן טהרה וכן עוף שיש לו לסתות כמו אדם אנו סוברים שהוא קריא וקיפופא הכתוב בתורה ואנו מוציאין לו אצבע יתירה ולא סימן טהרה אחר ולפי סוגית הגמרא נראה דכ"א עופות טמאים יש להם ג' סימני טהרה וכן נץ שאנו קורין אישפרו"יר איגאו"ילן אין לו כי אם אצבע יתירה ולא סימן אחר וע"כ אין לנו לסמוך על השמות שאין אנו בקיאים בשם העופות עכ"ל והרא"ש כתב בתשובה כלל ך' דין ך' על הסיגוא"יניא שאוכלים אותו במקצת מקומות טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימנים והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא ועוד שיש מיני עופות טמאים שיש להם סימני טהרה הלכך אין לסמוך בעופות על בדיקת סימני טהרה שמצינו בחכמי התלמוד שהיו אוכלים עוף והיו סבורים שהוא טהור שמצאו לו סימני טהרה ואח"כ אסרוהו ודע כי אני לא הייתי אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת והא דאמרינן עוף טהור נאכל במסורת בעוף שאין אדם מכיר אותו אבל עוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא לא יאכל ע"פ מסורת אחרים הפחותים מהם עכ"ל: מסקינן בגמרא (סב.) דסנונית לבנה אי ירוקא כריסה אסירא ואי חיוורא כריסה שריא וכתב הרשב"א בת"ה סנונית הדרה בבתים אם כריסה לבנה מותרת ואם לאו אסורה ובמקומות האלו לא ראינו מי שנהג בה היתר אף בכריסה לבנה וגם רבינו ירוחם כתב סנונית הדרה בבתים טהורה והוא שכריסה לבנה והיא הגילונדרינ"א והעם נהגו בה איסור:

Full text on Sefaria ↗

Source 5 · Acharonim

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 3 נ״ב:ק״א — ד"ה על פי הגמרא ישנן שלוש דעות

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 3 52:101

Rabbi Mordechai Eliyahu presents three opinions: salt cooks even in a kli sheni, cooks only in a kli rishon although it is off the fire, or cooks only directly on the fire like tough beef.

על פי הגמרא ישנן שלוש דעות: מלח הוא דבר קל להתבשל גם בכלי שני. מלח הוא כמו תבלין שמתבשל רק בכלי ראשון אף על פי שאינו על גבי האש. מלח קשה לבשלו כמו בשר השור ומתבשל רק על גבי האש ממש.

View on harav.org ↗

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify

Kiddushin 62aunverified
אמר רבא מילחא גללניתא נהמא דשערי אקישא ובצלי דאמר מר פת פורני חריבה במלח ובצלים קשים לגוף כחרבות.
from our library copy — not yet checked against the original
Shabbat 42bunverified
...אמר ליה אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה, ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבשרא דתורא...
from our library copy — not yet checked against the original
Pesachim 76aunverified
אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו, אבל מלחו אסור, דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל, אמר רבא הא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל, לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מלחו...
from our library copy — not yet checked against the original
Bava Batra 20bunverified
ואמר רב בכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב, ושמואל אמר אפילו מלח, אמר רב פפא ולא פליגי, הא במלח סדומית, הא במלח איסתרוקנית. דאמר רבא עושה אדם שני צבורי מלח ומניח עליהם קורה, שהמלח מעמדת את הקורה והקורה מעמדת את המלח, אפילו מלח איסתרוקנית...
from our library copy — not yet checked against the original
Chullin 105bunverified
אמר רב יהודה בריה דרבי חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, שמלח סדומית יש שמסמא את העינים...
from our library copy — not yet checked against the original
Abarbanel on Torah, Leviticus 11:13unverified
איסור המאכלים שאסרה התורה כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות זהו דעת הרמב"ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף וחלילה לי מלהאמין כן לפי שאם כן היה ספר תורת האלהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלהים ועומק כונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עיף ואין כושל בהם. גם כי יש בריאות אחרות שהזקם מפורסם כאפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בכלל האסורות. וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם כמו אליסו"ר וזולתם ממה שזכרו חכמי הרפואה ולא אסרה התורה אכילתם וכל זה ממה שיורה שלא באה התורה האלהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה ולכן אסרה המאכלים לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח הטומא' המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה שעליה בקש דוד (תהילים נ״א:י״ב) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי ומפני זה אמר יתברך אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם כי בזה היה ענין האטימות והטומא' ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים ותועבה להורות שהיה טעם איסורם מפאת הנפש ולא מפאת הגוף ובריאותו כי היה צריך לשלמות הנפש ובהירותה וזכותה שיתישר מזג הגוף ויהיו מזונותיו מולידים דם זך ומזוקק לא גס ועב ובלתי מיושר כמו שיתילד מן המאכלים האסורים. גם כי היו אז המאכלים האסורים ההם מתיחסים לעובדי ע"א וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר ומן הצאן כמו שזכר הרב המורה ובארצות אחרות אוכלות מאכלות אסורות מפני עבודת אלהיהם ולכך נקראו המאכלים האלה תועב' כמו שנקראת הע"א תועבה. הנה התבאר שהיה איסור המאכלות האלה מפני שלמות הנפש ובריאותה ולא מפאת הגוף והותרה בזה השאלה הח'. ואמנם למה אסר השם אכילת הבשר לגמרי לאדם הראשון והתירה כלה לנח ולבניו לגמרי ועתה לישראל התיר קצתה ואסר קצתה. הנה יתבאר סבתו בסדר ראה אנכי:
from our library copy — not yet checked against the original
Midrash Shmuel on Avot 2:7unverified
ולי נראה כי לפי שהאדם רודף בעניני העוה"ז אחר ד' דברים יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת וכמש"ה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש וכו' וראוי לדייק למה נקט מבקשים לשון בינוני ואח"כ אמר נתנו מחמדיהם לשון עבר. אמנם הכיונה להודיענו איך מדד להם מדה כנגד מדה כל עמה היו נאנחים מבקשים לחם ואין וזה בא עליהם על כי בזמן העבר נתנו מחמדיהם באוכל כלומר במאכל ובמשתה וכל חמדת ישראל היה באוכל לאכול ולשתות. ואמר להשיב נפש לפי שהאדם יש לו נפש ורוח ונשמה והרוח והנשמה חיותם הם המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמאכל והמשתה הוא להחיות ולהשיב נפש הבהמית והחיונית, וז"ש נתנו מחמדיהם באוכל. שאותו האוכל הוא להשיב נפש ולא רוח ונשמה. ועל המין הזה אמר התנא כי מרבה בשר מרבה רמה ואומרו מרבה בשר כלומר שמטבעו הוא חלוש וע"י תענוגים רוצה להרבות בשר זה בוודאי הוא מרבה רמה אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב"ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה וכאלו עתה הוא מרבה רמה כי כל העומד ליעשית כעשוי דמי. ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב כמש"ה והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים וזה כי הם היו ז' וימי השבוע ז' וכל א' יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א' אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפי' יום א' עד שנשאר לכל א' יומו הקבוע לו וז"ש בית איש יומו. ויש מין אחר שרודף בעוה"ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתר ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סחורה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה. דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמוד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה. ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים שעושים לו כשפים. ושמעתי שזו כוונת בעל המסרה שאמר שיש שני ולו במקרא ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות. ויש מי שרודף אחר הכבוד להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו ועל מין זה אמר מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זמה הרי ארבעה דברים רעים וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד' דברים אחרים טובים בעניני העוה"ב והם אלו כנגד אלו ממש כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה כי בזה יהיה מרבה חיים חילוף המרבה בשר שהוא מרבה רמה כי מי שמרבה תורה שנקראת תושיה מרבה חיים כי עץ חיים היא למחזיקים בה והתורה היתה סבה ראשונה מד' דברים שבשבילם ניצולו ישראל בימי המן הרשע וכמו שארז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנאמר ותורה אור ושמחה אלו שבתות ויו"ט וששון זו מילה שנא' שש אנכי וגו' שנאמר על המילה ויקר אלו תפילין שהם יקר כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואפשר לי לומר שהודיענו כאן הזכות שעמדה להם לישראל להנצל מן הצרה הזאת לפי שהחזיקו בד' דברים הללו תורה ושבתות וכו' היא שעמדה להם להנצל ולא בלבד שניצולו אלא ויכו היהודים בכל אויביהם וגו' השונא גדול מן האויב כי האויב אינו אלא בלב והשונא עושה מעשה בפועל ולכן באויבים לא עשו אלא מכת חרב שהרגו אותם בסייף אבל בשונאים עשו משפטי נקמות כרצונם להנקם מהם. אי נמי כרצונם דקאמר קאי על האויבים והשונאים והנרצה לומר שלא נתאכזרו ישראל עליהם יותר מדאי אלא כפי מה שרצונם היה לעשות בהם בישראל עשו ישראל בהם. וכנגד הרודף אחר הממון שהוא מרבה נכסים אמר כי מי שהוא מרבה ישיבות ותלמידיו מנכסיו והוא מפזר ממונו חלוף המרבה נכסים זהו ירבה חכמה כי בצל החכמה בצל הכסף וכאלו החכמה היא שלו וחלוף הדאגה למרבה נכסים יהיה לזה חכמה לשמחו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכנגד הרודף אחר הנשים אמר מרבה עצה מרבה תבונה כי הנשים כל אחת מתקנאת בירך חברתה ועושה לו כשפים כדי שיאהב אותה יותר מחברתה ובכשפים שעושים לו הם מטמטמים את לבו ומטפשים אותו וכשהוא מרבה עצה מרבה תבונה כלומר לא די שאינו מתטפש אלא שהוא מרבה תבונה. וכנגד הרודף אחר הכבוד להרבות לו עבדים ושפחות אמר כי טוב לו ליקח עניים ועניות מבני ישראל ומבנות ישראל העניים והאביונים והם ישרתוהו על דרך מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנת ויהיו עניים בני ביתך כי בזה הוא מרבה לעשות צדקה וגם מרבה שלום בין העניים להקב"ה דכיון שאין להם מזון הם מטיחים דברים כלפי מעלה וכמו שמצינו שהשי"ת כדי להסיר מעליו את תלונת העני צוה להעשיר כשרוצה למשכנו ואמר לו אם חבל תחבל וגו' עד בא השמש תשיבנו לו ונתן טעם ואמר כי היא כסותו לבדה ואין לו עוד אחרת ואמר היא שמלתו לעורו שלא תאמר הרי הוא לבוש חלוק חשוב על בשרו ששוה מאתים ודי לו בחלוק פחות ששוה עשרה ויתן לי זו החלוק החשוב אשר עליו לזה אמר היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו שהוא אדם חשוב ומעונג ואינו יכול ללבוש על עור בשרו הדק והמעונג חלוק פחות מזו ואמר במה ישכב שלא תאמר אקח ממנו הכר והכסת שאינם צריכים אליו ויכול לישן על גבי קרקע לזה אמר במה ישכב הרי הוא רגיל בכך ולא יכול לשכב אלא על הכר והכסת ואמר והיה כי יצעק אלי כלומר ויתקוטט עמי ויאמר למה לא נתת לי עושר אז אהיה מוכרח לשמוע אותו לפי שחנון אני, ועל כן המכניס עניים לתוך ביתו וזן אותם הוא נותן שלום בין העניים לאביהם שבשמים, ואפשר שיהיה זה פי' פסוק והיה מעשה הצדקה שלום, וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום כי גדולה מצות הצדקה עד שהיה מתפאר בה איוב כמ"ש אם אמנע מחפץ דלים הכוונה לפעמים שהיה העני בא לפני שאתן לו ללחם ביתו והיה שואל ממני דינר ואני ידעתי שאין דינר מספיק לו ללחם ביתו ואף שהיה שואל ממני דינר בחפצו היה לשאול ד' או ה' ומפני הבושה לא שאל אלא א' ואני הייתי נותן לו חפצו שהוא מה שבלבו והייתי נותן לו ה' דינרין על דרך תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו שהוא מה ששואל בפיו פשיטא שלא מנעת וכן אמר אם מנעתי עצמי מליתן לו החפץ שבלבו כי הכל נתתי לו ואם עיני אלמנה אכלה אם עזבתי אותה שיתאוו עיניה איזה דבר שלא שלחתי לה כל מאויה, ובענין זה יובן מ"ש התנא מרבה צדקה כי נותן לעני יותר ממה שהוא שואל. ואמר לכל א' מאלו הארבעה הטוב הנמשך אליו ופחח במאי דסליק מינה ואמר קנה שם טוב כנגד המרבה צדקה כי לעולם מי שהוא נדיב ובעל צדקה שמעו הולך בכל המדינות ושמו הטוב יוצא בעולם וז"ש קנה שם טוב, וכנגד המרבה עצה שהוא מרבה תבונה אמר קנה לעצמו כי המרבה נשים הוא מאבד עצמו לדעת שהן בכשופיהן מטמאין את לבו ושכלו ועל כיוצא בזה אמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כלומר שאלו הוא מרבה נשים הרי הוא בזה מסיר את לבבו והוא כנוי אל השכל כי בכשופיהן מטמטמין את שכלו נמצא שמי שלא הרבה נשים רק הרבה עצה והרבה תבונה בודאי שקנה את עצמו ממש. וכנגד המרבה לפזר ממונו להעמיד ישיבת התלמידים אמר שקנה לו דברי תורה כי התורה שלומדים התלמידים מעלה עליו כאלו הוא הלומד אותה הרי שבממונו קונה דברי תורה. וכנגד המרבה תורה שהיא מרבה חיים אמר כי החיים הללו הם חיי העוה"ב עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך וז"ש קנה לו חיי העוה"ב והחיים הנזכרים למעלה מרבה תורה מרבה חיים אין הכוונה על חיי העוה"ז רק קנה לו חיי העוה"ב:
from our library copy — not yet checked against the original
Asara Maamarot, Chakor Din 2:17unverified
כוליה עלמא ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים שהללו אוסרים והללו מתירים וכולם דברי אלקים חיים. והאמת הברור הוא כי כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים ולאמת דבריה לכל שני חלקיה, כי הא דאיפליגו רבנן במצות פריה ורביה פרק הבא על יבמתו. דתנא דידן וחד מתנאי בראי שוין משום בית הלל דבעינן זכר ונקבה, וחד תנא ברא מתני הכי משום בית שמאי, ודא ברירא דמלתא ודאי, דילפינן מבריאתו של עולם דהיינו אדם וחוה, והדוגמא אליהם בשתי אותיות ראשונות של שם הכוללות את כל השם כנודע, ולא נחלקו אבות העולם בכך, ומשרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכם כדלקמן, חד מתני משום בית שמאי דבעו ב' זכרים, והיינו תנא דידן דיליף מבניו של משה שאלמלא כן פירש מן האשה, והנה הדוגמא לדידיה י' ו' שבשם, שהמה מחזירים אחרי האבדה המתבקשת להם, ומבריאתו של עולם לא ניחא ליה למילף, שאין דנין אפשר משאי אפשר. ואיברא קשיא לן עליה אימור דילפת ממשה שאם הוליד ב' זכרים יצא ידי חובתו, שלא יצא באחד מי שמעת ליה דילמא בחד נמי היה פורש? אלא ממשה ליכא למיגמר שפטר עצמו מן המצוה כעוסק במצוה רבתי, דמשום כבוד שכינה פירש מן האשה ודן קל וחומר לעצמו מפרישת הר סיני, והסכימה עמו דעת המקום. ועוד כתיב ואשתך ושני בניה עמה. משום דמלתא יתירתא הות ביה במשה איש האלהים, דכתיב בדברי הימים: בניו יקראו על שבט הלוי. וכמו שיבא. ואיכא תנא ברא משום בית שמאי דבעו שני זכרים ושתי נקבות, לדוגמא שלמה בד' אותיות, ויליף מבריאתו של עולם באופן אחר, שכן אדם וחוה נצטוו בפריה ורביה והולידו קין והבל ואחיותיהם, ומשנהרג הבל ונולד שת כתיב תחת הבל. אלמא בבציר מהכי לא סגי, והשיבו לו בגמרא הודאה בעלמא היא כי שת לי אלהים זרע אחר. ותנא ברא אחרינא משום בית הלל סבר דסגי בחד או זכר או נקבה, וקאמר לשבת בעינן הא איכא, והדוגמא באות י' שהיא זכר תחלה לשם הנכתב, והיא נקבה סופו של שם הנקרא, ולקושטא דמלתא לאו הכי הלכתא, דחד לאו שמיה שבת, דהא אחד רואה וניזוק, וכתיב כי ישבו אחים יחדיו. הא מאי אית לן למימר דקרא דייק דכתיב פרו להוליד זכר שהוא עקר פרי. ורבו להוליד נקבה שאינה אלא לרבייה בעלמא, ותשתלם הדוגמא כדאמור רבנן ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה. ואולם בפירוש אמרה תורה להטות ההלכה למעשה אחרי רבים, כי כל נתיבותיה שלום. אבל לא יחשב שיהיה כזב בדעת היחידים הנדחים, כי אין מדומה שקר ח"ו במה שנאמר בסיני, ובמה שהוא חרות על הלוחות כפי מה שבארנוהו, אדרבה העיון ההוא הכולל השומר אמת לעולם ישפוט לפעולות אדם הנאה והמגונה והכל לפי מעשיו של אותה שעה, כי מה שהיה נאה קודם החטא היות האדם ואשתו ערומים שב מגונה אחר החטא, והוא אם כן הנאה והמגונה בהיותם ערומים כל א' בזמנו דברי אלהים חיים, המושל על ההפכים על חלוף הזמנים. ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה, על מה נחלקו? בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצודקים לכאן ולכאן, הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור לפי מקומו ושעתו, נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת, ולב בית דין מתנה עליהם איזה יכשר הלכה למעשה, ומכאן אתה למד שיש הלכה ולא למעשה, ואינו אלא כדאמרן, וכבר המתקנו סוד בעניני השנון בהאי דקאמר רבי יהושע במסכת ברכות, אין החי מכחיש את החי. ומשם נלמד גם כן לההיא דבכורות, שאלו היה בית המקדש קיים חלקנו בין חבר לעם הארץ שלא נחשדו חברים להטיל מום בקדשים, אבל אחרי החרבן לא חלקנו, וכל דברי חכמים קיימים, וכן מצינו שאכילת הבשר נאסרה לאדם לגמרי חוץ מבשר היורד מן השמים שהיו מלאכי השרת צולין אותו לפניו או בשר תמותת מידו לו לצורך דמן ועורן כדלקמן בחלק הרביעי פרק י"ח. והותרה אכילת הבשר לנח ולבניו לגמרי, ולישראל הותרה קצתה מכלל האסור שנתחדש בקצתה, ולעתיד לבא ה' מתיר אסורים שישלים לקצתה סימני טהרה, וטעמא דמלתא כי האכילה מורה צורך הנאכל והכנתו להתעלות אל האוכל להתעצם בו וגם שלמות האוכל שממנו יצא מאכל, וזה פריו להחזיר הענף שישוב אל השורש, ואולם קודם חטאו של אדם לא היתה אכילתו לתמורת הניתך, שהרי לא היה טבעו מתנגד קצתו לקצתו אלא צווה על האכילה מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת, כמו שנצטוו הכהנים באכילת הקדשים ממינים שונים חוץ מן העולה, ונמצא האוכל חטאת ולא עולה מקיים עשה ולא תעשה באותה האכילה. וכמו שנצטוינו אנחנו באכילת הפסח חוץ מדמו ואמוריו ודומיהם רבים, ונמצינו נהנים באכילתן מזיוו יתברך שאמר ונעשה רצונו והוא נחת רוח לפניו, והיו אמנם עצי הגן מוכנים לפי שעתם בעבודת האדם שצווה לעבדה, איך שיובן אם לשכינה כמו שפרשנו למעלה, אם לנשמת חיים הבאה בפסוקים הקודמים, אף על פי שהפסיק בנתים כמו שפירש זולתנו ונכון הוא. אבל בעלי החיים היו עדיין מחוסרי זמן ובלתי מזומנין לקבל צורת האדם לעוצם שלמותם כראוי אליהם, לקרבת שתופם בחיי ההרגש וההולדה בדומה. ואחרי החטא דכתיב ביה משנה פניו ותשלחהו. לא נשאר בו כח להשלים חסרונן, כטעם עמי הארץ אסורים לאכול בשר, שהם בהמה המה להם, וכל שכן אחרי שהאכילה חוה מעץ הדעת לכל הבהמה חיה ועוף, כדדרשינן מרבוייא דכתיב ותתן גם לאשה. אף על פי שנתקנו אחר כך בשור פר שהקריב אדם הראשון, ובפסיקתא אמרו כי עוף אחד יש וחול שמו שלא רצה לאכול ממנו, והוא חי אלף שנה ובסופם גופו כלה וכנפיו מתמרטים, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים, עליו אמר הכתוב וכחול ארבה ימים. ויש בזה שטה אחרת ממי שסובר שהדבר המושלם בטבעו כל הצורך אינו נאכל, אשר לא ייחל לבן אדם שיפשוט אותו מן הצורה הראשונה להלבישו צורה אחרת, ואמר כי תקון בעלי החיים על מלאת היה מסור לאדם הראשון בשעה שקרא להם שמות, וכבר נתעוררנו על זה במקומו. נמצא שהריגת בעלי חיים לאכול בשר היא לאדם קודם החטא, ואחריו גם כן דבר שאין לו מתירין כלל, עד שקלקלו בעלי חיים כלם בדור המבול, ונח מצא חן, לפיכך נאמר בו כירק עשב נתתי לכם את כל. ולא אמר ככל זורע זרע, כי רמז לו טעם ההיתר ירצה כירק עשב שנשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא, נתתי לכם לאכלה כל רמש אשר הוא חי, לתקן ערוב הכחות שקלקלו בני מינן בהזדקקן לשאינן מינן, וכשפסקה זוהמתן של ישראל פסקה זוהמת בהמתן גם כן, כטעם והכשבים הפריד יעקב. וכן והפלא ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. ותנן התם אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף לכל מילי סוף פרק הפרה. ולעתיד לבא תפסוק הזוהמא מכל הילוד לאמר לאסורים צאו ונבארהו: יד יהודה כוליה עלמין ידעין ומשתבשין במאמר המפורסם לחכמים וכו' - אחר שהזכיר הרב בפ' הקודם ענין הלוחות שהיה הכל ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש חרות עליהן, מבאר עוד על ידי זה את המאמר המפורסם בענין "הללו אוסרים והללו מתירין, שכל דבריהם דברי אלקים חיים". דכוליה עלמא משתבשין בביאורו ומוציאין אותו מפשוטו מפני שקשה להם איך אפשר ששני דברים הסותרים זה את זה יהיו אמתיים, ואמר הרב שהאמת הברור הוא שהענין כפשוטו, כי כן אמרו במשנה (מסכת אבות) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים". והכוונה לכל שני חלקיה ששניהם יתקיימו, כגון מחלוקת הלל ושמאי שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ויש לו סוד למעלה וגם להלכה למעשה כל אחד אמת לזמנו, וזהו סופה להתקיים, שאם עכשיו אמת חלק א' סופה לזמן אחר יתקיים חלק השני, מה שאין כן מחלוקת שאינה לשם שמים כגון מחלוקת קרח אין סופה להתקיים בשני החלקים בשום זמן שבעולם, כי לעולם ולעולמי עולמים משה ותורתו לבדו אמת: כי הא דמצינו גבי מחלוקת החכמים במצות פריה ורביה בפרק הבא על יבמתו - (יבמות דף ס"א ע"ב) - במשנה לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, בית שמאי אומרי' שני זכרים, ובית הלל אומרי' זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם. ובגמרא מאי טעמא דבית שמאי? ילפינן ממשה דכתיב בני משה גרשום ואליעזר. ובית הלל ילפינן מברייתו של עולם. ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר. ובית הלל נמי לילפי ממשה? אמרי לך משה מדעתיה הוא דעביד, דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האשה וכו'. מאי דרש? אמר ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה אל תגשו אל אשה. אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן עאכ"ו, והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. פירש"י ילפינן ממשה שכיון שהיה לו שני בנים פירש מן האשה: מבריית עולם אדם וחוה - משא"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי, אבל הכא מי שיש לו זכרים, נקבות הרבה בעולם. עוד שם תניא ר' נתן אומר בית שמאי אומרי' שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרי' זכר ונקבה. אמר רב הונא מאי טעמא דר' נתן אליבא דבית שמאי דכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל. הבל ואחותו קין ואחותו, וכתיב כי שת לי אלקי' זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ורבנן אודויי הוא דקא מודית. תניא אידך ר' נתן אומר בש"א זכר ונקבה, ובה"א או זכר או נקבה. אמר רבא מ"ט דר' נתן אליבא דב"ש? שנאמר לא תהו בראה. והא עביד לה שבת? פירש"י את קין את הבל. אתין רבויין לומר נקבות היו עמהן. כי שת לי אלקים זרע תחת הבל. אלמא תשלומין בעי ולא בנים בלא שני זכרים ושתי נקבות. מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה או זכר או נקבה ולא מבריית עולם יליף ולא ממשה. לא ברא עולמו לתהו אלא לשבת להיות עסוקי' בישובו של עולם:
from our library copy — not yet checked against the original

Hasidic interpretations of rebuke, repentance, and spiritual repair that illuminate the unique spiritual atmosphere of Shabbos Chazon—the Shabbat before Tishah BeAv. These sources reveal how the mood of mourning and admonition already contains within it the seeds of consolation and cosmic restoration.

View Sources10 sources

Explore more

The Kashrut of Sturgeon: A Halachic Debate Kashrut Laws for Uncertain Food Sources Kasha Alei Preidaschem: Separation From God

Find sources for your own idea