The Rambam defines the commandment of teshuvah (repentance) as a positive mitzvah rooted in biblical verses commanding confession of sin before God. Sources present the essential components—verbal acknowledgment, regret, and abandonment of wrongdoing—and explore teshuvah's transformative power and role in achieving atonement.
גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Rambam (Mishneh Torah, Repentance 1:1-3) roots the mitzvah of teshuva in the requirement of verbal confession, grounded in the pasuk of confession stated regarding one who sins (Vayikra 5:6) and the language of confession found in Bamidbar, which the Rambam repeats as the essential source in Mishneh Torah, Positive Mitzvot 73 and in Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 73.
The Rambam broadens the scope of teshuva beyond sins of action to include character traits such as anger, jealousy, and the pursuit of money and honor, as laid out in Mishneh Torah, Repentance 7:1-5, a formulation echoed in Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef 582:4.
The Rambam ties teshuva to the doctrine of free will, teaching that a person is not predetermined toward righteousness or wickedness but chooses his own path, and that this very freedom is what makes return possible, as he develops in Mishneh Torah, Repentance 5:1-3 and Mishneh Torah, Repentance 6:4.
Chazal's teachings on the power of teshuva to transform intentional sins into merits or unwitting acts (Yoma 86b:3), the way death and Yom Kippur combine with teshuva to atone (Yoma 85b:7 and Yoma 85b:11), and its role in mitigating punishments such as karet (Makkot 13b:2), together form the backdrop the Rambam draws upon in codifying the halachos of teshuva.
Later authorities frame the Rambam's formulation in varied ways: Sha'arei Teshuvah 1:1-2 presents teshuva as a path of divine kindness prepared for sinners, while Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva 2:5 organizes the process into three components—confession, regret, and abandonment—and Shiurei Daas 3 p. 23 cites the Rambam's own definition of complete teshuva as abandoning the sin, removing it from thought, and resolving never to repeat it.
The Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef collection applies the Rambam's rulings practically, noting his instruction to increase charity and good deeds during the Ten Days of Repentance (Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef 582:1) and his definition of the essence of teshuva as abandonment of sin together with regret and a resolution never to return to it (Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef 582:9).
A dispute among later poskim, noted in Responsa Benei Banim, Volume II 25:4, concerns whether the Rambam requires one confessing to specify the sin explicitly, a position he attributes to the Rambam in Hilchot Teshuva against the Shulchan Aruch's more lenient formulation in Orach Chaim 607:2.
Revavos Ephraim (4:141) questions the Rambam's repeated wording that one who does teshuva must abandon his sin and confess, and directs the reader to Sefer Hirhurei Teshuva for further explanation of this apparent redundancy.
Mishneh Halachos (6:325) holds, against the view of the Maharit and the Pri Megadim, that the Rambam derives from the pasuk of confession that the obligation applies to all transgressions, both positive and negative commandments alike.
Tzitz Eliezer (17:28) explains that the Rambam's statement that everyone is obligated to do teshuva follows directly from his preceding point that Yom Kippur is the appointed time for forgiveness and pardon in Israel, thereby creating an added obligation to repent.
ויקרא ה׳
Leviticus 5:6
The Torah states that when a person incurs guilt, 'he shall confess that wherein he has sinned' and bring the appropriate offering. This is the principal biblical source the Rambam cites for the commandment of confession.
וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהֹוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃
יומא פ״ו ב — ד"ה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ
Yoma 86b:3
The sugya analyzes the power and stages of teshuvah, including repentance from fear and from love, the transformation of intentional sins, and the importance of confession. It provides major rabbinic foundations for understanding the Rambam's account of teshuvah's efficacy.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. הֵיכִי דָּמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנִיצַּל הֵימֶנָּה. מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״? כִּדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי — גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֱלֹהֵי זָהָב.
Reish Lakish said: Great is repentance, as the penitent’s intentional sins are counted for him as unwitting transgressions, as it is stated: “Return, Israel, to the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity” (Hosea 14:2). The Gemara analyzes this: Doesn’t “iniquity” mean an intentional sin? Yet the prophet calls it stumbling, implying that one who repents is considered as though he only stumbled accidentally in his transgression. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Reish Lakish himself say: Great is repentance, as one’s intentional sins are counted for him as merits, as it is stated: “And when the wicked turns from his wickedness, and does that which is lawful and right, he shall live thereby” (Ezekiel 33:19), and all his deeds, even his transgressions, will become praiseworthy? The Gemara reconciles: This is not difficult: Here, when one repents out of love, his sins become like merits; there, when one repents out of fear, his sins are counted as unwitting transgressions. § With regard to repentance, the Gemara asks: What are the circumstances that demonstrate that one has completely repented? Rav Yehuda said: For example, the prohibited matter came to his hand a first time and a second time, and he was saved from it, thereby proving that he has completely repented. Rav Yehuda demonstrated what he meant: If one has the opportunity to sin with the same woman he sinned with previously, at the same time and the same place, and everything is aligned as it was that first time when he sinned, but this time he overcomes his inclination, it proves his repentance is complete, and he is forgiven. Furthermore, during confession, one must detail the sin he committed and not suffice with a general admission of sin, as it is stated: “And Moses returned to the Lord and said: Please, this people have sinned a great sin, and have made themselves a god of gold” (Exodus 32:31); this is the statement of Rabbi Yehuda ben Bava. Rabbi Akiva says that the verse states: “Fortunate is he whose transgression is forgiven, whose sin is hidden” (Psalms 32:1), which teaches that one need not detail his sins. But what is the meaning of that which Moses said: “And have made themselves a god of gold” (Exodus 32:31)? It should be understood in accordance with the statement of Rabbi Yannai, as Rabbi Yannai said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the universe, it is the silver and gold that you gave to the Jewish people in abundance, until they said: Enough, which caused them to make a god of gold. Consequently, the phrase: “And have made themselves a god of gold,” is not a description of the sin but an explanation and justification of it.
ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק א י״ב
Sifra, Vayikra Dibbura DeChovah, Chapter 1 12
The midrash expounds the Torah's command to confess sins, developing the requirement that confession be verbal and directed to God. It is part of the halakhic midrashic background for the Rambam's formulation of vidui.
ואם לדין, יש תשובה! אמרו לו: השב! אמר להם, לא אם אמרת במעילה – (א)שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה (ב)צירף את המעילה לזמן המרובה; תאמר בנותר שאין בו אחת מכל אלו?!
מכות י״ג ב — ד"ה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר
Makkot 13b:2
The Gemara discusses the relationship between repentance, atonement, and punishment, including the principle that certain transgressions require additional forms of atonement. It helps clarify why the Rambam distinguishes teshuvah itself from the completion of atonement.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת (יֶשְׁנוֹ) [יֶשְׁנָן] בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, שֶׁאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה מוֹחֲלִין לָהֶן. חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין אֵינוֹ בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, שֶׁאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מוֹחֲלִין לָהֶן. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, אִי הָכִי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת נָמֵי! מַאי אָמְרַתְּ, שֶׁאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה? הַשְׁתָּא מִיהַת לָא עָבְדִי!
Rabbi Akiva says: Those liable to receive karet are included in the category of those liable to receive forty lashes, because if they repented, the heavenly court absolves them of the punishment of karet. Therefore, karet does not absolve them of the punishment of lashes. Those liable to be executed with court-imposed death penalties are not included in the category of those liable to receive forty lashes, as even if they repented, the earthly court does not absolve them of execution; and one is not punished by the court twice for performing the same transgression. The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, if that is so, that one does not receive two punishments for one transgression, those liable to receive karet too should not be flogged. What did you say in response, that if they repented they are exempt from karet, and therefore they are flogged instead? Now, in any event, at the point when they are flogged they have not yet done so, i.e., repented.
יומא פ״ה ב — ד"ה מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין
Yoma 85b:7
Chachmei Bavel state that teshuva atones for minor transgressions, including positive mitzvot and certain negative mitzvot, while suspending punishment for severe transgressions until Yom Kippur; Yom Kippur requires repentance, cannot atone for interpersonal wrongs until the injured party is appeased, and the passage invokes “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” and “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר.
תלמוד בבלי, יומא פה ב
Yoma 85b:11
The Mishnah's dispute is presented: Rabbi says Yom Kippur itself effects atonement, while the Sages maintain that Yom Kippur atones for those who repent but does not atone for those who do not repent. The sugya then distinguishes sins between a person and God from wrongs against another person.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
תנא דבי אליהו רבא, פרק ב
Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:4
The passage presents David’s final words as a plea for complete acceptance through teshuva, so that his example could demonstrate to sinners that sincere repentance is accepted even after a grave transgression, citing “לך לבדך חטאתי.
ד"א ואלה דברי דוד האחרונים אמר לפניו רבש"ע כשם שמחלת לי על עונות ראשונים כך מחול לי על האחרונים לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים. ד"א ואלה דברי דוד האחרונים היו אומרים בעשרים ושתים שנה שנסתלקה רוח הקודש מדוד מלך ישראל בכל יום ויום היה מוריד דמעות ואוכל פתו באפר שנאמר כי אפר כלחם אכלתי וגו' (תהילים ק״ב:י׳) לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים וגו' ונאם הגבר הקם על (שמואל ב כ״ג:א׳). ד"א ואלה דברי דוד האחרונים אלו הן אמר רבש"ע קבלני בתשובה שלימה לפניך כדי שתזכה את הרשעים לעולם הבא ותאמר להם מה דוד מלך ישראל שעשה לפני דבר חמור כיון שעשה תשובה קבלתי אותו בתשובה אף אתם אם עשיתם תשובה. ומנין שאמר דוד בלשון הזה שנאמר לך לבדך חטאתי וגו' (תהלים כא) לכך נאמר ואלה דברי דוד האחרונים.
משנה תורה, הלכות תשובה א׳:א׳-ג׳
Mishneh Torah, Repentance 1:1-3
The Rambam defines the commandment of teshuvah through vidui: when a person sins, he must confess before God, together with the essential elements of abandoning the sin and regretting it. He presents vidui as the explicit commanded act and explains that atonement is linked to repentance and confession.
כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם": שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת: בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
If a person transgresses any of the mitzvot of the Torah, whether a positive command or a negative command - whether willingly or inadvertently - when he repents, and returns from his sin, he must confess before God, blessed be He, as [Numbers 5:6-7] states: "If a man or a woman commit any of the sins of man... they must confess the sin that they committed." This refers to a verbal confession. This confession is a positive command. How does one confess: He states: "I implore You, God, I sinned, I transgressed, I committed iniquity before You by doing the following. Behold, I regret and am embarrassed for my deeds. I promise never to repeat this act again." These are the essential elements of the confessional prayer. Whoever confesses profusely and elaborates on these matters is worthy of praise. Those who bring sin offerings or guilt offerings must also [confess their sins] when they bring their sacrifices for their inadvertent or willful transgressions. Their sacrifices will not atone for their sins until they repent and make a verbal confession as [Leviticus 5:5] states: "He shall confess the sin he has committed upon it." Similarly, those obligated to be executed or lashed by the court do not attain atonement through their death or lashing unless they repent and confess. Similarly, someone who injures a colleague or damages his property, does not attain atonement, even though he pays him what he owes until he confesses and makes a commitment never to do such a thing again as implied by the phrase [Numbers, loc. cit..], "any of the sins of man." Since the goat sent [to Azazel] atones for all of Israel, the High Priest confesses upon it as a spokesman for all of Israel as [Leviticus 16:21] states: "He shall confess upon it all the sins of the children of Israel." The goat sent to Azazel atones for all the transgressions in the Torah, the severe and the lighter [sins]; those violated intentionally and those transgressed inadvertently; those which [the transgressor] became conscious of and those which he was not conscious of. All are atoned for by the goat sent [to Azazel]. This applies only if one repents. If one does not repent, the goat only atones for the light [sins]. Which are light sins and which are severe ones? The severe sins are those for which one is liable for execution by the court or karet. False and unnecessary oaths are also considered severe sins even though they are not [punished by] karet. [The violation of] the other prohibitions and [the failure to perform] positive commandments that are not punishable by karet are considered light [sins]. At present, when the Temple does not exist and there is no altar of atonement, there remains nothing else aside from Teshuvah. Teshuvah atones for all sins. Even a person who was wicked his whole life and repented in his final moments will not be reminded of any aspect of his wickedness as [Ezekiel 33:12] states "the wickedness of the evil one will not cause him to stumble on the day he repents his wickedness." The essence of Yom Kippur atones for those who repent as [Leviticus 16:30] states: "This day will atone for you."
משנה תורה, מצוות עשה ע״ג
Mishneh Torah, Positive Mitzvot 73
In the Rambam's enumeration of the commandments, the positive commandment is to confess one's sins before God when bringing a sin-offering, and by extension confession is required for every transgression. This is the basis for his formulation that the mitzvah's concrete act is vidui.
להתוודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר: "והתוודו, את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ז).
For a person to confess before God for any sin which he has committed. [This applies] when he brings a sacrifice [for atonement] and when he does not bring a sacrifice, as [Numbers 5:6] states: "And they shall confess the sins that they committed."
ספר המצוות, מצוות עשה ע״ג
Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 73
The Rambam identifies the commandment derived from the verse 'They shall confess their sin which they have committed' as confession before God. He explains that confession accompanies repentance and specifies that it consists of verbal acknowledgment of the sin and a request for atonement.
היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. והוא אמרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן, ובעבור שבא זה הצווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שבארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאים הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל והתודו, ועדיין אין משמע ודוי אלא בארץ מנין אף בגלות
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳
Mishneh Torah, Repentance 5:2
The Rambam teaches that human beings possess genuine free choice and are therefore responsible for sin and capable of teshuvah. This philosophical foundation explains why repentance is meaningful: a person is not fixed by fate, nature, or prior behavior.
אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה" וְגוֹ':
משנה תורה, תשובה פרק ד, וראה שם עוד
Mishneh Torah, Repentance 6:4
The Rambam explains that God does not decree that an individual become righteous or wicked, preserving the possibility of moral change. This passage is a key foundation for understanding teshuvah as a genuine human transformation.
וּכְעִנְיָן זֶה שׁוֹאֲלִין הַצַּדִּיקִים וְהַנְּבִיאִים בִּתְפִלָּתָם מֵאֵת ה' לְעָזְרָם עַל הָאֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כז יא) "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ". כְּלוֹמַר אַל יִמְנָעוּנִי חֲטָאַי דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁמִּמֶּנָּה אֵדַע דַּרְכְּךָ וְיִחוּד שְׁמֶךָ. וְכֵן זֶה שֶׁאָמַר (תהילים נא יד) "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" כְּלוֹמַר תַּנִּיחַ רוּחִי לַעֲשׂוֹת חֶפְצְךָ וְאַל יִגְרְמוּ לִי חֲטָאַי לְמָנְעֵנִי מִתְּשׁוּבָה אֶלָּא תִּהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדִי עַד שֶׁאֶחֱזֹר וְאָבִין וְאֵדַע דֶּרֶךְ הָאֱמֶת.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:א׳-ה׳
Mishneh Torah, Repentance 7:1-5
The Rambam calls teshuvah a great gift and describes its transformative power: the penitent becomes separated from the sin, changes identity and behavior, and is beloved before God. He also states that repentance brings Israel redemption and that the Torah promises that Israel will ultimately repent.
הוֹאִיל וּרְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּפִיו מֵחֲטָאָיו וְלִנְעֹר כַּפָּיו מֵחֲטָאָיו כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע" וְגוֹ': כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל א) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים" וְגוֹ' (דברים ל ב) "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" וְגוֹ':
Since free choice is granted to all men as explained, a person should always strive to do Teshuvah and to confess verbally for his sins, striving to cleanse his hands from sin in order that he may die as a Baal-Teshuvah and merit the life of the world to come. A person should not think that repentance is only necessary for those sins that involve deed such as promiscuity, robbery, or theft. Rather, just as a person is obligated to repent from these, similarly, he must search after the evil character traits he has. He must repent from anger, hatred, envy, frivolity, the pursuit of money and honor, the pursuit of gluttony, and the like. He must repent for all [of the above]. These sins are more difficult than those that involve deed. If a person is attached to these, it is more difficult for him to separate himself. In this context, [Isaiah 55:7] exhorts: "May the wicked abandon his path and the crooked man, his designs." All the prophets commanded [the people] to repent. Israel will only be redeemed through Teshuvah. The Torah has already promised that, ultimately, Israel will repent towards the end of her exile and, immediately, she will be redeemed as [Deuteronomy 30:1-3] states: ”There shall come a time when [you will experience] all these things... and you will return to God, your Lord.... God, your Lord, will bring back your [captivity].”
ספר החינוך שס״ד — ד"ה מִצְוַת וִדּוּי עַל הַחֵטְא – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ
Sefer HaChinukh 364:1
The Sefer HaChinukh explains the mitzvah of confession and repentance, stressing that verbal expression makes a person's inner regret concrete and helps produce lasting change. It also discusses the restorative and educational purpose of the commandment.
מִצְוַת וִדּוּי עַל הַחֵטְא – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁם עַל כָּל הַחֲטָאִים שֶׁחָטָאנוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְנַחֵם עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ עִנְיַן הַוִּדּוּי שֶׁיֹּאמַר הָאָדָם בְּעֵת הַתְּשׁוּבָה אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי, עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי כָּךְ וְכָךְ. כְּלוֹמַר שֶׁיַּזְכִּיר הַחֵטְא שֶׁעָשָׂה בְּפֵרוּשׁ בְּפִיו. וִיבַקֵּשׁ כַּפָּרָה עָלָיו וְיַאֲרִיךְ בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶׁיִּהְיֶה צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה קָרְבָּן עֲלֵיהֶם, צָרִיךְ הָאָדָם אֶל הַוִּדּוּי עִם הַקָּרְבָּן, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ה ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיי וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ. וְאָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (ספרי זוטא כאן) לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא, יִתְוַדֶּה עַל חֵטְא שֶׁחָטָא עָלֶיהָ, עַל חַטָּאת כְּשֶׁהִיא קַיֶּמֶת, לֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה, כְּלוֹמַר בְּעוֹד שֶׁבֶּהֱמַת הַקָּרְבָּן חַיָּה, וְלֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה. וְעוֹד אָמְרוּ שָׁם לָמַדְנוּ חִיּוּב הַוִּדּוּי לִמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִנַּיִן אַתָּה מַרְבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת, כְּלוֹמַר שֶׁהַמִּקְרָא הַזֶּה בָּא בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא בִּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת? דִּכְתִיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ. כְּלוֹמַר, שֶׁנִּדְרָשׁ הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא נִכְתַּב עַל דָּבָר מְיֻחָד. וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בַּמַּשְׁמָע הַזֶּה אַף מִיתוֹת וְכָרֵתוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי וִדּוּי אַהֲרֹן בְּאַחֲרֵי מוֹת (שם טז טז) לְכָל חַטֹּאתָם. וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְרַבּוֹת מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְכִי יַעֲשׂוּ דִּכְתִיב כָּאן לְרַבּוֹת מִצְוֹת עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר, אִם בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שֶׁחַיָּב לְהִתְוַדּוֹת עָלֶיהָ. וְעוֹד דָּרְשׁוּ שָׁם בַּמְּכִילְתָּא מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, מִמָּה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ עַל הַגְּנֵבוֹת וְעַל הַגְּזֵלוֹת וְעַל לָשׁוֹן הָרַע, וְזֶה הַוִּדּוּי, צָרִיךְ בֶּאֱמֶת שֶׁיָּשִׁיב הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפָּיו, שֶׁאִם לֹא כֵּן מוּטָב שֶׁלֹּא יִתְוַדֶּה עַל זֶה. לִמְעֹל מַעַל לְרַבּוֹת כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁיִּתְוַדּוּ. יָכוֹל אַף הַנֶּהֱרָגִין עַל פִּי זוֹמְמִין, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא חָטָא, אֶלָּא שֶׁהוּעַד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר, שֶׁיְּהֵא חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה שָׁם אַשְׁמָה, אֲבָל לֹא כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵין לוֹ חֵטְא אֶלָּא שֶׁהוּעַד שֶׁקֶר עָלָיו. הִנֵּה הִתְבָּאֵר שֶׁכָּל הָעֲוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים וַאֲפִלּוּ מִצְוֹת עֲשֵׂה חַיָּב הָאָדָם עֲלֵיהֶם הַוִּדּוּי. וּלְפִי שֶׁבָּאָה מִצְוָה זוֹ שֶׁל וִדּוּי עִם חִיּוּב הַקָּרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דִּכְתִיב שָׁם (ה ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ וְגוֹ, שֶׁמָּא יַעֲלֶה בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין הַוִּדּוּי לְבַדּוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא מֵהַדְּבָרִים הַנִּגְרָרִים אַחַר הַקָּרְבָּן, עַל כֵּן הָיוּ צְרִיכִים לְבָאֵר בַּמְּכִילְתָּא שֶׁאֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וְכֵן אָמְרוּ שָׁם יָכוֹל בִּזְמַן שֶׁהֵם מְבִיאִין מִתְוַדִּין, וּמִנַּיִן אַף בִּזְמַן שֶׁאֵין מְבִיאִין, שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְוַדּוּ. כְּלוֹמַר שֶׁהַקַּבָּלָה בָּאָה לִדְרֹשׁ כֵּן. וַעֲדַיִן הָיִיתִי אוֹמֵר, שֶׁאֵין הַוִּדּוּי אֶלָּא בָּאָרֶץ, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְוַדִּין בְּלֹא קָרְבָּן, מִכָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא יִהְיֶה חִיּוּב הַוִּדּוּי אֶלָּא בָּאָרֶץ, כִּי שָׁם עִקַּר הַכַּפָּרָה, וְשָׁם הַקָּרְבָּנוֹת, וְעִקַּר הַכֹּל בָּהּ. מִנַּיִן אַף בַּגָּלוּיוֹת? דִּכְתִיב (שם כו מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם. כְּלוֹמַר עֲוֹן אֲבוֹתָם שֶׁחָטְאוּ וְגֹרְשׁוּ מִן הָאָרֶץ. וְכֵן אָמַר דָּנִיֵּאל בְּחוּצָה לָאָרֶץ (ט ז) לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה. הִנֵּה הִתְבָּאֵר שֶׁהַוִּדּוּי מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְנוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם. וְאָמְרוּ גַּם כֵּן בַּסִּפְרָא (אחרי ד ו) וְהִתְוַדָּה זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית טז, א) שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירֶנּוּ מִלִּבּוֹ וּמִמַּחְשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כֵן עוֹד. כְּדִכְתִיב (ישעיהו נה ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו. וְאַחַר כָּךְ יִתְוַדֶּה עָלָיו. כְּלוֹמַר שֶׁיֹּאמַר דִּבְרֵי הַתְּשׁוּבָה בְּפִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב לא) וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְגַם כֵּן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹת הַחֵטְא עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְגוֹ'. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"א הל"ב), שֶׁשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הָיָה מְכַפֵּר כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן בְּזָדוֹן אוֹ בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ אוֹ לֹא הוֹדַע לוֹ, אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? עֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת, וְכֵן שְׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת מִן הַחֲמוּרוֹת הֵן, וּשְׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת נִקְרָאוֹת קַלּוֹת כְּנֶגֶד הַחֲמוּרוֹת. וְעַכְשָׁו בַּעֲוֹנֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָנוּ מִקְדָּשׁ, וְלֹא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה אֵין לָנוּ אֶלָּא תְּשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת, וַאֲפִלּוּ הָיָה רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְגוֹ'. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַתְּשׁוּבָה לְבַדָּהּ מַסְפֶּקֶת בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן הָאוֹכֵל דָּבָר אָסוּר אוֹ בּוֹעֵל בְּעִילָה אֲסוּרָה, וְכֵן הַמְבַטֵּל אַחַת מִמִּצְוֹת עֲשֵׂה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, אוֹ הַגּוֹזֵל מָמוֹנוֹ, אוֹ בְּכָל דָּבָר אַחֵר שֶׁהִזִּיקוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּדִבּוּר, אֵין נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם בִּתְשׁוּבָה בִּלְבַד, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וְעַד שֶׁיְּרַצֵּהוּ, וְאִם לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לְהִתְרַצּוֹת לוֹ כְּבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פז א), מָה תַּקָּנָתוֹ. וּמֵעִנְיַן הַמִּצְוָה כְּמוֹ כֵן, מָה שֶׁאָמְרוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא, שֶׁעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים הֵם שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, וְשָׁם מָנוּ אוֹתָן חֲכָמִים. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה יִתְבָּאֲרוּ בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מִיּוֹמָא [הלכות תשובה פ"א].
The commandment of confession of sin: We are commanded to confess before God our sins that we have sinned, at such time that we feel remorse for them. And this is the content of confession: to say at the time of repentance, “Please, God, I have sinned, I have transgressed, I have rebelled [in] such and such,” meaning to say that he mention the sin that he did explicitly with his mouth. He should [then] seek atonement for it and extend his words in this matter according to his fluency. And they, may their memory be blessed, said that even sins that require the bringing of a sin-offering still demand confession with the offering, and about this it states (Numbers 5:6), “Speak to the children of Israel [saying], a man or woman who commits from any of the sins of man and rebels against the Lord, that soul is guilty and they shall confess the sins that they did.” [The Sages] said in the Mekhilta (Sifrei Zuta on Numbers 5:6), “Since it says ‘confess the sin’ (Leviticus 5:5) it means that the sin must be extant, that is that the sin-offering is alive and not slaughtered.” This means that the animal to be offered must still be alive. They also said there, “We see that one must confess if he renders impure the Temple and its holy things. From where do you know to include all other commandments?” That is that this verse in Parashat Vayikra only [discusses] one who renders impure the Temple and its holy things; from where do you know to include all other commandments? “As it is written, ‘Speak to the children of Israel, etc. and they should confess.’” That is, that we expound the verse as if it is not written about a specific thing. “And from where do we know that its understanding [includes sins that are punishable by] death and excision? Since it is stated about the confession of Aharon in Acharei Mot (Leviticus 16:16) ‘for all their sins.’” [The Sages], may their memory be blessed, expounded [on this verse] to include negative commandments; and “that they did” which is written here to include positive commandments, meaning to say that if he does not do a positive commandment that he could have done, he is obligated to confess about it. And they further expounded there in the Mekhilta, “‘From any of the sins of man’ — from that which is between him and his fellow: theft, robbery and evil speech.” And this confession truthfully requires that he return the “[theft] that is in his hands,” as if he does not do so it would be better not to confess about it. “‘To rebel’ includes all those sentenced to death who must [also] confess. I might have thought to include even those convicted by false witnesses”; that is, even though he knows that he did not sin, except that false testimony was testified against him, that he be obligated to confess about this. “Hence the verse teaches, ‘soul [that] is guilty’ — I only said when there is guilt there, but not when he knows that he did not sin, except false testimony was testified against him. Hence we understand that [for] all iniquities, large and small — even positive commandments — a man is obligated to confess about them. And since this commandment of confession comes with the obligation to bring an offering — as is written in Parashat Vayikra there (Leviticus 5:6), “And he shall bring his guilt-offering, etc.” — one might think that the confession is not an independent commandment on its own, but rather only one of the things that are an extension of the sacrifice. Therefore they had to elucidate in the Mekhilta that such is not the case, but rather it is indeed an independent commandment. And so they said there, “I might have thought that I only confess when they brought [offerings]. From where do I know even at the time that they do not bring [them]? Since it is stated, ‘the children of Israel[...] and they shall confess’” — meaning to say that the tradition comes to expound [it] in this way. “Still, I might have thought that there is confession only in the Land”; that is, even though one may confess without the sacrifice, nonetheless, that the obligation for confession is only in the Land, as that is the locus of atonement, and the sacrifices are there and the locus of everything is there. “From where do I know to include the Diaspora? From that which is written (Leviticus 26:40), ‘And they shall confess their iniquity and the iniquity of their fathers.’” That is, the iniquity of their fathers who sinned and were exiled from the Land. “And so [too,] did Daniel say outside of the Land (Daniel 9:7) ‘For You, Lord, is the righteousness and for us is the shame on this day.’” Hence it is elucidated that confession is an independent commandment and that it is practiced in all places. And they also said in the Sifra (Sifra, Acharei Mot, Section 4:6), “‘And they shall confess’ — that is verbal confession.” From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Taanit 15a) that repentance is that the sinner leave the sin and remove it from his heart and from his thought, and he decide in his heart not to do like this again, as it is written (Isaiah 55:7), “Let the wicked give up his way, the sinful man his thoughts”; and afterwards, he must confess about it, meaning to say that he say the words of repentance orally, as it is stated (Exodus 32:31), “and they made for themselves a god of gold.” And he must also mention explicitly that he will not return to do the sin again, as it is stated (Hosea 14:4), “and we will not again say ‘our god’ about the work of our hands, etc.” And they, may their memory be blessed, said (see Rambam, Mishneh Torah, Laws of Repentance 1:2) that the scapegoat would atone for all sins when one repented, light and weighty — whether he transgressed them volitionally or accidentally whether it was known to him or unknown to him. But if he did not repent, the scapegoat only atones for the light ones. And what are the light ones and what are the weighty ones? [Weighty ones] are sins for which one is liable for the death penalties of the court or excision; and also vain and false oaths are from the weighty ones, even though they do not come with excision. And the other positive and negative commandments that do not come with excision are called light, in comparison to the weighty ones. And now that we do not have the Temple and the altar of atonement, on account of our iniquities, we only have repentance. And repentance atones for all sins. And even if one was a complete evildoer all of his days and he repented completely at the end, we do not mention any of his evil, as it is stated (Ezekiel 33:12), “and the wickedness of the wicked will not cause him to stumble when he turns back from his wickedness, etc.” To what do these words apply that repentance alone suffices? To sins between man and the Omnipresent, such as one who eats something prohibited or has a prohibited sexual intercourse and so [too,] one who negates one of the positive commandments and similar to it. But [regarding] sins between a man and his fellow, such as one who injures his fellow, or robs his money or with any other thing through which he illegally injures him — whether in action or in speech — it is never forgiven him with repentance alone, until he gives his fellow what he owes him and until he is appeased. And they, may their memory be blessed, have already said (Yoma 87a) what is his remedy if his fellow does not want to be appeased by him. And also from the content of the commandment is that which they said in the Tosefta that there are twenty-four things that impede repentance, and they enumerate them there. [This] and the rest of the details of the commandment are elucidated in the last chapter of Yoma. (See Mishneh Torah, Laws of Repentance 1.)
שערי תשובה א׳:א׳-ב׳
Sha'arei Teshuvah 1:1-2
The first gate explains teshuvah and its principles, noting that Torah warns about teshuvah in multiple places and establishes that repentance is accepted whether the sinner returns from the weight of suffering or, all the more so, from fear and love of God.
הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְדַע, כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם, כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה, וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁוּבָה, וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ וְהִנּוֹ בְּרָעָתוֹ, וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיָן הַזֶּה (קהלת רבה ז, לב) מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם. בָּא שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר, וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ. אָמַר לוֹ: קְשֵׁה יוֹם! הֲלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ?
In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained. Know that the punishment for the sinner who delays repenting of his sin will grow much heavier for him every day. For he knows that [God's] wrath has gone forth against him and that he has an escape route from it - that escape being repentance - yet he still remains rebellious and stays within his evil. Even though it is within his power to leave from within the disorder, he does not fear the anger nor the rage. Thus, his evil is great (see also Midrash Kohelet [Kohelet Rabbah 7:15], which relates a parable illustrating this concept).
שערי תשובה א׳:נ׳
Sha'arei Teshuvah 1:50
Yonah Gerondi identifies restoring others from sin as a principal of teshuva, citing Yechezkel 18:30, “Return and bring back others from all your transgressions,” and connects it with the mitzvah to rebuke one’s fellow without bearing sin because of him.
הָעִקָּר הָעֶשְׂרִים – לְהָשִׁיב רַבִּים מֵעָוֹן כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל י"ח:ל') שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם. לָמַדְנוּ כִּי זֶה מֵעִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְנֶאֱמַר (ויקרא י"ט:י"ז) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
של"ה, הלכות תשובה, וראה שם עוד באורך
Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Yoma, Ner Mitzva 2:5
The Shelah interprets “this mitzvah” in Devarim 30:11–14 as the mitzvah of teshuvah, whose three essential components are vidui, regret, and abandoning the sin, unified to produce complete repentance.
כתיב (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ופירש הרמב"ן בחומש, כי המצוה הזאת יאמר על התשובה הנזכרת והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלהיך מצוה שצוה אותנו לעשות כן, עד כאן לשונו. והנה הם ג' כללי התשובה ולהם הרבה פרטים וג' כללים הם. א הוידוי. ב החרטה. ג העזיבה. ואלו שלשתן מתייחדים והיו לאחד, כי תכליתם הוא להיות עושה תשובה השבה מעלייתא כמו שאפשר:
משך חכמה, דברים ל ב
Meshekh Chokhmah, Nitzavim 9
Meshech Hochma explains that although wisdom declares the sinner deserving death without teshuva and the Torah prescribes a korban, הקב"ה directs even one regarded as a mumar for severe transgressions to do teshuva, through which he returns to his people, remembers the love of Israel and the revelation at Sinai, and is restored to God.
ושבת עד ד' אלודיך וכו'. בילקוט (ומקצת בירושלמי) שאלו לחכמה חוטא מה ענשו נפש החוטאת היא תמות, פירוש בלא תשובה, תורה אמרה יביא קרבן, וזה שמקבלין קרבן אפילו ממומר לד"א, יעוין ריש חולין ובדברי התוספות שם, הקב"ה אמר יעשה תשובה, פירוש שאף אם הוא מומר לשבת או לג' עבירות הנקרא לשיטת פוסקים מומר לכל התורה כולה, בכ"ז אם יתעורר לעשות תשובה יתכפר כו' הה"ד מורה חטאים בדרך, בדרך של תשובה, שע"י קידוש השי"ת יבוא לדרך התשובה וזה והשבות אל לבבך כי אהבת ישראל חקוק בלבבו ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני ויזכר מחשבתו ואז ושבת עד ד' אלודיך, כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלודיו וישוב מכסלו ורפא לו.
אבן שלמה, ד׳:כ׳ — ד"ה לענין תשובה צריך ב' דברים
Even Sheleimah 4:20
The Gra states that teshuva requires rectifying both the past and the future: past sins are better atoned for through Torah study and gemilut chasadim than through physical afflictions, while future sin is prevented by placing fear of God before oneself and recognizing that God sees all actions.
לענין תשובה צריך ב' דברים:א' תיקון על העבר,ב' על להבא. ועל העבר הוא טוב יותר מכל הסיגופים,לעסוק בתורה וגמ"ח,ובזה יכופר עונו.ועל להבא,העצה שישים יראת ה' על פניו,שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה מעשיו המגועלים,ואיך לא יבוש מפניו לעבור על רצונו בפניו ממש )משלי טז ו.(
תניא, חלק שלישי; אגרת התשובה א׳-י״א
Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 1-11
The Alter Rebbe systematically analyzes the Rambam's laws of teshuvah, especially the distinction between teshuvah, confession, atonement, and fasting. He presents teshuvah as returning the soul to its source and explains how the halakhic framework can include both basic repentance and deeper spiritual repair.
וְהִנֵּה, מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה, הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד (כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג׳ דְּסַנְהֶדְרִין וּבְחֹשֶׁן־מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל״ד לְעִנְיַן עֵדוּת), דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וְגוֹ׳״; וּבְפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב: ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ וְגוֹ׳, בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״, ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ׳״, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְגוֹ׳״. וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ״ם וְהַסְּמַ״ג שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, אַף בִּכְרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, רַק הַוִּידּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְגוֹ׳״.
The commandment of repentance as required by the Torah is simply the abandonment of sin (cf. Sanhedrin, ch. 3; Choshen Mishpat, end of sect. 34, regarding witnesses). He must resolve in perfect sincerity never again to revert to folly to rebel against His rule, blessed be He; he will never again violate the King’s command, G–d forbid, neither a positive command nor a prohibition. This is the basic meaning of the term teshuvah, repentance, to return to G–d with all his heart and soul, to serve Him, and to keep all His commandments. “Let the wicked abandon his way, and the sinful his thoughts, and return to G–d….” In Parashat Nitzavim it is written: “Return to the L–rd your G–d and hearken to His voice…with all your heart…,” and “Return O Israel to the L–rd your G–d…,” and “Bring us back, L–rd, to You….” Therefore Maimonides and Sefer Mitzvot Gadol make no mention of fasting in the mitzvah of teshuvah, even for sins of excision or capital sins. They cite only confession and the plea for forgiveness—“They shall confess their sin….”
רבבות אפרים, ח״ד סי׳ קמ״א
Revavos Ephraim 4:141
The passage notes that the Rambam rules that one who repents and abandons his sin must confess, questions his repeated wording “when he does teshuva, abandoning his sin,” and refers readers to Sefer Hirhurei Teshuva for an explanation.
On this pageThe passage notes that the Rambam rules that one who repents and abandons his sin must confess, questions his repeated wording “when he does teshuva, abandoning his sin,” and refers readers to Sefer Hirhurei Teshuva for an explanation.
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
משנה הלכות, ח״ו סי׳ שכ״ה
Mishneh Halachos 6:325
The passage states that, contrary to the view of the מהרי״ט and פרי מגדים, the Rambam derives from the pasuk “והתוודה” that confession applies to all transgressions, including both positive and negative commandments.
On this pageThe passage states that, contrary to the view of the מהרי״ט and פרי מגדים, the Rambam derives from the pasuk “והתוודה” that confession applies to all transgressions, including both positive and negative commandments.
Rav Menashe Klein Mishneh Halachos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, חי״ז סי׳ כ״ח
Tzitz Eliezer 17:28
The passage explains that Rambam’s wording “therefore everyone is obligated to repent” follows from his preceding statement that Yom Kippur is the time appointed for forgiveness and pardon in Israel, creating an additional obligation to do teshuvah.
On this pageThe passage explains that Rambam’s wording “therefore everyone is obligated to repent” follows from his preceding statement that Yom Kippur is the time appointed for forgiveness and pardon in Israel, creating an additional obligation to do teshuvah.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שעורי דעת, ח״ג עמ׳ כ״ג
Shiurei Daas 3 p. 23
The passage cites Rambam’s definition of complete teshuva as abandoning the sin, removing it from one’s thoughts, resolving never to repeat it, regretting the past, and having the Knower of hidden things testify that one will not return to it; it adds that although attaining this level is difficult, even incomplete teshuva can arouse divine mercy and temporarily defer judgment.
והנה התשובה השלמה המתקבלת לפניו ית' והמנקה את הנפש מן החטא היא כפי שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות תשובה, "מה היא התשובה, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". עבודה קשה היא לאדם והתגברות עצומה דרושה לו בכדי להגיע למדרגת התשובה האמיתית שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד. אולם כל זמן שלא הגיע האדם לידי התשובה האמיתית גם כן אפשר לו לפחות לעורר רחמי ה' ולעכב את דינו לשעה לא שיאבד חס ושלום בחטאו, ומדה זו כנראה אינה למעלה מן הבריאה אלא בתוך סדרי הבריאה נסדרה מדת הרחמים הלזו...
Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim תקפ״ב:א׳ — ד"ה בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim, הנהגות בימי עשרת ימי תשובה 582:1
Rav Yitzchak Yosef states that during the Ten Days of Repentance one should examine one's deeds, repent from wrongdoing, and increase charity, good deeds, Torah study, and mitzvot, as the Rambam records regarding the custom of all Israel from Rosh Hashanah through Yom Kippur.
בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה ממעשיו הרעים, ולהרבות במצות וצדקות ובמעשים טובים, כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תשובה ה"ד) : נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק בתורה ובמצות מראש השנה עד יום הכפורים, יותר מכל השנה.
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim תקפ״ב:ד׳ — ד"ה כתב הרמב"ם
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim, הנהגות בימי עשרת ימי תשובה 582:4
Rav Yitzchak Yosef cites the Rambam’s teaching that teshuvah applies not only to transgressions involving actions but also to harmful traits and pursuits such as arrogance, anger, hatred, envy, frivolity, and the pursuit of wealth, honor, and excessive food, which can be more difficult to abandon.
כתב הרמב"ם (פרק ז מהל' תשובה ה"ג) : אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון חילול שבת, וגזל, ועריות, אלא כשם שצריך לשוב בתשובה מעונות אלו כך צריך אדם לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הגאוה והכעס, ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואילו העוונות קשים יותר מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם משתקע במדות רעות אלו קשה לפרש מהם. ונאמר:
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim תקפ״ב:ט׳ — ד"ה עיקר התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim, הנהגות בימי עשרת ימי תשובה 582:9
Rav Yitzchak Yosef states that the essence of teshuva is abandoning the sin completely, resolving not to repeat it, feeling genuine remorse, and confessing verbally what one has resolved in one's heart, with support from pesukim in Yeshayahu, Yirmiyahu, and Hoshea.
עיקר התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסיר אותו לגמרי ממחשבתו, ויחליט בלבו לבל יעשהו עוד, שנאמר (ישעיה נה, ז) , יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ויתנחם בחרטה גמורה על מה שעבר, שנאמר (ירמיה לא, יח) , כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר (הושע יד, ד) , ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו.
שו"ת בני בנים, חלק שני כ״ה — ד"ה בהלכות תשובה פרק א' הלכה א'
Responsa Benei Banim, Volume II 25:4
The passage distinguishes between Torah-level and rabbinic confession: it rules that Torah-level vidui requires specifying the sin and accepting not to repeat it, while Yom Kippur’s rabbinic vidui may follow the Shulchan Aruch’s general confession, and explains the Rambam’s apparently differing formulations accordingly.
בהלכות תשובה פרק א' הלכה א' ופרק ב' הלכה ג' והלכה ה' פסק הרמב"ם שצריך המתודה לפרט את החטא ואילו לדעת השלחן ערוך אורח חיים סימן תר"ז סעיף ב' אינו צריך, וכן נחלקו בזה האחרונים עיין בברכי יוסף ומשנה ברורה וערוך השלחן. ולע"ד פשוט להכריע שבמה שנוגע לוידוי ותשובה מדאורייתא צריך החוטא לפרט את חטאו כדעת הרמב"ם והסמ"ג והגהות מיימוניות ורבנו שמחה ורוקח סימן י"ז וספר הכלבו סימן ס"ז וספר החינוך מצוה שס"ד ותניא רבתי סימן ע"ט ועוד ראשונים, ובאחרונים דנו האם גם דעת הרי"ף והרא"ש היא כן עיין בב"ח ובבית יוסף, וספק דאורייתא לחומרא וכל שכן שנראית דעת רוב ראשונים לפרט את החטא. אבל בוידוי של יום הכפורים שאינו אלא דרבנן יש לסמוך על פסק השלחן ערוך ומנהג העולם שלא לפרט את החטא, ומה שאומרים על חטא שחטאנו וכו' אינו נקרא לפרט את החטא וכמו שכתב הרמ"א. וכיון שיש ב' מיני וידוי מתורץ מה שבהלכות תשובה פרק א' הלכה א' כתב כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה וזהו עיקרו של וידוי עכ"ל, ואילו בפרק ב' הלכה ח' לענין וידוי יום הכפורים כתב הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי עכ"ל והלא אין בו פירוט חטאים וקבלה על העתיד ונמצא שני עיקרים של וידוי סותרים זה את זה, אלא אחד מדאורייתא ואחד מדרבנן. ושוב אין ראיה שהרמב"ם פסק כרבי יהודה ב"ב נגד רבי עקיבא ממה שכתב בפרק ב' הלכה ג' וצריך לפרט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה וגו' עכ"ל כי שם מיירי בוידוי דאורייתא ובזה גם רבי עקיבא מודה, וכן בכל פרק א' וב' עד הלכה ו' מיירי בוידוי דאורייתא ואחר כך מיירי במצות וידוי יום הכפורים. ורק קשה כי בפרק ב' הלכה ח' פסק כרבי אליעזר בר יעקב שעבירות שהתודה עליהן ביום כפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום כפורים אחר וכו' עכ"ל, ומלשון עליהן עכ"ל משמע שגם בוידוי יום הכפורים צריך לפרט החטא כמו שכתב בבית יוסף וכן עיין בספר עבודת המלך שהביא מרבנו יהודה בן ברכיה שפרש כן בדברי הרמב"ם. על כל פנים בוידוי ותשובה דאורייתא מבואר ברמב"ם שצריך לפרט את החטא וכן שתהיה חרטה על העבר וקבלה על העתיד, ואפשר שהראשונים והשלחן ערוך שכתבו שאין צריך לפרט את החטא יודו לזה שהם לא דברו אלא בוידוי של יום הכפורים ועיין בט"ז סימן תר"ז סעיף קטן א' שפרש בדומה לזה בדברי הטור. ולכן מי שבא לעשות תשובה ביום הכפורים ובמשך השנה לא עשה תשובה ולא התודה חייב להוסיף וידוי בתפלה או במקום אחר ולפרט את חטאיו ואינו יכול לסמוך על אשמנו ועל חטא.
דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכׇּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃
Same passage as Sefer HaChinukh 364:1
וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״תְּשׁוּבָה״ לָשׁוּב אֶל ה׳ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וְגוֹ׳״; וּבְפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב: ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקוֹלוֹ וְגוֹ׳, בְּכָל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״, ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ וְגוֹ׳״, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְגוֹ׳״.
Same passage as Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 1-11
כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי.
Same passage as Mishneh Torah, Repentance 1:1-3
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:
Same passage as Shiurei Daas 3 p. 23
תעלומות שעשה התשובה בכל לבו שלא יחטא עוד, כ״ב הרמב׳׳ם ה׳ תשובה, שאם אינו מקבל על עצמו בכל לבו אלהבא שלא יחטא עוד אין התשובה כלום, וחכמי המוסר אמרו ע״ז שהוא כטובל ושרץ בידו, שאפי׳ יבא בכל מימות שבעולם לא יטהר, ואף שהתשובה
שליט״א בעל מחבר ספר מנחת rrr על המנ״ח כתב לי ז׳׳ל. ברור שצריך לעשות תשובה כמו שב׳ הרמב״ם בריש הלכות תשובה שישוב החוטא מחטאו. וכן כתב בפ״ז כל הנביאים כולן צוו על התשובה. ומה שב׳ מעזתדל היינו השתדלות לקיים חובתו. וכעץ זה
במ״ב סימן תקמ״ט בשם האחרונים שביום התענית חייב כל אדם לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה, והוא מפורש בנביאים ביונה לענין נינוה ובישעיהו )הפטרת יוכ״פ( ומובא ברמב״ם שם[. וידועים דברי הגר״ח מבריסק זצ״ל שתשובה היא מעיקר הצום לפתוח
אמנם עיקר הפירוש כי התשובה מה שהוא שב אל השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו ודבר זה הוא סדר העולם שהעולם הזה שב אל השי"ת ואין לו קיום מצד עצמו רק שהוא שב אל השי"ת אשר ממנו הוא נמצא ואליו שבים כל הנמצאים, וזהו קיום שלהם מפני שהם שבים אל השי"ת... ומפני כי התשובה היא שהנמצאים שבים אל השי"ת כמו שנמצאו ממנו, וזה גם כן הוא סדר העולם, ולכך כאשר החוטא שב אל השי"ת נעשים הזדונות שלו כזכיות, שהרי יש כאן השבה אל השי"ת כמו שהוא סדר העולם, ולכך החוטא הזה שנתרחק מן השי"ת על ידי חטאו והריחוק הוא מחייב ההשבה אל השי"ת, לפיכך הריחוק הזה נעשית לו זכיות כאשר יש כאן השבה אל השי"ת. ודוקא כאשר התשובה מתוך אהבה, אשר האהבה הוא הדבוק בו ית' לגמרי...
from our library copy — not yet checked against the original
These sources outline the ordered progression of teshuvah (repentance), from initial regret and abandonment of sin through confession and heartfelt commitment, to complete atonement. The sources discuss how regret, confession, and the act of ceasing to sin work together, and describe the ultimate stage of repentance as occurring when one encounters the original circumstance of transgression and overcomes it through fear of God.
These sources explore whether and how sincere repentance can transform deliberate transgressions into actual merits rather than merely erasing them. They distinguish between repentance motivated by fear of punishment and repentance motivated by love of God, examining the spiritual elevation that occurs at each level.
Sources explore confession and repentance as a process of clearing away character traits, false self-perceptions, and separation from God that obstruct one's direct relationship with the Divine, rather than merely addressing past wrongs.
Sources examine the spiritual connection between return to the Land of Israel and the process of repentance and national restoration. Tannaitic, medieval, and modern sources frame dwelling in Eretz Yisrael as integral to both individual and collective spiritual renewal.
Sources explore the shofar as a spiritual instrument that awakens the soul to return to God on Rosh Hashanah. Biblical passages present the shofar as a summons to collective and personal teshuvah, while classical and Hasidic teachings elaborate how its sound transforms judgment into mercy and recalls the divine voice of covenant.
These sources explore confession (vidui) not merely as remorse or acknowledgment of wrongdoing, but as a process of stripping away false attachments, destructive patterns, and spiritual obstacles that block closeness to God. The sources present vidui as part of a transformative journey toward inner freedom and renewed relationship with the Divine.