Machshavaמחשבה

Rabbi Chanina on Divine Providence and Human Responsibility

These sources explore Rabbi Chanina's teaching that while most aspects of human existence are determined by Heaven, thorns and snares—understood as dangers one can actively avoid—fall within the domain of human responsibility. The sources debate the precise scope of human agency versus divine determination, examining how personal vigilance and moral choice interact with heavenly decree.

הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים

8 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The teaching appears most directly in Bava Metzia 107b:4, where Rabbi Ḥanina states: "Everything is in the hands of Heaven, except for cold and heat (tzinin pachim)," citing the verse from Mishlei — "Cold and heat are on the path of the crooked; he who guards his soul shall keep far from them" — as proof that these dangers lie within human control.

The same baraita is quoted and examined in Ketubot 30a, where the Gemara invokes this teaching while grappling with the broader question of which harms are divinely decreed and which are subject to human agency.

Tosafot on Ketubot 30a explains the principle as meaning that while Heaven controls most of what befalls a person, cold and heat are different because a person can always take protective measures against them — they need never strike him against his will if he is careful.

Rabbi Ḥanina's parallel ruling that "everything is in the hands of Heaven except fear of Heaven," cited from Berakhot 33b, belongs to the same body of teaching, and Rashi on Berakhot 33b clarifies the scope of the principle: attributes such as height, wealth, and intelligence are all in Heaven's hands, while moral choices — tzaddik or rasha — are left to man.

Teshuvot HaRambam 159 addresses the principle of "everything is in the hands of Heaven" and explains that it applies to the natural order — trees, living creatures, stars, angels — while human actions in their entirety fall under the category of "fear of Heaven," which Heaven does not decree.

Mesillat Yesharim 9 draws on the ruling of tzinin pachim (citing Ketubot 30a) together with the verse "you shall guard yourselves very carefully" (Devarim 4:15) to distinguish between recklessness and genuine trust in God — a person must take precautions against cold and heat precisely because such dangers are not in Heaven's hands to avert.

Source 1 · Chazal
Verified

Bava Metzia 107b:4

תלמוד בבלי, בבא מציעא קז ב, וראה שם עוד

Bava Metzia 107b:4

Rabbi Chanina states that everything is in the hands of Heaven except for thorns and snares, citing the verse "thorns and snares are in the way of the perverse; whoever guards his soul keeps far from them"; the Rabbis further teach that thirteen things are mentioned regarding morning bread, including protection from the sun, thorns, lightning, demons, and gaining wisdom, success in judgment, Torah learning, and ensuring that one's words are heard and study endures.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: זוֹ צִינָּה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית: מַצֶּלֶת מִן הַחַמָּה, וּמִן הַצִּנָּה, וּמִן הַזִּיקִין, וּמִן הַמַּזִּיקִין, וּמַחְכִּימַת פֶּתִי, וְזוֹכֶה בַּדִּין, לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמֵּד, וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ,

Source 2 · Chazal
Verified

Ketubot 30a

כתובות ל׳ א — ד"ה וְצִינִּים פַּחִים בִּידֵי שָׁמַיִם נִינְהוּ

Ketubot 30a:8

The Gemara discusses the statement that everything is in the hands of Heaven except colds and snares, applying it to human responsibility for avoiding dangerous conditions and explaining the limits of heavenly decree in cases of injury.

וְצִינִּים פַּחִים בִּידֵי שָׁמַיִם נִינְהוּ? וְהָתַנְיָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּינִּים פַּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִינִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִיקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״! וְתוּ אַרְיָא וְגַנָּבֵי בִּידֵי אָדָם נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְרִין, אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. לֹא בָּטְלוּ?! הָא בָּטְלוּ לְהוּ! אֶלָּא:

The Gemara asks: And are cold and heat at the hand of Heaven? Isn’t it taught in a baraita: All matters are at the hand of Heaven except for cold and heat, as it is stated: “Cold and heat are on the path of the crooked, he who guards his soul shall keep far from them” (Proverbs 22:5)? This indicates that cold and heat are forms of harm caused by man, from which one can protect himself. And furthermore, are a lion and thieves forms of harm at the hands of man? But didn’t Rav Yosef say, and similarly, didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita: From the day that the Temple was destroyed, although the Sanhedrin was abolished the four death penalties were not abolished? The Gemara asks: Were they not abolished? It is clear that they were abolished, as today there is neither Sanhedrin nor capital punishment. Rather, it means that although there are no court-imposed executions,

See also

  • Genesis 2:7unverifiedFiled under: Jewish Perspectives on Health, Nutrition, Fitness and Extreme Sports
  • Deuteronomy 4:9unverifiedFiled under: Jewish Perspectives on Health, Nutrition, Fitness and Extreme Sports
  • Berakhot 32bunverifiedFiled under: Jewish Perspectives on Health, Nutrition, Fitness and Extreme Sports
Source 3 · Chazal
Verified

Berakhot 33b:23

ברכות ל״ג ב

Berakhot 33b:23

"Everything is in the hands of Heaven except the fear of Heaven" — circumstances may be assigned, moral choice is not.

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״.

Source 4 · Rishonim
Verified

Tosafot on Ketubot 30a

תוספות על כתובות ל׳ א — ד"ה הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים

Tosafot on Ketubot 30a:8

Tosafot analyzes the dictum that colds and snares are outside the ordinary category of heavenly determination, in the context of liability and the forms of harm a person can prevent or suffer.

הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים - והא דאמרי' (שבת דף לב.) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר וא"ת והא דרשינן (ב"מ דף קז:) והסיר ה' ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא וי"ל דהיינו שיחם הקב"ה עולמו או יתן לו מלבושים ולא יצטרך ליזהר וא"ת והא פחים בידי שמים הוא כדאמרי' בבראשית רבה בפרשה ט"ו א"ל אנטונינוס לרבי צלי עלי א"ל רחמנא שיזבך מצינתא א"ל דא צלותא היא יתיר חד כסו וצינתא אזלא א"ל תשתזב משרבא א"ל הא כדו צלותא דכתיב אין נסתר מחמתו וי"ל דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף ויש מפרשים דצינים פחים חדא מילתא היא כלומר צינים שהם פחים לאדם לשון פח ומוקש ואינו כן דבפ"ק דמסכת ע"ז (דף ג: ושם) מייתי לה [אהא דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה] דגים שבים כיון שקדרה עליהן חמה מיד מתים [אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים] והא דאמר (ברכות דף לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אין ענינו לכאן דהתם קאי על הולד במעי אמו (נדה טז:) שגוזרין אם יהא עני או עשיר גבור או חלש טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא והכא מיירי במאורעות הבאות על האדם:

הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים — Everything is in the hands of Heaven, except cold and heat OVERVIEW The ברייתא states that everything is in the hands of שמים (meaning that no one can find refuge from the actions ה׳ intends for him), except for the difficulties presented by heat and cold, where a person can take protective or preventive measures that the צינים ופחים should not affect him adversely. תוספות reconciles our ברייתא with other גמרות which seemingly appear to contradict this. ----------------------------– תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן (שבת דף לב,א) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה – And regarding this which ר׳ ינאי states, ‘a person should never stand in a dangerous place’, etc. – אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות – It is evident that he can save himself from punishment (other than צינים ופחים) – וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו – And similarly the dictum that one should not go underneath a leaning wall; indicating (again) that one can take protective measures (from punishment) – תוספות replies: התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו – There (in the two aforementioned dictums) the גמרא means that a person can protect himself from negligence; for a person can certainly kill himself – אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור – However, when they bring upon him punishment from שמים against his will, it is impossible for him to protect himself (regarding most types of punishments) – אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר – However, צינים ופחים will never come upon him באונס if he chooses to take care. תוספות asks: ואם תאמר והא דרשינן (בבא מציעא דף קז,ב) והסיר ה׳ ממך כל חולי זה צינה – And if you will say; but ר׳ חנינא expounds the פסוק, ‘and ה׳ will remove from you all illness’; that illness here refers to ‘cold’ – אלמא דבידי שמים הוא – It is evident that ‘cold’ is בידי שמים (not as the גמרא states here)! תוספות answers: ויש לומר דהיינו שיחם הקדוש ברוך הוא עולמו או יתן לו מלבושים ולא יצטרך ליזהר – And one can say that the meaning of the פסוק is that הקב״ה will warm his world or provide the person with garments, so it will not be necessary for the person to be careful. However, regardless what ה׳ will do, the person can always take measures to protect himself from צינה. תוספות asks: ואם תאמר והא פחים בידי שמים הוא כדאמרינן בבראשית רבה בפרשה ט״ו – And if you will say; but פחים (heat) is only בידי שמים as it states in בראשית רבה in פרשה טו – אמר ליה אנטונינוס לרבי צלי עלי אמר ליה רחמנא שיזבך מצינתא – Antoninus said to רבי, ‘pray for me’; רבי replied to אנטונינוס, ‘the merciful One should spare you from cold’ – אמר ליה דא צלותא היא יתיר חד כסו וצינתא אזלא אמר ליה תשתזב משרבא – אנטונינוס replied to רבי, ‘is this a prayer, add one garment and the cold is gone’; so רבי said to אנטונינוס, ‘you should be spared from heat’ – אמר ליה הא כדו צלותא דכתיב אין נסתר מחמתו – אנטונינוס responded to רבי, ‘this indeed is a prayer, for it is written ‘no one can hide from His heat’’. It seems from this conversation that even though one can protect himself from cold; however no one can protect himself from heat, which contradicts the גמרא here. תוספות answers: ויש לומר דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים – And one can say that the פסוק of אין נסתר מחמתו is written regarding travelers, or during a war, which kings usually wage – דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום – For indeed on the open road a person cannot protect himself from the heat – אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף – However, if he desires to dwell in his house he can be protected from heat; by living in a stone house or he can enter the cellar, where he will be spared from the heat. תוספות offers an alternate interpretation of (צנים ו)פחים. ויש מפרשים דצינים פחים חדא מילתא היא – And there are those who explain צנים פחים to be one thing (not cold and heat) – כלומר צינים שהם פחים לאדם לשון פח ומוקש – Meaning צינים (cold), which is פחים for a person; the word פחים as in a trap or snare – תוספות rejects this interpretation: ואינו כן דבפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ג,ב ושם) מייתי לה – And it is not so (that פחים means a trap) for in the first פרק of מסכת ע״ז the גמרא cites this statement of הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים – [אהא דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה] דגים שבים כיון שקדרה עליהן חמה מיד מתים – [In regards to this which is written; ‘and man was made like the fish of the sea’, which is expounded to mean, just as] the fish, as soon as the sun shines on them, they immediately die; the same is – [אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים] – [also by people as soon as the sun shines on them, they die immediately]. תוספות anticipates an additional difficulty: והא דאמר (ברכות דף לג,ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – And that which ר׳ חנינא said, ‘everything is בידי שמים except for fear of Heaven’, where seemingly these two statements contradict each other – תוספות responds; that statement regarding יר״ש – אין ענינו לכאן דהתם קאי על הולד במעי אמו (נדה טז,ב) – Has no relevance her, for there it is discussing the fetus in the mother’s womb – שגוזרין אם יהא עני או עשיר גבור או חלש טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא – Where the heavenly court decrees whether the child will grow to be either poor or rich, strong or weak, foolish or wise, but they do not decree whether he will be righteous or wicked, and that is the meaning of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – והכא מיירי במאורעות הבאות על האדם: However here when we say הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים we are referring to incidents that happen to people. SUMMARY The dictum of הכל בידי שמים חוץ בצינים ופחים, which indicates that one cannot protect himself from harm (except for cold or heat) means from harm that is decreed against his will; however it is obvious that a person can and should protect himself by not being negligent and endangering himself. Even regarding צינים ופחים it is possible that ה׳ aids us so we do not need to protect ourselves from them. One cannot protect himself from פחים when out in the open. This הכל בידי שמים is referring to incidents which happen to a person, while the הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים discusses the character of a person and his observance of תומ״צ. THINKING IT OVER 1. תוספות writes that a person can kill himself. How can תוספות say that when there is a משנה that בעל כרחך אתה חי, meaning that one must live even if he chooses not to?! 2. תוספות writes that here we are discussing מאורעות הבאות על האדם, but by הכל וכו׳ חוץ מיראת שמים, we are (seemingly) not discussing מאורעות הבאות על האדם. However there it mentions עשיר ועני, which are מאורעות הבאות על האדם.

Source 5 · Rishonim
Verified

Rashi on Berakhot 33b

רש"י על ברכות ל״ג ב — ד"ה הכל בידי שמים – כל הבא

Rashi on Berakhot 33b:23

Everything that befalls a person—such as longevity, shortness, poverty, wealth, wisdom, and foolishness—is in the hands of Heaven; however, righteousness and wickedness are not determined by Heaven, but rather God placed this choice in human hands, set two paths before him, and he chooses for himself the fear of Heaven.

הכל בידי שמים – כל הבא על האדם ביד הקב"ה הוא כגון ארוך קצר עני עשיר חכם שוטה לבן שחור הכל בידי שמים הוא אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים:

Source 6 · Rishonim
Verified

Teshuvot HaRambam 159

תשובות הרמב"ם קנ״ט — ד"ה שאלה על הכל בידי שמים חוץ

Teshuvot HaRambam 159:2

The passage distinguishes between divine governance of natural phenomena (trees, animals, constellations, angels) and human actions, which fall under the principle "all is in the hands of Heaven in the world's natural course," yet human deeds are fundamentally bound up with either fulfilling or transgressing commandments and thus warrant reward or punishment; when encountering a scriptural verse or teaching from the sages that appears to contradict this foundational principle, one should seek deeper understanding to reconcile it rather than abandon the principle itself.

שאלה על הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: תשובה על מה שאמרת אתה כי כל מעשה בני האדם אינה בגזרה מלפני הבורא יתעלה הוא האמת שאין בה דופי ולפיכך נותנין לו שכר אם הלך בדרך הטובה ונפרעין ממנו אם הלך בדרך רעה וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם וסוף כל דבר ודבר ממעשה בני האדם מביא לידי מצוה או לידי עבירה וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל הכל בידי שמים במנהגו של עולם וטבעו כגון מיני אילנות וחיות ונפשות ומזלות וגלגלים ומלאכים הכל בידי שמים וכבר הרחבנו בפי' משנת מסכת אבות מענין זה והבאנו ראיות וכן בתחלת החבור הגדול אשר חברנו מכל המצות וכל המניח דברים שביארנו שהם בנויים על יסודי עולם והולך ומחפש בהגדה מן ההגדות או במדרש מן המדרשים או בדברי אחד מן הגאונים זכרם לברכה עד שימצא מלה אחת ישיב בה על דברינו שהם דברי דעת ותבונה אינו אלא מאבד עצמו לדעת ודי לו מה שעשה לנפשו וזהו שאמר לך רבך בתו של פלוני לפלוני וממון של פלוני לפלוני אם גזרה שוה בכל היא זאת והדברים כפשוטם למה נאמר בתורה פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ואיש אחר יחללנו וכי יש בעולם בעל דעה יסתפק לו דבר זה אחר מה שכתוב בתורה אלא כך ראוי למי שהוא מבין ולבו נבון להבין דרך האמת שישים ענין זה המפורש בתורה עקר ויסוד שלא יהרוס בנין ויתד התקועה אשר לא תמוט וכשימצא פסוק מדברי הנביאים או דבר מדברי רבותינו ז"ל חולק על עקר זה וסותר ענין זה ידרוש ויבקש בעין לבו עד שיבין דברי הנביא או החכם אם יצאו דבריהם מכוונים בענין המפורש בתורה הרי מה טוב ואם לאו יאמר דברי הנביא הזה או דברי חכם זה איני יודע אותם דברים שבגו הם ואינם על פשוטיהם וזה שאמר החכם בתו של פלוני לפלוני דרך שכר או דרך פורענות הוא זה שאם זה האיש או זאת האשה עשו מצוה שראוי ליתן שכרם בהן זיווג יפה ומשובח הקדוש ברוך הוא מזווגן זה לזה וכן אם ראוי ליפרע מהם בזווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד מזווגן וזה כענין שאמרו רבותינו ז"ל אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה לזה ואין הדבר הזה שוה לכל אלא לאלו שנתחייבו או שזכו כמו שישר בעיני השם יתעלה וכל אלו הדברים הם בנוים על מה שפירשנו בפירוש מסכת אבות כמו שהבנת וחכם גדול אתה ולב מבין יש לך שהבנת הדברים וידעת דרך הישרה: וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל

Source 7 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 9

מסילת ישרים ט׳ — ד"ה שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵי מָצִינוּ שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים

Mesillat Yesharim 9:10

In discussing the trait of alacrity, Ramchal emphasizes that a person must act energetically and not rely on miracles. This supplies a broader mussar framework for the rabbinic warning to avoid preventable dangers.

שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵי מָצִינוּ שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׁמֹר הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ שְׁמִירָה מְעֻלָּה וְלֹא יָשִׂים עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה אֲפִלּוּ הוּא צַדִּיק וּבַעַל מַעֲשִׂים, וְאָמְרוּ (כתובות ל): הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים, וּמִקְרָא כָּתוּב (דברים ד): וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, הֲרֵי שֶׁאֵין לְהַחְלִיט הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה עַל כָּל פָּנִים. וְהָתָם אָמְרוּ, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה. דַּע כִּי יֵשׁ יִרְאָה וְיֵשׁ יִרְאָה: יֵשׁ יִרְאָה רְאוּיָה וְיֵשׁ יִרְאָה שׁוֹטָה, יֵשׁ בִּטָּחוֹן וְיֵשׁ הוֹלֵלוּת. כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הָאָדָם בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן וּסְבָרָא נְכוֹחָה לְשֶׁיְּנַהֵג עַצְמוֹ עַל דֶּרֶךְ טוֹב וְיִשָּׁמֵר מִן הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אֲשֶׁר נִבְרְאוּ לַעֲנֹשׁ אֶת הָרְשָׁעִים.

Perhaps you will say: behold we see that the sages everywhere obligated a man to guard himself well and not put himself in danger even if he is a righteous person with many merits. For instance: "everything is in the hands of heaven except colds and heatstrokes" (Ketubot 30a) and the Torah says "you shall guard yourselves very carefully" (Devarim 4:15). Hence one should not decide to "trust in G-d" in all situations, and in the Talmud Yerushalmi (Berachot 3, see also Chulin 142a) they said: "even when performing a Mitzva!". Know that there is fear and there is fear. There is justified fear and there is foolish fear. There is trust [in G-d] and there is recklessness. The L-rd, blessed be He, has made man with sound intellect and clear reasoning in order that he may guide himself in the right way and guard from harmful things which were created to punish the wicked.

Source 8 · Acharonim
Verified

recovered from “Netivot Olam, Netiv Habitachon 3

Netivot Olam, Netiv Habitachon

נתיבות עולם, נתיב הבטחון — ד"ה בספר משלי

Netivot Olam, Netiv Habitachon:1

The passage explains that trust in God means placing one's confidence in Him during action rather than relying solely on one's own understanding, and that fear and worry indicate a lack of trust which invites suffering, whereas those who trust in God are protected.

ובפרק הרואה (ברכות ס', א') ההוא תלמידא דהוי שקיל ואזיל אבתרי' דרבי ישמעאל בר' יוסי חזייה דקא מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים אמר ליה והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. יהודאי בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא חזייה דקא מתנח א"ל יסורים קא בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כי פחד פחדתי ויאתיני א"ל והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. ביאור זה כי המפחד הפך הבוטח בו ית', שהבוטח בו ית' אינו ירא כמו שאמר שלמה חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, ולכך אמר יסורים בעית דכיון שאין בך בטחון אתה גורם ליסורים שיבאו. ועוד כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו, כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע קל הוא השבירה וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם והוא כמו כלי רעוע שאמר פחד פחדתי ויאתיני מפני שהוא כלי מרועע בשביל הפחד. לכך גבי ההוא דמתנח אמר יסורין קא בעי כו', מפני כי אנחה שוברת חצי גופו של אדם ונחשב בשביל זה כלי מרועע ביותר ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי, וההוא דמפחד דאמר חטאה את כי החטא קרוב לו השבירה בשביל חטאו ולכך הוא מפחד תמיד. ומקשה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומוקי ליה בדברי תורה, ודבר זה יש לו טעם מופלג מאוד כי כאשר הדברים הם שייכים לאדם עצמו אין ראוי להפסד כי אם מצד החטא, בודאי אין ראוי לפחד שאין האדם עומד לפורעניות אלא א"כ היה הגורם החטא כדלעיל שאז הוא כלי קרוב לשבירה, ולפיכך אמר חטאה את שאם לא כן לא היה לו פחד כלל. ולא כן התורה שכבר התבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור, ולפיכך אמרו בפ' אין דורשין (חגיגה ט"ו, א') לא יערכנה כסף וזהב וזכוכית וכל כלי פז אלו דברי תורה שקשים לקנות כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, והטעם בארנו בפרקים כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם כי תורת ה' היא לא תורת האדם עד שיקנה את התורה ואז היא תורת האדם, ולפיכך קשה לאדם לקנות התורה ככסף וזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, כי אע"ג שקנה התורה אין זה קנין גמור כי לא יתחבר השכל עם האדם שהוא גשמי חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור והוא נוח להשתבר ולכך יש לו לפחד תמיד מפני שהוא קרוב אל השבירה ודבר זה מבואר:

Related sources· 9 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Proverbs 22:5unverified

    צִנִּ֣ים פַּ֭חִים בְּדֶ֣רֶךְ עִקֵּ֑שׁ שׁוֹמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ יִרְחַ֥ק מֵהֶֽם׃

    Same passage as Bava Metzia 107b:4

  • Ketubot 30bunverified

    והתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם. ותו אריא וגנבי בידי אדם נינהו, והאמר רב יוסף וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו... מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו... אלא איפוך, אריא וגנבי בידי שמים צינים ופחים בידי אדם...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ‏והדעת השמינית דעת מי שאומר, כי השמים הם הפועלים את הגשמים, והוא משים ‏אותם קדמונים, ואינם מאלה הארבעה טבעים; אך הם מדבר חמישי. וכאשר ישיבו עליו מחום ‏השמש, הוא אומר כי אין עצמה חם אבל היא מחמימות האויר מרב סבובה ויגיע אליו חומו. ואומר ‏זה, מביא ראיה על השמים שהוא טבע חמישי, מפני שהוא רואה תנועתה עגולה; בהפך תנועת ‏האש או האויר אשר הם למעלה; והפך תנועת העפר והמים אשר הם למטה. וכבר טעה טעות ‏מבוארת, במה שהביא ראיה ממנו, ובמה שהביא ראיה עליו. ואני מבאר הכל. ואומר: כי אופני טעותו ‏במה שהביא ראיה מן השמים, כי אלו היתה אש היתה תנועתה למעלה, כאשר אנחנו אומרים כי ‏תנועת האש עצמה הטבעית היא הסבוב, והראיה על זה תנועת השמים אשר היא אש גמורה, ‏כאשר התבאר לנו מתנועת השמש המוחשת, אך זאת התנועה שתראה לאש למעלה, היא מקרית, ‏בעבור שתצא מעגלת האויר, וכאשר תצא מעגלת האויר ותגיע אל מוצאה, תשתנה תנועתה ‏הסבובייה. וזה כמו האבן אשר אין לה תנועה במוצאה; אבל היא שוקעת, וכאשר ישליכוה למעלה ‏תתנועע למטה, עד שתצא מעגלת האויר, וכאשר תצא, ממטה יראה טבעה שאין לה תנועה. וכאשר ‏נראה האבן אשר אין לה תנועה, מתנועעת בהכרה עד שתגיע אל מוצאה, תהיה האש אשר יש לה ‏תנועה סבובייה יותר קרובה להבנתינו, שתתנועע תנועה זולתה, עד שתגיע אל מוצאה. הלא תראה ‏כי האיש הזה, בעבור זה הספק החלוש, חייב את נפשו להאמין בדבר חמישי שאיננו מושכל, ובא ‏ליחס חום השמש שהוא מוחש אל האויר, לא אל עצמו. וזה תמה מעצתו שישים הברור ספק, ‏והספק ברור קיים, ויברח מהיות דבר לא מדבר, מפני שלא ראה כמוהו, והוא מאמין בטבע חמישי ‏ולא ראה כמוהו. ויתחייב עוד בהפסד אמונתו, שעצם השמים יש לו תכלית, וכחו אין לו תכלית, ‏ובעבור זה אינם אצלו כלים, וזה תחלת מה שהקדמנו לסתור דבריו, ושאר השנים עשר מאמרים ‏הקודמים. ועם כל זה אשיב עליו במה שטען מקדמות השמים, הד' פנים אחרים. תחלתם סדור ‏הגלגלים, והוא שהדבר הקדמון לא תהיה קצתו יותר ראוי במעלה החשובה מקצתו האחרת, ואם ‏הפנימי הוא החשוב או החיצון, הוא מחוייב הטענה. וכן המאמר בסדור הכוכבים, כי קצתם בגלגלים ‏ורובם בגלגל החיצון. והשניים מהשיגנו השמים בעינינו. וידוע שעינינו אינם משיגים כי אם מה שהוא ‏מאלה הארבעה יסודות, כי טבעיהם מתחברים עם טבעי עינינו, אבל אם יהיה יסוד חמישי נמצא אין ‏לו בעינינו דבר דומה שידבק בו, ויראנו החוש, אלא אם יחשוב שיש בנו גם כן מאומה מן הטבע ‏החמישי, וזה שאינני חושב. והשלישיים מהתוספת והחסרון. והוא, שכל יום חולף מהזמן לגלגל, ‏הוא תוספת על מה שחלף וחסרון מן העתיד, ומה שהוא סובל התוספת והחסרון, יש תכלית לכחו, ‏ותכלית מחייבת החדוש. ואם יתגבר חושב ויחשוב כי חליפת יום מן הימים, לא תוסיף על מה ‏שחלף ולא תחסיר ממה שעתיד, נקח המציאה והנראה. והרביעיים מהתחלפות התנועות. והוא, ‏שהכח אשר אין לו תכלית לא יתחלף בעצמו, וכאשר ראינו תנועות השמים מתחלפות, עד שקצתם ‏נערכים אל קצת על שלשים כפל, ועל שלש מאות וחמישים וחמש, ועל יותר מזה, ידענו שכל א' ‏מהם יש לו תכלית. וביאור זה, שהתנועה המזרחיית לגלגל הגדול, תראה סובבת בכל יום ולילה ‏פעם אחת. והתנועה המערבית לכוכבים הקיימים, תנוע בכל מאה שנה שיעור מדרגה אחת. ועל ‏הערך הזה לא תסוב סבוב שלם כי אם באלף שנה, יהיו ימים י"ג אלף אלפים וק' מ' אלף יום. אלה ‏כפלי התנועה המזרחיית, מלבד מה שיש בין זה מן התנועות. ומה תאמר בכח שתעבור תנועתו זה ‏המעבר, איך לא יהיה לו תכלית? ואלה הי"ז פנים על האומר זה, מלבד טענת האותות והמופתים. ‏ואמרו הספרים כי השמים לא יעשו דבר וכל מעשיהם הם ליוצרינו יתברך, הוא אמרו (ירמיהו י״ד:כ״ב ‏כ"ב) היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה יי' אלהינו ונקוה לך כי אתה ‏עשית את כל אלה, ואמר עוד (ישעי' מ"ה י"ב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים ‏וכל צבאם צויתי:‏

    from our library copy — not yet checked against the original

  • בראשית - ...ודע כי השמים וכל אשר בם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד, והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים והכל נעשים מהם... והנה בבריאה הזאת שהיא בנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ... וכן אמרו רבותינו את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 4:3unverified

    (ג) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל רוֹמְזִים אֵלָיו בָּרְמִיזָה הַנְּבוּאִית וּבָרְאִיָּה הָרוּחָנִית, כִּי הָרְאָיוֹת מַתְעִים וּמִן הָרְאָיוֹת יָבוֹא אָדָם לְאֶפִּיקוּרְסוּת וּלְדֵעוֹת מֻפְסָדוֹת. וְכִי מָה הֵבִיא הַמַּשְׁנִים, לֵאמֹר בִּשְׁתֵּי סִבּוֹת קְדוּמוֹת, אֶלָּא הָרְאָיוֹת. וְכֵן אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת מָה הֱבִיאָם לֵאמֹר בְּקַדְמוּת הַגַּלְגַּל וְשֶׁהוּא סִבַּת עַצְמוֹ וְסִבַּת זוּלָתוֹ, אֶלָּא הָרְאָיוֹת. וְכֵן עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְעוֹבְדֵי הָאֵשׁ – הָרְאָיוֹת הֵבִיאוּ אוֹתָם אֶל זֶה. אַךְ דַּרְכֵי הָרְאָיוֹת נֶחֶלְקוּ, מֵהֶם מְדֻקְדָּקוֹת עַד תַּכְלִית וּמֵהֶם מְקֻצָּרוֹת. וְהַמְדֻקְדָּק שֶׁבָּהֶם – הַפִּילוֹסוֹפִים, וְדַרְכֵי הָרְאָיוֹת הֱבִיאוּם לֵאמֹר בֵּאלֹהִים, שֶׁלֹּא יוֹעִילֵנוּ וְלֹא יַזִּיקֵנוּ, וְלֹא יֵדַע תְּפִלָּתֵנוּ וְקָרְבְּנוֹתֵינוּ, וְלֹא עֲבוֹדָתֵנוּ וְלֹא מִרְיֵנוּ, וְשֶׁהָעוֹלָם קַדְמוֹן כְּקַדְמוּתוֹ, וְאֵין אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם שֵׁם נוֹדָע שֶׁרוֹמְזִין אֵלָיו. אַךְ אֵצֶל מִי שֶׁשָּׁמַע דְּבָרָיו וְצִוּוּיוֹ וְהַזְהָרָתוֹ וּגְמוּלוֹ עַל הָעֲבוֹדָה וְעָנְשׁוֹ עַל הָעֲבֵרָה, וְהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּשֵׁם נוֹדָע, כִּנּוּי לָזֶה שֶׁדִּבֶּר עִמּוֹ, וְאִמֵּת אֶצְלוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵא הָעוֹלָם אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה. וּתְחִלָּתָם אָדָם, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ ה' לוּלֵא דַבְּרוֹ עִמּוֹ וּגְמוּלוֹ וְעָנְשׁוֹ וְשֶׁבָּרָא לוֹ חַוָּה מִצַּלְעוֹתָיו, וְנִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵא הָעוֹלָם, וְרָמַז לוֹ בְּדִבּוּר וּבְמִדּוֹת וְקָרָא אוֹתו 'יְיָ''. וְלוּלֵא זֶה הָיָה נִשְׁאָר עַל שֵׁם 'אֱלֹהִים', שֶׁאֵין מִתְבָּרֵר מַה הוּא, אִם הוּא אֶחָד אוֹ יוֹתֵר מֵאֶחָד, אִם הוּא יוֹדֵעַ הַחֲלָקִים אִם לֹא. וְאַחַר כֵּן קַיִן וְהֶבֶל יְדָעוּהוּ אַחַר שֶׁקִּבְּלוּהוּ מֵאֲבִיהֶם, בָּרְאִיָּה הַנְּבוּאִית, וְאַחַר כֵּן נֹחַ, וְאַחַר כֵּן אַבְרָהָם יֵצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה וּמִי שֶׁהָיָה אַחֲרָיו מֵהַנְּבִיאִים. וּקְרָאוּהוּ הֵם 'יְיָ' בִּרְאִיָּתָם, וּקְרָאוּהוּ הָעָם הַמְקַבְּלִים מֵהֶם בְּהַאֲמָנָתָם אוֹתָם, 'יְיָ', בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה דְבָרוֹ וְהַנְהָגָתוֹ דָּבֵק בִּבְנֵי אָדָם וְהָיוּ דְבֵקִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם בּוֹ, עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּמִצּוּעַ מָה נִקְרָא "כָּבוֹד וּשְׁכִינָה וּמַלְכוּת וְאֵשׁ וְעָנָן וְצֶלֶם וּתְמוּנָה וּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת" וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהָיָה רְאָיָה לָהֶם שֶׁהַדִּבּוּר עִמָּם מֵאֶצְלוֹ, וְקוֹרְאִים אוֹתוֹ 'כְּבוֹד יְיָ'. וְיֵשׁ שֶׁיִּקְרְאוּ הָאָרוֹן 'יְיָ' כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים 'קוּמָה ה'!' וְשׁוּבָה ה'! בְּנוּחֹה, וְ'עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר', וְהֵם הָיוּ רוֹצִים אֲרוֹן ה'. וְיֵש שֶׁיִּקְרְאוּ הַיַּחַס שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵינוֹ וְהַהִצְטָרֵף 'יְיָ', וּבָזֶה נֶאֱמַר: הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא, וְאֹיְבֵי ה', רוֹצִים: עַם ה' אוֹ בְּרִית ה' אוֹ תּוֹרַת ה', כִּי אֵין צֵרוּף בֵּינוֹ וּבֵין אֻמָּה מֵהָאֻמּוֹת, כִּי אֵינֶנּוּ אוֹצֵל אוֹרוֹ כִּי אִם עַל הַסְּגֻלָּה וְעַל בַּעֲלֵי דָת הָאֲמִתִּית, וְהֵם מְקֻבָּלִים מִמֶּנּוּ וְהוּא מְקֻבָּל מֵהֶם, וְכֵן נִקְרָא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְרָאִים הֵם 'עַם ה'' וְ'עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם'. וֶאֱמֹר, שֶׁקְּצָת הָאֻמּוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו וְעָבְדוּ אוֹתוֹ מִשֵּׁמַע וְקַבָּלָה, אַיֵּה קַבְּלוֹ אוֹתָם וְהִדָּבְקוֹ בָהֶם וּרְצוֹתוֹ בַעֲבוֹדָתָם וְקִצְפּוֹ בְהַמְרוֹתָם? אַךְ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתָם נֶעֱזָבִים אֶל הַטֶּבַע וְהַמִּקְרֶה, טוֹבָתָם וְרָעָתָם כְּפִיהֶם, לֹא בְעִנְיָן מִתְבָּרֵר שֶׁהוּא בְדָבָר אֱלֹהִי לְבַדּוֹ. וְכֵן יִחֵד אוֹתָנוּ בְּאָמְרוֹ: 'ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר'. וְהָיָה הַשֵּׁם הַזֶּה מְיֻחָד בָּנוּ שֶׁאֵין אַחֵר יוֹדֵעַ אוֹתוֹ אֲמִתַּת יְדִיעָתוֹ זוּלָתֵנוּ. וְהוּא שֵׁם נוֹדָע, לֹא יִסְבֹּל הֵא הַיְדִיעָה כַּאֲשֶׁר הִיא נוֹסֶפֶת עַל אֱלֹהִים, וְיֵאָמַר: הָאֱלֹהִים. וְהַשֵּׁם הַזֶּה מִכְּלָל הַמַּעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר יֻחַדְנוּ בָהֶם, וְסוֹדוֹ נִסְתָּר. אַךְ מַעֲלַת הָאוֹתִיּוֹת הַמְיֻחָדוֹת לוֹ הִיא הַמְדַבֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת אהו"י אֲשֶׁר הֵם עִלַּת הֵרָאוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בְּאוֹת מֵהָאוֹתִיּוֹת בְּעוֹד שֶׁלֹּא תִמְצָא אֵלֶּה, ר"ל הַפַּתְחָא לָאָלֶף וְהַהֵא, וְהַקִּמּוּץ לַוָּו, וְהַשֶּׁבֶר לַיּוֹד, וְהֵמָּה כָּרוּחוֹת וּשְׁאָר הָאוֹתִיּוֹת כַּגּוּפוֹת. וְ'יָהּ' כָּמוֹהוּ. אֲבָל 'אֶהְיֶה' אֶפְשָׁר שֶׁיִהְיֶה מִן הַשֵּׁם הַזֶּה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נִגְזָר מֵ 'הָיֹה', וְרָצָה בוֹ: לִמְנֹעַ מֵחֲשֹׁב בַּאֲמִתּוּת הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְדִיעָתוֹ נִמְנָעַת, וְכַאֲשֶׁר שְׁאֵלוֹ וְאָמַר: 'וְאָמְרוּ־לִי מַה־שְּׁמוֹ?' עָנָהוּ לֵאמֹר: מַה לָּהֶם לְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַשִּׂיגוֹ?' דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר הַמַּלְאָךְ: 'לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וְהוּא פֶלִאי', אַךְ אֱמֹר לָהֶם אֶהְיֶה, וּפֵרוּשׁוֹ, אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וְהַטַּעַם הַנִּמְצָא אֲשֶׁר אֶמָּצֵא לָהֶם בְּעֵת שֶּיְּבַקְשׁוּנִי, אַל יְבַקְשׁוּ רְאָיָה גְדוֹלָה מֵהִמָּצְאִי עִמָּהֶם, וִיקַבְּלוּנִי כֵן, וְאָמַר: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וּכְבָר קָדַם וְשָׂם מוֹפְתוֹ לְמשֶׁה בְּזֶה הָעִנְיָן בְּאָמְרוֹ: כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת וגו'', וְהָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ הוּא שֶׁאִמָּצֵא לְךָ בְּכָל מָקוֹם. וְסָמַךְ לוֹ מַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה בְּאָמְרוֹ: "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". הַמְפֻרְסָמִים בְּהִמָּצֵא הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עִמָּם תָּמִיד, וֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים' – 'כִּנּוּי', בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים צְרִיכִים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁיְּסַדְּרֵם וְיַנְהִיגֵם, וַ'אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים' כָּמוֹהוּ. אֲבָל 'אֵל' נִגְזַר מֵאֱיָלוּת, וּמִמֶּנוּ יֵצְאוּ כָּל הַכֹּחוֹת, וְהוּא מְרוֹמָם מֵהִתְדַּמּוֹת לָהֶם, וְכָשֵׁר לוֹמַר: "מִי־כָמוֹךָ בָאֵלִים" – קִבּוּץ 'אֵל'. וְ'קָדוֹשׁ' – כִּנּוּי, שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרוֹמָם מִשֶּׁתֵּאוֹת לוֹ מִדָּה מִמִּדּוֹת הַבְּרוּאִים, וְאִם יִקָּרֵא בָהֶם – הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה. וְעַל כֵּן שָׁמַע יְשַׁעְיָהוּ 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' עַד אֵין תַּכְלִית, וְהַטַּעַם שֶׁהוּא נִקְדָּשׁ וּמְרוֹמָם מִשֶּׁתַּשִׂיגֵהוּ מְאוּמָה מִטֻּמְאוֹת הָעָם אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן כְּבוֹדוֹ בֵּינֵיהֶם, וְעַל כֵּן רָאָה אוֹתוֹ עַל 'כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא'. וִיכֻנֶּה בְקָדוֹשׁ, הָרוּחָנִי אֲשֶׁר לֹא יִתְגַּשֵּׁם וְלֹא יִתָּלֶה בוֹ דָבָר, מִמַּה שֶּׁיִּתָּלֶה בַגְּשָׁמִים. וְיֵאָמַר: "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" כִּנּוּי לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בּוֹ וְאַחֲרָיו בַּהֲמוֹן זַרְעוֹ, דְּבֵקוּת מַחֲשָׁבָה וְהַנְהָגָה, לֹא דְּבֵקוּת נְגִיעָה. וְאֵין מֻתָּר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁיֹּאמַר: "אֱלֹהַי וּקְדוֹשִׁי" אֶלָּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה, אַךְ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לֹא יֹאמַר אוֹתוֹ כִּי אִם נָבִיא אוֹ חָסִיד שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְעַל כֵּן אָמְרוּ לַנָּבִיא: "חַל־נָא אֶת־פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ". וְהַכַּוָּנָה הָיְתָה בָּאֻמָּה הַזֹּאת שֶׁיִּהְיֶה עֶרְכָּם מִן הָאֻמּוֹת עֵרֶךְ הַמֶּלֶךְ מִן הָעָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם". אֲבָל 'אֲדֹנָי' הַנִּכְתָּב בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד הוּא כְרֶמֶז אֶל דָּבָר, וְאִם בֶּאֱמֶת הוּא נַעֲלֶה מִן הָרֶמֶז, כִּי הָרֶמֶז הוּא לְצַד מִבִּלְתִּי צַד, כִּי יֵשׁ שֶׁיִּרְמְזוּ אֶל הַדְּבָרִים הַנִּפְעָלִים מֵאִתּוֹ הַמְשַׁמְּשִׁים לוֹ שִׁמּוּשׁ רִאשׁוֹן, כַּאֲשֶׁר יִרְמְזוּ אֶל הַשֵּׁכֶל וְיֹאמְרוּ שֶׁהוּא בַלֵּב אוֹ בַמֹּחַ, וְיֹאמְרוּ: "הַשֵּׂכֶל הַזֶּה" אוֹ "הַשֵּׂכֶל הַלָּזֶה", וְאֵין רֶמֶז בֶּאֱמֶת אֶל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ נִגְבָּל בְּמָקוֹם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מְשַׁמְּשִׁים לַשֵּׂכֶל, הַשִּׁמּוּשׁ הַהוּא הוּא בְמִצּוּעַ הַלֵּב אוֹ הַמֹּחַ, כְּכֵלָיו הָרִאשׁוֹנִים, רוֹמְזִים אֲלֵיהֶם שֶׁהַשֵּׂכֶל שָׁמָּה. כֵּן רוֹמְזִים אֶל הַשָּׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְלִי מְשַֹמֵּשׁ בְּחֶפְצוֹ גְּרִידָא מִבִּלְתִּי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת אֶמְצָעִיּוֹת בֵּינֵיהֶם, וְאֵין רוֹמְזִין אֶל דָּבָר מֵהַמֻּרְכָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶּׁהֵם כֵּלִים מְשַׁמְּשִׁים בְּמִצּוּעַ סִבּוֹת אֲחֵרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלִים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ שֶׁהוּא סִבַּת הַסִּבּוֹת, וְיֵאָמַר: "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם", כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמָיִם, וְיֵשׁ שֶׁיֵּאָמַר עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, "יִרְאַת שָׁמַיִם", "יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר" וּ"מִן הַשָּׁמַיִם יְרֻחָמוּ". וְכֵן רוֹמְזִים אֶל עַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הֶעָנָן, וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ, וְאוֹמְרִים כִּי הָאֱלֹהִים שָׁמָּה, כִּי הָעַמּוּד הַהוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּחֶפְצוֹ לְבַד, וְאֵינֶנּוּ כִשְׁאָר הָעֲנָנִים וְהָאִשִּׁים הַנִּקְרִים בָּאַוִּיר מִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵן רוֹמְזִים אֶל 'אֵשׁ אוֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר' אֲשֶׁר רָאוּהָ הֲמוֹן הָעָם, וְאֶל הַצּוּרָה הָרוּחָנִית אֲשֶׁר רָאּוָה הָאֲצִילִים, 'וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר'. וְקָרְאוּ אוֹתָהּ: 'אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'. וְכֵן רוֹמְזִים אֶל אֲרוֹן הַבְּרִית וְאוֹמְרִים עָלָיו 'אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ', בַּעֲבוּר הֵרָאוֹת הַפְּלָאוֹת בְּהִמָּצְאוֹ, וְהֵעָדְרָם בִּלְעָדָיו, כַּאֲשֶׁר קָרְאוּ הָעֵינַיִם 'רוֹאוֹת', וְהַדָּבָר שֶׁהָרְאוּת בּוֹ – זוּלָתָם, וְהִיא הַנָּפֶשׁ. וְיֵשׁ שֶׁרוֹמְזִים אֶל הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַחֲסִידִים, כִּי הֵם כַּכֵּלִים הָרִאשׁוֹנִים לְחֵפֶץ הָאֲלֹהִים, מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּחֶפְצוֹ וְלֹא יַמְרוּ מִדְּבָרוֹ מְאוּמָה, וְיֵרָאוּ הַמּוֹפְתִים עַל יְדֵיהֶם. וּבִכְמוֹ הָרֶמֶז הַזֶּה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "'אֶת־יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא', לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים", וְהַדִּין לְמִי שֶׁהוּא בַמַּעֲלָה הַזֹּאת שֶׁיִּקְרָאוּהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים, תֹּאַר מֻרְכָּב מִן הָאֱנוֹשׁוּת וְהָאֱלֹהוּת, כְּאִלּוּ אָמַר: הָ"אֱנוֹשׁ הָאֱלֹהִי". וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַדִּבּוּר עִם דָּבָר אֱלֹהִי שֶׁרוֹמְזִים אֵלָיו, יֵאָמַר: "אֲדֹנָי" בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד, כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר: "אֲדוֹנִי, אַתָּה מוֹשְׁלִי". וְרוֹמְזִים עַל מַה שֶּׁיֻּגְבַּל בְּמָקוֹם דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "ישֵׁב צִיּוֹן, ישֵׁב הַכְּרוּבִים, שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם". וְרַבּוּ הַמִּדּוֹת וְהָעֶצֶם אֶחָד, בַּעֲבוּר הִתְחַלְּפוּת הַמָּעוֹן הַמְקַבֵּל, כְּהִתְחַלְּפוּת הַנִּיצוֹצוֹת וְהַשֶּׁמֶשׁ אֶחָד, וְזֶה הַדִּמְיוֹן אֵינֶנּוּ נָאוֹת בַּכֹּל, אֶלָּא אִם הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת וְיִמָּצְאוּ הַנִּיצוֹצוֹת וְלֹא תֻשַּׂג סִבָּתָם אֶלָּא בְדֶרֶךְ הָרְאָיָה. וְהַצֹּרֶךְ מֵבִיא לְהַרְחִיב מְעַט בִּדְבָרִים בְּכָאן, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מְקוֹם טַעֲנָה אֵיךְ רוֹמְזִים אֶל מְקוֹם־מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, וְנַאֲמִין כִּי הַנִּרְמָז אֵלָיו הוּא הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה. וַאֲנַחְנוּ מַצִּיעִים בִּתְשׁוּבַת זֶה הַצָּעָה, וְנֹאמַר, כִּי הַחוּשִׁים אֵינָם מַשִּׂיגִים מִן הַמּוּחָשִׁים כִּי אִם מִקְרֵיהֶם, לֹא עַצְמֵיהֶם, וְאֵינָם מַשִּׂיגִים מִן הַמֶּלֶךְ, עַל הַדִּמְיוֹן, זוּלָתִי הַמַּרְאִים וְהַתָּכְנִיּוֹת וְהַשִּׁעוּרִים, וְאֵינֶנּוּ זֶה אֲמִתַּת הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לְרוֹמְמוֹ, אֲבָל אַתָּה רוֹאֵהוּ בַמִּלְחָמָה בְּתַכְשִׁיט אֶחָד וְתִרְאֵהוּ בַמְּדִינָה בְּתַכְשִׁיט אַחֵר, וּבְבֵיתוֹ בְּתַכְשִׁיט אַחֵר, וְתֹאמַר כִּי הוּא הַמֶּלֶךְ, בִּגְזֵרַת הַשֵּׂכֶל לֹא בִגְזֵרַת הַחוּשׁ, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּרְאֶה אוֹתוֹ נַעַר, וְאַחַר כֵּן בָּחוּר, וְאַחַר כֵּן זָקֵן, וְאַחַר כֵּן יָשִׁישׁ, וְתִרְאֶה אוֹתוֹ בָּרִיא, וְאַחַר כֵּן חוֹלֶה, וּכְבָר נֶחֶלְפוּ מַרְאָיו וּמִשּׁוּשָׁיו וְלֵחוֹתָיו וּמִדּוֹתָיו, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוּא, וְגָזַרְתָּ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמְּךָ וְצִוְּךָ וְהִזְהִירְךָ, וְזֶה מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ כִּי אִם הַשֵּׂכֶל אוֹ הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וּכְבָר הִתְקַיֵּם, כִּי הַחֵלֶק הַהוּא מִמֶּנּוּ עֶצֶם בִּלְתִּי נִגְדָּר וְאֵין רְמִיזָה אֵלָיו, וְאַתָּה כְבָר רָמַזְתָּ אֵלָיו וְגָזַרְתָּ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ, וְכַאֲשֶׁר מֵת וְרָאִיתָ מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁהָיִיתָ רוֹאֶה, גָּזַרְתָּ כִּי הוּא אֵינֶנּוּ הַמֶּלֶךְ, אַךְ גּוּף יְנִיעֵהוּ מִי שֶׁיִּרְצֶה וְיִפָּעֵל עַל כַּמָּה פָנִים מֵאָפְנֵי הַהִפָּעֲלֻיּוֹת מֵהַמִּקְרֶה וְהַחֵפֶץ, כָּעֲנָנִים הַנִּקְרִים בָּאֲוִיר, יִשָּׂאֵם רוּחַ וּתְבִיאֵם אַחֶרֶת, וּתְקַבְּצֵם רוּחַ וּתְפַזְּרֵם אַחֶרֶת, וְהָיָה קֹדֶם לָכֵן גֶּשֶׁם לֹא יִפָּעֵל כִּי אִם בְּחֵפֶץ נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ הַהוּא. וְהָיָה כְּעַמּוּד הֶעָנָן הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר לֹא יְפַזְּרוּהוּ הָרוּחוֹת. דִּמְיוֹן אַחֵר, הַשֶּׁמֶשׁ – נִרְאֶה אוֹתָהּ עִגּוּל פָּשׁוּט כְּשִׁעוּר הַצִּנָּה וּבְתָאֳרָה: מַזְהִירָה, חַמָּה, נָחָה, וְהַשֵּׂכֶל גּוֹזֵר כִּי הוּא כַדּוּר גָּדוֹל מִכַּדּוּר הָאָרֶץ בְּמֵאָה וְשִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ פְּעָמִים, וְשֶׁאֵינָהּ חַמָּה וְלֹא נָחָה, אַךְ הִיא מִתְנוֹעַעַת שְׁתֵּי תְנוּעוֹת מִתְהַפְּכוֹת: מִזְרָחִית וּמַעֲרָבִית, בִּתְנָאִים יֶאֱרַךְ פֵּרוּשָׁם, וְלֹא הוּשַׂם לַחוּשִׁים כֹּחַ לְהַשִּׂיג עֶצֶם הַדְּבָרִים, אַךְ כֹּחַ מְיֻחָד לְהַשִּׂיג מִקְרִים תְּלוּיִים בָּהֶם, יִקַּח הַשֵּׂכֶל מֵהֶם רְאָיָה עַל עַצְמָם וְסִבָּתָם, וְלֹא יַעֲמֹד עַל הַמַּהוּת וְעַל הָעִנְיָן, אֶלָּא הַשֵּׂכֶל הַשָּׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הוּא שֵׂכֶל בְּפֹעַל כַּמַּלְאָכִים, יַשִּׂיג הָעִנְיָנִים וְהַמַּהֻיּוֹת בְּעַצְמָם, מֵאֵין צֹרֶךְ אֶל הַמִּקְרִים שֶׁיִּהְיוּ בָאֶמְצַע, אֲבָל שִׂכְלֵנוּ אֲשֶׁר הוּא תְחִלָּה בְכֹחַ בַּהִיּוּלִי, לֹא יוּכַל לַעֲמֹד עַל אֲמִתַּת הַדְּבָרִים אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁחֲנָנוֹ הַבּוֹרֵא מִכֹּחוֹת מְיֻחָדִים, שָׂמָם בַּחוּשִׁים רְאוּיִים לְמִקְרֵי הַמּוּחָשִׁים דְּבֵקִים תָּמִיד בְּכָל הַמִּין, כִּי אֵין מַחְלֹקֶת בֵּין רְאוּת עֵינַּי וּרְאוּת עֵינֶיךָ, שֶׁהַשֶּׁטַח הַהוּא הֶעָגֹל הַמֵּאִיר הַמְחַמֵּם הוּא הַשָּׁמֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה מְרֻחָקוֹת אֵצֶל הַשֵּׂכֶל לֹא יַזִּיק זֶה בַמִּין, אֲבָל הוֹעִיל, מֵחֲמַת שֶׁלָּקַחְנוּ מֵהֶם רְאָיָה עַל חֶפְצֵנוּ, כַּאֲשֶׁר יְקַבֵּל תּוֹעֶלֶת הַפִּקֵּחַ הַמַּשְׂכִּיל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ גְּמַלּוֹ, בְּמַאֲמַר אַלְעַמַשִׁ אַלְאַחְוַלִ (שֶׁעֵינָיו טְרוּטוֹת וְשֶׁרוֹאֶה מֵאֶחָד שְׁנַיִם): "אֲנִי רוֹאֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שְׁנֵי כֻּרְכִּיּוֹת (גִּרְנִּיק); וְהַפִּקֵּחַ יֵדַע כִּי הַגָּמָל הוּא שֶּרָאָה, בַּחֲלִישׁוּת רְאוּתוֹ נִדְמָה לוֹ כִּי הוּא כֻּרְכִּיָּה, וּבַעֲבוּר עִוּוּת רְאוּתוֹ נִדְמָה לוֹ שֶׁהֵם שְׁנַיִם, וְהוֹעִיל הַפִּקֵּחַ בְּעֵדוּתוֹ, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת בְּרֹעַ מְלִיצָתוֹ מִפְּנֵי רֹעַ רְאוּתוֹ וְכֵן הַחוּשִׁים וְהַכֹּחַ הַדִּמְיוֹנִי אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. וְכַאֲשֶׁר שָׂם הַבּוֹרֵא בְּחָכְמָתוֹ הָעֵרֶךְ הַזֶּה בֵּין הַחוּשׁ הַנִּרְאֶה וְהַמּוּחָשׁ הַגַּשְׁמִי, כֵּן שָׂם בְּחָכְמָה עֵרֶך בֵּין הַחוּשׁ הַנִּסְתָּר וְהָעִנְיָן שֶׁאֵינֶנּוּ גַשְׁמִי, וְשָׂם לְמִי שֶׁבָּחַר מִבְּרוּאָיו עַיִן נִסְתֶּרֶת רוֹאָה דְבָרִים בְּעֵינֵיהֶם, לֹא יִתְחַלָּפוּ, וְיִקַּח מֵהֶם הַשֵּׂכֶל רְאָיָה עַל עִנְיַן הַדְּבָרִים הָהֵם וְלִבּוֹתָם. וּמִי שֶׁנִּבְרְאָה לוֹ הָעַיִן הַהִיא הוּא הַפִּקֵּחַ בֶּאֱמֶת, וְיִרְאֶה כָל בְּנֵי אָדָם כְּעִוְרִים, וְיוֹרֵם וְיַיְשִׁירֵם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ הָעֵינַיִם הָהֵם הֵם הַכֹּח הַמְדַמֶּה בְּעוֹד שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ הַכֹּחַ הַשִׂכְלִי, וְתִרְאֶינָה צוּרוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹרָאוֹת מוֹרוֹת עַל אֲמִתּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם סָפֵק, וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל אֲמִתּוּתָם הַסְכָּמַת כָּל הַמִּין הַהוּא עַל הַצּוּרוֹת הָהֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁרוֹאִים דְּבָרִים יָעִיד בָּהֶם קְצָתָם לִקְצָתָם, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בְּמוּחָשֵׁינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ מְעִידִים בִּמְתִיקוּת הַדְּבַשׁ וּמְרִירוּת הַלַּעֲנָה, וְאִם נִרְאֶה מִי שֶׁיַּחֲלֹק עָלֵינוּ נֹאמַר שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵהָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְאֵלֶּה מֵאֵין סָפֵק רוֹאִים הָעוֹלָם הַהוּא הָאֱלֹהִי בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת. וְרוֹאִים צוּרוֹת רְאוּיוֹת לְטִבְעֵיהֶם וּמַה שֶּׁהִרְגִּילוּ, וּמְסַפְּרִים אוֹתָם בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר רָאוּם מֻגְשָׁמוֹת, וְהַתַּבְנִיּוֹת הָהֵם אֲמִתִּיּוֹת בְּהַעֲרָכָתָם אֶל מַה שֶּׁיְּבַקְשֵׁהוּ הַמֶּחְשָׁב וְבַדִּמְיוֹן וְהַחוּשׁ, וְאֵינָם אֲמִתִּיּוֹת בְּהַעֲרָכָתָם אֶל הָעֶצֶם אֲשֶׁר יְבַקְשֵׁהוּ הַשֵּׂכֶל, כַּאֲשֶׁר הֲבִיאוֹנוּ הַדִּמְיוֹן בַּמֶּלֶךְ, כִּי מִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁהוּא הָאָרֹךְ הַלָּבָן הַלּוֹבֵשׁ הַמֶּשִׁי אֲשֶׁר הַנֵּזֶר עַל רֹאשׁוֹ וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, אֵינֶנּוּ כּוֹזֵב, וּמִי שֶׁיֹּאמַר שֶׁאֵינֶנּוּ כִּי אִם הַמַּשְׂכִּיל הַמַּכִּיר הַמְצַוֶה הַמַּזְהִיר בְּאֶרֶץ פְּלוֹנִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי עַל אֻמָּה פְּלוֹנִית, אֵינֶנּוּ כּוֹזֵב גַּם כֵּן. וּכְשֶׁרוֹאֶה הַנָּבִיא בָּעַיִן הַנִּסְתֶּרֶת הַצּוּרָה הַתְּמִימָה שֶׁבַּצּוּרוֹת, אֲשֶׁר רָאָה אוֹתָהּ בִּדְמוּת מֶלֶךְ אוֹ שׁוֹפֵט יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין בְּעִנְיַן צִוּוּי וְאַזְהָרָה, מְהָקִים וּמְהַעְדֵּה, יֵדַע שֶׁהִיא צוּרָה רְאוּיָה לְמֶלֶךְ נֶעֱבָד נִשְׁמָע. וְכַאֲשֶׁר יִרְאֶה דְּמוּת נוֹשֵׂא כֵלִים אוֹ נוֹשֵׂא כְלֵי סִפְרוּת, אוֹ חָגוּר לַעֲבֹד עֲבוֹדָה, יֵדַע שֶׁהִיא צוּרָה רְאוּיָה לְעוֹבֵד שׁוֹמֵעַ. וְאַל יִקְשֶׁה בְעֵינָיךָ דַמּוֹת אָדָם לַבּוֹרֵא, כִּי בִּבְחִינַת הַשֵּׂכֶל נְדַמֶּה לוֹ תְחִיָּלה בָּאוֹר, כִּי הוּא הֶחָשׁוּב שֶׁבַּמּוּחָשִׁים וְהַדַּק שֶׁבָּהֶם וְהַסּוֹבֵב וְהַכּוֹלֵל חֶלְקֵי הָעוֹלָם יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְכַאֲשֶׁר נַחֲשֹׁב בַּמִּדּוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹתָם, בֵּין עַל דֶּרֶךְ הַהַעֲבָרָה בֵּין עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כְּמוֹ: 'חַי' וְ'יָכוֹל' וְ'יוֹדֵעַ' וְ'חָפֵץ' וּ'מְסַדֵּר' וְ'נוֹתֵן לְכָל דָּבָר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ', וְ'שׁוֹפֵט צֶדֶק', לֹא נִמְצָא בַּמֶּה שֶׁאָנוּ רוֹאִים דִּמְיוֹן קָרוֹב מֵהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, וְהוּא הָאָדָם הַשָּׁלֵם, וְזֶה מִצַּד שֶׁהוּא אָדָם, לֹא מִצַּד שֶׁהוּא גוּף כִּי הוּא מִשְׁתַּתֵּף בָּזֶה עִם הַצֶּמַח, וְלֹא מִצַּד שֶׁהוּא חַי כִּי הוּא מִשְׁתַּתֵּף בָּזֶה עִם הַבְּהֵמוֹת. וּכְבָר דִּמּוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הָעוֹלָם בְּאָדָם גָּדוֹל, וְהָאָדָם בְּעוֹלָם קָטָן. וְאִם הַדָּבָר כֵּן וְהָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ הָעוֹלָם וְנַפְשׁוֹ וְשִׂכְלוֹ וְחַיּוּתוֹ, כַּאֲשֶׁר נִקְרָא 'חֵי הָעוֹלָם', כְּבָר נִתְבָּרֵר הַדִּמְיוֹן עַל דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלַּנְּבוּאָה רְאוּת יוֹתֵר גָּלוּי מֵהַהַקָּשָׁה, וְהָרְאוּת הַהוּא הִשִּׂיג הֶהָמוֹן הָעֶלְיוֹן עַיִן בְּעַיִן וְרָאָה צְבָא הַשָּׁמַיִם מֵהָרוּחָנִיִּים הַקְּרוֹבִים וְזוּלָתָם בְּצוּרַת אָדָם, וְלָהֶם רָמַז בְּאָמְרוֹ: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתִנוּ', וְהַטַּעַם כִּי כְבָר הִדְרַגְתִּי הַיְצִירָה וַהֲבֵאתִיהָ עַל סֵדֶר הַחָכְמָה, מִן הַיְסוֹדוֹת אֶל הַמֶּחְצָבִים, אֶל הַצְּמָחִים, אֶל הַחַי אֲשֶׁר בָּאֲוִיר וּבַמַּיִם, וְאַחַר כֵּן אֶל הַחַי אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בַּעֲלֵי הַחוּשִׁים הַזַּכִּים וְהַיְדִיעוֹת הַנִּפְלָאוֹת, וְאֵין אַחַר הַמַּדְרֵגָה הַהִיא אֶלָּא מַדְרֵגָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה מִן הַסּוּג הָאֱלֹהִי הַמַּלְאָכִי, וּבָרָא הָאָדָם בְּצוּרַת מַלְאָכָיו וּמְשָׁרְתָיו הַקְּרוֹבִים אֵלָיו בְּמַדְרֵגָה לֹא בְמָקוֹם, כִּי הִתְעַלָּה מֵהַמָּקוֹם, וְעַל שְׁנֵי הַדִּמְיוֹנִים לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה דְמוּתוֹ אֵצֶל הַדִּמְיוֹן אֶלָּא צוּרַת הַגָּדוֹל שֶׁבִּבְנֵי אָדָם, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא הַתֹּכֶן וְהַסֵּדֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם עַל מַדְרֵגוֹת, כַּאֲשֶׁר יוֹצֵא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ סֵדֶר הָעוֹלָם וּמַתְכֻּנְתּוֹ, וְרוֹאִים אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁהוּא מְהַעְדֵּה וּמְהָקִים וְדָן אֶת הַמְּלָכִים, 'עַד דִּי כָרְסְוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב'. וּבְעֵת הַכַּעַס וְהַמַּחֲשָׁבָה לִנְסֹעַ 'יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וּשְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ'. וּבְעֵת הַנְּסִיעָה – הַמֶּרְכָּבָה אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל וּשְׁמָרָהּ כֻּלָּהּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ חוּץ לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהוּא כַּאֲשֶׁר שָׁת אֶת גְּבוּלוֹ מִיַּם־סוּף עַד יָם פְּלִשְׁתִּים, וְיִכָּנֵס בּוֹ מִדְבַּר סִינַי וְשֵׂעִיר וּפָארָן, גַּם מִצְרַיִם, כִּי לַמָּקוֹם הַהוּא מַעֲלָה כַּאֲשֶּׁר הִזְדַּמֵּן בּוֹ שֶׁיִּפְגַּע הַתְּנָאִים הַתּוֹרִיִּים וְהַמְצֻוֶּה בָּהֶם, תִּתְרָאֶינָה הַצּוּרוֹת הָהֵם עַיִן בְּעַיִן בְּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת, כַּאֲשֶׁר נִרְאָה לְמשֶׁה הַמִּשְׁכָּן וְסֵדֶר עֲבוֹדָה וְאֶרֶץ כְּנַעַן וַחֲלָקֶיהָ, וּמַעֲמַד 'וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא', וּמַעֲמַד אֵלִיָּהוּ בַּמָּקוֹם הַהוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵלֶּה הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא יֻשְּׂגוּ מִדֶּרֶךְ הַהַקָּשָׁה, בִּטְּלוּם פִּילוֹסוֹפֵי יָוָן מִפְּנֵי שֶׁהַהַקָּשָׁה מְרַחֶקֶת מַה שֶּׁלֹּא נִרְאָה כָמוֹהוּ, וְקִיְּמוּ אוֹתָם הַנְּבִיאִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאוּהוּ בָּעַיִן הָרוּחָנִית אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם יִתְרוֹן בָּהּ, וְהָיוּ קְהִלּוֹת, וּבְדוֹרוֹת נֶחֱלָקִים – לֹא תַעֲבֹר עֲלֵיהֶם הַהַסְכָּמָה, וְהוֹדוּ לָהֶם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְרָאוּ אוֹתָם בְּעֵת נְבוּאָתָם, וְאִלּוּ הָיוּ רוֹאִים פִּילוֹסוֹפֵי יָוָן הַנְּבִיאִים בְּעֵת נְבוּאָתָם וּמוֹפְתֵיהֶם, הָיוּ מוֹדִים לָהֶם וְהָיוּ מְבַקְשִׁים פָּנִים מֵאָפְנֵי הַהַקָּשָׁה אֵיךְ יַגִּיעַ הָאָדָם לַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת. וּכְבָר עָשָׂה קְצָתָם זֶה, כָּל שֶׁכֵּן הַמִּתְפַּלְסְפִים מֵאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת. וְאֶל כְּמוֹ זֶה יִהְיֶה הָרֶמֶז בְּאָלֶף דָּלֶת נוּן יוֹד לְעִנְיָן אֱלֹהִי נִמְצָא, כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר: 'אֲדוֹנִי'. וּ'מַלְאֲכוּת יְיָ' כִּנּוּי לַשְּׁלִיחוּת, וְהַמַּלְאָךְ יֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה נִבְרָא לְעִתּוֹ מִן הַגּוּפִים הַיְסוֹדִיִּים הַדַּקִּים, וְיֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה מִן הַמַּלְאָכִים הַנִּצְחִיִּים, וְשֶׁמָּא הֵם הָרוּחָנִיִּים שֶׁאוֹמְרִים הַפִּילוֹסוֹפִים, וְאֵין לָנוּ לִדְחוֹת דִּבְרֵיהֶם וְלֹא לְקַבֵּל אוֹתָם. וְהַסָּפֵק בְּמַה שֶּׁרָאָה יְשַׁעְיָהוּ וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל, אִם הוּא מֵהַנִּבְרָאִים לְעֵת הַצֹּרֶךְ אוֹ מִן הַצּוּרוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַקַּיָּמוֹת. וּ'כְבוֹד יְיָ' הוּא הַגּוּף הַדַּק הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי חֵפֶץ הָאֱלֹהִים הַמִּצְטַיֵּר כְּפִי שֶׁיִּרְצֶה לְהֵרָאוֹת עַל הַנָּבִיא כְּפִי הַדַּעַת הָרִאשׁוֹנָה, אַךְ עַל הַדַּעַת הַשְּׁנִיָּה יִהְיֶה כְבוֹד יְיָ כְּלָל הַמַּלְאָכִים וְהַכֵּלִים הָרוּחָנִיִּים, כִּסֵּא וּמֶרְכָּבָה וְרָקִיעַ וְאוֹפַנִּים וְגַלְגַּלִים, וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהוּא קַיָּם עוֹמֵד, וְהוּא נִקְרָא כְבוֹד יְיָ כַּאֲשֶׁר נִקְרְאוּ שִׁמּוּשֵׁי הַמֶּלֶךְ 'כְּבוּדָּה', וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא זֹאת הָיְתָה בַקָּשַׁת משֶׁה בְּאָמְרוֹ: הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבוֹדֶךָ, וְאָמַר לוֹ: הֵן, עַל מְנָת שֶׁיִּזָּהֵר מֵרְאוֹת הַפָּנִים אֲשֶׁר אֵין יְכֹלֶת לָאָדָם לִרְאוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי. וּבַכָּבוֹד הַהוּא מַה שֶּׁיּוּכַל לְסָבְלוֹ רְאוּת הַנְּבִיאִים, וְיֵשׁ בְּעִקְּבוֹתָיו מַה שֶּׁרְאוּתֵנוּ סוֹבֶלֶת אוֹתוֹ, כְּמוֹ הֶעָנָן וְאֵשׁ אוֹכֶלֶת מִמַּה שֶּׁהוּא רָגִיל אֶצְלֵנוּ, וְיֵשׁ אַחֲרָיו דַּק יוֹתֵר מִדַּק עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה שֶׁלֹּא יַשִּׂיגֶנָּה הַנָּבִיא, וְאִם יַהֲרֹס אֵלָיו תִּנָּתֵק הַרְכָּבָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּכֹחוּת הָרְאוּת, כִּי מִי שֶׁרְאוּתוֹ חֲלוּשָה לֹא יִרְאֶה אֶלָּא בָאוֹרָה הַמֻּעֶטֶת שֶׁהִיא נִשְׁאֶרֶת בֵּין הָעַרְבַּיִם, כָּעֲטַלֵף, וּמִי שֶׁעֵינָיו תְּרוּטוֹת, וַחֲלוּשֵּי הָרְאוּת לֹא יִרְאוּ כִּי אִם בַּצֵּל, וּמִי שֶׁרְאוּתוֹ חֲזָקָה יִרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל עֶצֶם הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵת זַכּוּתָהּ לֹא תוּכַל עַיִן לְהַבִּיט אֵלָיו, וְאִם יִדְחַק לָזֶה יִתְעַוֵּר. וְזֶהוּ 'כְבוֹד יְיָ' וּ'מַלְאֲכוּת ה'' וּ'שְׁכִינַּת ה'' בַּשֵּׁמוֹת הַתּוֹרִיִּים. אַךְ פְּעָמִים הֻשְׁאֲלוּ גַם כֵּן לַמִּשְׁפָּטִים הַטִּבְעִיִּים, וְאָמְרוּ: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה", אַךְ בֶּאֱמֶת לֹא יֵרָאֶה הַכָּבוֹד וְהַמַּלְכוּת אֶלָּא עַל בְּחִירָיו וּסְגֻלָּתוֹ וּנְבִיאָיו, אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְבָּרֵר לָאֶפִּיקוּרוֹס כִּי יֵשׁ לֵאלֹהִים מֶמְשָׁלָה וּמַלְכוּת קַיֶּמֶת, וִידִיעָה בְּחֶלְקֵי מַעֲשֵׂי הַיְצוּרִים, וְאָמַר בֶּאֱמֶת: 'יְיָ מָלָךְ', 'וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ', 'יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם', 'אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ', 'וּכְבוֹד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח'. וְאֵין לְהַרְחִיק כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּ'תְמֻנַת יְיָ יַבִּיט', 'וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', וּ'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה', אַף לֹא 'שִׁעוּר קוֹמָה', בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מֵהִכָּנֵס מוֹרָאוֹ בַנְּפָשׁוֹת וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וע"ד השכל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ידוע כי המציאות כלו נחלק על שלשה חלקים, החלק הראשון עולם המלאכים החלק השני עולם הגלגלים, החלק השלישי עולם השפל הזה, והכח הנסתר ברא שלשתן, ומלת בראשית תרמוז הכח הנסתר כי הוא ראשית כל, ראשית בלי ראשית, והוא ברא תחלה עולם המלאכים שהם נקראים בכתובים אלהים, ועולם הגלגלים והם השמים, והעולם השפל והיא הארץ, ומכח הענין הזה לא היה יכול להקדים ולומר אלהים ברא בראשית והוצרך לומר בראשית ברא אלהים כדי שתהיה מלת ברא חוזרת למלת בראשית, ותבין מזה כי הכח הנסתר שהוא ראשית ברא אלהים והם המלאכים והשמים והם הגלגלים ואת הארץ והוא העולם השפל מגלגל הירח ולמטה הכל נקרא בשם ארץ בכלל, והכתוב שאחריו מבאר זה והארץ היתה תהו ובהו כלומר הארץ שהזכיר תחלה שהוא שם הכולל היתה בבריאה תהו כלומר חומר שקבל צורות ארבע יסודות הרמוזים בכתוב. והנה לשון ארץ שם משותף נאמר על הכלל ונאמר גם כן על הפרט ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ואם כן תהיה מלת והארץ שם על כלל הד' יסודות, ומלת תהו ובהו על יסוד העפר בפרט רק משמעות תהו ובהו יסוד העפר שאין בו נמצא, וצריך אתה לדעת כי מני הגלגלים תתקנ"ה כמנין השמי"ם (מ"ם סתומה נחשבת שש מאות) וכן נמצא בפרקי מרכבה בשעה שהקב"ה יורד משמי השמים מתשע מאות וחמשים וחמשה רקיעים ויושב על כסא כבודו בערבות כל שערי רקיע וכל שערי ערבות אומרים (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם וגו', וכן עוד בדרך ארץ רבה (פ"ב) הקב"ה שליט ברום יחידי אחד ושמו אחד והוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים (כמנין שמים והמ"ם סתומה תחשב כפשוטה) וכל רקיע ורקיע שמו וכינויו נקוד עליו והזכירו שם זה בענין פסוק האזינו השמי"ם ושם אכתוב המדרש הזה בע"ה, אבל לכל הפחות שא"א להמעיט מנינם לדעת רבותינו חכמי האמת הם שבעה, והוא שדרשו במסכת חגיגה פרק אין דורשין (חגיגה יב ב) א"ר יהודה שני רקיעים הם שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, ריש לקיש אמר ז' ואלו הן, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, ולדעת חכמי המחקר והם הפילוסופים הם ט', ואלו הן גלגל המקיף, שני לו גלגל המזלות, ואחריו ז' גלגלים של ז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, ואחר ט' גלגלים אלה ארבע יסודות שהסדור שלהן אש רוח מים עפר, והסימן להם ארמ"ע, וכבר הזכירם שלמה בסדור הזה בפסוק א' והוא שאמר (משלי ל׳:ד׳) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, לדעת הפילוסופים שיסוד האש קונה חומו מגלגל הלבנה שהוא למעלה ממנה וסמוך לו וזה בהתמדת תנועת הגלגל שהרי בידוע שכל גשם מתנועע הוא מחמם ומלהיב כל הקרוב אליו בהתמדת תנועתו וכ"ש כאשר יהיה הגשם המתנועע גדול ורב כח שיוסיף חום גדול תקיף ואמיץ, וע"כ גלגל הלבנה הוא מחמם ומלהיב הקרוב אליו אבל הוא בעצמו לא יתלהב ולא יתחמם כי חמרו זך ודק איננו כחומר היסודות לקבל הפעליות נכריות, ומפני זה יסוד האש שטבעו לעלות למעלה אינו עולה אל לא תכלית כי שטח הגלגל מפסיק בהיות חמרו חזק כראי מוצק, ועד שם יעלה דרך גבולו ולא יעברנהו כשם שמפסיק שטח הארץ שהמים שטבעם לרדת למטה אינן עוברים אותה, וכבר הודעתיך למעלה כי העולם נברא בתשרי שמזלו מאזנים וכן יורה הכתוב השני שלאחר זה הוא שאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וידוע כי מזל הרוח הוא מאזנים ומזל המים הוא עקרב, ובאור הכתוב אימתי ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ בזמן שהיתה רוח אלקים צומחת ועולה בבוקר, כלומר בזמן שמאזנים שהוא מזל הרוח מרחפת על פני המים שהוא סמוך לעקרב שהוא מזל המים, וטעם קריאת השמות מאזנים ועקרב, וכן שאר המזלות, כוכבים מקובצים הם בצורות מאזנים ועקרב, וכך נתקבצו בזמן המבול בצורה זו קבוץ כוכבים בצורת טלה, וכן בצורת שור, וכן תאומים שהוא צורת אדם, וכן צורת סרטן שהוא צורת חיה, וכן צורת מאזנים ועקרב, וכן צורת דלי שהוא צורת אדם דולה מים, ונקראו אחרי כן בשמות הללו כפי אותן צורות שנראו בהם בזמן המבול. ונראה לומר כי טעם הראות בזמן המבול בצורה זו כדי שנתעורר על ההשגחה מתוך הוראת השמות וכמו שנמצא לרבותינו ז"ל במדרשם. והנה לשון ארץ שם משותף נאמר על הכלל ונאמר גם כן על הפרט ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ואם כן תהיה מלת והארץ שם על כלל הד' יסודות, ומלת תהו ובהו על יסוד העפר בפרט רק משמעות תהו ובהו יסוד העפר שאין בו נמצא, וצריך אתה לדעת כי מני הגלגלים תתקנ"ה כמנין השמי"ם (מ"ם סתומה נחשבת שש מאות) וכן נמצא בפרקי מרכבה בשעה שהקב"ה יורד משמי השמים מתשע מאות וחמשים וחמשה רקיעים ויושב על כסא כבודו בערבות כל שערי רקיע וכל שערי ערבות אומרים (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם וגו', וכן עוד בדרך ארץ רבה (פ"ב) הקב"ה שליט ברום יחידי אחד ושמו אחד והוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים (כמנין שמים והמ"ם סתומה תחשב כפשוטה) וכל רקיע ורקיע שמו וכינויו נקוד עליו והזכירו שם זה בענין פסוק האזינו השמי"ם ושם אכתוב המדרש הזה בע"ה, אבל לכל הפחות שא"א להמעיט מנינם לדעת רבותינו חכמי האמת הם שבעה, והוא שדרשו במסכת חגיגה פרק אין דורשין (חגיגה יב ב) א"ר יהודה שני רקיעים הם שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, ריש לקיש אמר ז' ואלו הן, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, ולדעת חכמי המחקר והם הפילוסופים הם ט', ואלו הן גלגל המקיף, שני לו גלגל המזלות, ואחריו ז' גלגלים של ז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, ואחר ט' גלגלים אלה ארבע יסודות שהסדור שלהן אש רוח מים עפר, והסימן להם ארמ"ע, וכבר הזכירם שלמה בסדור הזה בפסוק א' והוא שאמר (משלי ל׳:ד׳) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, לדעת הפילוסופים שיסוד האש קונה חומו מגלגל הלבנה שהוא למעלה ממנה וסמוך לו וזה בהתמדת תנועת הגלגל שהרי בידוע שכל גשם מתנועע הוא מחמם ומלהיב כל הקרוב אליו בהתמדת תנועתו וכ"ש כאשר יהיה הגשם המתנועע גדול ורב כח שיוסיף חום גדול תקיף ואמיץ, וע"כ גלגל הלבנה הוא מחמם ומלהיב הקרוב אליו אבל הוא בעצמו לא יתלהב ולא יתחמם כי חמרו זך ודק איננו כחומר היסודות לקבל הפעליות נכריות, ומפני זה יסוד האש שטבעו לעלות למעלה אינו עולה אל לא תכלית כי שטח הגלגל מפסיק בהיות חמרו חזק כראי מוצק, ועד שם יעלה דרך גבולו ולא יעברנהו כשם שמפסיק שטח הארץ שהמים שטבעם לרדת למטה אינן עוברים אותה, וכבר הודעתיך למעלה כי העולם נברא בתשרי שמזלו מאזנים וכן יורה הכתוב השני שלאחר זה הוא שאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וידוע כי מזל הרוח הוא מאזנים ומזל המים הוא עקרב, ובאור הכתוב אימתי ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ בזמן שהיתה רוח אלקים צומחת ועולה בבוקר, כלומר בזמן שמאזנים שהוא מזל הרוח מרחפת על פני המים שהוא סמוך לעקרב שהוא מזל המים, וטעם קריאת השמות מאזנים ועקרב, וכן שאר המזלות, כוכבים מקובצים הם בצורות מאזנים ועקרב, וכך נתקבצו בזמן המבול בצורה זו קבוץ כוכבים בצורת טלה, וכן בצורת שור, וכן תאומים שהוא צורת אדם, וכן צורת סרטן שהוא צורת חיה, וכן צורת מאזנים ועקרב, וכן צורת דלי שהוא צורת אדם דולה מים, ונקראו אחרי כן בשמות הללו כפי אותן צורות שנראו בהם בזמן המבול. ונראה לומר כי טעם הראות בזמן המבול בצורה זו כדי שנתעורר על ההשגחה מתוך הוראת השמות וכמו שנמצא לרבותינו ז"ל במדרשם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Nedarim 35bunverified

    Filed under: Teaching Torah

  • Filed under: בדרך: אם ימתין

Related sheets

Chassidusחסידות

The Manna and Daily Trust in Divine Providence

Chassidic and classical sources interpret the daily falling of manna in the wilderness as a spiritual lesson in bitachon (trust in God). The sources show how the manna's ephemeral nature—rotting if hoarded, falling only for each day's need—teaches that true reliance on divine providence requires constant renewal of one's connection to God rather than dependence on past spiritual or material sustenance.

View Sources18 sources
Chassidusחסידות

Rav Tzadok of Lublin's Teachings

A collection of Rav Tzadok's seminal works exploring the spiritual path, including his revolutionary teachings on teshuvah, the transformative power of Shabbat, the elevation of initially improper impulses, and the role of the Oral Torah in Jewish spiritual life. These sources represent some of his most influential and beloved teachings in Hasidic thought.

View Sources11 sources
Machshavaמחשבה

Rav Kook on Torah as an Immersive Sea

Rav Kook develops Rav Hamnuna Saba's metaphor of Torah as a great sea into which one immerses fully, rather than drawing selectively from a vessel. The sources explore how comprehensive engagement with Torah's totality nourishes the scholar with spiritual depth and expanded consciousness.

View Sources3 sources
Machshavaמחשבה

Each Person's Unique Path in Torah

These sources explore the principle that every individual has a distinct spiritual connection to Torah suited to their own nature and soul-level. From classical rabbinic sources emphasizing human uniqueness to Hasidic teachings on personal spiritual paths, the materials collectively affirm that authentic Torah study and service must align with each person's singular essence rather than mere imitation of others.

View Sources7 sources
Mussarמוסר

Receiving Every Person With a Pleasant Face

This teaching from Pirkei Avot, explored across rabbinic and Jewish ethical literature, emphasizes the importance of greeting and treating others with a warm, cheerful demeanor as a fundamental interpersonal virtue. The sources examine how a pleasant countenance reflects inner character and serves as a cornerstone of ethical conduct between people.

View Sources21 sources
Chassidusחסידות

Finding Divinity in the Mundane World

Chassidic teachings explore how God's presence permeates all physical reality and how Jews can recognize and elevate the Divine within everyday objects, actions, and experiences. The sources present the view that holiness is not confined to sacred study but accessible through awareness and intention in all dimensions of creation.

View Sources16 sources

Explore more