Hachnasas Orchim in Rishonim Sources

וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃

Looking up, he saw three figures standing near him. As soon as he saw them, he ran from the entrance of the tent to greet them and, bowing to the ground, he said, “My lords! If it please you, do not go on past your servant. Let a little water be brought; bathe your feet and recline under the tree. And let me fetch a morsel of bread that you may refresh yourselves; then go on—seeing that you have come your servant’s way.” They replied, “Do as you have said.” Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, “Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!” Then Abraham ran to the herd, took a calf, tender and choice, and gave it to a servant-boy, who hastened to prepare it. He took curds and milk and the calf that had been prepared and set these before them; and he waited on them under the tree as they ate.

מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי: ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין״, וַהֲדַר ״וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל ״הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ״, וְאִילּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִין, וּבִיקּוּר חוֹלִים, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.

We learned in the mishna: One may move baskets of produce due to the guests and in order to prevent the suspension of Torah study in the study hall. Rabbi Yoḥanan said: Hospitality toward guests is as great as rising early to go to the study hall, as the mishna equates them and teaches: Due to the guests and due to suspension of Torah study in the study hall. And Rav Dimi from Neharde’a says: Hospitality toward guests is greater than rising early to the study hall, as it teaches: Due to the guests, and only afterward: And due to suspension of Torah study in the study hall. Rav Yehuda said that Rav said on a related note: Hospitality toward guests is greater than receiving the Divine Presence, as when Abraham invited his guests it is written: “And he said: Lord, if now I have found favor in Your sight, please pass not from Your servant” (Genesis 18:3). Abraham requested that God, the Divine Presence, wait for him while he tended to his guests appropriately. Rabbi Elazar said: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like that of flesh and blood. The attribute of flesh and blood people is such that a less significant person is unable to say to a more significant person: Wait until I come to you, while with regard to the Holy One, Blessed be He, it is written: “And he said: Lord, if now I have found favor in Your sight, please pass not from Your servant.” Abraham requested that God wait for him due to his guests. Rav Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: There are six matters a person enjoys the profits of in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Hospitality toward guests, and visiting the sick, and consideration during prayer, and rising early to the study hall, and one who raises his sons to engage in Torah study, and one who judges another favorably, giving him the benefit of the doubt.

״עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מַקְרִיב תְּמִידִין.

With regard to the phrasing of the verse: “He is a holy man of God who passes by us continually,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: From this verse we derive that one who hosts a Torah scholar in his home and lets him enjoy his possessions, the verse ascribes to him credit as if he is sacrificing the daily [tamid] offering, as the verse states: “Passes by us continually [tamid].”

רִיבָּה לָהֶן. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא שְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים, הָלַךְ וּפָסַק לָהֶן מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶן כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּעַצְמוֹ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בְּעַצְמוֹ. וְכׇל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

he has increased his obligation to them, since if he had meant to give them no more than the accepted amount, he would not have made any stipulation at all. The mishna then continues: And there is also a supporting incident involving Rabbi Yoḥanan ben Matya, who said to his son: Go out and hire laborers for us. His son went, hired them, and pledged to provide sustenance for them as a term of their employment, without specifying the details. And when he came back to his father and reported what he had done, Rabbi Yoḥanan ben Matya said to him: My son, even if you were to prepare a feast for them like that of King Solomon in his time, you would not have fulfilled your obligation to them, as they are the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob. Rav Yehuda says that Rav says: Every action that Abraham performed himself for the ministering angels, the Holy One, Blessed be He, performed Himself for Abraham’s descendants. And every action that Abraham performed through a messenger, the Holy One, Blessed be He, likewise performed for his descendants through a messenger.

אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

שְׂכַר הַלְּוָיָה מְרֻבֶּה מִן הַכּל. וְהוּא הַחֹק שֶׁחֲקָקוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְדֶרֶךְ הַחֶסֶד שֶׁנָּהַג בָּהּ. מַאֲכִיל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וּמַשְׁקֶה אוֹתָן וּמְלַוֶּה אוֹתָן. וּגְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח ב) "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים". וְלִוּוּיָם יוֹתֵר מֵהַכְנָסָתָן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש דמצוה נינהו דאמר ר' יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש ורב דימי אמר יותר מהשכמת בהמ"ד דקתני מפני האורחין והדר תני ומפני ביטול בהמ"ד אבל שלא במקום מצוה לא אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה שנאמר (בראשית י״ח:ג׳) ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך וגו':

וכתיב (דברים לב מז) כי לא דבר רק הוא מכם מפרשת אליעזר שמעינן הלכות קבלת האורחים בסבר פנים יפות. והאורח שלא יטריח את בעל הבית שנאמר ויאמר להם אל תאחרו אותי ולומדים אנו שיש להתפלל שיזמין הקב"ה אשה חסידה לחסיד ולא יחוש על עושר כי אם שיהא צדקת ומפני מעשיו הטובים ירבו לו עושרו.

אַהֲבַת הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שְׁתֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים י יט) "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר".

מִצְוַת אַהֲבַת הַגֵּרִים – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לֶאֱהֹב הַגֵּרִים, כְּלוֹמַר, שֶׁנִּזָּהֵר שֶׁלֹּא לְצַעֵר אוֹתָם, בְּשׁוּם דָּבָר, אֲבָל נַעֲשֶׂה לָהֶם טוֹבָה וְנִגְמֹל אוֹתָם חֶסֶד כְּפִי הָרָאוּי וְהַיְּכֹלֶת. וְהַגֵּרִים הֵם, כָּל מִי שֶׁנִּתְחַבֵּר אֵלֵינוּ מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת שֶׁהִנִּיחַ דָּתוֹ וְנִכְנַס בְּדָתֵנוּ, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דברים י יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר וְגוֹ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּכְלְלֵהוּ כְּמוֹ כֵן הַצִּוּוּי בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (מצוה רמג), שֶׁהֲרֵי גֵּר צֶדֶק בִּכְלַל רֵעֲךָ הוּא, הוֹסִיף לָנוּ הַשֵּׁם בּוֹ מִצְוָה מְיֻחֶדֶת לוֹ בְּאַהֲבָתוֹ, וּכְמוֹ כֵן הַדָּבָר בַּמְּנִיעָה מִלְּרַמּוֹת אוֹתוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בִּכְלַל וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (מצוה שלח), הוֹסִיף לָנוּ הַכָּתוּב בּוֹ מְנִיעָה מְיֻחֶדֶת לוֹ, בְּאָמְרוֹ וְגֵר לֹא תוֹנֶה (מצוה סג). וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (ב"מ נט, ב), שֶׁהַמְּאַנֶּה הַגֵּר עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תוֹנוּ וְגוֹ', וּמִשּׁוּם וְגֵר לֹא תוֹנֶה, וּכְמוֹ כֵן מְבַטֵּל מִצְוַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, וּמִצְוַת וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כִּי הַשֵּׁם בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ וְרָצָה לְזַכּוֹתָם, וְלָכֵן הִדְרִיכָם וְצִוָּם עַל דַּרְכֵי הַחֲנִינָה וְהַחֶמְלָה, וְהִזְהִירָם לְהִתְעַטֵּר בְּכָל מִדָּה חֲמוּדָה וִיקָרָה לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי כָּל רוֹאֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ (יחזקאל לו כ) עַם יְיָ אֵלֶּה. וְכַמָּה הִיא דֶּרֶךְ נְעִימוּת וְחֶמְדָּה לְהִתְחַסֵּד וְלִגְמֹל טוֹבָה לַאֲשֶׁר הִנִּיחַ אֻמָּתוֹ וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיו וְאִמּוֹ, וַיָּבוֹא לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֻמָּה אַחֶרֶת בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ, וּבִבְחִירָתוֹ בָּאֱמֶת וְשִׂנְאַת הַשֶּׁקֶר. וּבִהְיוֹתֵנוּ זוֹכִים לְמִדּוֹת טוֹבוֹת הַלָּלוּ תָּחוּל טוֹבַת הָאֵל עָלֵינוּ וְתִדְבַּק בָּנוּ, וְשׁוּם דָּבָר לֹא תִּמְנָעֶנּוּ מִמֶּנּוּ, כִּי הַטּוֹבָה תִּתְפַּשֵּׁט בַּטּוֹבִים, וְהֶפְכָּהּ בָּרָעִים.

The commandment of loving the strangers (converts): That we were commanded to love the converts, meaning to say that we be careful not to cause them pain in any thing, but [rather to] do them good and grant them kindness according to what is proper and is possible. And converts are anyone who connects with us from the other nations, that leaves his religion and enters into our religion. And about them is it stated (Deuteronomy 10:19), “And you shall love the stranger, etc.” And even though the commandment (Sefer HaChinukh 243) about the Israelite includes him, as it is stated about him (Leviticus 19:18), “and you shall love your neighbor as yourself” — since behold, a righteous convert is included in “your neighbor” — God added for us a specific commandment about his love. And so too is the thing in the prevention against cheating him. As even though he was included in “A man shall not mistreat his countryman” (Leviticus 25:17, Sefer HaChinukh 338), Scripture added a specific prevention about him in its stating, “You shall not wrong a stranger” (Exodus 22:20, Sefer HaChinukh 63). And they said in the Gemara (Bava Metzia 59b) that one who wrongs the convert transgresses because of “[A man] shall not mistreat” and because of “You shall not wrong a stranger.” And so too [with this], he nullifies the commandment of “and you shall love your neighbor” and the commandment of “And you shall love the stranger.” It is from the roots of the commandment that God chose Israel to be a holy nation and wanted to give them merit. And therefore He guided them and commanded them about the ways of grace and compassion and warned them to crown themselves with every beautiful and precious trait to find grace in the eyes of all who see them, [such] that they will say, “These are the people of the Lord” (Ezekiel 36:20). And it is so much the way of pleasantnesses and beauty to show kindness and to grant good to one who leaves his people and all the family of the house of his father and mother and comes to take shelter under the wings of a different nation in his love for it, and in his choosing of truth and his hatred for falsehood. And in our meriting these good traits, the goodness of God will rest upon us and cling to us, and nothing will prevent us from it; as the good will extend to the good ones and the opposite to the bad ones.

אַךְ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ בָּהֶם הָאָדָם לְעִנְיַן הַהֶעָרָה הַשִּׂכְלִית שֶׁיִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ מָה שֶׁנָּטַע הַבּוֹרֵא בְּשֵׂכֶל [הַמְדַבְּרִים] כְּשַׁבֵּחַ הָאֱמֶת וְגַנּוֹת הַכָּזָב וּבָחוֹר בַּצֶּדֶק וְסוּר מֵעָוֶל וּגְמֹל בַּעֲלֵי הַטּוֹבָה בְּטוֹב וְהוֹדוֹתָם וּגְמֹל אַנְשֵׁי הָרָעָה בְּרַע וְגַנּוֹתָם וּלְהַשְׁלִים עִם בְּנֵי הָאָדָם וּלְהֵטִיב עֲלֵיהֶם וְלִשְׁקוֹל הַטּוֹבוֹת בְּשֶׁבַח וְהַצְּדָקוֹת בִּגְמוּל וְהָרָעוֹת בְּעֹנֶשׁ וְיִתְרוֹן גְּמוּל עַל גְּמוּל וְעֹנֶשׁ עַל עֹנֶשׁ וְהַמְּחִילָה לַפּוֹשְׁעִים בְּשׁוּבָם בֶּאֱמֶת. אָמַר הַשֵּׂכֶל הַמִּדּוֹת הַמְגֻנּוֹת שֶׁבָּךְ רַבּוֹת אֲבָל שָׁרְשָׁם וְעִקָּרָם שְׁתַּיִם מִדּוֹת. אַחַת מֵהֶן אַהֲבַת הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַמִּשְׁגָּל וּשְׁאָר צָרְכֵי גּוּפֵךְ וְהַמִּדָּה הַזֹּאת קָנִית אוֹתָהּ מִן שְׁכֵנֵךְ הָרַע וְהוּא גּוּפֵךְ. וְהַמִּדָּה הַשֵּׁנִית אַהֲבַת הַשְּׂרָרָה וְהַגְּדֻלָּה וְהַגֵּאוּת וְהַגַּבְהוּת וְהַקִּנְאָה הִיא מְבִיאָה אוֹתָךְ לְמַעֵט בְּשִׁלּוּם הַגְּמוּל לְבַעַל הַטּוֹבָה אֶצְלֵךְ וְהַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא קְנוּיָה לָךְ מִשְּׁכֵנַיִךְ אֲשֶׁר הִתְגַּדַּלְתְּ בֵּינֵיהֶם וְהֵם אַחַיִךְ וּקְרוֹבַיִךְ.

The things through which a person will experience the intellectual urge are as follows: that a person should come to realize what the Creator has implanted in the human mind, namely: to esteem truth and detest falsehood, to choose righteousness and avoid injustice. to repay benefactors with good deeds and express gratitude to them, and to punish the wicked and condemn them. to keep at peace with all human beings and act beneficently towards them, estimate good deeds [in comparison] with the resulting praise, righteous deeds with their reward, wrongdoings with their punishment, the superiority of one reward over another, the severity of one punishment compared with another and forgiveness of transgressors when they truly repent. The Understanding: The reprehensible dispositions in you are many. But the root and stock from which they spring are two. One of them is love of physical pleasures - eating, drinking, marital relations and other bodily needs. This disposition you have acquired from your bad neighbor, the body. The second disposition is love of domination and superiority - pride, haughtiness, jealousy. This brings you to refrain from making a return to your Benefactor. This disposition you have acquired from your associates, among whom you have grown up, namely, your siblings and [other] relatives.

ובפרק מפנין (שבת קכ"ז ע"א) א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחים כמו השכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ורב דימי מנהדדרעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר מפני בטול בית המדרש אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתי' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' אמר ר"א בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בו"ד אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקב"ה כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' פי' הכנסת אורחים לכבוד האדם שנברא בצלם אלקים, ודבר זה נחשב דבר גדול כמו מי שהוא משכים לבית המדרש שעושה לכבוד התורה ג"כ. וקאמר רב דימי שהוא יותר מן השכמת בית המדרש, כי השכמת ב"ה זהו כבוד התורה, אבל הכנסת אורחים כבוד אלקים עצמו להכניס האורח לבית ולכבדו בשביל שנברא בדמות ובצלם אלקים, ודבר זה נחשב כבוד השכינה עצמה והוא יותר מן התורה, ולכך התנא מקדים זה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים ואח"כ חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה.

(ח) לצורך אורחים - שבעה"ב המזמנם עושה מצוה וכמו שאחז"ל דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה:

כבר התבאר מדה המשובחת הזאת של הכנסת אורחים שהיה מיוחד בה אברהם, וזה כמו שאמרנו למעלה כי אברהם היה מדתו לגמול חסד, ולפיכך היה לו מדה זאת להכניס את האורחים שהוא גמילות חסדים. אבל יש לפרש כי מחלוקת שלהם איזה עיקר הכנסת אורחים אם עיקר הכנסת אורחים כאשר נותן לאורח, דבר שהוא נהנה בו ביותר דבר שהוא טובה והנאה יתרה, ולפיכך אמר שעיקר הכנסת אורחים שנטע פרדס ובו כל מיני מגדים והיה מכניס אורחים לההנות אותם בפרדס הזה שהוא טובה יתירה מאוד, ובזה הוא איש טוב לגמרי כאשר הוא נותן אל האורח דבר זה. ולמ"ד שעשה פונדק, סבר כי עיקר הכנסת אורחים כאשר עושה הכרחי להם, אע"ג שאינו טובה יתירה רק שהיה להם פונדק לאכול ולשתות דבר זה הוא עיקר הכנסת אורחים לא הפרדס שאינו אלא לטובה יתירה ואין ראוי לאורח שיהיה מכביד על בעל הבית.

ונראה בעיני פשוט, שמכל שכן מצות הכנסת אורחים שהיא בכלל מצות עשה והלכת בדרכיו נוסף על שהיא מעלה גדולה ממעלות המדות, וזה לך האות שהאריכה התורה בסיפור הכנסת אורחים דאברהם אבינו, ורמזה לנו מענין שכרה שכל מה שעשה בעצמו לאורחים עשה הקב"ה בעצמו ובכבודו לבניו, ומה שעשה ע"י שליח (בראשית יח, ד) יוקח נא וגו', עשה הקב"ה ע"י שליח (ב"מ פו, ב). ולא תימא שהיא מדה, אלא המקיים אותה מקיים מצות עשה דוהלכת בדרכיו, ויש לו שכר כמצווה ועושה ככל מצוה מן תרי"ג מצות, וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן בכל שעה ובכל עת ובכל רגע, כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא היה העולם אבד, רצוני לומר כי כל העולם אורחים הם לגבי הש"י כאורח נטה ללון כי גרים אנחנו, והוא מכניס קיומם בהשפע שמשפיע עליהם, וכהרף עין אם לא השפיע עליהם והכניסם לקיום אז הכל אבד:

וזה לשון אבא מורי ז"ל ה"ה בצוואת יש נוחלין, והכניסו אורחים בבתיכם, רצה לומר עשירים, דכל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים רצה לומר דווקא הכנסת עשירים ומוכבדים כשנתאכסנו אצלו שאז יקרבם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד ולהכין תפנוקים בשבילם, (דכל ההולך בדרך, עני הוא באותו שעה כמו שאמרו חכמי משנה ז"ל במסכת פאה (ה, ד)). וראייה מאברהם אבינו ע"ה, שסבר שהמלאכים היו אורחים והרבה לשחוט בשבילם ג' שורים להאכילם ג' לשונות בחרדל. אבל הכנסת עניים ממש, בכלל צדקה הוא, עד כאן. וכן הוא בילקוט מהרי"ל:

ולפי האמור יובן מה שגילוי מערת המכפלה לאברהם הי' בשעה שהי' עסוק במצות הכנסת אורחים או במצות התפלה כבזוה"ק (קכז:) בגין דהוה רהיט אבתרי' דההוא עגלה דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו' והאי בן הבקר ערק עד ההוא מערתא ועאל אבתרי' וחמא מה דחמי תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא וצלי תמן וכו' כי ענין הכנסת אורחים הוא ענין התאחדות והתקרבות הנפרדים ומעורר דוגמא דידי' למעלה שהתחתונים מתקבלים מן העליונים שהתחתונים הם דוגמת אורחים לגבי העליונים וע"כ הוא גדולה מקבלת פני השכינה שזה מלמעלה למטה לבד לתועלת עצמיי, והכנסת אורחים גורם קישור כל המציאות, ואאע"ה לא השגיח על תועלת עצמיי אור פני המלך חיים והפסיק להכניס את האורחים כמ"ש אד' אל נא תעבור וכפירש"י

ונראה עפי"מ שאמרנו שאברהם אע"ה במראה זו השתמש בחושיו, היינו שעם המראה קיים הכנסת אורחין והכין בעצמו הסעודה וביקש שהשכינה תמתין לו, מה שלא מצינו כן בכל הנביאים לבד מרע"ה, וע"ז פליגי במה הי' זכותו כ"כ גדול, ששניהם סברו דמצות מילה הן שלו הן של עבדיו, איננו עוד מספיק לענין נכבד כזה שלא זכו לו כל הנביאים, ע"כ יצאו אלו התנאים לבקש זכות שבעבורו זכה למעלה זו נוסף על זכות מילת עצמו, וזה שאמר הת"ק שזכות הגדול הי' לו בזה מחמת שעם גודל המצוה ותיקון נפשו שנאמר לו התהלך לפני והי' תמים, ובמדרש אין בך פסולת אלא הערלה לבד העבר אותה ובטל המום, הוא לא זכר תיקון עצמו אלא כל חושיו הי' צורך שפתח פתח לגרים והרבה גרים יבואו, ובשביל שכל עשיותיו הי' צורך גבוה לבד ולא זכר בתיקון של עצמו, לעומת זה הי' השכר שהגוף לא יפסיק בעד המראה ויהי' לו המראה בעוד חושי גופו אתו: ורב איסי בא לומר שזה רק כוונה טובה וצריך שיהי' מעשה בפועל מורה לזה כדי שיהי' גופו שהוא בפועל לא יפסיק כנ"ל, וע"כ אמר שהוא מילת עבדיו והיינו כי הנה מילת עבדיו הי' קודם מילתו וכתב הרמב"ן שחשש פן יהי' חלוש ממילתו ולא יהי' ביכולתו למולם אח"כ, אך באם הי' מחשבתו לתיקון עצמו בודאי יש לו דין קדימה על עבדיו, ואם יהי' חלוש אחר מילתו ימתינו עד שיתרפא, אבל הוא לא זכר את תיקון עצמו רק כדי שיעשה צורך גבוה בלי איחור ע"כ הקדים מילתם, והנה עשה בזה מעשה בפועל המורה כנ"ל על כן הי' זכותו שבפועל נזדכך כל כך גופו כנ"ל: