Keriah: Tearing for Parents and Other Relatives

עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן קוֹרֵעַ טֶפַח, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָא: ״וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם״, וְאֵין אֲחִיזָה פָּחוֹת מִטֶּפַח. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן אֲפִילּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה חֲלוּקִין — אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא עֶלְיוֹן, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — קוֹרֵעַ אֶת כּוּלָּן. וְאַפִּיקָרְסוּתוֹ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן שׁוֹלֵל לְאַחַר שִׁבְעָה, וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וְהָאִשָּׁה שׁוֹלַלְתּוֹ לְאַלְתַּר מִפְּנֵי כְּבוֹדָהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל כׇּל הַמֵּתִים, רָצָה — קוֹרֵעַ בַּיָּד, רָצָה — קוֹרֵעַ בִּכְלִי. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — בַּיָּד.

The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment the length of a handbreadth, and that suffices. In the case of his father or mother, he must rend his garment until he reveals his heart. Rabbi Abbahu said: What is the verse that teaches that the rent must be a handbreadth? “And David took hold of his clothes and rent them” (II Samuel 1:11), and taking hold cannot be done for a garment less than a handbreadth. The baraita teaches further: With regard to all other deceased relatives, even if he is wearing ten garments, one on top of the other, he rends only his outer garment. But in the case of his father or mother, he must rend them all. Failure to rend his undergarment, however, does not invalidate the fulfillment of the mitzva. The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one may tack the tear with rough stitches after seven days, and one may join the edges more carefully after thirty days. But in the case of one’s father or mother, he may tack the tear only after thirty days, and he may never again join the edges more carefully. A woman, however, may tack the tear immediately, due to her honor, for it would be dishonorable for her to be seen with torn garments. When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, if one wishes, he may rend his garment with his hand; and if he wishes, he may rend it with a utensil in a way that will preserve it. But in the case of his father or mother, he must rend his garment with his hand in a manner that will utterly ruin it.

אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְאֵין מַבְרִין, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת, וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה. אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְאִסְקוּטְלָא וְלֹא בְקָנוֹן, אֶלָּא בְסַלִּים. וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים:

וְהָא גַּבֵּי קְרָעִים דִּכְתִיב ״עַל״ ״עַל״, דִּכְתִיב: ״עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ״. וְתַנְיָא: אָמְרוּ לוֹ ״מֵת אָבִיו״ וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ — יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. אָמְרִי, לָא קַשְׁיָא: הָא בִּסְתָם, וְהָא בִּמְפָרֵשׁ. וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ לוֹ ״מֵת אָבִיו״ וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ — לֹא יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. אָמְרוּ לוֹ ״מֵת לוֹ מֵת״, וּכְסָבוּר אָבִיו הוּא וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בְּנוֹ — יָצָא יְדֵי קְרִיעָה.

The Gemara comments: But is it not so that with regard to the tears in one’s clothing that are made for the dead, as it is written “for,” “for,” and about which is written: “And David took hold of his garments and rent them, and likewise all the men that were with him, and they wailed, and wept, and fasted until the evening, for Saul, and for Jonathan his son, and for the people of the Lord, and for the house of Israel, because they were fallen by the sword” (II Samuel 1:11–12). The use of the word “for” with regard to each of them indicates that one must make a separate tear in his garment for each person who died. The Gemara asks: And yet it is taught in a baraita: If they said to him that his father had died and he rent his garment over his death, and afterward it was discovered that it was not his father who died, but his son, he has fulfilled his obligation of rending his garment. This shows that even if a person mistakenly tore his garment for the wrong person he has nevertheless fulfilled the obligation. Here too, if a man nullified the vow of his wife, thinking that it was the vow of his daughter, his nullification should be effective. The Gemara responds: The apparent contradiction is not difficult. That baraita refers to a case where he received a non-specific report, i.e., he was told that an unspecified relative died. In such a case his obligation to rend his garment has been discharged. And this mishna refers to a case where the bearer of the news mistakenly specified that his daughter had taken the vow, when in reality his wife had. In such a case, his nullification is ineffective. And it is taught similarly in the following baraita: If they said to him that his father had died and he rent his garment over his death, and afterward it was discovered that it was not his father who died, but his son, he has not fulfilled his obligation of rending his garment. If, however, they said to him that a relative of his had died, and he thought it was his father and he rent his garment over his death, and afterward it was discovered that it was not his father who died, but his son, he has fulfilled his obligation of rending his garment. This proves that a distinction is made between one who rends his garment relying on a specific report and one who does so following a non-specific report.

גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְעַל מֵתוֹ — חַיָּיב, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, יָצָא יְדֵי קְרִיעָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמֵת דִּידֵיהּ, הָא בְּמֵת דְּעָלְמָא. וְהָא ״מֵתוֹ״ קָתָנֵי! לְעוֹלָם בְּמֵת דִּידֵיהּ, וּבְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי אֲבֵילוּת נִינְהוּ. וְאִי חָכָם הוּא — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת — הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו, הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו, הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו, הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה. לָא צְרִיכָא, דְּלָאו חָכָם הוּא. וְאִי דְּקָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיָּיב לִקְרוֹעַ, הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרָף! לָא צְרִיכָא, דְּלָא קָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה.

GEMARA: We learned in the mishna: One who rends his garment in anger or in anguish over his dead relative is exempt. The Gemara raises a contradiction to this based on a baraita: One who rends his garment in his anger or in his mourning or in his anguish over his dead relative is liable for performing a prohibited labor on Shabbat. And even though he desecrates Shabbat by tearing his garment, he nevertheless fulfilled his obligation of rending his garment in mourning. Apparently, one is liable for rending his garment in anguish over the dead. The Gemara answers: This is not difficult, as this mishna, which states one is liable for rending his garment, is referring to his own dead relative for whom he is obligated to tear his garment. And that mishna, which states one is exempt for rending his garment, is referring to any unrelated dead person. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: Over his dead relative? The Gemara answers: Actually, the mishna, which says that he is exempt, is referring to his own dead; however, it is referring to those relatives who are not subject to the obligation of mourning by Torah law. The Gemara asks: And even so, if the dead person is a Torah scholar, one is obligated to rend one’s garment in anguish over his death, as it was taught in a baraita: When a Torah scholar dies, everyone is his relative. The Gemara asks: Does it enter your mind that everyone is his relative? Rather, say: Everyone is considered to be like his relative, in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the dead person is not a Torah scholar. The Gemara asks: And if one is standing close to the deceased when the soul leaves the body, he is obligated to rend his garment, as it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: One who is standing over the deceased at the time of the departure of the soul is obligated to rend his garment. To what is this similar? It is similar to a Torah scroll that was burned. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where he is not standing there at the time of the departure of the soul.

הלכות קריעה מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר חייב לקרוע עליו ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב כתב הראב"ד שיצא וכן דעת רב אלפס והרי"ץ גיאת כתב שלא יצא וצריך לחזור ולקרוע וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ומקום הקריעה בכל מקום בית הצואר לפניו אבל אם קרע בשולי הבגד למטה או מצדדים תחת בתי הידים לא יצא והרמב"ם כתב שגם לאחוריו לא יצא והרמב"ן כתב ג"כ שאין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא ושיעורה טפח בד"א בתחילת קריעה אבל אם קרע על מת ובא להוסיף באותו קריעה על מת אחר סגי בכל שהוא חוץ מעל אביו ואמו שחמורים יותר כאשר יתבאר וכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע על מת שמת לקרובו וכתב הרמב"ן שאינו קורע אלא בפני קרובו כדרך שאומרים באבילות שאינו מתאבל עם קרובו אלא בפניו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דקריעה אינו אלא בשעת חימום קורע מיד אפי' שלא בפניו וכשם שקורע על הקרובים כך צריך לקרוע על הרחוקים כל אחד כפי מה שהוא דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשו לו ופירוש בוכה ומתאבל שבוכה וקורע עליו אבל א"צ לישב עליו באבלות אלא על רבו מובהק וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה גונזן בבית גנזיו ואם הוא חכם יעשה עליו כראוי לו דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר לפיכך יעשה על כל אחד ואחד לפי הראוי כיצד כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם חייב לקרוע וכתב ה"ר יונה דוקא באדם שאינו רשע אבל אם הוא רשע וחשוד אין לקרוע עליו והר"מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבין לקרוע חוץ מעל מומר ועובד אליל או עובר על כל אחת מכל מצות שבתורה להכעיס שאותו חשוב כמומר אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון או שמניח מלעשות המצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע עליו כיון שאינו כופר בתורה ואינו עושה להכעיס והטעם שקורעין על כל אדם בשעת יציאת נשמה קאמר רבי שמעון בן אליעזר מפני שדומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבין לקרוע עליו ופירש"י שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לס"ת וכתב הרמב"ן ולפ"ז אין צריך לקרוע על אשה ופירש הוא שאינו אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליו כעל ס"ת שנשרף ועל כן כתב שקורעין גם על אשה ואם אינו עומד בשעת יציאת נשמה אם הוא אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אלא שאינו גדול בתורה חייב לקרוע אם ידע בין מיתה לקבורה אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה אינו צריך לקרוע והרמב"ן כתב על אדם כשר צריך לקרוע בפניו יראה שאינו מחוייב אלא בפניו וא"א הרא"ש ז"ל כתב סתם בין מיתה לקבורה ולא אמר בפניו ועל חכם ות"ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפי' לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה א' ועל חברים שלומדין שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו והרמב"ן כתב שדומה לאביו ואמו שקורע לעולם כשישמע אבל הוא מתאחה ורמב"ם דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה לבו ולא נהירא להרמב"ן וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כהרמב"ן אלא שכתב שאינו מאחה לעולם על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפי' הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ידי קריעה וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי חכמים וכל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע אפי' לאחר כמה ימים כמי שלא קרע בשעת חימום ואפרקסותו אינה מעכבת הקריעה פירוש שאם קרע כל בגדיו חוץ ממנה יצא אבל לכתחלה כתב הראב"ד שצריך לקורעה והרמב"ן כתב שאפי' לכתחלה א"צ לקורעה וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ואפרקסותו פירש"י שהוא סודר שעל ראשו ונופל על פניו ולפי שאינו מלבוש א"צ לקורעו ובעל הערוך פי' שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה אחד האיש ואחד האשה שוין לענין קריעה אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת העליונה על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע כל השפה על כל המתים קורע מבפנים אם ירצה ועל אביו ועל אמו דוקא מבחוץ ופירש"י מבפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי"ץ גיאת פי' בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורעו וכ"פ הרמב"ן ועיקר על כל המתים אם בא להחליף בגדיו תוך ז' מחליף ואינו קורע ועל אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון ורבינו האי כתב שאינו קורע בבגדים שמחליף כל שבעה אלא העליון בלבד וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה על כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' ועל אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם והאשה שוללתו לאלתר משום כבודה על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ ועל אביו ואמו חולץ פי' חולץ זרועו ומוציא כתפו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף א"צ לחלוץ ונשיא דומה לאב שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ ולא לשאר דבר ורבו שלמדו חכמה דומה לקרע אביו שאינו מאחה לעולם כדפרישית לעיל וכתב הרמב"ן אבל שולל מיד ביום השני ואינו דומה לו לשאר דברים ונוהג עליו אבלות מקצת היום והקורע על חכם שמת כיון שהחזיר פניו מהמטה שולל מיד וכתב הרמב"ם שמאחה ביום השני והרמב"ן כתב שמאחה מיד א"נ לאחר קבורה ת"ר על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ומדלא פי' באב היכן חולץ ש"מ רצה מכאן או מכאן ואם רצה חולץ את שתיהן וכן רבו שלמדו חכמה רצה חולץ שתיהם על כל המתים אם לא שמע תוך ל' יום אינו קורע או מי שאין לו חלוק ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע ועל אביו ואמו קורע והולך ופי' הגאונים עד י"ב חדש והרמב"ם כתב כל ל' יום ובעל הלכות כתב לעולם וכן עיקר וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו כך אסור להפוך צד העליון של הבגד למטה ולאחותו ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למוכרו צריך להודיעו ללוקח: מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינו מקרעים שאין מתאחין ואסור למוכרו לנכרי הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות לא יצא ידי קריעה ומתוך האיחוי יצא ובאיחוי אלכסנדרי ופירש הראב"ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב"ן פי' דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לפירוש הראב"ד: קרע על מת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר לאחר שבעה מוסיף על קרע הראשון כל שהוא ועד היכן קורע ומוסיף עד טיבורו הגיע לטיבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר הַמֵּתִים חוּץ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ. אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וּמַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ בִּכְלִי אֶלָּא בְּיָדוֹ מִבַּחוּץ בִּפְנֵי כָּל הָעָם וְקוֹרֵעַ כָּל הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. וְאִם הֶחְלִיף בֶּגֶד אַחֵר חַיָּב לִקְרֹעַ כָּל שִׁבְעָה.

אָבֵל חַיָּב לִקְרֹעַ עַל מֵתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ו) "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" הָא אַחֵר חַיָּב לִפְרֹם. וְאֵין קְרִיעָה אֶלָּא מְעֻמָּד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יג לא) "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו". וּמֵהֵיכָן קוֹרֵעַ. מִלְּפָנָיו. וְהַקּוֹרֵעַ מֵאַחֲרָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִלְּמַטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיעָה. אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה: כַּמָּה שִׁעוּר הַקֶּרַע. טֶפַח. וְאֵין צָרִיךְ לְהַבְדִּיל שְׂפַת הַבֶּגֶד. וּמֻתָּר לוֹ לִקְרֹעַ בִּכְלִי. וְיֵשׁ לוֹ לִקְרֹעַ בִּפְנִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אָדָם. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ בִּפְנִים וְקוֹרֵעַ בְּצִנְעָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד:

A mourner is obligated to rend his garments for his dead, as can be derived from Leviticus 10:6: "Do not rend your garments lest you die." Implied is that others must rend their garments. One must rend one's garments only while standing, as II Samuel 13:31 states: "And the king stood and rent his garments." Where does one rend his garment? In front. If one rends his garment from the back or from the sides or from the bottom, he does not fulfill the obligation to rend his garments, with the exception of a High Priest who must rend his garment from the bottom. What is the required measure for the tear? A handbreadth. It is not necessary to rip apart the border of the garment. One may rend his garments with a utensil. One may rend one's garments inside, not in the presence of others. Therefore he may place his hand inside his garment and tear it modestly. He is only obligated to tear his upper garment.

על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש י' עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא וגוערים בו וכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר שלשים: על כל המתים יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעא אבל על אביו [ואמו] אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל אדם: על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד על כל המתים אם בא להחליף תוך ז' ימים מחליף ואינו קורע על אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון. (על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה אבל לא באביו ואמו) (רבינו ירוחם בשם הראב"ד): על כל המתים שולל (פי' תופר תפירה בלתי שוה) לאחר ז' ומאחה לאחר שלשים יום (ואין חילוק אם פגע בהם הרגל או לא) (הגמ"יי בשם ראבי"ה) על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה: הגה וכל זמן שאסור לשלול אפילו לחבר ראש הקריעה ע"י מחט אסור ויש מקומות שנהגו להחמיר אפי' על שאר מתים שלא לשלול תוך ל' ואז אפילו ראש הקריעה אסור לחבר ע"י מחט. (מהרי"ו סי' ו'):

For all other dead, one rends [to the extent of] a hand-breadth in the uppermost garment, and this is sufficient; but for one's father and mother, one rends all his garments, even though he be wearing ten, until he bares his chest. If he did not rend all his garments, he has not discharged his duty, and he is rebuked [for this]; and as long as the garment is upon him, he is instructed, 'Rend!,' even after thirty days. For all [other] dead one should rend inside, [i.e.,] not in the presence of people. Hence, he brings his hand inside and rends in privacy. However, for one's father and mother one rends only outside, [i.e.,] in the presence of all people. For all other dead, if one desires, he rends with the hand or if he desires he rends with an instrument; for one's father and mother, [one rends] with the hand. For all other dead, if one has occasion to change his garment during the seven days, he changes, but does not rend [afresh]; for one's father and mother, if one changes during the seven days, he rends all the garments [into] which he changes, and never resews the rents, as in the first instance [of rending]. For all other dead, one may turn the rent front to back during seven [days]; but not for one's father or mother. For all other dead, one bastes the rent together, — this means to sew with irregular stitches — after seven days, and resews the edges after thirty days, and it matters not whether the Festival occurred therein or not; for one's father or mother, one bastes the rent together after thirty days and never resews the edges; and a woman may baste [the rent] together forthwith out of respect due to her. Gloss: As long as it is forbidden to baste together, it is likewise forbidden to fasten the edges of the rent with a needle. There are localities where it is customary to be stringent even for other dead, viz., not to baste together within thirty days, and then it is even forbidden to fasten the edges of he rent with a needle.

שיעור קריעה – טפח. ויש חילוקים בין קריעה על אב ואם, לקריעה על שארי קרובים שחייב להתאבל, כגון בנו ובתו, אחיו ואחותו, ואשתו. ויש חילוק אחד מצד המנהג, ואינו מעיקר הדין, והיינו שבאביו ואמו קורע מצד שמאל, ובשארי קרובים מצד ימין. ואם שינה, בין בזה ובין בזה – יצא (ועיין ש"ך סעיף קטן י"ט). אמנם יש חילוקים מעיקר דינא דגמרא ולעיכובא, והיינו וכו' על כל המתים שולל הקרע תיכף לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים. ו"שולל" היינו תפירה בלתי שוה, ואיחוי הוא תפירה יפה, וכמו שכתבתי בסעיף ז, עיין שם. אבל על אביו ואמו רק שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללת לאלתר אפילו תוך שבעה (רש"י כו ב (מועד קטן כו ב)) מפני כבודה. וכל זמן שאסור לשלול, אפילו לחבר ראש הקריעה על ידי מחט אסור. ויש מקומות שנהגו להחמיר אפילו על שארי מתים שלא לשלול תוך שלושים, ואז אפילו ראש הקריעה אסור לחבר על ידי מחט. ובזה שנתבאר דמאחה לאחר שלושים, כתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ו (שולחן ערוך יורה דעה שמ, טו) דאין חילוק אם פגע בהם הרגל או לא. עד כאן לשונו. כלומר: אף על גב דרגל מבטל גזירת שלושים, כמו שכתבתי בסימן שצ"ט, היינו לעניין אבלות ולא לעניין קריעה. ואין המנהג כן, ואנן סוברים דלגמרי מבטל הרגל כל ענייניו (ש"ך סעיף קטן כ"ה, עיין שם). וכשאסור לאחות – אסור גם לחתוך הקריעה ולתפור חתיכה אחרת.

חִלּוּקִים יֵשׁ בֵּין הַקְּרִיעָה שֶׁעַל אָבִיו וְאִמוֹ לַקְּרִיעָה שֶׁעַל שְׁאָר קְרוֹבִים. עַל כָּל הַמֵּתִים, קוֹרֵעַ טֶפַח בַּבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן וְדַיּוֹ, וְאֵין לִקְרֹעַ יוֹתֵר, מִשׁוּם בַּל תַּשְׁחִית. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, צָרִיךְ לִקְרֹעַ כָּל הַבְּגָדִים עַד כְּנֶגֶד לִבּוֹ, (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י סָעִיף ג, שֶׁהַלֵב הוּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר הַגָּבוֹהַּ שֶׁעַל הַזְרוֹעַ), חוּץ מִן הַכֻּתֹּנֶת שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵעַ. וְכֵן הַבֶּגֶד שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ רַק לְעִתִּים לְמַעְלָה מִכָּל בְּגָדָיו, וְלִפְעָמִים הוּא יוֹצֵא לַשּׁוּק גַם בִּלְעָדָיו, (כְּגוֹן מאנְטִיל מְעִיל), בֶּגֶד זֶה גַם כֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ, וְאִם לֹא קָרַע כָּל בְּגָדָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרֹעַ לֹא יָצָא. וְהָאִשָׁה, מִשׁוּם צְנִיעוּת תִּקְרַע תְּחִלָה אֶת הַבֶּגֶד הַתַּחְתּוֹן לְפָנֶיהָ, וְתַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לִצְדָדִין, וְאַחַר כָּךְ תִּקְרַע אֶת הַבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹא יִתְגַלֶּה לִבָּה, (וְאַף שֶׁהִיא לְבוּשָׁה חָלוּק, מִכָּל מָקוֹם אִיכָּא מִשׁוּם פְּרִיצוּת) נוֹהֲגִין שֶׁעַל שְׁאָר קְרוֹבִים, קוֹרְעִין בְּצַד יָמִין, וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּצַד שְׂמֹאל, לְפִי שֶׁצָרִיךְ לְגַלוֹת אֶת לִבּוֹ שֶׁהוּא בְצַד שְׂמֹאל. וּבְדִיעֲבַד, אֵין זֶה מְעַכֵּב.

There are differences between tearing garments upon the death of a father or mother, and the tearing of garments upon the death of other relatives. For all deceased relatives, tearing a tefach of the outer garment is sufficient, and tearing it more than that is a transgression of, "You shall not destroy." For a father or a mother, all the garments must be torn that are over against his heart, (see above Chapter 10:3 that the area of the heart is that which is opposite the bicep of the arm) except the undershirt which is not torn. Similarly, a garment that is worn only on occassions, over other garments, and at times one goes out without it, such as an overcoat, such a garment also does not need to be torn. If the mourner did not tear all the garments that he was required to tear, he has not fulfilled his obligation. Because of modesty, a woman should first tear her inner-garment in private, and turn the tear to the side, and then tear her outer garment, so as not to expose herself. (Even though she is covered by her undershirt, nevertheless, it would be immodest to do otherwise.) Upon the death of other relatives, it is the custom to tear the right side of the garments, and upon the death of a father or a mother, [it is the custom] to tear the left side of the garments, because the mourner must expose his heart, which is on the left side of his body. [However] if it was done otherwise, it does not invalidate the fulfillment of his duty.

על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו על אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כב:) ובירושלמי מפרש טעמא דבעינן עד שיגלה את לבו מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד: על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וכו' על אביו ואמו צריך לקרוע על השפה ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל ופי' נ"י מבדיל קמי שפה שהאימרא שעושים סביב לבית הצואר צריך שתהיה קרועה כדי שיהיו הקרעים מובדלים לשנים וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ח: ב"ה וכן פירש הריב"ש בתשובה בסימן כ"ח: ואע"ג דר"י פליג בברייתא ואמר כל שאין מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של תיפלות פסקו הפוסקים כת"ק ודלא כמרדכי שפסק כר"י ופסקי התוס' פסקו כלשון הזה על שאר מתים לא יתחיל הקרע אצל גרונו אך מתחת שפת מלבוש כמו נגד החזה או נגד הכרס יקרע ולא יבדיל למעלה על אביו ועל אמו יבדיל ע"כ: על כל המתים בא להחליף בגדיו תוך ז' מחליף וכו' שם [כד.] תניא אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מתליף וקורע בשבת קורעו לאחריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע ואסיקנא דהיינו דוקא על אביו ואמו אבל לשאר קרובים מחליף ואינו קורע ואיתמר עלה בגמרא אותן קרעין מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דרב הושעיא ובר קפרא חד אמר מתאחין וחד אמר אין מתאחין ופסק הרי"ף כמ"ד אין מתאחין ובירושלמי הרי שהיה מחליף כל ז' חייב לקרוע רבי חייא רבה ורבי חמא אבוה דרבי אושעיה תרויהון אמרין כולם אסורים באחוי בר קפרא אמר אין לך אסור באחוי אלא הראשון בלבד אמר ר' חנינא פליגא אחרינא ביניהון למ"ד שניהם אסורים באחוי אינו עושה שאר ימים תוספת ואפילו עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם ומ"ד אינו אסור באחוי אלא העליון בלבד עושה שאר ימים תוספת וכתב הרמב"ן על זה וכיון דמשכחנא לרבוותא דפסקי בפלוגתא דגמרא דילן דאותן קרעים אין מתאחין ש"מ אין שאר ימים תוספת הילכך קורע את בגדיו ומגלה את לבו כל שבעה ורבינו האי גאון נשאל מי שהחליף בגדיו תוך שבעה קורע כולן או העליון והשיב מנהג הנוהג מימים קדמונים שאינו קורע את כולן ובמה שכתבנו אנו ראוי לסמוך עכ"ל וכן פסק הרא"ש בשם הראב"ד שקורע את כולן ואין מתאחין ודברי הרמב"ם הם סתומים ואין בהם הכרע כתב רבינו ירוחם בשם הראב"ד כי כמו שמחליף כך אם רצה להחזיר קורעו כל שבעה בשאר מתים מחזיר: על כל המתים שולל לאחר ז' וכו' עד ועל אביו ועל אמו חולץ ברייתא שם [כב:] וכתב הגמיי' בפי' בשם ראבי"ה שאם קרע על מת אחד יום אחד לפני ראש השנה שמותר לאחותו שני ימים אחר יום כפורים ועל אביו ועל אמו שולל שני ימים אחר יום כפורים ואע"ג דהאבילות בטל לגמרי משום שבעה ימים שלפני יום כפורים מ"מ איחוי קריעה אינו בכלל שבעה דאפילו קריעה גופיה אינה בכלל אבילות דאמרינן אבילות לחוד קריעה לחוד כ"ש תיקון הקריעה שאינו בכלל האבילות עכ"ל . ומ"ש פירוש חולץ זרועו כן פסקו הרי"ף והרמב"ם וכתב הרמב"ן שכך פירשו כל הגאונים וכתב עוד ענין אחר בשם ר"ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת אי נמי כמתאונן ואינו יודע מה לעשות ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושים חלוקים לבנים לפני המטה אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפ"ח חולץ כתפו וכו' והולך כך לפני המטה ואחר שיקבור אביו ואמו אינו חייב לחלוץ ולישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ"ק דב"ק [יז.] וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה ומ"ש ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף א"צ לחלוץ הכי תניא באבל רבתי (פ"ט) והרמב"ן למד כן גם מברייתא דאיתא בפרק אלו מגלחין (שם):

אין קורעין על המת בחול המועד אלא לקרוביו שהם חייבים להתאבל עליו וכן על חכם או על אדם כשר או אם עמד שם בשעת יציאת נשמה ועל קרוב שחייב להתאבל עליו ועל חכם קורע אפילו אינו בפניו אלא שבאה לו שמועה במועד אם הוא בתוך שלשי' ועל אדם כשר אינו קורע אא"כ ידע בין מיתה לקבורה: הגה ויש חולקים ונהגו בני אשכנז שלא לקרוע במועד כי אם על אביו ואמו ועל שאר המתים קורעים לאחר המועד (מהרי"ל ותה"ד סי' רפ"ח) ובמקום שאין מנהג יש לקרוע על כלם:

6. One does not tear for somebody who died on the holiday, except for relatives that one is obligated to mourn for, scholars, upright people, and people who died in one's presence. For relatives that one is obligated to mourn and for scholars, one tears even not in the presence of the dead, even if one heard of the death during the holiday if the death occurred within thirty days. For an upright person, one only tears if one learned of it between the death and the burial. Rem"a: There are those who disagree. The practice among Ashkenazim is to only tear for one's father or mother. For other deaths, one tears after the holiday (Maharil and Terumat Hadeshen chapter 458). In places for which this is not the practice, one should tear for all the aforementioned cases.

כל דיני קריעה • ובו ל"ח סעיפים מי שמת לו מת, והוא מהמתים שחייב להתאבל עליהם כמו שכתבתי בסימן שע"ד – חייב לקרוע עליו. וחיוב זה הוא מדרבנן, ואסמכוה אקרא. וכך אמרו חכמינו ז"ל במועד קטן (מועד קטן כד א): אבל שלא פירם – חייב מיתה, דכתיב: "ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו". הא אחר שלא פירם – חייב מיתה. וזהו כעניין שאמרו: העובר על דברי חכמים – חייב מיתה (בית יוסף). דאסמכתא בעלמא הוא, דפשטיה דקרא על בני אהרן קאי, דאם הם יפרומו – יתחייבו מיתה (תוספות שם).

פירוש, הקריעה הוא דין גמור לקרוע את בגדיו, ואין דבר יותר מזה כמו שהוא הקריעה. ולכך אינו בא רק על מעשה של הפסד גמור שנעשה. וכאן עדיין לא נעשה דבר שהיה קורע מרדכי עליו, ואם כן איך נעשה דבר זה מן הצדיק מרדכי. ולכך דרשו בנימין גורם זה, שהוא גרם לשבטים שהיו קורעין. ואף כי בנימין לא עשה דבר, מכל מקום על ידו היה זה, ואין מגלגלין חובה כי אם על ידי חייב (שבת לב.). ולכך "ויקרע מרדכי את בגדיו", ורצה לומר אף כי הקריעה הזאת לא היה ראוי כל כך, כי עדיין לא היה כאן הפסד, ואין קריעה רק על הפסד, רק בשביל שהיה גורם בנימין אביו קריעה לשבטים, לכך* נעשה קריעה זאת.

נהגו שמי שראה את מקום המקדש ביום שישי אחר חצות, בראש חודש או בחול המועד – אינו קורע, ואפשר להקל בכגון זה. [הערה 10] – איתא בגמ' מועד קטן (כ"ו ע"א): "ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים".

ב( לשטת היש חולקין )המובאה ברמ״א שם אדת תקמ״ז( אין קורעין כל שום קריעה בחוה״ט. ג( מנהג בני אשכנז )המובא ברמיא שם אדה וכאן יל׳ד ש־׳מ ליא( לקרוע בחוה״מ רק על אב או אם אבל על שאר קרובים קורעין לאחר החג׳ ואחר העומד בשעת

דין קריעה על מקום המקדש קורע בידו כל כסותו מצד שמאל טפח עד שיגלה את ליבו, כדין קריעה על אביו ואימו – שקורע קרע, והקרע אינו מתאחה אלא שוללה בתפירות שאינם ישרות. [הערה 15] – כתב השו"ע (סי' תקס"א סעי' ד'): "כל הקרעים האלו בידו ומעומד, וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם; אבל רשאי לשללן, למללן, ללקטן ולתופרן כמין סולמות", וביאר המשנ"ב (ס"ק י"ג): "את לבו – ולכן יקרע מצד שמאל כי הלב בשמאל", וכתב עוד (בס"ק ט"ו) "לשללן – למחר".

בתחילת ההלוויה האבלים עומדים ומברכים את ברכת 'דיין האמת' וקורעים את חולצתם קרע של כשמונה ס"מ, ועל ההורים קורעים יותר – עד מקום הלב. תחילת הקריעה על ידי סכין וההמשך בידיים. אנשי 'חברה קדישא' מסייעים בתחילת הקריעה בסכין, אולם רצוי שהאבל ימשיך לקרוע בעצמו את בגדו. הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר. במשך כל ימי השבעה האבלים לובשים את הבגד הקרוע, ורק לקראת השינה יוכלו ללבוש כותנת לילה לא קרועה.