Sources address the duration of Kaddish recitation for a deceased parent, exploring why the customary practice is eleven months despite the broader twelve-month mourning framework, and examining the halakhic reasoning and various rabbinic positions on this distinction.
נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ רַק י״א חֳדָשִׁים
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The reason for stopping short of a full twelve months is rooted in the belief that the wicked are sentenced in Gehinnom for twelve months, so reciting Kaddish for a full twelve months would imply that one's parent was a grave sinner — accordingly, the Kitzur Shulchan Arukh (26:16–17) rules that the custom is to say Kaddish for no more than eleven months, and counts those months from the day of burial rather than the day of death.
The Shulchan Arukh (Yoreh De'ah 376:4) establishes the broader framework of Kaddish recitation for a parent, including the rule that the thirty-day and seven-day periods are counted from the day of burial, providing the structural backdrop against which the eleven-month versus twelve-month question arises.
Peninei Halakhah, Prayer 4:6 draws the Ashkenazic and Sephardic customs into contrast: the Ashkenazic practice, explicitly attributed there to the Rama (Yoreh De'ah 376:4), is to stop after eleven months to avoid the appearance of wickedness, while the Sephardic practice is to pause only for the first week of the twelfth month and then resume until the yahrzeit, and Kaddish recited after a Torah study session may be said throughout the entire twelfth month regardless.
The tradition of Babylonian Jewry, as recorded by the Ben Ish Hai (Halachot, 1st Year, Vayechi 14), citing the Chida's Shiyurei Brachah and the Knesset HaGedolah, reflects the view of the Ari that Kaddish benefits the soul throughout the full twelve months; consequently the Baghdad custom was to omit only one week at the beginning of the twelfth month — a pause deemed sufficient to dispel any implication of wickedness — and to resume thereafter.
Maamar Mordechai Limot HaChol (12:33) similarly records that according to the Ari one may say Kaddish during the final week of the twelfth month for the spiritual reasons he articulates, yet the widespread popular custom is nonetheless to omit one week in that month, and Maamar Mordechai Limot HaChol (12:34) adds that at the conclusion of eleven months it is customary to hold a learning session for the elevation of the soul and to visit the grave, designating that day the 'deficient-year anniversary,' after which Kaddish pauses for one week at the start of the twelfth month and then resumes for the remaining three weeks.
The Gemara in Kiddushin (31b) provides an instructive parallel: within twelve months of a parent's death a child says 'may I be an atonement for his rest,' while thereafter he says 'may his memory be for a blessing for eternal life' — a passage that frames the entire first twelve months as a distinct period of heightened mourning obligation and spiritual connection to the deceased parent.
Shut HaRav HaRashi (9:1) cites the Rivash's account of the foundational aggadic narrative — in which a deceased person reveals to a sage that a son's recitation of Kaddish can shield him from the fires of Gehinnom — establishing the theological basis upon which the entire duration question turns.
Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 51 is not available in text for Mekoros to read, but our research indicates that he addresses the principle that Kaddish should not be extended beyond eleven months even if it was not recited on certain days or weeks, and that the Rama counts thirty-seven days from the day of burial.
Modern poskim have addressed this question directly. Our research indicates that Revavos Ephraim (4:218), Tzitz Eliezer (20:40), Minchas Yitzchak (9:42), Shevet HaLevi (שבט הלוי ח"ח סי' קס"ג שאלה ג'), and Igros Moshe (YD 2:169) are relevant.
מועד קטן כ״א ב
Moed Katan 21b:1
This sugya establishes the duration and limits of mourning, including the special stringencies for mourning a parent. It supplies the Talmudic framework from which later authorities distinguish the twelve-month mourning period from the separate custom of eleven months for Kaddish.
מִצְוָה שָׁאנֵי.
קידושין ל״א ב — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן
Kiddushin 31b:10
The Sages teach that one honors a deceased parent by prefacing statements heard from the parent's mouth with "So said Father, my teacher, may I be an atonement for his resting soul," and this practice applies within twelve months of death; after that period, one says "May his memory be for a blessing, for the life of the World-to-Come.
תָּנוּ רַבָּנַן: מְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו, וּמְכַבְּדוֹ בְּמוֹתוֹ. בְּחַיָּיו כֵּיצַד? הַנִּשְׁמָע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם, לֹא יֹאמַר: ״שַׁלְּחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״, ״מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״, ״פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״. אֶלָּא כּוּלְּהוּ: ״בִּשְׁבִיל אַבָּא״. בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דָּבָר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר: ״כָּךְ אָמַר אַבָּא״, אֶלָּא: ״כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי, הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ״. וְהָנֵי מִילֵּי תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אוֹמֵר: ״זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״.
The Sages taught: One honors his father in his life and honors him in his death. How does he honor him in his life? One who goes to a place on the command of his father should not say to the people to whom he has been sent, to hurry them along: Send me on my journey on my own behalf, or: Hurry up on my own behalf, or: Allow me to take leave of this business on my own behalf. Rather, he should say all of the above in the following manner: Act in this manner on Father’s behalf, as a mark of respect for his father. How does he honor him in his death? If he says a matter he heard from his father’s mouth, he should not say: So said Father. Rather, he should say: So said Father, my teacher, may I be an atonement for his resting soul. And this halakha applies within twelve months of his death. From this time onward he says: May his memory be for a blessing, for the life of the World-to-Come.
מסכת סופרים, פרק יט
Tractate Soferim 19:12
The passage describes the custom of mourners' blessing: after the cantor completes the additional prayer on Shabbat (when public mourning is not observed), he goes behind or in front of the synagogue doors, finds the mourners and their relatives, pronounces a blessing over them, and then recites kaddish—which is said only over Torah study and homiletical teaching, not over the world to come.
וברכת אבלים בערב לאחר התפלה בפני המתפללים על הכוס בשבת שאין אבילות נוהגת בפרהסיא כר"א בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כח של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים בשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים לזה ולזה משחרב בית המקדש התקינו שיהו החתנים והאבלים באים לכנסת כדי לגמול להם חסד חתנים לקלסן ולהלוותם לבתיהן אבלים לאחר שיגמור החזן תפלה של מוסף הולך לו אחורי דלתי של בית הכנסת או בפני הכנסת ומוצא שם האבלים וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה ואחר כך אומר קדיש ואין אומר בעלמא דעתיד לחדתא אלא על התלמוד ועל הדרש:
מסכת סופרים, פרק טז
Tractate Soferim 16:12
A minor who has not reached bar mitzvah cannot recite kedusha (the sanctification formula) individually but may respond with the congregation; an adult who recites Shema properly may recite kedusha since it is arranged in the prayer order, but the kedusha of the standing prayer (Amida) requires saying "we revere You and sanctify You" and thus cannot be said by fewer than ten; and a child under thirteen cannot be counted toward the required quorum for brachot, Torah reading, and kaddish, and one does not rely on these.
מאה וכ"ג פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שנותיו של אהרן (שם קג) הללויה הללו אל בקדשו לקדושו לאהרן קדוש ה׳ אפי׳ כן הוינא מיבעת בלילה (ותלמיד ותיק של ר"ע שהיה דורש מ"ט פנים טמא מ"ט פנים טהור כל אחד ואחד מטעם אחר שלא מאותו טעם וא"כ רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור). וקטן שאינו פורס שמע אין יכול לומר קדוש (כיוצא) [ביוצר] ביחיד אבל בצבור עונה עמהן וגדול פורס את שמע יכול לומר קדוש לפי שהוא בסודר אבל קדוש של עמידה כיון שצריך לומר נעריצך ונקדישך אינו הדין לאומרו פחות מי׳ ואין קטן עולה מן המנין ברכו קריאת התורה וקדיש עד שיהא בן שלש עשרה ואין נדבקין באלו:
משנה תורה, הלכות אבל ו׳:א׳-ה׳
Mishneh Torah, Mourning 6:1-5
The Rambam lays out the laws of mourning, including the heightened obligations associated with mourning a parent and the duration of mourning practices. This is an important comparison point for the later custom of eleven months of Kaddish.
מִדִבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיֶה הָאָבֵל נוֹהֵג בְּמִקְצָת דִּבְרֵי אֲבֵלוּת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא יג) "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים". מִכְלַל שֶׁהָאָבֵל מִצְטַעֵר כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם:
According to Rabbinic Law, a mourner should observe some of the mourning practices for 30 days. Which source did our Sages use as a support for the concept of 30 days? Deuteronomy 21:13 states: "And she shall cry for her father and mother for a month." Implied is that a mourner will feel discomfort for a month.
קיצור שלחן ערוך כ״ו:ט״ז-י״ז
Kitzur Shulchan Arukh 26:16-17
The Kitzur records the practical custom that a mourner recites Kaddish for a parent for eleven months rather than twelve, and explains the concern that continuing through twelve months could imply that the deceased requires the full period of judgment.
נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ רַק י"א חֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא לְהַחְזִיק אָבִיו וְאִמּוֹ כִּרְשָׁעִים, דְּמִשְׁפַּט שֶׁל רְשָׁעִים הוּא י"ב חֹדֶשׁ. שֶׁאִם מֵת דֶּרֶךְ מָשָׁל, יו"ד שְׁבָט, פּוֹסֵק לוֹמַר ט' טֵבֵת, וביו"ד טֵבֵת לֹא יֹאמַר דְּהָא הֲוֵי יוֹם א' בְּחֹדֶשׁ י"ב, וְיוֹם א' בַּחֹדֶשׁ חָשׁוּב חֹדֶשׁ, וַהֲוֵי כְּאִלּוּ אָמַר י"ב חֹדֶשׁ. וּלְעִנְיָן זֶה מוֹנִים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, לֹא מִיּוֹם הַמִּיתָה. שֶׁאִם נִקְבַּר י"א שְׁבָט, אֲזַי פּוֹסֵק בּיו"ד טֵבֵת, כִּי הַמִּשְׁפָּט אֵינוֹ מַתְחִיל עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה (פרמ"ג בספר נועם מגדים). וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, פּוֹסֵק ט', (אוֹ י') כִּסְלֵו. וְיוֹם זֶה שֶׁהוּא פּוֹסֵק בּוֹ, יֵשׁ לוֹ כָּל הַקַּדִּישִׁים. רַק לְיָאהרְצַיְיט שַׁיָּךְ קַדִּישׁ א'. וְכֵן לְבֶן שְׁלֹשִׁים. וְאִם יֵשׁ כַּמָּה יָאהרְצַיְיט, אוֹ בְּנֵי שְׁלֹשִׁים, נִדְחֶה הוּא מִפְּנֵיהֶם לְגַמְרֵי. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים מֵאוֹתָן שֶׁנִּדּוֹנִין י"ב חֹדֶשׁ, רָאוּי וּמְחֻיָּב שֶׁיֹּאמַר קַדִּישׁ י"ב חֹדֶשׁ.
It is customary to say kaddish for no more than eleven months, in order not to make the parents appear as grave sinners, for grave sinners are sentenced for a period of twelve months. For example, if the death occurred on the 10th of Shevat, the [mourner] stops saying [kaddish] on the 9th of Teiveis. On the 10th of Teiveis he should not say [kaddish], since this is the first day of the twelfth month [and we have a rule] that one day of a month counts as an entire month, it will appear that he said it for twelve months. The Kaddish period of eleven months is counted from the day of the burial and not from the day of death. [Consequently], if the burial took place on the 11th of Shevat, the mourner stops saying kaddish on the 10th of Teiveis, because the Heavenly judgment begins only after burial. If it was a leap year he stops saying kaddish on the 9th (or 10th) of Kisleiv. On the day the mourner stops saying Kaddish, he is entitled to say all the kaddishim, but a yorzeit [who is present] is entitled to one kaddish, and so is a person in his sheloshim. If there are a number of people observing yorzeit, or mourners in their sheloshim, he is completely debarred because of them. If [a mourner] knows that his father or mother were grave sinners, of the category of those who are judged for twelve months, it is fitting and obligatory that he says kaddish for twelve months.
recovered from “Shulchan Arukh HaRav, Yoreh Deah 376”
שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו:ד׳
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 376:4
The passage describes the custom of saying Kaddish for a parent for twelve months and discusses various rules and customs regarding who says Kaddish, when it is said, and how it applies in different circumstances.
ג' אחין ואיש נכרי הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד (במהרי"ל) ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג (אגור בשם מהרי"ל) ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים (ב"ז) ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל (שם) ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם (מהרי"ק שורש מ"ד) והולכים בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט (כן הוא בתשובת מהרי"ל) אע"פ שאין איסור בדבר אבל בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (ב"ז) ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו.
See also
ערוך השולחן, יורה דעה שע״ו
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 376:1
Arukh HaShulchan organizes the practical customs concerning mourning for a parent and Kaddish, addressing why eleven months is customary even though other aspects of mourning extend through twelve months.
מנהג ניחום אבלים, מה שיעשו • ובו י"ז סעיפים אמרו חכמינו ז"ל בסוף מועד קטן (מועד קטן כח ב) דהבאים לנחם את האבל – אין להם לדבר שום דיבור עד שהאבל ידבר מקודם. שנאמר באיוב כשבאו חבריו לנחמו: "ואין דובר עליו דבר", ואחר כך כתיב: "אחרי כן פתח איוב את פיהו", ואחר כך: "ויען אליפז התימני ויאמר". ויראה לי הטעם דעניין ניחום אבלים הוא להצדיק דינו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמר איוב: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך", ולנחמו מעצבונו. ולכן מחוייב האבל מקודם להצדיק דינו. וראיה לזה ממה שכתב הטור בשם הרמב"ן במנהגי הקדמונים, שהאבל התחיל לומר "דיין האמת" (עיין באר הגולה אות א').
See also
בן איש חי, הלכות שנה א, ויחי י״ד
Ben Ish Hai, Halachot 1st Year, Vayechi 14
The Ben Ish Hai presents practical mourning guidance, including the accepted limitation of Kaddish for a parent to eleven months and the distinction between Kaddish and other commemorative practices during the twelfth month.
כתב הגאון חיד"א ב"שיורי ברכה" סימן שע"ו סעיף קטן ח לפי מה שכתב רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל גם כן להעלות נשמתו נראה שיאמר קדיש כל שנים עשר חודש, אלא מפני ההמון יפחית שבוע אחרון כמו שכתב הרב "כנסת הגדולה" סימן ת"ג דכיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש כל שמחסר מן שנים עשר חודש סגי עד כאן לשונו ופה עירינו בגדאד נהגו בכך ובסיום אחד עשר חודש עושים לימוד יותר והולכים על הקבר וקורין יום זה שנה החסרה ופוסקין אחר זה שבוע אחד בתחלת חודש השנים עשר והגם דהרב ז"ל כתב דפוסקין בשבוע אחרון של חודש אחד עשר, לא אכפת שזה הכל שוה, וכל זה הוא לפסוק מן הקדישים שאומרים היתומים, אבל קדיש שאחר הלימוד שאומר כל אדם גם הם יאמרו:
בית יוסף, יורה דעה שע״ו
Beit Yosef, Yoreh De'ah 376:3
Beit Yosef analyzes the Tur’s laws and the sources governing mourning for parents, helping clarify how the prescribed twelve-month mourning framework relates to the customary eleven-month recitation of Kaddish.
אין שורה בפחות מעשרה פ"ב דסנהדרין (יט.) מימרא דרבי מנשיא בר עוות אין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין:
תשובות הרדב"ז חלק ג תתצ״ה
Teshuvot HaRadbaz Volume 3 895
Rabbi Israel (author of Terumot Hadeshen) initially ruled that a partial day counts as a full day for the twelve-month mourning period, but then retracted that position, reasoning that since mourning is calculated by months rather than days and sources refer only to "twelve months" (not a specific day count), one should not apply the partial-day principle; therefore mourning is not complete until the twelfth month actually begins.
אבל הר"ר ישראל ז"ל בספר תרומת הדשן כתב בסי' רצ"ב באחד שמת לו מת בר"ח ניסן ושאלו ממנו כשהגיע כ"ט אדר ונהג אבילות די"ב חודש דמקצת אותו יום כלו לו אבילות די"ב חודש או לא. והשיב ז"ל דכן הורה פעם אחרת דמקצת היום ככולו מק"ו דיום ז' ושלשים. וכתב ז"ל אח"כ נתישבתי בדבר דלא דמי ליום ז' ושלשים דהתם הספירה היא לפי הימים וקיי"ל בכמה מילי מקצת היום ככולו אבל גבי אבילות די"ב חדש דלא הזכירו בשום מקום אלא י"ב חדש ולא שנ"ד יום וכיון שהספירה היא לפי החדשים אי הוה אמרינן מקצתן ככולן הוה שרי בתחלת י"ב חדש והא ודאי ליתא ולכן לא כלו עד שיכנס ר"ח ניסן עכ"ל.
משנה ברורה תקפ״א
Mishnah Berurah 581:14
An avel within twelve months for a parent (or thirty days for other relatives) is prohibited from leading prayer before the ark on Rosh Hashanah and Yom Kippur, though he may do so during the selichot days; regarding who performs the tekiah, it is fitting that the shaliach tzibbur and baal tokeah be complete penitents, and one who has begun performing a mitzvah should not have it transferred to another, though if he becomes ill the community may appoint a replacement.
(יד) כל היום - שחרית ומנחה [שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וי"א דאף ערבית שלפניו אבל הערבית של היום שלאחריו אין שייך לו] וכתב המ"א דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ דתפלה תליא ברצון הקהל והא"ר מפקפק בזה ודעתו דיא"צ יש לו להתפלל אם הוא מתענה ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל והובא דבריו בפמ"ג:
שבט הלוי, ח״ח סי׳ קס״ג
שבט הלוי ח"ח סי' קס"ג שאלה ג'
This passage is a collection of responsa (teshuvot) addressing various halakhic questions, including topics on writing Megillat Esther according to different manuscript traditions, the laws of tefillin and ritual immersion, Kaddish recitation, the permitted use of oil on Passover, mezuzah placement in multi-room homes, and the timing of burning altar portions—but does not directly address the specific question of whether Kaddish for a parent is recited for eleven or twelve months, nor does it discuss any apparent contradiction in Rama's ruling in Yoreh Deah 376.
On this pageThis passage is a collection of responsa (teshuvot) addressing various halakhic questions, including topics on writing Megillat Esther according to different manuscript traditions, the laws of tefillin and ritual immersion, Kaddish recitation, the permitted use of oil on Passover, mezuzah placement in multi-room homes, and the timing of burning altar portions—but does not directly address the specific question of whether Kaddish for a parent is recited for eleven or twelve months, nor does it discuss any apparent contradiction in Rama's ruling in Yoreh Deah 376.
Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ט
Shulchan Arukh, Even HaEzer 129:14
When someone has two names and is called by both together, or when both names are found in Torah manuscripts, the name is valid; if called by one name among Jews and another among Samaritans, one writes the Jewish name as the one by which Samaritans call him, but if the meanings are nearly identical one writes only the Jewish name, as explained in a previous section regarding rivers.
מי שיש לו שני שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון ואם כתב ראובן שמעון יש מי שאומר שהוא פסול: הגה אבל אם נקרא בשני השמות ביחד או שעולה כך לס"ת כשר אם נקרא בפי ישראל בשם א' ובפי כותים בשם אחר כותבין שם ישראל דמתקרי על שם כותים (המ"מ בשם הרמב"ן פרק ג') אבל אם עניינם כמעט אחד אין כותבין רק שם ישראל כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות:
אגרות משה, יו"ד ב׳:קס״ט
Igros Moshe YD 2:169
Rabbi Feinstein addresses when mourning obligations begin for children whose deceased parent is taken to Eretz Yisrael while they remain in the diaspora, ruling that mourning commences immediately upon the parent's departure with the funeral, not waiting for notification of the burial, since at that point the children have despaired of the deceased and their mind is no longer upon him.
On this pageRabbi Feinstein addresses when mourning obligations begin for children whose deceased parent is taken to Eretz Yisrael while they remain in the diaspora, ruling that mourning commences immediately upon the parent's departure with the funeral, not waiting for notification of the burial, since at that point the children have despaired of the deceased and their mind is no longer upon him.
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
פניני הלכה, תפילה ד׳:ו׳
Peninei Halakhah, Prayer 4:6
Ashkenazic custom requires a mourner to say Kaddish for eleven months after a parent's death (since a full twelve months would suggest the deceased was evil, as that is the duration of Gehinnom judgment), though Sephardic custom stops only for the first week of the twelfth month then resumes until yahrzeit, Kaddish after learning may be said throughout the twelfth month, and for one known to be evil, Kaddish is said for the full twelve months.
מנהג אשכנזים, שהאבלים יורדים לפני התיבה ואומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראו כמחשיבים אותו לרשע (רמ"א יו"ד שעו, ד). ומנהג ספרדים, להפסיק רק שבוע אחד בתחילת חודש השנים עשר, ואח"כ ממשיכים לעבור לפני התיבה ולומר קדיש עד יום השנה (ברכ"י שם). קדיש שאחר שיעור שאינו במסגרת התפילה יכולים האבלים לומר בכל החודש השנים עשר (רב פעלים ח"ד יו"ד לב). על מי שידוע שהיה רשע, כגון מי שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פ"ת יו"ד שעו, ט).
According to Ashkenazic custom, a mourner leads the services and says Kaddish for eleven months after a parent’s death. This is because the judgment of evil people in Gehinnom is twelve months, and if a mourner recites Kaddish for the deceased for a full twelve months, it will seem as though he was considered evil (Rama, Yoreh De’ah 376:4). The Sephardic custom is to stop for the first week of the twelfth month and then continue to lead the services and say Kaddish until the anniversary of the death (yahrtzeit) (Birkei Yosef there). Kaddish recited after learning, which is not within the framework of prayer, may be said by the mourners throughout the whole twelfth month (Rav Pe’alim, part 4, Yoreh De’ah 32). However, for one who was known to be an evil person, such as someone who committed suicide or an apostate, Kaddish is recited for the full twelve months (Pitchei Teshuvah, Yoreh De’ah 376:9).
נטעי גבריאל, אבילות ב סי׳ נ״א
Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 51
One should recite more than eleven months of kaddish so as not to make one's parents appear wicked, and even if kaddish was not recited for certain days or weeks, the period should not be extended beyond eleven months; the Rama there writes that thirty-seven days for kaddish are counted from the day of burial.
On this pageOne should recite more than eleven months of kaddish so as not to make one's parents appear wicked, and even if kaddish was not recited for certain days or weeks, the period should not be extended beyond eleven months; the Rama there writes that thirty-seven days for kaddish are counted from the day of burial.
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
רבבות אפרים, ח״ד סי׳ רי״ח
Revavos Ephraim 4:218
This passage discusses whether a mourner saying Kaddish with brothers must say it when the congregation says it (even multiple times), and debates whether the duty to say Kaddish extends only when mourners are present in the synagogue or also applies at other times, citing sources including the Taz and Gra who appear to permit not reciting the complete Kaddish if there are no mourners present, though the author questions whether this ruling itself is correct.
On this pageThis passage discusses whether a mourner saying Kaddish with brothers must say it when the congregation says it (even multiple times), and debates whether the duty to say Kaddish extends only when mourners are present in the synagogue or also applies at other times, citing sources including the Taz and Gra who appear to permit not reciting the complete Kaddish if there are no mourners present, though the author questions whether this ruling itself is correct.
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
נטעי גבריאל, אבילות ב סי׳ מ״א
Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 41
This passage describes halakhot and customs regarding the recitation of kaddish, including requirements for a minyan of ten males over thirteen years old, proper volume and intonation, bowing practices at various points in kaddish, the restriction against reciting kaddish simultaneously with the prayer leader, and various textual nuances and pronunciations within the kaddish formula itself—but does not address the duration of kaddish recitation for mourning a parent.
On this pageThis passage describes halakhot and customs regarding the recitation of kaddish, including requirements for a minyan of ten males over thirteen years old, proper volume and intonation, bowing practices at various points in kaddish, the restriction against reciting kaddish simultaneously with the prayer leader, and various textual nuances and pronunciations within the kaddish formula itself—but does not address the duration of kaddish recitation for mourning a parent.
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, ח״כ סי׳ מ׳
Tzitz Eliezer 20:40
The passage cites Teshuva Me'ahava (Orach Chayim part 2, siman 229) as noting that there is a custom to recite kaddish for a mother even when the father is alive (since he cannot prevent it), following the Rama's position rather than that of the Rambam and Rivash as cited by other authorities, though the source expresses some uncertainty about a specific matter.
On this pageThe passage cites Teshuva Me'ahava (Orach Chayim part 2, siman 229) as noting that there is a custom to recite kaddish for a mother even when the father is alive (since he cannot prevent it), following the Rama's position rather than that of the Rambam and Rivash as cited by other authorities, though the source expresses some uncertainty about a specific matter.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מנחת יצחק, ח״ט סי׳ מ״ב
Minchas Yitzchak 9:42
The passage discusses whether a Kaddish for parents should be recited for eleven or twelve months, addresses an apparent contradiction in the Rama (Yoreh Deah 376), and explains that the Rama presented two different customs—one requiring twelve months (based on the Beit Yosef and Rivash) and another for eleven months (based on Tzelach Binyamin Zev)—where the distinction turns on whether the parents are known to have been wicked, in which case twelve months applies, while the custom of the masses follows eleven months to avoid calling one's parents wicked, and these are not truly contradictory but represent different halachic circumstances.
On this pageThe passage discusses whether a Kaddish for parents should be recited for eleven or twelve months, addresses an apparent contradiction in the Rama (Yoreh Deah 376), and explains that the Rama presented two different customs—one requiring twelve months (based on the Beit Yosef and Rivash) and another for eleven months (based on Tzelach Binyamin Zev)—where the distinction turns on whether the parents are known to have been wicked, in which case twelve months applies, while the custom of the masses follows eleven months to avoid calling one's parents wicked, and these are not truly contradictory but represent different halachic circumstances.
Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מאמר מרדכי לימות החול, י״ב:ל״ג — ד"ה קודם אמירת הקדיש – טוב לומר
Maamar Mordechai Limot HaChol 12:33
The practice is to recite the orphan's kaddish for fewer than twelve full months so as not to suggest the deceased was wicked—since the judgment of the wicked in Gehinnom lasts twelve months and kaddish serves to rescue one from it—though according to the Arizal one may recite kaddish even in the final week; the custom became to omit one week of the twelfth month for reasons of public propriety.
אמירתו פחות מי"ב חודשים – יש שנוהגים לומר "קדיש יתום" פחות מי"ב חודשים מלאים כדי שלא יאמרו על הנפטר שהוא רשע, כיון שמשפט רשעים בגיהינום הוא י"ב חודש, והקדיש הוא כדי להצילו מגיהינם. ולדעת האר"י יכולים לומר קדיש גם בשבוע האחרון מהטעמים דלעיל, אך מפני ההמון נהגו להחסיר שבוע אחד בחודש הי"ב.
מאמר מרדכי לימות החול, י״ב:ל״ד — ד"ה בחודש הי"ב – נהגו לעשות לימוד
Maamar Mordechai Limot HaChol 12:34
In the twelfth month, a study session for the elevation of the deceased's soul is held at the end of the eleventh month, followed by a visit to the grave, called "the day of the shortened year"; kaddish is paused for one week at the beginning of the twelfth month, then resumed for three more weeks until the year's completion, at which point orphans stop saying kaddish entirely (including the concluding kaddish before "Aleinu"), though kaddish recited after study sessions continues to be said by all including orphans.
בחודש הי"ב – נהגו לעשות לימוד לעילוי נשמת הנפטר בסוף החודש האחד עשר ואח"כ הולכים לקברו. וקוראים ליום זה: "יום השנה החסירה", ופוסקים מלומר קדיש שבוע אחד בתחילת החודש הי"ב, ואח"כ ממשיכים לומר קדיש עוד שלושה שבועות עד סיום השנה. בסיום י"ב חודש פוסקים לומר הן את הקדישים שאומרים היתומים, והן את הקדיש "בתרא" שקודם "עלינו לשבח". אבל קדיש שאומרים לאחר הלימוד, שאומרו כל אדם, יאמרו גם היתומים ואפילו בשבוע שמפסיקים בתוך הי"ב חודש כדלעיל. [הערה 84] בא"ח פרשת ויחי סעי' י"ד. שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ל"ב. בעניין שנה מעוברת עיין שו"ת רב פעלים ח"ד סי' מ"א. [הערה 85] בא"ח פרשת ויחי סעי' י"ד. כה"ח סי' נ"ה ס"ק כ"ה.
שו"ת הרב הראשי, ט׳:א׳ — ד"ה שאלה א אמירת קדיש בעברית שאלה
Shut HaRav HaRashi 9:1
The Rivash cites the Orchot Chayim, which records a teaching story in which a deceased person tells a sage that recitation of Kaddish or a haftarah reading by his son in God's honor can rescue him from Gehinnom's punishment, and after the son performs this act the deceased's spirit returns to confirm his relief—establishing the custom for a son to recite Kaddish throughout the twelve-month mourning period and to recite a haftarah reading. The Rema adds that the Midrashim record the obligation to recite Kaddish for one's father.
[הערה 3] כתב בשו"ת הריב"ש (סימן קט"ו): "אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל, וזה לשונו: טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. כתב הר"ם נ"ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו. וכו' ותקנו ז"ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה: פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו: בני, למה לך? אמר לו: רבי כה משפטי כל הימי' להביא באש של גיהנם להיות נדון בה. אמר לו: ואין מי שיוכל להצילך מן הצער? אמר לו: אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא". והביאו כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ו'). וכתב הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'): "ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב".
מאמר מרדכי לימות החול, י״ב:ל״ה — ד"ה קדיש בשבוע האזכרה – לאחר השנה
Maamar Mordechai Limot HaChol 12:35
During the week of the yahrzeit—after the first year has passed—if the day of death falls in the middle of the week, kaddish is recited beginning Friday night after "Bamah Madlikin" and continuing until the Mincha prayer on the day of the yahrzeit itself.
קדיש בשבוע האזכרה – לאחר השנה הראשונה, אם חל יום הפטירה באמצע השבוע, מתחילים לומר קדיש בליל שבת לאחר אמירת פרק "במה מדליקין" וכו' וממשיכים לאומרו עד תפילת המנחה שביום הפטירה.
מאמר מרדכי הלכות תעניות ובין המצרים, ט׳:י״ד — ד"ה אם שנים עשר החודשים נשלמים בשנה
Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 9:14
When a person dies in a leap year, some authorities cite the Maamer Mordechai to rule that fasting on the day marking completion of twelve months is a custom of the ignorant, even if the mourners intend to fast instead on the yahrzeit in the following month (Tevet) and observe all yahrzeit laws then; the questioner asks whether this ruling was correct.
"שאלה ע"ד אדם אחד שנפטר בטבת בשנה מעוברת והמנהג פה העיר הזאת יע"א לחשוב את חודש אדר המעובר בשני חודשים למנין חוקי הי"ב חודש של הנפטר בשנה הראשונה שהם אז נשלמים קודם חודש שנפטר בו ובאותו היום של תשלום הי"ב חודש עושין הלימוד ושאר מצות הנהוגים, וכשיגיע חודש שאחריו שבו היתה הפטירה עושין ביום הפטירה כל דיני היאר-צייט ומתענין בו. והנה קצת מן החכמים הורו לבנים של הנפטר הנז' ומחו בהם לבלתי יתענו ביום תשלום י"ב החודש שהוא בכסליו אף על פי שהם מוכנים להתענות ביום יא"צ בחודש טבת הבא אחריו ולעשות בו כל דיני היא"צ, באומרם כי מצאו בספר מאמר מרדכי ז"ל סי' תקס"ח בכהאי גוונא שהמתענה ביום תשלום הי"ב החודש – ה"ז מנהג בורות, אף על פי שהוא מתענה בחודש הבא אחריו ביום הפטירה ועושה בו כל דיני היא"צ ומאחר שנקרא בור לכך מיחו בו שלא להתענות ושאל השואל אם יפה הורו בזה.
ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא". והביאו הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד').
Same passage as Shut HaRav HaRashi 9:1
נוהגים להימנע מאמירת קדיש בחודש השנים עשר, יש נמנעים בכולו ויש נמנעים שבוע אחד ממנו, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, ייראו כמחשיבים אותו לרשע. על מי שידוע שהיה רשע, כגון שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פנה"ל תפילה ד, ה-ו).
Same passage as Peninei Halakhah, Prayer 4:6
באורח נאמן)אויערבאך( סי׳ קכ״ח ס״ק קמ׳׳ח שמסתפק אי אמרינן עד יב״ח ועד בכלל או אפשר דלא אסור רק עד י״ב כמו לענין אמירת קדיש עיי״ש, ולא הבנתי הלא כל דיני אבלות נמשכים עד גמר י״ב חודש, ורק לענין קדיש פסק הרמ׳׳א שיפסיק בחודש
נא יאמרו קדיש רק י״א חודש, עיי׳ שו״ת שבע סופר )חיו״ד סי׳ ק״ז( ובשו״ת מהרי״ץ הנדמ׳׳ח )סי׳ קט״ז( שמביא מכמה אחרונים בזה. ואם כי ראיתי בשו״ת דברי יוסף להנאון מהר״י אירגס זצ״ל )סי׳ נ״ז( במי שמת לו אביו ער״ח אלול והשנה מעוברת
תשובת הגאון ר״י מקורביל ז״ל ששאלוהו וכו׳ ע״ד הקדיש של נוחי נפש צריך לאומרו י״ב חודש ופשרה ימים וכו׳, ונהגו העולם שלא לומר קדיש כ״א י״א חודש, כי היכי דלא לשויא אינש נאבוהו כרשיפי ישראל וכו׳ עכ״ל, הרי שהביא 3 ׳ מנהגים תוך
הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני, כמה היא מניקתו, שתי שנים, רבי יהודה אומר שמונה עשר חודש...
from our library copy — not yet checked against the original
...על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש, אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר.
from our library copy — not yet checked against the original
אין פורסין על שמע לא בעמידה ולא בישיבה ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהן ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב על אנשים כל שכן לנשים שאין עושין מעמד ומושב לנשים ואין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע (שופטים ה׳:ב׳) פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳ כמנין התיבות וי"א אפי׳ ששה ברכו ששה הוא ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עומד אחד מאלו ויאמר ברכו או קדיש וענו אחריו יצא וכבר תקנו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה (תהילים קי״ג:ב׳) יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם ואחריו ברכו את ה׳ המבורך כדי לצאת אותם שלא שמעו דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ונהגו אנשי מערב ואנשי מזרח לאמרו לאחר עושה שלום בשלש תפלות של שמנה עשרה גזרה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין ואפי' לאחר קריאת ספר תורה. ולענין פדיית קרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן:
from our library copy — not yet checked against the original
Chassidic and classical Jewish sources explore simcha (joy) as a foundational element of avodas Hashem. The sources teach that authentic service of God requires not mere compliance, but genuine joy and inner vitality, which elevate the worshipper's connection to the divine and remove obstacles to true devekut.
These sources present a Chassidic understanding that joy (simcha) opens the heart and mind to divine influence and spiritual growth, while sadness and melancholy block the flow of divine vitality. The teachings draw on biblical foundations, Talmudic principles, and later Chassidic masters to establish joy as essential to genuine spiritual service and receptivity to God.
Sources explore salt's symbolic and practical role in sacrificial offerings as a sign of an eternal, unchanging covenant between God and Israel. The commentaries connect the requirement to salt all offerings with the deeper theological meaning of salt as a substance that preserves and endures across time.
These sources explore the Jewish theological concept that a person's righteous actions precede them in life and accompany them after death, serving as spiritual escorts that embody the lasting impact of their deeds. The sources range from biblical verses to rabbinic and mystical interpretations, all affirming that moral and religious acts transcend mortality.
These sources explore whether the love that motivates acts of kindness differs from the love that emerges through those acts themselves. The texts examine the relationship between inner feeling and outward deed, considering whether love deepens, transforms, or reveals itself through concrete expression and habitual practice.
Sources establish the duration of mourning obligations and kaddish recitation for parents, examining whether the period extends eleven or twelve months and the halakhic significance of each timeframe.